הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 בדצמבר, 2006 7 תגובות

800,000 תיכוניסטים שובתים. לא סתם שובתים, ממלאים את הרחובות. מפגינים, רוקדים, מדברים, לומדים איך עושים דמוקרטיה באמת. לא, זה עדיין לא קרה כאן בישראל, אלא בצ’ילה שבדרום אמריקה. ואצלנו? האם השביתה של מועצת התלמידים הארצית בשבוע שעבר היתה הקדמה למשהו גדול באמת? אולי. אבל שווה קודם ללמוד את הלקחים מצ’ילה.

מתייעלים על הגב של התלמידים


כל הסיפור התחיל ב-1990, כשהתיכוניסטים של היום רק נולדו. באותה השנה אוגוסטו פינושה (הדיקטטור של צ’ילה, שהתפגר שבוע שעבר) העביר חוק שהפריט את מערכת החינוך במדינה. מאז ועד היום, מערכת החינוך מתדרדרת ונרקבת. חלק מהתלונות של התלמידים נשמעות לנו מוכרות, ולא במקרה. במערכת שרק מחפשת "להתייעל" על הגב שלנו, לא מפתיע שגם בקצה השני של העולם מתלוננים על בתי-שימוש שמגעיל להתקרב אליהם. גם שם, כמו פה, ההתייעלות משמעותה כיתות צפופות, שולחנות חסרים, ואמצעי לימוד מקולקלים


השביתה בצ’ילה התחילה בסוף אפריל כשהממשלה הודיעה שהיא מתכוונת להעלות את המחיר של בחינת הקבלה לאוניברסיטה. בתגובה להודעת הממשלה, התחילו כמה תיכוניסטים בעיר הבירה סנטיאגו הבירה להריץ ביניהם SMS-ים. שלושה בני 15 עם קצת יוזמה הצליחו להוציא מאות תלמידים לצעדה ברחובות העיר. המשטרה כל-כך נלחצה, שהיא מיהרה ועצרה 47 מהם. תוך שבועיים, באחד במאי, הצטרפו להפגנות כמעט כל התלמידים בסנטיאגו ושיתקו לחלוטין את מרכז העיר. הידיעה על ההפגנות, שעברה בעיקר כשמועה מפה-לאוזן, כל-כך הפחידה את המשטרה עד כדי-כך שהיא עצרה 1,024 (!!) מהם, ופיזרה את השאר עם מכות וגז מדמיע.


הדרישות המידיות של התלמידים היו שכרטיסי הנסיעה בתחבורה הציבורית יהיו בחינם, ושעלות בחינת הקבלה לאוניברסיטה תופחת, כך שגם תלמידים ממשפחות עניות יוכלו לגשת. בנוסף, דרשו התלמידים את ביטול חוק החינוך שהתקבל בימי הדיקטטורה, ואת ביטול התוכנית ל"יום חינוך ארוך", לפיה התלמידים חייבים להישאר עוד שעתיים בבי"ס, אבל בהן לא משלמים למורים.


לאחר שבועיים נוספים של הפגנות, התיכוניסטים החליטו להעלות את המאבק מדרגה, והתחילו להשתלט על בתי הספר. תוך שבועיים, היו כ-30 בתי-ספר תחת שליטת התיכוניסטים, כשכל מועצת תלמידים אחראית שבמהלך כל היום והלילה יהיה מי שישמור על המקום. חלק מהיום הוקדש למסיבות במסדרונות, שהופצצו במוזיקת רגאיי-טון. בשעות אחרות הגיעו לתיכונים סטודנטים שהעבירו סדנאות ושיעורים על המבנה של מערכת החינוך, על החוקים השונים, ועל ההיסטוריה של הדיקטטורה. כמה ארגוני מורים ועובדים נוספים גם דאגו לבקר, ולהביע סולידריות עם בתי-הספר שהפכו ל"מאחזים". בסוף חודש מאי מספר בתי הספר בשליטת התיכוניסטים זינק ליותר מ-300 (!!), ומאה נוספים שבתו.


ב-1 ביוני, נשיאת צ’ילה התקפלה ונענתה לרוב הדרישות. מועצת התלמידים הארצית שבחנה את התשובה שלה בקפידה, החליטה להמשיך בהפגנות. כעת הצטרפו לשביתה גם כל המורים, ועדי עובדים שונים (של נהגי המשאיות, של רשת המכולות הגדולה במדינה, ועוד כמה), וילידים-אינדיאנים (שמסוכסכים עם הממשלה). שבוע מאוחר יותר הממשלה התגמשה עוד קצת, ולמעשה רובן המוחלט של הדרישות נענו. מועצת התלמידים הארצית החליטה לקבל את ההצעה, וסיימה את המחאה. ורק שתדעו, הדוברת של מועצת התלמידים הארצית, מריה חסוס סנהואזה, ממובילות המחאה, היא חברה בברית הנוער הקומוניסטי של צ’ילה.


להמשיך במאבק – גם אצלנו


המאבק הנחוש שהובילו התלמידים בצ’ילה נשמע רחוק, אבל בהחלט רלוונטי גם אלינו בישראל. מועצות התלמידים צריכות לפנות אל קבוצות אחרות שמתנגדות לפגיעה בחינוך: ועדי מורים, אגודות סטודנטים וארגונים חברתיים. אם נפעל ביחד, כמו בצ’ילה, נוכל להציל את החינוך, ולבנות חברה צודקת יותר.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. חררדו לייבנר הגיב:

    המאבק של התיכוניסטים בצ’ילה הוא מרתק וחשוב מאוד. אבל, אני מציע לא למהר לעשות השוואות פשטניות מדי ולהבין גם את הבדלי ההקשרים והנסיבות, לא כדי לרפות ידיים אלא כדי לא לנסות לחקות רק את הביטויים המוחצנים של התופעה. אם רוצים לנהל מאבקים חברתיים מוצלחים כנגד מגמות הפרטה וההרס והעוול החברתי שהיא גורמת צריך ללמוד מהקשרים אחרים את מה שרלבנטי להקשר שלנו ולא את מה שלא ניתן לחיקוי כי אנחנו פשוט חיים במציאות אחרת.
    ראשית, מערכת החינוך הציבורית בצ’ילה במצב הרבה יותר גרוע מזו של ישראל. כמחצית מנערי סנטיאגו, לדוגמא, לומדים בבתי ספר פרטיים. מצב החינוך בצ’ילה יכול לשמש אותנו כדי להזהיר מפני המקום שלאיו עלולה להידרדר מערכת החינוך הישראלית אם תמשיך במגמות הבידול החברתי וההפרטה (הישירה והעקיפה) שהחלו באופן מתון בימי שולמית אלוני ומנכ"לה שמשון שושני ושהגיעו להידרדרות מהירה בזמן כהונתה של לימור לבנת. אבל, יש עוד בור עמוק שאליו אפשר ליפול ושם, למטה, נמצאת מערכת החינוך הציבורי בצ’ילה.
    שנית, הערה לגבי המאבק. ה- SMS והפגנות הרחוב זה לא העיקר גם אם מצטלמים או נשמעים קוליים. הייתי בצ’ילה במאי בשבועיים בהם החלו ההשתלטויות על בתי הספר התיכוניים. הסוד של הפעולה הקולקטיבית המופלאה הזאת היה באסיפות תלמידים ובאינספור דיונים שנערכו בחצרות בתי הספר ובכיתות לאחר שעות הלימודים במשך שבועות לפני ההסלמה במאבק. בניגוד למה שקורה בארץ בעת שביתות או מאבקים של עובדים, סטודנטים ותלמידים, הרושם היה שרוב התיכוניסטים הצ’ילאנים ידעופחות או יותר על מה נאבקים, פעלו באופן השתתפותי רחב וממש לא מיהרו לקיים הפגנות, להתעמת עם המשטרה או להשתלט על בתי הספר. זה היה כבר שלב מאוחר של המאבק כאשר ניסיונות הדיאלוג עם הממשלה כשלו והיה ברור לרוב המוחלט שצריך לצאת למאבק. הנה נקודות למחשבה במאבקים חברתיים כאן.
    שלישית, באסיפות של נציגי וועדי בתי הספר (מועצות התלמידים אם תרצו) נבחרה בסופו של דבר הנהגה למאבק. היא הייתה הטרוגנית מבחינה פוליטית, אבל ברור שהיו לה מנועים בקרב בני נוער חברים בנוער הקומוניסטי ובנוער הסוציאליסטי (אם כי היו גם דוברים שהיו תומכי ימין). הנוער הקומוניסטי או הנוער הסוציאליסטי לא העלו בדעתם לצאת עם סיסמאות, סמלים או דגלים מפלגתיים כדי לרכב על המאבק הרחב ולעשות קופונים מהירים. היה ברור לכולם שכדי שמאבק יצליח הוא צריך לשאת אופי רחב ואין מקום לדגלים וסמלים שמצמצמים אותו ויוצרים חיץ בין הפעילים המפלגתיים המודעים והמנוסים לבין יתר חלקי הנוער. בטווח הבינוני והארוך זה גם משתלם לתנועות הפוליטיות השמאליות כיוון שמתרחשת עליית מדרגה בתודעה הפוליטית-החברתית של בני הנוער, מה שיתבטא בנהירה של צעירים לשורותיהם.

  2. כתבה מדהימה הגיב:

    איפה משיגים את "קול הנוער"?

  3. לטיף הגיב:

    אפשר לפנות לטלפון 03/6293944 – משרדי מק"/בנק"י בתל-אביב

  4. מערכת קול הנוער הגיב:

    ניתן גם פשוט לשלוח אי מייל לכתובת

    voice.hanoar@gmail.com

  5. מתן הגיב:

    סבבה של שם עט – אבל למה שוב לשרבב אותי? בסוף עוד ירצחו אותי בגללך.

  6. עודד גברט הגיב:

    מתארגן כזה מאבק בישראל- חכו ותיראו ותזכרו את השם "סרי החינוך"

  7. Merve הגיב:

    A pllinasgey rational answer. Good to hear from you.

הגיבו לכתבה מדהימה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים