הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בדצמבר, 2006 7 תגובות

תושב חלם האגדית חיפש מטבע שאיבד ברחוב מואר, מתחת לפנס. לעוברים ושבים סיפר, שהוא איבד את המטבע דווקא ברחוב הסמוך אבל אין טעם לחפש שם כי הפנס מקולקל והרחוב חשוך. את הסיפור הקטן הזה קראתי לראשונה בשבועון "דבר השבוע" ז"ל כשהייתי בכיתה א’, ומאז הוא עלה בתודעתי מסיבות שונות ובעיקר משונות. השבוע לא הייתי צריך לנבור במעמקי תודעתי כדי להבין את ההקשר האסוציאטיבי. מדינה שלמה מחפשת בר-שיח פלסטיני אמין ויעיל ורוצה ביקרו של אבו-מאזן, אבל האיש הנוח והמנומס הזה אינו מסוגל לספק את הסחורה. היא נמצאת, אם בכלל, ברחוב החשוך שבו מקננת הנהגת החמאס, שהיא גם הממשלה הנבחרת של העם הפלסטיני במערכת הבחירות הדמוקרטית ביותר שנערכה אי-פעם בעולם הערבי.

במוצאי-שבת קיבל ראש הממשלה אהוד אולמרט את הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הוא אבו-מאזן בסבר פנים יפות, הניף אפילו למענו את דגל פלסטין (שאולמרט וחבריו הקפידו במשך שנים לכנות אותו "דגל אש"ף" חרף מחאותיהם של יודעי-דבר אמיתיים כמו אורי אבנרי) והציג בפניו את רעייתו נעימת ההליכות עליזה. אבל אפילו הפרשנים האוהדים בעיתונות היומית שלנו תיארו את האווירה הפסימית ואת תסמונת אין האונות הפוליטית שהחצינו שני המנהיגים.


גם פרשן שמרני כמו בן כספית ב"מעריב" הנחיל לקוראיו את המסקנה, שהשניים מנוכרים לגמרי לבני עמם, שאין להם בסיס תמיכה של ממש בציבור שאותו הם אמורים לייצג. אולמרט מסובך עד צוואר במלחמת לבנון השנייה ובספיחיה, ונאלץ לצרף ממשלתו סוס טרויאני כמעט מוצהר כמו אביגדור ליברמן; אבו-מאזן שרוי בעיצומו של עימות המאיים להתפתח למלחמת אזרחים מלאה, ונחשב בעיני רבים מבני עמו לעושה-דברו של הממשל האמריקאי השנוא. אפילו מצרים הגיעה בסופו של דבר למסקנה, שאין טעם להתפלל לניצחונו של אבו-מאזן ברחוב הפלסטיני, ומוטב להידבר עם החמאס בתקווה למזער נזקים ולמנוע את עלייתם של מנהיגים הרבה יותר קיצוניים. ההתעקשות הישראלית-אמריקאית לחזק את אבו-מאזן גורעת עוד יותר מסיכוייו לנצח. זה נכון שהמערב רומז לפלסטינים שתחת אבן-מאזן הם יזכו לסיוע כספי והומניטארי יותר נדיב, אבל לא כולם מסכימים לשלם את המחיר שהוא המשך הדומיננטיות הישראלית בשטח הקטן, כבשת הרש ממש, שנותר להם אחרי הטרגדיות של 1948 ו-1967.


ישראל ביזבזה שנים רבות במאמץ מדיני נואל לדלג על אש"ף. אנשים מהשמאל ניסו לדבר על לבם של ראשי הממסד הישראלי ולהסביר להם שאש"ף הוא קואליציה פוליטית על בסיס לאומי, מוסלמי-נוצרי, ושאם נחמיץ את ההזדמנות להגיע איתו להסדר שלום, יעלו הכוחות האיסלמיים לעמדה הגמונית בקרב העם הפלסטיני. דחו אותנו בבוז ובשנאה, לפחות עד 1983 (אוסלו) ולא רק מתוך טימטום בנוסח גולדה מאיר. ממשלות ישראל לא נטו לשלם את המחיר הטריטוריאלי של שלום ישראל-פלסטיני ולכן העדיפו שכוחות סירוב יהיו בעמדות דומיננטיות בשטחים ובגולה הפלסטינית. פשרת אוסלו ניסתה לדחות את השלום האמיתי, וליצור מעין שביתת נשק ידידותית שתשתלם רק לצד הישראלי. לכן היה קל כל כך, לביבי נתניהו בשנת 1996 ולאהוד ברק בשנת 1999, לכרסם בהישגי אוסלו ולהביא אותנו עד הלום. די היה לערער קצת את היציבות, לקעקע את הרצון הטוב וליצור אווירה של עימות כדי "לנפץ את אשליות השלום" ולאפשר לנו לעשות בשטחים כאוות נפשנו.


עליית החמאס לשלטון עימתה אותנו עם יריב תקיף, גרמה לקללה של הקאסמים ושל ההפצצות הנגדיות, ולהשתרשות פשע המלחמה הקרוי "חיסולים". עכשיו אנחנו חולמים על מנהיג נוח לישראל ברמאללה, ושוכחים שמנהיגי ישראל גרמו להידרדרות היוקרה של הפת"ח בשטחים. גם השבוע הסתפק אולמרט בהצעה לשחרר כמות זעומה של אסירים, וזה לא יעזור במיוחד לאבו-מאזן. כולם יודעים שבלי מחווה רחבה בנושא האסירים אין משמעות מרחיקת לכת לפגישה בביתו של אולמרט. הכסף שפת"ח יקבל, תוך עקיפת שר האוצר הנבחר ברשות, מתפרש על ידי הציבור הפלסטיני כשוחד מעליב. ממילא נחשדים רוב בכירי הפת"ח בשחיתות אישית, בעיקר במעילה בסיוע חוץ ובתיעול הכספים לרווחתם של הבכירים. אבו-מאזן הוא אולי איש חשוב ובעל זכויות במאבקם של הפלסטינים לשחרור לאומי, אבל כסף ישראלי, גם אם הוא בעצם שייך בדין לפלסטינים, לא יקנה לבבות בשטחי הרשות.


גם האופוזיציה הרעיונית והיצירתית בתוך הממסד הישראלי חולמת על הסדר קבע בלתי אפשרי רק עם אבו-מאזן ומתעלמת מהמציאות בשטח. בתחילת השבוע שטח עוזרו של שמעון פרס בעבר, אורי סביר, מעין מצע ים-תיכוני ממוחזר, אבל מרענן ואופטימי, ובו מנה את הצעדים הדרושים ליצירת אזור טוב יותר. יש לי הרבה ספיקות, וגם הסתייגויות מאופיו השמרני והפרו-מערבי של המצע, אבל אם אנשים כמו סביר היו מצליחים לקדם רעיונות כאלה, היינו חיים בעולם טוב יותר ובאזור ידידותי יותר לשוכניו. כדרכם של אנשי פרס, החזון הרדוד של סביר הוא בכל זאת חובק עולם, מטפל בכמה מאות מלים במצב בבלקנים, בקפריסין, חותר להשתלבות אזור הים התיכון באיחוד האירופי ולשותפות בנאט"ו, ומתעלם מאופיו הנצלני והאנוכי של האימפריאליזם האמריקאי ומהדורסנות הגסה שלו בעיראק ובמקומות אחרים. גם לאירן אין מקום בחזון הסוריאליסטי של סביר והוא מזכיר אותה רק בסופה של רשימתו הקצרה בנימה שלילית. התוכנית שלו, כך מסתבר, באה גם כדי לסכל את הקיפאון המדיני "בעקבות האיום האירני". כמובן שסביר לא פטר אותנו בלי איזכור בומבסטי של האזור שלנו כמקום הולדתן של שלוש הדתות המונותיאיסטיות, היהדות, הנצרות והאיסלאם, תוך ניסיון לבסס איכשהו את ערכיותו ותקפותו של המכנה המשותף המזרח-תיכוני, שהוא הבסיס לחזון הפורה שלו.


אני בעד סביר, ולא מתנגד שהוא יפריח רעיונות כאלה כדי להזריק קצת חמצן לאוויר הדליל שאנחנו נושמים. הוא מתמצא בהוויית העולם, וזה טוב. לדעתו, הרעיונות שלו עולים בקנה אחד עם אלה של הומניסטים גדולים כמן ג’יימס בייקר ועמיתיו, ומתאימים להלוך הרוח שישרור בארצות הברית אחרי ג’ורג’ בוש. אפשר לחוש שסביר עורג לוושינגטון קלינטונית, שתחזיר את הגלגל אחורנית ותתקן את העיוותים שגרמו גם לקץ תהליך השלום בינינו לבין הפלסטינים. אבל גם אם יצליח לשכנע את 22 המדינות השוכנות סביב אגן הים התיכון, כלשונו, להצהיר שהם "מתנערים באורח מוחלט מהטרור", קשה להבין כיצד ישכיל ליישם את הסעיף השני, הנוגע באמת לסכסוך כאן. סביר מציע "משא ומתן להסדר קבע בין ישראל לאבו-מאזן על פי מתווה קלינטון, תוך הכרה בהסכמים קודמים בין שני הצדדים".


סביר, בדיוק כמו אולמרט, פרס ושאר ראש הממסד הישראלי, מסרב להכיר במציאות בשטחים ובשלטון החוקי של החמאס ברשות. אני מבקש להבהיר שאנשי החמאס אינם גיבורי חלומותי (כפי שלא הערצתי את ראשי אש"ף בעבר) אלא אויבים קשוחים שרבים מהם מקדמים השקפת עולם דתית חשוכה שאיננה מקובלת עלי. אבל הם נבחרו כדין, וישראל והפטרונים בוושינגטון מתיימרים לדבר בשם הדמוקרטיה. ההחרמה הממושכת של החמאס (כולל החרם הכלכלי) הביאה להסלמה מיותרת, לסבל נורא בפלסטין, בעיקר ברצועת עזה, ולמצוקתם הבלתי נסבלת של תושבי שדרות והסביבה. יש להידבר גם עם אבו-מאזן, שמהווה גורם כוח חשוב בשטחים, אבל בני השיח העיקריים הם חברי הממשלה שנבחרה ברשות.


במקום לחלום על אגן המזרח התיכון ולחבר אותו עם אירופה צריך בשלב הראשון להתייחס למציאות ולפעול תוך הכרה באילוציה. לכן אני מציע תוכנית יותר רזה וצנועה ביומרותיה:



  1. ישראל תכריז על הכרתה בתוצאות הבחירות לרשות ועל נכונותה לשאת ולתת עם ראשי ממשלת פלסטין. אולמרט יניף את הדגל לכבודם של הנבחרים ולא רק לכבודו של אבו-מאזן.
  2. ישראל תשחרר אלפי אסירים כמחווה אבל תיגש מיד לשיחות, גם באמצעות מתווכים, עם אנשי החמאס לשחרור גלעד שליט.
  3. ישראל תפסיק מיד את הבנייה בהתנחלויות ולא תקים התנחלויות חדשות.
  4. ישראל תדרוש מהחמאס לא רק לקיים את הפסקת האש, אלא גם להצהיר על כוונותיו להמשך התהליך המדיני.
  5. ישראל תפסיק את החיסולים לחלוטין, ותאפשר לסיוע הכלכלי לזרום לתושבים באמצעות הממשלה הנבחרת.
  6. הממשלה תשיב בחיוב לפנייה הסורית למשא ומתן, תקים מנגנון קבע להידברות עניינית על הגולן תמורת שלום.
  7. הממשלה תפסיק את העימות המיותר והראוותני נגד אירן, תחפש מתווכים להידברות עם האירנים כפי שעשתה גם בעבר, עם נציגי האייטולות.
  8. ישראל תיזום כינוס יהודי בינלאומי בפריס, שמטרתו עיצוב מדיניות חדשה בנושא הקהילות האיסלמיות באירופה. יודגש האינטרס המשותף, היהודי-מוסלמי, להיאבק נגד גילויי הגזענות באירופה ולהגן על המיעוטים האתניים ביבשת נוכח המתקפה הפשיסטית נגדם.
  9. הממשלה תעשה כל מאמץ לבטל את האפליה נגד האזרחים הערבים, להכיר בזכויותיהם, לבטל את המעמד הבלתי חוקי של פליטים בתוך ארצם ולהכיר בכל היישובים הארעיים, לחבר אותם לרשתות החשמל והמים . הממסד ידגיש שהאזרחים הערבים יכולים להוות גשר בינינו לבין העולם הערבי והמוסלמי.

פרס, אולמרט וסביר, מחפשים את המטבע ברחוב מואר, אבל הוא נמצא ברחוב חשוך. כדאי שהם יבינו שהזמן קצר והמלאכה מרובה. האזהרה ששמענו ממלך ירדן עבדאללה על מחירן של הזדמנויות מוחמצות חשובה יותר מדברי הרהב מפי מנהיגים וקצינים בכירים שמסרבים לשמוע ולהקשיב.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. חיים ברעם הגיב:

    ראיתי בטקסט שעשיתי טעות הקלדה בתאריך של הסכמי אוסלו. הכוונה היא ,כמובן,לשנת 1993 שנתיים לפני רצח יצחק רבין, ולא לשנת 1983.
    איתכם הסליחה,

  2. יוסי ונטורה / הטרגדיה הפלסטינית הגיב:

    והטרגדיה הפלסטינית היא שהפת"ח הופך לסוכן ארה"ב והחמאס לסוכן של איראן. אמריקאים ואיראנים נלחמים בשטח באמצעות סוכנים וחופש הפעולה של תנועת השיחרור הפלסטינית אבדה. לצערי השמאל הפלסטיני קטן מדי ומבודד מדי כדי להוות אלטרנטיבה ראויה.

  3. גדעון ספירו הגיב:

    כרגיל, רשימתו של חיים ברעם, בהירה, מנומקת,
    תענוג לקורא האינטלגנטי. תכנית 9 הנקודות של ברעם הייתה יכולה להיות קרש הצלה לממשלה שמעוניינת לחלץ את ישראל מהמבוי הסתום, לעבר מהלך של שלום. אני חושש שממשלה זו לא תושיט ידה ליד המושטת של ברעם. חבל.
    אשר לפתיח של סעיף 9 אני מציע לחיים לשקול שינוי. במקום "הממשלה תעשה כל מאמץ לבטל את האפלייה נגד האזרחים הערבים", ייכתב נוסח יותר מחייב: הממשלה תבטל את האפלייה נגד האזרחים הערבים.

  4. אלי הגיב:

    תוכנית יפה הציע חיים.
    הבעיה היא שכל המחוות והויתורים נתבעים מישראל בלבד.
    כרגיל, השמאל הרדיקלי לא תובע מהפלסטינאים מאומה:

    לא הכרה בישראל, לא הפסקת המאבק המזוין
    "כוונותיו המדיניות" של החמאס ברורות למדי מדינה איסלאמית בכל פלסטין.
    הוא מוכן להודנא זמנית תמורת נסיגה ישראלית אך רק כדי להתחזק ולהמשיך במאבק המזוין.

    אני מסכים עם חיים שחבל לבזבז זמן על אבו מאזן.

    עראפת לא היה שונה. כולנו זוכרים את תורת הגיהאד אותה נשא בדרום אפריקה זמן קצר אחרי חתימת הסכמי אוסלו.

  5. חיים ברעם הגיב:

    לגדעון,
    תודה רבה על המחמאות. כמובן שהתיקון שהצעת מקובל עלי. למרבה הצער, הממשלה הזאת לא "תעשה מאמץ" וגם לא "תבטל". אבל כללית אני מאמין שאנחנו לא משחיתים סתם מלים לשווא. עדיין יש ערך לאמירה, ובכל מקרה אנחנו לא פטורים ממנה.

  6. iris הגיב:

    as usual a very good article. I find the 8th point especially important and even without reading Savirs proposal (or better: vision, after all he belongs to the Peres-school of new-middle-east studies) i am quite sure that his global look reaached its horizon before he could even imagine a jewish-muslem cooperation in Europe…

  7. דניאל ברסלאו הגיב:

    Very nice package of steps – our calls for negotiations with the real Palestinian government are indeed more powerful if placed in a holistic framework.
    I think the Chelm story only fits if the hapless Chelmite has himself shot out the light in the next street to create an excuse for not searching there.

הגיבו לגדעון ספירו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים