20 אלף עובדי טקסטיל במצרים הצליחו בשבוע שעבר לכופף את הנהלת המפעל ואת הממשלה ולעצור את ההפרטה של המפעלים בהם הם מועסקים. בעקבות ניצחון העובדים ציינו פעילי האיגודים המקצועיים המקומיים כי "זו הצלחה חשובה בדרך לשיקומה של תנועת הפועלים" שנחלשה עד מאוד בעקבות התקפה הממושכת של הנשיא חוסני מוברק, המצדד במדיניות הניאו-ליברלית.
השביתה שפרצה בעיר מחלא אל-קוברה, 130 ק"מ צפונית-מזרחית מהבירה קהיר, היא הראשונה מאז 1988. רבבות העובדים של תאגיד הטקסטיל אל-מחלא הפגינו במשך ימים ארוכים והשתלטו על המפעלים כדי למחות נגד החלטת המנכ"ל מחמוד אל-ג’באלי שלא לשלם תוספות שכר וכך להפר את ההסכם הקיבוצי שנחתם. כרבע מהשובתים והמפגינים הן נשים.
הנהלת החברה טענה כי אין היא יכולה לשלם את התוספת (השווה לסכום של 35 דולר) בגלל הצורך "לייעל את העבודה ולהוריד עלויות". כאשר נודע לוועדי העובדים על החלטת ההנהלה, פרצה שביתה בכל המפעלים והמאה הגיעה אל רחובות העיר. הוועדים טענו שמעבר לרצון "לחסוך בעלויות", הסיבה האמיתית לאי תשלום התוספת היא להפוך את התאגיד לאטרקטיבי יותר בעיני המשקיעים הזרים שאמורים היו לרכוש את המפעלים בעקבות מדיניות ההפרטה הממשלתית ובעצה אחת עם הבנק העולמי.
בהפגנות שנערכו בעיר, אלפי עובדים נשאו ארונות קבורה ובהם נכתב שמו של מנכ"ל התאגיד שבבעלות הממשלה. עוד הם דרשו לחקור את ההנהגות המנכ"ל, שלעדת המפגינים הוא מושחת, ואת תשלום תוספות השכר.
משטרת מצרים, שבדרך כלל מטפלת ביד קשה בכל הפגנה על רקע חברתי או פוליטי, לא הצליחה להתגבר על ההמון המפגין ונטשה את רחובות העיר. הן הממשלה והן המשטרה הופתעו ממספר המפגינים ומנחישותם, ולכן נשלחו חיילים שכיתרו את העיר ואת המפעלים בשליטת העובדים, בניסיון לעצור את המחאה.
המחאה הייתה כה המונית שאף העיתונות הממשלתית נאלצה לסקר אותה. עיתון האופוזיציה הימינית "אל וואפד" פרסם כותרת ענק באחד מימי המחאה: "מהפכת העובדים". "אל-מסרי אל-יום" פרסם בעמודו הראשי את תמונות אלפי המפגינים. עיתונים אחרים הקדישו שני עמודים במשך שבועיים לסיקור המחאות והשביתה.
בין השובתים היו גם נימות של אכזבה מממסד האיגודים המקצועיים. המפגינים דרשו לשנות את מנהיגות האיגודים כי לדעתם אין הם משרתים את העובדים ולא מגלים כל התנגדות למדיניות ההפרטה של ממשלת מוברק. שוחחנו עם אחד המפגינים, סעיד עבדאללה שאמר "הכיתור והלכלוך שבקווי הייצור הרסו לי את הבריאות. ולאחר שהבריאות שלי נהרסה הם גם רוצים לשלול מאיתנו את הזכויות הבסיסיות. מה עוד הם רוצים? שנקריב את החיים?" עבדאללה עובד מזה שנים במפעלים והוא אב לשלושה ילדים".
"תודה לאל, המחאה של העובדים הצילה את המפעל", הוסיף אברהים טהא, עובד מחלקת המכירות. "כאשר הגזל של הזכויות שלנו הוא כה קשה ואין מה להביא הביתה כדי לרכוש מזון לילדים – הזעם רק גובר ואין איש המסוגל לשלוט בעובדים". לדבריו "לטענת הממשלה האחים המוסלמים עומדים מאחורי השביתה. זו הטענה של הממשלה כי אין היא ידועת מה הם בדיוק מעשיה. האחים המוסלמים אינם פועלים בקרב העובדים. מי שהיה פעיל נעצר עוד בטרם פרצה שביתה. השביתה והמחאה היו ספונטאניות ותחת ההנהגה של הוועדים".
מוחמד אל-קחלאווי, פעיל למען זכויות העובדים ידוע ברחבי מצרים, סיפר כי "שלילת התוספת הזעומה שהעובדים היו אומרים לקבל הייתה לקש ששבר את גב הגמל. מדובר על מחאה שנגרמה בעקבות שורה ארוכה של השפלות ושלילת זכויות – כולל עבודה בימי ששי, שהוא יום מנוחה". אל-קחלאווי התלונן שהניסיון להוריד את רמת השכר ולשלול את זכויות העובדים היא חלק מהמדיניות של ממשלת מוברק הדוגלת בהפרטה ופגיעה במגזר הממלכתי. לדברי סמח חסאן, פועל טקסטיל: "השביתה פרצה כי אנו עובדים יותר מדי ומקבלים תמורה נמוכה מדי עבור עובדתנו. השכר שלנו הוא עד כדי כך נמוך, שאנו לא מצליחים לרכוש את מוצרים שאנו מייצרים".
בביקור במפעלים ניתן להתרשם שאנשי ההנהלה מתגוררים בווילות מוקפות מרחבים ירוקים. לעומת זאת, הפועלים מתגוררים בשיכונים ישנים ובהם הצנרת חלודה והאשפה נאספת לנקודות איסוף ושם נשרפת על ידי בני משפחותיהם של העובדים. המראה העלוב של מגורי אלפי העובדים עומד בסתירה גמורה עם הווילות של המנהלים.
בשיחה עם העובדים הם מתלוננים מרות שההנהלה עושה שימוש פרטי כרכוש החברה, כולל מכירת קרקעות במיליוני דולרים. סכומים אלה לא הגיעו לקופת החברה, וכמובן לא הגיעו לידי העובדים.
יצויין שבעקבות המחאה, הממשלה החליטה לערוך ארגון מחדש של ההנהלה, לפטר כמה מנהלים, לשלם את כל תוספות השכר ואף החליטה לגנוז את תכניות ההפרטה. בשיחה עם עובד שסירב להזדהות אבל שלא השתתף בשביתה הוא אמר "לא לקחתי חלק במחאה כי חששתי לפרנסה. חששתי שיפרטו אותי. אבל בעקבות השביתה קיבלתי את הזכויות המגיעות לי. המסקנה שלי היא ברורה: אהיה בין השובתים בשביתה הבאה".
תודה רבה על פרסום הכתבה. מעודד, משמח — ולא מפתיע שלא קראתי עליה בשום מקום אחר
מה יודעים עובדי הטקסטיל במצרים שלא יודעים עובדי הטקסטיל בישראל? התשובה: זכויות לא מקבלים, זכויות משיגים. חשוב להפיץ את הבשורה של העובדים המצרים:אפשר להלחם וניתן לנצח
נשאלת השאלה מדוע לא שמענו על השביתה בזמן שהתרחשה; אולי אז היו יכולים להעשות מעשי סולידריות מקומיים (לכל הפחות הפגנה מול שגרירות מצרים).
אזכיר כי אחת הסיבות לכך שאין כמעט מפעלי טקסטיל בארץ היא העובדה שכל הענף עבר מיקור חוץ למדינות כמו ירדן ומצרים; והסיבה לכך שמיקור חוץ הוא שיטה כל-כך טובה עבור בעלי ההון היא בדיוק החסך הזה בסולידריות בינ"ל.
אני מקווה שפעם הבאה נשמע על כך בזמן.
היית לי מטפלת מצריה שסיפרה לי על כל העניין הזה ממקור ראשון. היה לה אחיין שעבד שם והיא מספרת שתנאי העבודה שם הם מתחת לכל ביקורת אבל האבסורד הוא שהם נחשבים לברי מזל..