מעמדה ההיסטורי של מק"י בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל אינו טעון הוכחה. על כן, קשה להבין מדוע ביטאונה של מק"י "זו הדרך" מתעלם בצורה מוזרה ביותר ממסמך פרוגרמאטי חשוב – החזון העתידי של הערבים הפלסטינים בישראל – שפורסם בראשית דצמבר מטעם ועדת המעקב של האוכלוסייה הערבית הפלסטינית בישראל. אני ואחרים לא הצלחנו לאתר מעל דפי ביטאונה של מק"י זכר למסמך החשוב הזה.
נתמזל מזלי וחבר יקר הסב את תשומת לבי למודעה ב"זו הדרך" (13.12.06) שמבשרת על ישיבה קרובה של הוועד המרכזי. ולא סתם ישיבה אלא מושב מורחב. נושא המושב אומנם המיעוט הלאומי הערבי בישראל, אך אין אזכור למסמך. אך אולי "המבין יבין" והדברים קשורים, כלומר קיום המושב המיוחד קשור לפרסום המסמך. טקסט המודעה מסתיים בציון שהאירוע הינו "דיון במלאות 30 שנה לוועידה ה-18 של מק"י". ואני בוש ונכלם כי אינני זוכר מה היה בוועידה ה-18. אף אחד מהחברים ובתוכם אלה הקשורים למק"י או לחד"ש אינו יכול לעזור לפענח את העניין. האם לא מוזר לציין ועידה מפלגתית מלפני עשרים שנה כאשר סיבת ההתייחסות סתומה ומעורפלת? הרי רק אחדים שהם בסוד העניינים יכולים להבין את הרמז. למה בעצם יש צורך ברמזים?
מאז פרסום המסמך יצאו לאור ארבעה גיליונות של "זו הדרך" ואין אזכור של מסמך החזון. כעבור כמעט חודש מפרסם "זו הדרך" (27.12.06) מאמר ארוך מאוד של עיסאם מחול. יש בו חזרה על העמדות הידועות של מק"י. כמובן, ישנם דברים רבים נכונים במאמר. אך ישנה תחושה קשה שהמאמר אמור להתווכח עם משהו או מישהו. אך אי אפשר להבין מדוע המאמר נכתב וכנגד מה הדברים נאמרים. מתבקשת השאלה: האם מדובר במאמר המתייחס למסמך החזון ואם כך מדוע הדברים לא נאמרים? אם אין קשר בין המאמר ובין המסמך – למה לפרסם אותו? עוברים שבועיים נוספים עד שמתפרסמת ידיעה על ישיבת הוועד המרכזי. הידיעה ממשיכה במדיניות המוזרה של חרם על עצם האזכור של מסמך החזון לפלסטינים בישראל. במשך חודש שלם מתקיים דיון ציבורי רחב וחשוב בקשר למסמך ואין ולו זכר מעל דפי "זו הדרך".
מה כן אפשר ללמוד על דיוני הוועד המרכזי? אנו לומדים מ"זו הדרך" (03.01.07): אחרי שהחבר מוחמד נפאע ציין את תרומת המפלגה בנושא הגנת הזכויות של האוכלוסייה ערבית ודרכה של מק"י, נאמר "הלאומנים דוחפים את האוכלוסייה הערבית לפינה … האינטרס של הציבור הערבי הוא להשפיע על החברה הישראלית … לכן מוטל עלינו למנוע את חדירתן של סיסמאות לאומניות לשולי השיח של מק"י ושל חד"ש". "הלאומנים" פעילים, וישנה "חדירת סיסמאות לאומניות". המצב רציני. נראה שיש קשר בין הדברים לפרסום המסמך. אך אי אפשר לדעת. כך כתבו בסגנון הישן, אך "אז" לא חששו לדבר בצורה ברורה.
אני כשלעצמי לא התאהבתי במסמך החזון. יתר על כן, אם יש למק"י ביקורת על המסמך, הדבר טבעי ביותר. אך הסירוב להתייחס למסמך – אפילו לא לדווח על פרסומו – אינו טבעי. אם יש למק"י עמדה למה לא לפרסמה? ואם יש חילוקי דעות בנושא מדוע לא לקיים דיון ציבורי וגלוי? ההתנהגות הזאת מוזרה! מדוע לא לדווח ולהתייחס לאירוע כל כך חושב כמו פרסום המסמך?
הסגנון הזה מדאיג יותר מהסכמה או אי הסכמה מצד מק"י עם מסמך "החזון של הפלסטינים בישראל".
ראובן ידידי, העיכוב בתגובת מק"י אינו נובע מהתעלמות או סירוב להתייחס ל"מסמכי החזון" שיצאו לאחרונה; נהפוך הוא: העיכוב טמון דוקא ברצינותה של מק"י ורצונה לנהל ויכוח פנימי מעמיק ורציני באשר למעמדה של האוכלוסיה הפלסטינית בישראל בכלל ואודות המסמכים הנ"ל בפרט. לשם כך, אף תוכננו דיונים (בין השאר עם אנשי אקדמיה) בכדי לבחון את האמור בחינה נוספת. לצערי,מסיבות שונות (כמו למשל, מותו של חברנו היקר אפרים קצב) התעכב בינתיים העניין. אני מבטיחך נאמנה כי הנושא עומד בראש סדר היום של מק"י ומן הסתם גם יצאו אודותיו פרסומים שונים בעתיד הקרוב. הסגנון, אם כך, לא רק שאינו צריך להדאיג: הוא צריך לעודד!!
התפרסם בגדה השמאלית מאמרו של עוזי בורשטיין, אחד ממנהיגי מק"י ,המתייחס בחיוב לתביעה לשוויון זכויות קולקטיביות ,כפי שבא לידי ביטוי במסמך.כותב המאמר מתיחס בחיוב גם לתביעה ל"דמוקרטיה הסכמית", שנועדה להסדר יחסי רוב ומיעוט בישראל.
היעדר דיון רעיוני רציני במק"י איננו משהו שקשור דווקא למסמך "החזון" ההוא. ההתחמקות מחשיבה מקורית ודינאמית היא לא פחות מאשר מדיניות, גם אם בלתי כתובה. כך למשל, אחרי התמוטטות בריה"מ ב- 1991 הבטיחו שיהיה דיון מעמיק במה שקרה שם ובאופן התנהלות המפלגה במשך השנים הארוכות שהלכה שבי אחרי הקו של מוסקבה. מאז חלפו 16 שנה והדיון טרם התקיים. הכל, כמובן, מסיבות "אובייקטיביות" והיעדר "תנאים מתאימים".
אין לי ספק שנוכחותו של חברי עופר כסיף בדיונים הפנים מפלגתיים, לו אכן היו כאלה, היתה מבטיחה שרמתם הכללית תהא גבוהה בהרבה מזו המקובלת שם, אך אני חושש שגם עופר יגלה עד מהרה עד מה שאני כבר הפנמתי מזמן, כי מה שקובע במק"י אלו שיקולים אלקטוראליים בלבד וגם אלו לא מוצלחים במיוחד בשל הקיבעון שלהם.האידאולוגיה של מק"י היא כמו המשיח היהודי: כולם מאמינים שיש דבר כזה, שעוד מעט הוא יתגלה, אבל אף אחד לא ראה אותו עד כה ואיכשהו הוא קצת מבושש להגיע…
ולסיום, אם כבר מדברים על "מסמכי חזון" שפורסמו לאחרונה, שווה לשים לב גם לזה שפירסמה הפרופ’ רות גביזון והמכוון לפתרון עפ"י המודל הפדראלי. כדאי לבחון את המסמך הזה לצד המסמך של ועדת המעקב.
אבל את זה יעשו אחרים. במק"י ימשיכו לחפש סיבות ותירוצים למה לא לקיים שום דיון רציני בשום נושא רלוונטי. מסורת זו מסורת.
זה התפרסם ב"גדה השמאלית"…..ומדוע זה לא פורסם בזו הדרך"? ובאמת מדוע????
נמרוד יקירי, גם אם דבריך נכונים באשר לעברה של מק"י, הרי ששינויים מבורכים אכן חלו ועדיין חלים בה כיום. כך למשל החלו כבר להיערך לאחרונה דיונים במסגרת הוועד המרכזי באשר למסמכים הלה, אני אישית עומד לדבר עליהם בחוג אחווה של מק"י בחיפה, ופגישות נוספות עומדות להתקיים בקרוב. יחסה של מק"י לחמאס, לחיזבאללה ולאיסלם הפוליטי בכלל עומד במרכזם של ויכוחים ודיונים רבים בשבועות האחרונים (רק בשבוע שעבר נערך שיח מרתק בעניין בסניף ת"א) וכך גם לגבי נושאים אחרים. בקיצור, דיונים פנים מפלגתיים מתקיימים גם מתקיימים. באשר לגביזון, חוששני שמסמכים ו/או אישים גזעניים אינם נשקלים לאימוץ ע"י מק"י… חוץ מזה: תתקשר!!
לראובן,
דווקא הנוסך התוקף את מק"י ואת זו הדרך אינו מכובד.
מק"י בהיותה מפלגה המובילה את המאבק לאחווה יהודית ערבית, אינה חייבת לרדת לרמת ויכוח אישית עם אדם או עם גוף כלשהוא, ובעיקר לא עם מי שבמשך שנים מהווה שותף לפעילות עניפה למען השיוויון לאוכלוסיה הערבית. המאמר שפורסם בזו הדרך, בשם המזכיר הכללי, עיסם מחול, מציג היטב את עמדותיה, השמות דגש על שיתוף על בסיס מעמדי, של יהודים וערבים, במאבקים לשיוויון, לשלום ולאחוות עמים.
אני מציע לך לקרוא שוב את המאמר, ואם ברצונך להתייחס לתוכנו, אז בבקשה.
אך לתקוף את מק"י על סגנון?!
הרי הסגנון של מק"י הוא סגנון של אחריות למען המשך שיתוף הפעולה שלי ושלך. אז למה?
כשוחר טובתה של מק"י, וכמי שרואה בה המפלגה הפוליטית היחידה, שאני יכולה לתמוך היום בעמדותיה, טוב תעשה אם הדיון הזה שנעשה מעל דפי הגדה השמאלית ,יעשה גם מעל דפי "זו הדרך".
הדמוקרטיזציה הזאת תעשה רק טוב למק"י.
בהזדמנות זו אני ממליצה מכל הלב לקרוא את ספרו של ד"ר הלל כהן "ערבים טובים" המציין על פני עשרות עמודים את תרומתה של מק"י במאבק למען האוכלוסיה הפלשתינאית מול ממסד עויין והנהגה ערבית כנועה, וכן את תרומתה לזקיפות קומתה של האוכלוסיה הערבית אחרי הנכבה של 1948.
אפשר שמקור ההתעלמות הוא אחת משתים. או שגם מק"י מבינה שהמסמך הוא אסון לערבים בגלל התגובות שהוא יגרור מצד היהודים או שהיא נשארה מפלגה סטליניסטית שקודם שואלת מה דעת המנהיג ורק אח"כ יש פתאם דעה גם לחברים האחרים ובאורח פלא היא מתאימה בדיוק למה שחושב המנהיג.
אגב הדיונים הפנימיים שעופר מזכיר –
ביום שלישי הקרוב (ה-16 לינואר) בשעה 19:30 בסניף מק"י-חד"ש בירושלים (כורש 14, ד’, 2) עצאם מח’ול ידבר בין היתר על מסמך החזון המדובר. המפגש פתוח לקהל הרחב.
עופר: אין שום דבר גזעני באופן מיוחד במסמך של גביזון. הנחות היסוד הן ציוניות אבל להתעלם מכל דבר ציוני זה קצת הזוי. בכל זאת, את האג’נדה הפוליטית בישראל לא יקבע השמאל הרדיקאלי… אין לטעמי שום אלטרנטיבה טובה יחותר מזו הפדראלית. גביזון רואה שילוב בין מודל פדראלי לעקרון של שתי מדינות לשני עמים. אני הולך אפילו רחוק יותר מזה ושולל את עקרון שתי המדינות לגמרי. את המודל הפדראלי ניתן ליישם בכל חלקי הארץ. זו אגב היתה עמדת המפלגה לפני שמוסקבה פסקה שיש לאמץ את עקרון שתי המדינות.
נמרוד: לצורך העניין (ולצורך העניין בלבד!!!)אני מוכן לקבל את דעתך כי "אין שום דבר גזעני באופן מיוחד במסמך של גביזון" (עם דגש על "באופן מיוחד"); למעשה, ברור שאם משווים אותו למסמכים או ניירות עמדה ליברמן-סטייל אזי מסמכה של ר.ג אכן איננו גזעני "באופן מיוחד". למרות הכל, מסמך גזעני הוא גזעני הוא גזעני וחייב להיות מוקצה מחמת מיאוס גם אם "באופן מיוחד" אינו חל עליו. ואגב, הגזענות שם איננה מכוונת רק כנגד לא יהודים (במיוחד ערבים) אלא גם כלפי יהודים שתרבותם איננה הולמת את מגמותיה של הגברת הנאורה הלה (אולי "בלתי תרבותיים", לטעמה?!) מעבר לכך, פתרון פדרלי לא רק שנראה לי הזוי לחלוטין במקומותינו ובלתי ריאלי בעליל – הוא גם עתיד להוביל להנצחת ההפליה האנטי ערבית וגם האנטי מזרחית שכן אין לי ספק כי הוא יובנה בצורה מתוחכמת שכל מטרתה המשך הדרתן של האוכלוסיות שביקרן (ובהן בכלל) ר.ג איננה במיוחד חפצה. אולי עדיף לבנות מן מערך פדרלי שיקצה מקום מיוחד לאנשים מסוגה של ר.ג ושבו יוכלו להמשיך בקישקושם הנצחי מבלי להשפיע יתר על המידה על החברה הסובבת?!
ראובן ונמרוד – לידיעתכם!
לפני חודש וחצי הרצה בפנינו ד"ר יוסף ג’אבארין מכותבי המסמך ולפני שבועיים סאלם גובראן, ממבקרי המסמך
כל זה, בשדרות בן גוריון 39 בחיפה, משרדי ח"דש הארצית, פעולה של מק"י חיפה, תחת הגג של חוג אחווה.
יש דיון סביב המסמך והוא מתנהל כל הזמן בגלוי ולא בחדרי חדרים.
טוב, זו מן התכתבות די אינטימינת כאן בין חברים, אני רואה. אבל אני כמובן לא טענתי שעופר או ארנת או כל אחד מן החברים האחרים הנמצאים "במעגל הפנימי" לא מתעניינים ולא מתדיינים. טענתי שהמפלגה לא ראתה לנכון עד כה לפתוח תהליך של כתיבת פרוגרמה ברורה והוספתי שזה לא מקרי. אני עומד על כך ועושה זאת על בסיס ידיעה ולא על בסיס השערה של צופה מן הצד.
אם כבר אני מגיב כאן שוב, אז גם הערה לעניין מה שגזעני ומה שלא. מאחר ואני, באופן מודע לגמרי, נטשתי את השמאל הרדיקאלי והתייצבתי בשמאל השמרני (כן, יש חיה כזו ובהזדמנות אשמח לפרט לגבי האבחנה הזו) אני אינני שותף להגדרות הגורפות בעניין גזענותן של כל העמדות ש"ימינה" ממק"י.אני גורס שהעמדה של מק"י לגבי "שתי מדינות" היא עמדה מסוכנת (מעבר לכך שהיא אנכרוניסטית) ולכן יש צורך דחוף בבחינת חלופות אחרות.
לא כ"כ ברורה ההתרגשות סביב המסמך הערבי. מה חדש בו? הוא מהווה חזרה ‘עדכנית’ על העמדות הערביות המסורתיות עוד מתקופת המנדט (למשל המסמך של הוועד הערבי העליון בהנהגת המופתי, קודמה של ועדת המעקב, שהוגש לוועדת פיל ב-1937).
כמו כל המסמכים הערביים הקודמים גם המסמך הזה מנסה לגייס את הערבים למלחמה לחיסול הציונות. וכמו קודמיו, גם המסמך הזה יביא על ערביי הארץ רק אסונות. כמו הבורבונים, גם ממשיכי החוסיינים במדינת ישראל לא שכחו ולא למדו דבר.
זה לא מדויק.
אשתי ואנוכי סבבנו דקות רבות בשד’ בן גוריון עד שמצאנו את המועדון.
שלט גדול יותר בכניסה היה עוזר לנו להגיע בזמן.
נ.ב
תודה לד"ר כסיף על ההרצאה,נשאר טעם גדול של עוד.
שתי מדינות,מדינה אחת.מה זה חשוב כאשר יש אינטרנציונל.
הלא כן?