זה היה רצח לאור היום. מסתערבים, בליווי כלי רכב משוריינים ודחפורים ובתמיכת מסוקים, פלשו למרכז העיר רמאללה כדי להרוג או לעצור פעיל של הפתח, רביע חמיד. האיש נפצע ונמלט. כמו תמיד, המה המקום בני-אדם. כיכר מנארה היא הלב החי של רמאללה, שוקקת חיים, בני-אדם ומכוניות. כאשר התושבים הבחינו בנעשה, השליכו מטר של אבנים על המסתערבים. אלה הגיבו ביריות פרועות לכל עבר. ארבעה אזרחים עוברי-אורח נהרגו, יותר מ-30 נפצעו.
בהודעת-השקר השגרתית של צה"ל נאמר שהארבעה היו חמושים. האמנם? אחד מהם היה רוכל בשם חליל אל-ביירותי, בעל עגלה קטנה, המוכר שם בכל יום משקאות חמים. אחר היה ג’מאל ג’וויליס, תושב שועפת שליד ירושלים, שבא לרמאללה כדי לקנות בגדים וממתקים למסיבת האירוסין של אחיו, שעמדה להיערך למחרת היום. כששמע על התקרבותם של דחפורים ההורסים את המכוניות, רץ מהחנות החוצה כדי להרחיק את מכוניתו.
זה קרה לפני תשעה ימים, פעולה "שגרתית", מהסוג המתבצע בשטחים הפלסטיניים הכבושים כמעט מדי יום. אבל הפעם היא עוררה תגובה בינלאומית, מפני שבאותו היום עצמו עמד אהוד אולמרט להיפגש בשארם-אל-שייח’ עם נשיא מצרים, חוסני מובראכ. המארח נעלב עד לעומק נשמתו. הישראלים מזלזלים בו ומגחיכים אותו בעיני עמו וכל העולם הערבי. בתום הפגישה ביטא את זעמו במלים בוטות בנוכחותו של אולמרט, וזה גימגם כמה מלים רפות של התנצלות.
בישראל התחיל מיד משחק גילגול האחריות, כלומר כיסוי תחת. מי אחראי? כרגיל, הש"ג. אנשי אולמרט חשדו שעמיר פרץ, שר-הביטחון, רצה להכשיל את אולמרט. פרץ הכחיש שידע בכלל מראש על הפעולה (!) וגילגל את האחריות על הרמטכ"ל, שרצה להכשיל את אולמרט ופרץ גם יחד. הרמטכ"ל גילגל את האחריות על אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה, גנרל חובש-כיפה, הידוע כקצין ברוטאלי במיוחד וימני קיצוני. בסוף הוסכם שקצין נמוך יותר אישר את הפעולה, והוא לבדו נושא באחריות.
אם להאמין לכל ההכחשות האלה – ואני בהחלט לא מאמין – הרי מתקבלת תמונה של צבא אנרכיסטי, שאין עליו שום מרות ופיקוח, ושבו כל קצין את הישר (או העקום) בעיניו יעשה.
כעבור יומיים ביקרנו – רחל אשתי ואני – באותו המקום. זה היה לפנות ערב. גשם קל ירד מעת לעת, וכיכר מנארה ("מגדלור") המתה שוב מבני-אדם. בכל ששת הרחובות, הנשפכים לתוך הכיכר, היו פקקי-תנועה.
זכרייה, הידיד הפלסטיני שליווה אותנו, היה מודאג. הוא ניסה להניא אותנו מלבוא למקום, דווקא בערב שאחרי, שמא יתנכלו לנו תושבים זועמים. שום דבר לא קרה.
כרזות עם תמונתו של ערפאת היו תלויות על העמוד המרכזי בכיכר ועל כמה קירות. במינימרקט היו תלויים למכירה, בין השאר, גם תצלומים של סדאם חוסיין. על אחד הקירות היה גראפיטי נזעם באנגלית: "אנחנו לא זקוקים לסיוע שלכם!" (של האמריקאים? של האירופים? של ארגוני-סעד?)
ארבעת האריות במרכז הכיכר נראו לי עצובים וחסרי-ישע. אחד מהם נושא על רגלו שעון-יד. האיש שתיכנן אותם חמד לו לצון וצייר את השעון על רגלו של אחד האריות, וכאשר נשלח הציור לסין, הקפידו הסינים חסרי-ההומור לבצע את התוכניות בדיוק כמו שהיו.
בסוף נכנסנו לבית-קפה. בעודנו מתרווחים ולוגמים את הקפה שלנו, מוקפים אנשים, כבה לפתע האור בכל השכונה והשתררה אפלה גמורה. בטרם הספקנו לדאוג, ניצתו מכל עבר מציתים וטלפונים סלולאריים. כעבור כמה דקות נדלקו האורות שוב.
בדרך חזרה למלוננו ברחוב צדדי לקחנו מונית. הנהג, שלא ידע שנוסעיו הם ישראלים, דיבר כל הדרך עם אחיו בערבית בסלולרי שלו. הוא נפרד ממנו ב"יאללה. להתראות. ביי". יאללה בערבית, ביי באנגלית, להתראות בעברית.
כשסיפרנו לחברים בתל-אביב שאנחנו נוסעים לוועידה ברמאללה, הם טענו שהשתגענו. לרמאללה? ועוד עכשיו, אחרי מה שקרה שם?
גם מארגני הוועידה – קבוצה בינלאומית של אקדמאים בשם FFIPP – היססו. אומנם, הוועידה נקבעה למועד זה כבר לפני כמה שבועות, אך שמא כדאי לדחות אותה בשבוע-שבועיים? האם אפשר להביא לרמאללה עשרות ישראליים, פחות מ-24 שעות אחרי ההרג?
בסוף התקבלה ההחלטה שזה בדיוק הזמן והמקום המתאימים, והוועידה התכנסה במועדה. הנציגים של 23 ארגונים פלסטיניים, 22 ארגונים ישראליים ו-15 ארגונים בינלאומיים שוכנו במשך שלושה ימים במלון בעיר, דיברו, אכלו וקיימו דיונים על הנושא האחד המטריד את כולנו: איך לפעול ביחד כדי לשים קץ לכיבוש, ששפיכות הדמים בכיכר מנארה היתה רק אחד מגילויו היומיומיים.
היה חשוב לקיים את הכנס דווקא במקום הזה מסיבה נוספת: מאז הירצחו של יאסר ערפאת התרופפו מאוד הקשרים בין כוחות-השלום הישראליים והפלסטיניים בדרג בכיר. בניגוד גמור לערפאת (שבאחרונה סולקו הספקות האחרונים לגבי העובדה שאכן נרצח), אין אבו-מאזן רואה בהם חשיבות. זוהי אחת הסיבות – אחת מרבות – לפסימיות המשתקת, שאחזה בחלק ממחנה השלום.
לכן היתה חשיבות כה רבה לעצם קיום הכינוס. ישראלים, פלסטינים ופעילים בינלאומיים ישבו ביחד, בערבוביה, נכנסו זה לדברי זה, הציעו הצעות לפעולות, הדגישו את המטרה המשותפת. הדבר בלט עוד יותר ביום השני, כאשר הוועידה התפלגה לסדנאות מצומצמות יותר, שבהן השמיעו משתתפי הכנס מתל-אביב ומחברון, משכם ומניו-יורק, מברצלונה ומכפר-סבא רעיונות לפעולה משותפת.
היו גם ויכוחים סוערים, אבל לא בין ישראלים ופלסטינים, אלא בין בעלי דעות שונות שחצו את הגבולות הלאומיים. הוויכוח העיקרי: האם ציר המאמץ העיקרי הוא בארץ או בחוץ-לארץ?
נציג אחד הארגונים הישראליים טען בלהט שאין מה לעשות בארץ, ושיש לרכז את הפעולה בגיוס דעת-הקהל בחו"ל. הדגם לגישה זו הוא החרם העולמי שהוטל בשעתו על דרום-אפריקה. כנגדו טען דווקא נציג פלסטיני שהדבר היחיד החשוב הוא להשפיע על דעת-הקהל בישראל, שהיא ככלות הכול הכובש. גם אני טענתי שהמאמץ העיקרי צריך להתרכז בישראל, אף שאין לזלזל בפעולה בחו"ל. אבל התנגדתי בתוקף לכל רעיון להטיל חרם כללי על ישראל, בין היתר מפני שזה ידחוף את הציבור לזרועות הימין (אני בעד חרם נקודתי על גופים המזוהים במישרין עם הכיבוש, כמו ההתנחלויות, ספקים של ציוד צבאי מסוים, אוניברסיטאות בעלות שלוחות בשטחים הכבושים, וכו’).
כעבור כמה ימים נערך כינוס – כאילו מקביל – בבירת ספרד. אך היה הבדל בין שתי הוועידות – כהבדל שבין כיכר-השמש במדריד לבין כיכר-מנארה ברמאללה.
במדריד התכנסו אנשים מכובדים, חברי-כנסת מישראל (בהם תומכי הממשלה, האחראית לשפיכות-הדמים ברמאללה, וגם נציג של מפלגה ניאו-פאשיסטית), יחד עם מכובדים מהרשות הפלסטינית ועמיתים מארצות-ערב והעולם. ואילו ברמאללה התכנסו ותיקי פעולות השלום, אנשים שעמדו עשרות פעמים בעננים של גז מדמיע ומול כדורי-גומי. קבוצה אחת של פלסטינים וישראליים הגיעה ביחד רק בסוף היום הראשון, מפני שבאו ישר מהפגנה בבילעין, שבה השתמש הצבא באותו יום בתותח-מים, גז וכדורים.
האורחים במדריד באו במטוסים. לאורחים ברמאללה היה הרבה יותר קשה להגיע. הישראלים היו צריכים לחמוק בין המחסומים בבואם, ובעיקר בחזרם לתחום המדינה. בשביל ישראלים (מלבד המתנחלים) עצם השהייה בשטחים הכבושים היא עבירה על החוק. אך לאורחים הערביים היתה הדרך קשה עוד פי כמה. אורח משכם סיפר שיצא מביתו ב-2 בלילה כדי להגיע לרמאללה ב-11. האורח מטובאס, ליד שכם, בילה בדרך ובמחסומים שמונה שעות – יותר מכפי שדרוש כדי להגיע מתל-אביב למדריד.
הוועידה במדריד סוקרה בהרחבה בכל כלי-התקשורת, יום אחרי יום. הוועידה ברמאללה לא הוזכרה אף במלה אחת בשום עיתון ובשום מהדורת-חדשות טלוויזיה ורדיו, מלבד שורה אחת במדור-הרכילות של "מעריב", שסיפרה כי "אורי אבנרי עבר זמנית לגור ברמאללה".
הוועידה במדריד היתה חשובה בעיקר כהוכחה שפוליטיקאים ישראלים ופלסטינים יכולים לשבת ביחד, אחרי כל מה שקרה. מה חשיבותה של הוועידה ברמאללה?
כבר השתתפתי בעבר בניסיונות דומים, שלא נשאו פרי. גם הפעם, המכשולים אדירים. אבל יותר מאשר אי-פעם ברור שיש צורך בפעולה נגד הכיבוש, ושהפעולה צריכה להיות משותפת, שיטתית ומתוכננת.
בעוד חמישה חודשים ימלאו לכיבוש 40 שנה – אולי משטר-הכיבוש הממושך ביותר בהיסטוריה. היתה בוועידה הסכמה כללית שיש לרכז את כל הכוחות כדי לציין תאריך מביש זה במערכה ציבורית גדולה לציון עוולותיו, ולנזק שהוא גורם לא רק לפלסטינים אלא גם לישראלים. על המערכה להחזיר את הקו הירוק לתודעה, לפעול נגד המחסומים ונגד חומת הסיפוח ולקרוא לשחרור השבויים משני הצדדים. לצורך זה הוקמה "קואליציה ישראלית-פלסטינית-בינלאומית לסיום הכיבוש".
ההמשך תלוי בכוח-הרצון, באומץ-הלב ובדבקות-במשימה של כל כוחות-השלום – וביכולתם לשתף פעולה מעבר למחסומים, לגדרות ולחומות, שאחת ממטרותיהם היא למנוע שיתוף-פעולה כזה.
הזמן דוחק. אולי לשם כך יש לאריה בכיכר מנארה שעון-יד.
רבין? מה הקשר? המרחק בין תאוריות קונספירצייה סהרוריות, מכחישניות ואפופות פלפול ניפתל, ובין חשיפה אמיצה של פשעים כנגד האנושות, הינו המרחק בין דבר והיפוכו. להלן, לשם הדגמת ההבדל התהומי, "מאמר" של מכחישן פשעי מלחמה סהרורי ידוע, בועז מושקוביץ (נכון, רק "עלה" לארץ וכבר החל לפעול כתועמלן חסר רסן בשרות פרע הנישול של תושביה הערבים, שישבו כאן מאות שנים רבות) בקידום תאוריית קונספירצייה נתעבת במיוחד אודות רצח רבין.
— קישור —
הקדשתי זמני להפריך את הזבל הצפוד והדביק-מתועב הזה מכל וכל (ראו רשימותי הנזעמות אך המדוייקות בדיון ב"מאמר"), דבר אידיוטי לכשעצמו, אך רק משום שחשתי זעם לאו בר-כיבוש (דחף לאו בר כיבוש – תרגומו העברי של השופט אגראנט למונח המשפטי irresistable impulse )
הפגנה ענקית בכיכר רבין, כשכל המשתתפים עונדים סרט שחור לאות אבל על הסבל והמוות פירותיו הבאושים של משטר הכיבוש. בהפגנה ינאמו פעילי ופעילות שלום מובהקים (כמו אורי אבנרי ולא נושאי נאומים מקצוענים בוחרי מילים במשורה כמו עמוס עוז למשל). בתום העצרת תצא תהלוכת אבל רגלית לנקודת פיזור מרוחקת ובדרך ינוגנו שירי אבל ערביים ועבריים ואחרים. אכן, 40 שנה מחיי, שני שליש מהם, אני חי במשטר כיבוש שאי אפשר לתארו מבלי לנקוט לשון שאינה ראויה ומבלי להזכר בתולדות גרמניה הנאצית ויחסה ליהודים.
נכון. וגם רבין התאבד.
"מחלת עראפת -לוחמה ביולוגית.
— קישור —
בזמן אמת פירסמתי חשיפה יחידה במינה בישראל עד אז, על כך שמדובר ברצח עראפת באמצעי לוחמה ביולוגית. עיתון האינטרנט של יואב יצחק הוצף אז במספר שיא של קוראים, ובשלב ראשוני אף הופעלו שיבושי אינטרנט על ידי ידיים עלומות. תוכלו לקרוא בתגובות קוראים על סערת הרוחות אז. עקב מאמר זה ודומים לו (כולל תחקירים בנושאי פשיעה כלכלית וצרכנית), הודרתי לבסוף מהעיתונות הישראלית, תוך האטמות לכך שמדובר בעיתונות במיטבה.
כתבה בהארץ: בעלי דעות חריגות מושתקים בגסות רוח
— קישור —
בהקשר זה, תקנות שעת החירום המנדטוריות הושארו למעשה על כנם, עד ימינו. אלא שמרחב ה"חופש" של העריצות השרירותית, המרחב נטול החוקים וכללי הרגולצייה, עשוי להיות בעל אפקט משכר וממכר, עקב הקלות הבלתי ניסבלת של פריסת מרחב הפריעה וזמינות האמצעי הזול והפשוט לבצע זאת.
וכך, לרבים בצמתות כוח בישראל, הופכת מנטליות (והפעם יש לשים לב למעבר ממצב משפטי-מדיני למערך מנטלי שגור, ברמה הפסיכולוגית) "תקנות החירום" לסוג של טבע שני, אימוץ ראייה כוחנית ההופכת סדרי עולם וחוקיו על פיהם. כאן מדובר איפוא בערך מוסף, של פיתוח הרגלים, או מעין רפלקס מותנה המועד בכל רגע לנהום/לשאוג בפראות, להפרע ולפרוע סתם כך מתוך כל גחמה מזדמנת, צרות עין, שנאת מצויינות וכשרון או סתם קנאות (תכופות מלסתמת ומנכסת), וזאת תוך פוזה חקיינית וריקה המאמצת אוטומטית את המנטליות והלוגיקה של "תקנות החירום". אימוץ זה, שלרוב אינו לעניין, יכול למשל להתבטא בסתם נימה צדקנית המדגישה "נחיצות" כלשהיא, ללא הנמקה, או תוך הנמקה רופפת. לוגיקת תפעול המערך המנטלי של "תקנות חירום" ישלים, לכשעצמו, את מה שלא עושה ההנמקה, ומבטל למעשה את הצורך בה. כבר כתבתי במקום אחר כי המשתיקים והפורעים כלפי, מגלים בנושא הקפדה על כל פרט זערורי, הדומה להקפדתו של סוחר סמים לשקול כל מיליגרם הרואין. התופעה של השתקה אינה פרנוייה, אלא מציאות קשה בישראל הפרוטו פאשיסטית. ההשתקה תכופות חמקנית, ולעיתים קרובות למושתקים, מבחינת הוספת חטא על פשע (ולעיתים זה הצד המשלים של פשעים נגד האנושות), מולבש דימוי של עוכר ישראל.
40 שנה הם לא משך הכיבוש הארוך בהיסטוריה, יש עוד מקומות רבים כבושים בעולם או מקומות השואפים לעצמאות כגון :קליפורניה,טקסס,טיבט,קוסובו,חבל הבסקים,חבל הטמילים בסרי לנקה, צ’צ’ניה ועוד !
ומה עם האימפריה העות’מנית שכבשה במשך מאות שנים ?!
מדוע להביא מידע שיטעה את הקורא ?!
נכנסתי לקישור.
חייב להודות:קצת (הרבה) נאבדתי.
התוכל בטובך להסביר בקצרה על מה מדובר.
באיזה קונספ’ מדובר.וכו’וכו’
ומה דעתך (בקצת יותר פרוט אם אפשר)?
בתודה מראש.
מיכאל היה מאד רוצה, אך למרבית הדאבה ולצערו העמוק, אין לו תמיד לא זמן, לא סבלנות, ולא חשק.
מה שכן, נו, איך לומר בלי שכבודו יעלב (סליחה), כמאמר השיר הנוגה והקסום, "קום בחור עצל וצא לעבודה".
שמתי לב שאורי אינו טורח לענות על תגובות.
עם כל הכבוד,אתר זה מאופין בכך שהכותבים בו מאמרים,עונים בד"כ למגיבים (לא לכולם ולא תמיד).
באתר כמו "הגדה" כולם חשובים באותה מידה.
והחבר אבנרי,בוודאי אינו זרזיר עט המגביה עוף,עד שבני אדם נעלמים מעיניו ואין הוא רואה אלא איצטדיונים….
ציפור בודד
בקשר לכיכר מנארה הייתי שם (בתור לוחם בגדוד דוכיפת) לפי הזעם שהיה בעיני התושבים לא נראה לי שיהיה פתרון,
אתה מתכוון שרבין באמת התאבד אבל דברי אבנרי הם קוספירציה אווילית? כי הרי הקונספירציה של האחד היא מלחמת החפש הצודקת של השני.