הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-17 בינואר, 2007 9 תגובות

אינך צריך להיות היסטוריון כדי לדעת איזה תפקיד מילאו ממשלות ישראל לדורותיהן, בהכנתו של המסמך החשוב ע"י ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, ובחתימתו של היו"ר שאוקי חטיב, על "החזון העתידי לערבים הפלסטינים" – עשרות שנים של אפלייה ודיכוי מאז הנכבה של 1948, בצירוף לאומנות מפעפעת גם בשנים שלפניה, דחפו לכתיבתו של המסמך.

כאשר אני משתמש בביטוי "ממשלות", אני מתכוון ל"ממשלות מחנכות", אשר הלאומנות והגזענות היוצאת מהן חודרת בהדרגה לשכבות עמוקות של האומה היהודית-ישראלית והבאה לידי ביטוי בחיי יומיום כלפי המיעוט הלאומי הפלסטיני כקולקטיב, וכלפי הערבים כפרטים.


לב לבו של המסמך היא התביעה להפוך את ישראל מאתנוקרטיה לדמוקרטיה. לאורך עשרות שנים הוכיחו שליטיה של ישראל והאלפים עושי דברם, כושר נדיר לזייף באמצעות טקסטים ונוהלים דמוקרטיים לכאורה, להסוות בתוך המדינה ומחוצה לה, את הנישול, הדיכוי והאפליה של בני הארץ הזאת, ע"י אזרחים שהם, או אבות אבותיהם, פלשו והקימו בה את מדינתם. לכן הכותבים את "החזון העתידי", אקדמאים ופעילים פלסטינים בישראל, התכוונו לפתוח בדו-שיח או ברב-שיח על מצבו של המיעוט הלאומי בישראל, ועל המטרה שאליה הוא חותר, או ראוי לו שיחתור לדעתם של הכותבים.


ההסכמה


את המסמך כתבה קבוצה משמעותית של כותבים, והם נבדלים זה מזה בתשתיתם הרעיונית וברמת כתיבתם.


אולם בעניין אחד הם אינם נבדלים כלל ועיקר. כולם נושאים את עיניהם לשינויים משמעותיים:


1. ביחס אל המדינה
2. במעמד המשפטי
3. בקרקעות, תכנון ובנייה
4. בפיתוח כלכלי
5. בפיתוח חברתי
6. בחינוך
7. בתרבות
8. בעשייה פוליטית וציבורית


המסמך אינו "קיצוני" כפי שצורחים כבר לאומנים וגזענים יהודים; הוא אפילו "מתון". הוא אינו תובע את חיסולה של ישראל, והמרחק בין כותביו לבין אחמדינג’אד ודומיו רחוק כמזרח ממערב.


הם יוצאים מתוך ההנחה כי במדינה הזו חיות למעשה שתי ישויות לאומיות, זו של הרוב וזו של המיעוט הילידי, והם דורשים "רק" שביניהן ישרור שוויון של אמת בכל התחומים האנושיים. הם מגדירים את השוויון במונח "דמוקרטיה הסדרית" (שהיא הסכמית למעשה), וכדי שתהיה כזאת, היא אינה יכולה להיות "יהודית" בשום פנים ואופן. הניסיון לומר כי המונח "יהודית" אינו שונה במהותו מהמונח צרפתית, גרמנית או אנגלית אין לו שחר. הוא שונה במהותו מכיוון שמיליוני יהודים מפוזרים ע"פ כדור הארץ, והגדרתה של המדינה ככזאת משמעותה שהיא שייכת, בפועל או בכוח, ליהודי ניו-יורק, מוסקבה ובואנוס-איירס, ואינה שייכת לפלסטינים אזרחי נצרת, ואום-אל-פאחם. על כן היא לעולם לא תהיה דמוקרטית באמת כל עוד תיקרא "יהודית".


כל השינויים היסודיים בדרך אל מימושו של השוויון נובעים בהכרח מן השינוי היסודי הזה, הרחוק עדיין ממימוש תק על תק פרסה. אין זאת אומרת כי שינויים מינוריים חלקיים לא יתכנו גם לפני השינוי המשמעותי.


מקריאת מסמך "החזון העתידי" בפרקיו השונים, ברור מאוד כי הכותבים מעריכים בדין כי ישנם שני סוגים של שינויים הניתנים למימוש גם בתנאים האתנוקרטיים.


א. שינויי פנים שיש בכוחם של הפלסטינים לממש ללא עזרתה של המדינה. כשינוי יסודי במעמדה של האשה במשפחה ובחברה, הנחות מאוד בחברה הפלסטינית, יותר מכפי שהוא נחות עדיין בחברה היהודית. או הקמתם של מוסדות ציבוריים פלסטינים של החברה האזרחית, מוסדות ארציים או מקומיים, שיפעלו כדי לשנות תחומים חלקיים שתמיכתה של המדינה בהם איננה חיונית (כמו מועצות מקומיות וועדי הורים המסייעים להתפתחותם של מוסדות חינוך בתחומם, ללא שינויים יסודיים התלויים בתקצוב המדינה); או בהקמתו של מוסד-על תרבותי לפלסטינים שיפתח כמידת יכולתו הצנועה בהכרח ללא תמיכתה של המדינה, תרבות פלסטינית (עיתונות, ספרים, תיאטרון צנוע, מוסיקה ומחול), ואשר יפתח כהגדרתו של הסופר סלמן נאטור את הקשרים בין ה"סובייקט הקטן" הפלסטיני לבין "הסובייקט הגדול" הכלל ערבי.


ב. שינויים חלקיים בכיוונו של השוויון שימומשו כתוצאה ממאבק ציבורי פנים חברתי (ערבי, או ערבי-יהודי ועל כך בהמשך), בשינוי תקצובן של רשויות מקומיות, הכרה בקיומם של חלק מהכפרים הערביים הלא מוכרים (יותר מ-40!); הקמתה של אוניברסיטה ערבית בנצרת, או אולי אף הכרה באוטונומיה חינוכית-תרבותית פלסטינית בישראל. כמובן שצמצומו של העוני והאבטלה של ערביי ישראל, עשוי להתממש גם כתוצאה ממאבקים מקומיים או כלל ארציים, ערביים או ערביים-יהודיים משותפים (כאמור, על כך בהמשך), ניתן לממש גם בתחומה של המדינה האתנוקרטית הקיימת.


כפי שכבר ציינתי, הנושאים השונים הכתובים ע"י אישים שונים ונדונים בדיוני הכנה שונים (לפני הדיון הכולל), נבדלים זה מזה במובנים שונים. אני מוצא לנכון לציין כי פרט לסלמן נאטור וצוותו, הדנים בתרבות, איש מהכותבים אינו מוצא לנכון לציין את תפקידם של הקומוניסטים לפני הקמת המדינה ואחריה, בהצבת המערכה על זכויותיהם של הפלסטינים, במרכזו של מאבקם החברתי לשינוי פניה של המדינה כולה. הוא וצוותו הם היחידים המציינים עיתונות ערבית (אל-אתיאחד ואל-ג’דיר), הוצאות ספרים ואירועי תרבות ברחבי הארץ שהצטיינו תמיד בדבקותם הלאומית הפלסטינית בניגוד לתרבות "המשתפית" של השלטון ועושי דברו הפלסטינים.


תביעתם של הערבים אזרחי ישראל לקיים קשרים לגיטימיים עם פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, עם פליטים פלסטינים (בני משפחה מדי פעם), עם ערבים שאינם פלסטינים ועם ציבורים אנושיים שונים, בחלקם גם "קהילות יהודיות", לגיטמיים אף הם, לא פחות מאלה של היהודים בישראל המקושרים לכל הקהילות היהודיות (אמיתיות או מפוברקות), ולכל המוסדות באו"ם ומחוצה לו. תביעתו של המסמך להכיר בזכות הוטו של כל ישות לאומית כלפי מגמותיה של הישות האחרת לגיטימית לא פחות. הן לא יתכן כי במדינה דמוקרטית יתקימו ארגוניים יהודיים כמו הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל על פני מרחבי קרקעות, שהגישה אליהן תמנע מאזרחיה הערביים הילידים של הארץ הזאת.


אולם אלה הם כבר שינויים שאינם אפשריים בתחומה של המדינה האתנוקרטית הקיימת.


בסיכום: צמצומים בפערים הכלכליים, חברתיים והתרבותיים בין שתי הישויות הלאומיות יתכנו גם במבנה הרעיוני והארגוני של המדינה הקיימת, אולם המרחק שבינם לבין "החזון" עליו מדבר המסמך של ועדת המעקב, רחוק, רחוק מאוד.


המחלוקת


כפי שכבר ציינתי המחלוקת שיש לי עם המסמך אינה כתוצאה מ"קיצוניותו" שאינה קיימת. יכול אפילו להיות שמישהו מהקוראים יעריך את עמדותי השונות כקיצוניות יותר מאלה של המסמך. ראוי אולי שאקדים ואומר כי המחלוקת היא מבחינתי רעיונית בעיקרה ולא פוליטית. המחלוקת מתרכזת בשלושה נושאים מרכזיים:


• במונוליטיות המעמדית של הפלסטינים: למקרא הפרק הכלכלי של המסמך ולא רק זה, אני מתרשם כי המיעוט הלאומי הפלסטיני, כ-1.2 מיליון אזרחים, 20% מאזרחי המדינה, הוא ציבור אנושי חסר מעמדות אנטגוניסטים או חסר מעמדות כלל ועיקר. אין עשירים ועניים, מנצלים ומנוצלים; וכולו חותר להגיע מהר ככל האפשר למחוז הגלובליזציה וההפרטה שבתוכו מתפתחת החברה הלאומית היהודית, שגם היא מונוליטית מן הבחינה המעמדית לא פחות מהחברה הערבית. בתנאים כאלה אין שום סיכוי או צורך – במסמך ולא במציאות – שלבורגנות היהודית והפלסטינית יהיו אינטרסים משותפים שיבואו לידי ביטוי כלכלי-מעשי, ורעיוני-ערכי.


כמובן שמכאן נובע העדרו של כל צורך בסולידריות בין עובדים יהודים לפסטינים, עובדים ומובטלים. מכאן גם נובע העדרו של כל צורך למערכה משותפת בעוני, שהוא נורא מכל בין ילדים, פלסטינים בראש ובראשונה ויהודים הממהרים אחריהם בכל מדגם סטטיסטי. אולם המסמך לא די שהוא רחוק מכל מאבק משותף יהודי-ערבי להגנה על המנוצלים בני שני העמים, הוא אף אינו מזכיר כמעט את המנוצלים והעניים בני עמו, אשר גם בני עמו הם המנצלים אותם מדי יום ביומו. מדהים עד כמה הדיון בנושא הזה שונה מהדיון במעמדה של האשה הפלסטינית, שלא חסרים נוהגים פטריארכלים בין משכילים ולא משכילים, בין דתיים ושאינם דתיים, האחראים למעמדה המשפחתי והחברתי הנחות של האשה.



  • ערביי ישראל הפלסטינים והכיבוש. פרט למשפט אחד במבוא: "אנו נאבקים לאחד שורותינו למען השגת שלום צודק, כולל ויציב באזור, ע"י הקמת מדינה פלסטינית עצמאית ופתרון בעיית הפליטים באופן מוסכם וצודק לפי החלטת האו"ם"; ומשפט בפרק "העשייה החברתית והפוליטית": "למען סיום המלחמה והשגת שלום צודק באזור"; מנותק המסמך מהכיבוש כל כולו ואף אחד מהתחומים הנידונים בו אינו נוגע בו.

    עובדה זו נראית לי יותר ממוזרה, הן מבחינה מוסרית והן מהבחינה האסטרטגית. מכיוון שאין לי שום רצון להטיף מוסר לפלסטינים אתרכז בבחינה האסטרטגית. איך יתכן בכלל לחלום על חזונה של מדינה דמוקרטית ללא חיסולו של הכיבוש? הרי מאחורי ממשלות ישראל לדורותיהן ניצב האימפריאליזם האמריקאי, שישראל הזאת, האתנוקרטית כל כך, היא שלוחתו המחומשת באזור, ובתמיכתה היא מקיימת הן את הכיבוש והן את מדינתו האתנוקרטית. על כן אין אף צל של סיכוי שכל עוד קיים הכיבוש, יעורער כהוא זה אופייה האתנוקרטי-כובשני של המדינה. אין טעם לדון במעמדם של ערביי ישראל במנותק מהכיבוש. הלאומנות הגזענית השולטת עושה זאת משני עברי הקו הירוק, היא גם זאת המנסה ללא הרף להפריד בין שני המאבקים משני צדיו. האם לא הפוליטיקאים הישראלים ונציגיהם בתקשורת הם שאינם חדלים מלגדף את המנהיגים הנבחרים ע"י רובם של ערביי ישראל "שאינם דואגים לבוחריהם", וכל מעיניהם הוא הכיבוש והמדיניות האמריקאית הניצבת מאחוריו?

    אין זאת אומרת שלא צריך ללמוד מהמסמך. תחומים רבים של התארגנות אזרחית יכולים להתממש טוב יותר, וועדת המעקב תעשה כנראה בכל מידת יכולתה למימושם. גם במפלגות הערביות כולן, ומק"י-חד"ש בצדן, תלמדנה לקחים משמעותיים בכל היישובים הערביים וגם במישור הארצי.


  • יהודים ערבים: בהכללה גורפת ניתן לומר כי המסמך של ועדת המעקב ניכס לעצמו מהמדינה את עקרון האתנוקרטיה, בהבדל משמעותי אחד: אתם היהודים מפלים ומשעבדים, ואנחנו הערבים הפלסטינים בישראל מתגוננים ומשיבים מכה שערה. מכאן העובדה שבמסמך אין כמעט כלום (פרט לחצי משפט) על שותפות ערבית-יהודית במאבק למימושו של "החזון", כפי שאין גם מלה אחת על המאבק המשותף נגד הכיבוש. לעומת זאת אל המסמך יצורף ספר (ראוי כמובן!), ותאורגן ועידה כללית של ערביי ישראל, ויערכו בחירות כלליות להקמתו של מוסד עליון (פרלמנט?) של ערביי ישראל

כפי שהסכמתי מימים ימימה לאוטונומיה חינוכית-תרבותית של הערבים, אני שולל כמידת יכולתי את הרעיון של הקמת פרלמנט. אם יקום ביום מן הימים מוסד שכזה (ואם זה יהיה רצונם של ערביי ישראל, נגן על זכותם כמידת יכולתנו), ימומש הלכה למעשה הקרע בין היהודים לערבים בארץ הזאת. בהתאם למשנתו של המסמך תנהל ההנהגה הנבחרת של ערביי ישראל דו-שיח עם הנהגתם של היהודים, שהיא כמובן הנהגתה של המדינה, שהצבא שלה, כמו מג"ב שלה, המשטרה שלה, והשב"כ שלה. איזה מין דו-שיח הוא זה בין שליטים ונשלטים? והיכן יתייצבו היהודים, כוותיקי מק"י למשל שהקדישו את רוב שנות חייהם למאבק לשינוי יסודי של החברה הישראלית, ושל המיעוט הלאומי הערבי בראש ובראשונה? והיכן ישובצו הסרבנים היהודים כתנועת "יש גבול" וכל הסרבנים שהלכו בעקבותיהם? מה יקרה לתנועת "תעאיוש" שהיא בהגדרה "תנועה לשותפות יהודית-ערבית", וחבריה היהודים והערבים יצביעו לשני פרלמנטים, לפרלמנט שולט ולפרלמנט נשלט? ואיך יפורקו בכוח אם לא בפועל קואליצית הנשים היהודיות-ערביות ושאר הארגונים המשותפים הפועלים במדינה האתנוקרטית למרות היותם מיעוט? ועיתונאים כעמירה הס וגדעון לוי לאן הם שייכים? ולוחמי שלום ושוויון כאורי ורחל אבנרי ב"גוש שלום" היכן יהיו?!

אני מבחין כמובן אבחנה חותכת בין אוטונומיה חינוכית-תרבותית לבין הפרדה רעיונית ופוליטית בין לאומים יהודים וערבים, כאשר המאבק בין סיסמת "הביחד" לבין סיסמת "הלחוד" הוא בין 100 שנים ויותר. האם סביר שהמסמך, המגובה ע"י ועדת המעקב, יכריע לטובתו של ה"לחוד" רק משום שהאתנוקרטיות של המדינה גואה ללא הרף?

כאשר עמדתי לסיים את המאמר הגיעה לידי מודעה אשר פורסמה ב"הארץ" ב-10 בינואר, והיא חשובה לי עד כדי כך שאני מביאה לכאן כלשונה.


ביום חמישי, 4 בינואר 2007 פלשו כוחות הכיבוש למרכז רמאללה כדי להרוג או ללכוד ‘מבוקש’. נהרגו ארבעה עוברי אורח פלסטינים. למחרת היום, ב-5 בינואר, התכנסו ברמאללה נציגי 60 ארגוני שלום ישראלים, פלסטינים ובין לאומיים (23 פלסטינים, 22 ישראלים ו- 15 בין לאומיים) לשלושה ימי דיונים, כדי למחות נגד שפיכות-הדמים, לתבוע את סיום הכיבוש ולפועל ביחד למען השלום בין שני העמים.


מידע: חנה קנז 054-4735795
רסאן עבדאללה 050-9786471


קואליציה ישראלית-פלסטינית-ובינלאומית לסיום הכיבוש


דווקא משום שאני תומך בכל מאודי בתביעתה של ועדת המעקב להפוך את המדינה מאתנוקרטית לדמוקרטית, על כל מה שנובע מכך, אני מתייצב בשתי רגלי על בסיסה של המודעה, גם אם הדרך המעוצבת על ידה היא ארוכת ימים. אולם "היחד" שבה כוחו גדול מ"הלחוד".

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. לא מבין הגיב:

    לאחד משנינו יש בעיות בהבנת הנקרא. קראתי את המסמך וחוץ מדרישה להשמדת ישראל לא מצאתי בו כלום. אפשר כמובן להגיד שגם לאחר שינוי שם, טריטוריה ומהות שלטונית זו עדין ישראל אבל אני בזספק אם זה יהיה נכון.

  2. עופר יהלום הגיב:

    דני פתר טועה ומטעה:

    כיום יש עדיין אפלייה וגזענות במידה ניכרת במדינה, אבל הרבה פחות מאשר בעבר, ובכל מקרה את העבר כבר לא ניתן לשנות.
    והמסמך הנבזי הזה, אם יוגשם, לא יהפוך את ישראל לדמוקרטיה אלא יעמיק עוד יותר את שלטון האליטות הפוליטיות והאתנוקרטיות, אלא שכל אחד ישלוט במשתייכים לדת או לקבוצה האתנית שלו.
    לשאלה אם המסמך הוא "קיצוני"- הכל יחסי, אבל העובדה שהמסמך לא קורא לחיסול ישראל (באמת, תודה רבה!) לא הופכת אותו בהכרח למתון. אני מניח שגם ליברמן נחשב למתון לעומת אנשי "כהנא חי".
    בדבר אחד צודק פתר – מדינה לא יכולה להיות יהודית ודמוקרטית, ממש כמו שדמוקרטיה סותרת כל דומיננטיות של קבוצת אתנית.נכון שכל מדינה היא, מטבע הדברים, מדינת לאום שהוא הרוב, אבל הדרך הנכונה היא לראות במדינת ישראל מדינת הישראלים, כלמור מדינת אזרחיה, ולא בדרך שבה הולכים כותבי המסמך וההסתדרות הציונית, גופים שיש להם הרבה מן המשותף: כל הכרה באתניות של המדינה, אפילו תהפוך לדו-לאומית בתחומי הקו הירוק, תהיה בהכרח נגד המיעוט; מי שרוצה גטו, שלא יתפלא אם הממסד מכניס אותו לתוכו.

  3. איל הגיב:

    בכל מקום באתר שלכם אני מריח את הסוף מתבוננים חסרי אונים בסופת טייפון או גל צונאמי ענק ובנתיים מלהגים מילים יפות חסרות כל טעם

  4. חיים ברעם הגיב:

    מאמר מאלף. למען האמת, לא ציפיתי למסמך סוציאליסטי וגם לא לנוסטאלגיה כלפי מק"י ופעילותה לאורך השנים. הממסד נוהג באזרחי המדינה הפלסטינים בגבהות-לב, בהתנשאות לעתים גם באכזריות, מקיים משטר שיטתי של אפלייה בכל שטחי החיים. בתנאים האלה, קשה לצפות ממנהיגי הציבור הערבי בארץ לפצל את ההתנגדות להתעמרות הרוב ולהדגיש את הניגודים המעמדיים. כפי שדני פתר הדגיש, המסמך נקי מגזענות או מלאומנות מתלהמת, אבל ברור שהוא נשען על הבסיס הלאומי ולא על המעמדי לכן אינו חותר להבליט את המשותף בין האזרחים הערבים לבין השמאל היהודי. אהוד ברק השיג את שלו, והדיבורים על החזרתו רק מאיצים את הניכור ואת השנאה.

  5. עופר כסיף הגיב:

    מעבר לביקורות ערכיות ואידיאולוגיות הנוגעות להתעלמותו של המסמך משאלות מעמדיות, יש גם לתת את הדעת לרעיון של דמוקרטיה הסדרית/הסכמית. מדובר ברעיון שהתקיים הלכה למעשה (בצורות שונות) בהולנד, לבנון, קפריסין ובלגיה (בה הוא עדיין קיים) ושנקרא בלעז consociational democracy אודותיה כתב ופירט התיאורקטיקן ארנד לייפהרט. אחד מעקרונות היסוד של משטר זה (ומכאן שמו: "הסדרי", "הסכמי" או, כתרגומו של עזמי בשארה – "דמוקרטיה מותאמת בינקיבוצית") הוא הסכמה בין האליטות של הקבוצות הלאומיות השונות על כללי משחק משותפים – לא הסכמה בין העמים ובוודאי שלא שיתוף פעולה וסולידריות ביניהם. לטעמי, אימוץ של מודל כזה הנו פסול מבחינה מוסרית, מסוכן מבחינה פוליטית ובלתי ראוי מבחינה אידיאולוגית סוציאליסטית.

  6. לעופר הגיב:

    מאת אחד שרוצה להבין באמת.

    מתוך הכרות עם תגובות קודמות שלך,נראה לי שאתה בחור עם ראש על הכתפיים.
    אנא,עזור לי לראות ולהבין מדוע המסמך המדובר הוא נבזי,ובבקשה ציטוטים יעזרו מאד.
    אתה האחרון שתרצה לקלל ולצאת מברך.
    בתגובתך הקודמת,זה או טו טו מה שקורה.

  7. על המשמר הגיב:

    לדני פתר.
    מאמרך המלומד הוא אחד הראשונים האוחז במסמך ומנסה להתיחס אליו,לא כמקשה אחת,וממנה להקיש על משמעותו ההיסטורית כמסמך מכונן,אלא פונה לנקודות ספציפיות.
    בכל אופן אתה כותב:
    "…למקרא הפרק הכלכלי של המסמך ולא רק זה, אתה מתרשם כי המיעוט הלאומי הפלסטינאי, כמיליון ומאתיים אלף אזרחים, 20% מאזרחי המדינה, הוא ציבור אנושי חסר מעמדות אנטגוניסטים או חסר מעמדות כלל ועיקר. אין עשירים ועניים…”.
    סליחה דני מה זאת? ביקורת?דעתך האישית שאנו אמורים לקבל לאור התרשמותך?
    ציטוט מהמסמך היה שולח אותי או את כותביו או כל אחד אחר אל הכתובת,ואם צריך לשנות,ישנו.מה קרה ?למען הדיון הציבורי הרי נוצר מסמך מכונן זה.
    יתרה מזאת אתה בעצמך מלין שהמסמך אינו נוגע,בשושבינה העיקרית לשלום ושיתוף פעולה יהודי ערבי-המפלגה הקומוניסטית הישראלית.אך בהיפוך לך משוכנע אני שזוהי דרכו האצילית של צוות כותבי המסמך,להצביע על התורן ועמוד השדרה התיכון של חברתינו,הלוא היא חוקת אמת דמוקרטית שיוויונית.שם ורק שם צריכה וחייבת להיות התיחסות לא רק לפועלה של מפלגת מק"י ולעוול ההיסטורי שנגרם לה מקדמת דנא ועד היום,אלא ובעיקר לדרך התנהלותה והיותה הקבוצה הפוליטית היחידה,שבמשך שנות דור לא חדלה מנשוף בגחלת האחווה היהודית ערבית ולשמר להבתה,בתוך המית הסער הסובב.
    שתוף פעולה יהודי ערבי,על מצע אינטרנציונלי,חייב להחקק בחוקה,או בחוקי היסוד של חברתינו השיוויונית לעתיד לבוא ולא על מסמך שמיצג רק את הצד הנפגע.זהו יותר ענין אתי.
    שוב אחזור על הדימוי של מפרש חלוץ,ומפרש ראשי:המסמך הערבי-פלסטיני הישראלי,הוא החלוץ, הקדימון,מצג חזיתי הנפרש רק ברוח גבית,רוב הזמן הוא מקופל בחרטום ספינתנו,מה שנדרש מאיתנו הוא להציב את המפרש הראשי,רוצה לומר:תורן-שלטון סוציאליסטי שישא בגאון את המנור,חבליו וגזיר הבד החזק :רשויות נפרדות וחוקת אמת של כולנו.דמוקרטיה לתפארת.
    זה נראה לך קשה,בלתי אפשרי? מה אומר לך,אולי כן ואולי לא.
    מה שבטוח הוא שצריך לגשת לעבודה.
    לסיום,רק אומר שבהתפרסם המסמך בתאריך
    ה 12.12.06 קרה משהו:
    ואם יש למדינתנו תקוה הרי היא מקופלת בין דפיו של המשהו הזה.

  8. עופר הגיב:

    אז בוא נגיד שזה לא מסמך נבזי אלא סתם מטופש, כזה הרוצה לקבע את ערביי ישראל כקבוצה נבדלת בהנהגת מפלגות "ערביות" ומנהיגים "ערבים" – לא בגלל מה שרשום בתעודת הזהות שלהם או איך שהם מגדירים את עצמם, אלא כאלה שכמעט אף יהודי לא יצביע בשבילם.

    נראה לי שהמודל שעמד לנגד עיניהם של כותבי המסמך הזה הוא מודל כמו של קנדה או בלגיה, וזה לא יתכן בישראל בתוך הקו הירוק, שאינה מדינה פדרלית ואין בה שתי קבוצות אתניות דומות בגודלן.
    המקסימום שערביי ישראל יכולים – וצריכים – לקבל הוא בדומה למה שיש למיעוט הפיני בשוודיה, כלומר מדינה עם שוויון זכויות וחובות מוחלט לכל האזרחים, עם הכרה בשפת המיעוט כשפה שנייה.
    מלבד זאת, אני הייתי מציע עקרונות אלטרנטיביים למסמך הזה בעניין ערביי ישראל, ולמרות שיש נקודות הסכמ המסויימות הכיוון שנראה לי כנכון הוא שונה לגמרי:

    א) חלוקת המדינה ל-100 אזורים שווים מבחינת גודל האוכלוסייה, ולחלוקת התקציבים שימומנו ע"י מיסוי פרוגרסיווי, באופן שווה בין אותם איזורים.
    ב) חלוקה מחדש של קרקעות המדינה בין הרשויות המקומיות לפי מספר התושבים בלבד.
    ג) חיסול הניאו גזענות הקרויה "העדפה מתקנת" על בסיס מין, מוצא ולאום, והחלפתה בשריון על בסיס מעמדי.
    ד) הפסקת הקשר של המדינה עם הסוכנות וההסתדרות הציונית והפיכתן לגופים פרטיים.
    ה) פרוק מערכות החינוך הנפרדות לערבים, חרדים וכו’, ומתן אוטונומיה לכל בית ספר לקבוע את שפת הלימוד ועד 50 אחוז מתוכנית הלימודים, תוןך בחירה חופשית של ההורים בין בתי ספר.
    ו) פיצוי על קרקעות שהופקעו, כולל פיצוי ל"נפקדים הנוכחים" יחד עם שאר פליטי 48.
    ז) שינוי מעמד הדת במדינה באמצעות הפרדתה המוחלטת מהמדינה או קביעת השתייכות דתית ע"י הגדרה עצמית.

  9. עופר כסיף הגיב:

    למי שכתב לי: בקרוב אכתוב משהו בנדון – תגובה קצרה לא תהיה רצינית. בכל מקרה, אינני חושב שהמסמך נבזי אלא פשוט בעייתי ומוטעה.

הגיבו לעופר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים