הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בינואר, 2007 6 תגובות

הטלפון צילצל הרבה אחרי חצות, והקול באפרכסת לא נשמע לי מוכר. המטלפן היה צעיר יחסית, אבל דיבר במבטא לא ירושלמי בעליל. הבחור אמר שהוא מנתניה ובישר לי, שאביו, יוסי עטר, נפצע בתאונת דרכים ומת מפצעיו בבית החולים. הייתי זקוק לשניות אחדות כדי להעלות את השם מנבכי זיכרוני. לא ראיתי את עטר מאז שנת 1960, כאשר ארז את הקיטבג שלו ונסע לבקו"ם להשתחרר. הוא ניגש לפינת האוהל הגדול שלנו בבית-ליד כדי לומר שלום, אבל לא עניתי לו וגם לא זיכיתי אותו במבט. הוא רק חייך לעצמו, הפנה את גבו והלך לשער הגדוד. האוהל היה מוצף בריח חזק של בושם הגילוח שלו, "ברוט", ויצאתי למגרש המסדרים כדי לנשום אוויר נקי.

השבוע הבעתי תנחומים מנומסים לבן, מבלי שחשתי כאב או שמחה. אבל שאלתי אותו למה עלה בדעתו לטלפן אלי. הוא שתק לרגע, ואז פלט שאביו אמר לו, דקות אחדות לפני שמת, שאין לו סיבה להצטער כל-כך. הוא הסביר שמותו נדחה בארבעים וחמש שנים, והציע לו "לטלפן לחיים ברעם מירושלים". הקשבתי לסיפור המוזר, אולי הייתי קצת בהלם, ודחיתי את המשך השיחה לפעם אחרת. את השיחה קיימתי, כדרכי, ביני לבין עצמי, אבל לא הצלחתי למנוע את הגלישה המהירה לאחור במנהרת הזמן.

ביום חמישי, בתחילת אוקטובר 1959, ציפינו לשעות הערב הקרירות בכיליון עיניים. לא שזומנה לנו טובת הנאה כלשהי, וחופשת השבת לא היתה כלל באופק. אבל יום הסתיו במחנה בית-ליד היה ממש לוהט, והאקליפטוסים היו כדרכם חסכניים מדי ולא העניקו לנו די צל. ידענו שלא יהיו לנו אימוני לילה. הקצינים והסמלים נשארו כולם בבסיס, והתכוננו למסיבה גדולה עם אלוף הפיקוד. נאלצנו אמנם לנקות, למרק, לצבוע ולארגן את המחנה כדי שהאלוף יהיה מרוצה, אבל לא זכינו לראות את ארשת פניו וגם לא שמענו את דברי השבח שלו על מאמצינו.

כמו תמיד ב"ערב סגור" המחנה רחש תנועה ושקק חיים. על המיטה לידי, באוהל ההודי הגדול, כתב יאנק מכתב לאמא שלו בפולנית. אבא שלו מת עוד בחוץ-לארץ, בדרכים הארוכות והפתלתלות שהביאו את יאנק עד הלום. הנער הקטן, הבלונדיני וחיוור הפנים לא נטה לרחם על עצמו. הסבל שעבר עלינו בטירונות נחשב בעיניו למשחק ילדים. הוא החשיב אותנו, ילידי הארץ, למפונקים שפשוט לא מבינים כמה טוב להם בחיים. פעם סיפרתי לו על המצור בירושלים ועל ימי הצנע אחרי מלחמת 1948. יאנק חייך, ועיניו הכחולות הפיקו טוב לב וזלזול קר במידה כמעט שווה. "אתה יודע שאני חיפשתי פרוסת לחם בין הגוויות בגטו, והייתי רק בן חמש?", שאל, "כל שוטר פולני או חייל גרמני היה מסוגל לירות בי בלי סיבה, רק בגלל הטלאי הצהוב". לא כל-כך הפנמתי את הדברים, בעיקר מבחינה רגשית. קראתי כל מלה שהופיעה על השואה בעיתונים ונברתי גם בספרים, אבל זה הנחיל לי רק את המידע ולא את התחושה. יאנק ידע והרגיש. אביו היה פולני, גם המראה שלו היה ארי וזה הציל את חייו פעמים רבות. אבל אמו נאלצה להסתתר שנים ועתה, בדירת השיכון הדלה שלה בפאתי חולון, היא עדיין פחדה לצאת לרחוב בלי בנה היחיד. יאנק הצליח להחתים אותה על אישור שאיפשר לו להצטרף ליחידה קרבית. היא לא הבינה על מה היא חותמת, אבל הוא החליט שישעמם לו בעורף, ולא רצה לבזבז שנתיים וחצי בחיל האספקה או באיזו אפסנאות.

יאנק היה אהוד מאוד בפלוגה, וארמונד אדרי מבית שמש אהב אותו במיוחד. יאנק בילה את חופשת ראש השנה אצל אדרי, והפך די בקלות לבן משפחה. אבל המ"מ שלנו, סמ"ר יוסי עטר, תיעב אותו בגלוי וניסה להתעלל בו כמיטב יכולתו וכושר ההמצאה שלו. עטר יפה-התואר והחתולי היה אינטליגנטי דיו כדי להבין שהוא מקופח, קורבן לאפליה עדתית מתוחכמת של הצבא. רק למגויסי אוגוסט לחיל ההנדסה היה מסלול ישיר לקצונה, ואילו החיילים מגיוס פברואר, רובם ככולם מזרחים, נאלצו לעבור דרך חתחתים די משפילה. עטר ידע הכל על חבלה וגישור, וקינא מאוד בשלושת מפקדי המחלקות האחרים שהיו סג"מים. הוא שנא גם אותי, כמובן, וראה בי ובממסד שממנו באתי אחראים ישירים לסבלו. אבל ההתערות החברתית שלי בפלוגה הביכה אותו. ערב אחד נכנס לאוהל שלנו בדיוק כאשר כיבדתי את כל חברי במעמול שאמא שלי שלחה. הוא נדהם, טעם מהמאפה המשובח ושאל אותי פעמיים אם באמת אמי אפתה אותו. אחר כך היו לנו שבועיים של שביתת נשק, והעימות הבלתי נמנע נדחה לכמה זמן.

אבל ליאנק לא היה סיכוי. עטר אמר פעם בחדר האוכל של הסמלים והקצינים, שהילד הפולני לא יגמור את הטירונות בעודנו בחיים. זו לא היתה אמירה חריגה בשנת 1959, שכן התאבדויות ואסונות פקדו את כל הפלוגות בגדוד שלנו בתכיפות שגרמה לשלטונות הצבא לשלוח אלינו כמה ועדות חקירה שהעלו חרס בידן. סמ"ר מזרחי, שהיה לא רק אנושי ונחמד אלא גם ירושלמי, הזהיר את עטר ואף טען שיאנק הוא בחור מקסים ו"חומר אידיאלי לקצונה". ההגדרה הזאת הרגיזה את עטר עוד יותר, אבל הוא רק חייך. שיניו הצחורות, עיניו היפות וקולו הרך והקטיפתי היטעו בחורות רבות לחשוב, שעטר הוא מלאך המחפה בקשיחות חיילית על שברירותו הבסיסית. אבל מאחורי החיוך המקסים הסתתרה המון נחישות, וגם אדישות תהומית לגורלם של קורבנותיו.

תמיד חשבתי שעטר יהיה פעם רוצח שכיר קלאסי, שיוכל לדלג בקלות בין הגוויות ולהעלם בחסות החשיכה, כמו בסרטים. הוא היה באמת סדיסט, לא סתם מש"ק כוחני, דיבר עברית משובחת ובשעות הפנאי המרובות שלו קרא ספרים קלאסיים. פעם הזכיר את "החטא ועונשו" של פיודור דוסטוייבסקי והבנתי שהוא הגיע למסקנות קטלניות מקורותיו של רסקולניקוב. אמרתי לו שהמסקנות שלו הן פשטניות מדי, והוא התבונן בי ממש בשנאה. כמה מוזר שהוא הזכיר לי מאוד את שחקן הקולנוע האמריקאי מונטגומרי קליפט, שהיה כומר שנוי במחלוקת, אבל גיבור אמיתי, בסרט "אני מתוודה". דווקא חיבבתי מאוד את קליפט ושנאתי באותה מידה את עטר, אבל הדמיון החיצוני ביניהם היה בכל זאת מדהים.

באימוני החי"ר בסדרה בזאכריה גברה התעללותו של עטר ביאנק, עד שהילד הפולני חלה והובהל לבית החולים הצבאי בתל-השומר. עתה הגיע תורי. את חודש ינואר 1960 ביליתי בחפירת בורות באדמת הסלע הקשוחה של הרי יהודה, העברתי את אוהל הסיירים שלי לגבעה מרוחקת כמעט בכל לילה, ניקיתי את הרובים של כל חברי במחלקה אחרי שהלכו לישון. אדרי בא לבקר אותי באוהל הנידח והמבודד שלי, והביע חשש גלוי לחיי. "אם זה יימשך, אתה תמות", כך אמר, "סמל רכטר אמר לי ששני חיילים מתו בחורף שעבר. אתה הבא בתור. עטר מרגיש שיאנק התחמק ממנו, והוא ממש חייב לטעום את דמך".

חשבתי בלבי שאדרי צודק. הייתי שרוי באפיסת כוחות מוחלטת ואיזו אדישות מוזרה התאכסנה אצלי, ושיתקה את רצון-החיים שלי וגם את הכוח להתנגד. כאשר אדרי הלך לישון הגיע אלי עטר. הוא התיישב על אבן גדולה, הציע לי סיגריה, ושיגר אלי את חיוכו המפורסם. נעצתי בו מבט די אטום, אבל חד-משמעי בעוינותו. עטר לא התרגש. "שמעתי שאתה אומר לכולם שאני סדיסט", אמר כמעט ברכות, "זה לא איכפת לי. אני מקבל מספיק אהבה מהפקידות בגדוד, ולא צריך שגם אתה תאהב אותי". לא עניתי. עטר שירטט בענף דקיק מעגלים סתמיים בחול, ובחן את פני לאור הירח המלא. "יש לך עיניים כחולות כל כך יפות" לחש, "פשוט חבל להטמין אותן בחול יחד עם גופתך". פתאום הבנתי, שמלה אחת של ידידות וחיבה ממני עדיפה בעיניו על אהבתן של כל הנשים בגדוד ואולי גם מחוצה לו. אם הייתי מחליף איתו כמה מלים על דוסטוייבסקי, ומעריך במידה כלשהי את דעתו על הספר ועל הסופר, יכולתי לרכוש לעצמי חיים חדשים בפלוגה. אבל זה לא עלה על דעתי. תמיד הייתי עקשן, ולא יכולתי לסלוח לעטר על כוונתו המוצהרת להרוג את יאנק ואולי גם אותי. אמרתי לו שיש בדעתי להמשיך לחיות בינתיים, ושהוא לעולם לא יהיה הרסקולניקוב שלי. עטר נאנח: "נראה, ברעם", כך אמר, "שמעתי שאבא שלך הוא בוס גדול של מפא"י בירושלים, אז אולי יערכו לך הלוויה ממלכתית".

למחרת בבוקר הופיע יאנק בפלוגה, אבל רק כדי לקחת את חפציו ולעזוב את הגדוד לנצח. אדרי כמעט בכה, וידע היטב שחרף כל ההבטחות ההדדיות הוא לא יראה עוד את יאנק. נזכרתי, כדרכי מדי יום בגדוד, בספר "מעתה ועד עולם" של ג’יימס ג’ונס. שם הפנמתי לראשונה את משמעותן של הפרידות בצבא, את שבירותן של המסגרות, את רופסותה של האחווה הקבוצתית, את ארעיותה של הידידות. יאנק נשלח לאפסנאות הפיקודית, וזנח די בקלות את חלומותיו על קריירה צבאית מזהירה. אני נשארתי בפלוגה עם עטר.

בשלב הגבוה יחסית של אימון המחלקה כבר הספיק עטר לדרוך עלי בתוך שיח קוצים, לכסות בעפר את הבור שחפרתי ולדרוש ממני לחפור שוב במקום אחר, לזרוק את הרובה שלי לעיסת בוץ אחרי שניקיתי אותו במשך שעתיים. לערב האחרון בסדרה תיכנן המ"פ הסתערות מרשימה בכדורים חיים על גבעה תלולה ומסולעת, וכל חייל רביעי צויד בכדורים נותבים, שהיו אמורים להאיר את הלילה האפל. עמדנו בשורה ארוכה ולאט לאט נדחקתי לצידו של עטר. הוא רק הציץ בי, בלי חיוכו הרגיל, ולא אמר מלה. התחלנו לרוץ במעלה הגבעה, ולפחות ארבעה כדורים זוהרים שיריתי עברו לו ממש ליד הלחי הימנית.

המ"פ לא היה מרוצה מקצב ההסתערות, פקד עלינו לרדת במורד הגבעה ולהתחיל אותה מחדש. עטר ירד ממש לידי, הדליק סיגריה וגם בלילה נטול ירח יכולתי להבחין בחיוורון שפשט על פניו. כשהגענו למטה התבונן בי בעיניים מצועפות, במבט לא הכי ממוקד, ואמר לי ברכות של אם המשכיבה את תינוקה: "אתה נראה מאוד עייף, חיים. אני מרשה לך ללכת לאוהל ולישון קצת". חייכתי רק בלב. זו היתה הפעם הראשונה שהוא קרא לי "חיים" ולא בשם המשפחה, ואני ידעתי שהוא יודע, שלשנינו היה הרבה מזל. מאז, ממש עד סוף הטירונות, עטר לא דיבר איתי מטוב ועד רע. בשבועיים שלפני מסיבת הסיום הוא שכב חולה בבית, לא הופיע גם למסיבה וסמ"ר מזרחי, שסוף-סוף הירשה לעצמו להתבדח עם חיילים אמיתיים כמונו, אמר שעטר חלה משום שלא קיבל הפעם את מנת הדם שלו. כולם התבוננו בי ושלחתי אליהם חיוך רפה. עטר נראה לי רחוק מאוד באותו רגע, ורק מקץ כמה שנים בלונדון, בסביבה כל כך שונה ממחנה חיל ההנדסה בבית ליד, הוא חזר להופיע בסיוטי הלילה שלי.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. ערן הגיב:

    הופתעתי לגלות שהגרסא שהתפרסמה בגליון המודפס של כל העיר קוצרה לעומת הגרסא המלאה כאן באתר. חבל. הסיפור הזה מפליא ברגישותו, ויש בו מימד על-זמני במובן הזה שגם החיילים בדור הנוכחי מעכלים את מה שעבר עליהם רק כעבור מספר שנים בחלומותיהם (סיוטים). אהבתי מאוד!

  2. שירה הגיב:

    וואו! איזה סיפור מרתק! ניסיתי לברר עם הבן שלו מה באמת היית בשבילו??

  3. דוד הגיב:

    סיפור יפה. כמה עצוב להיות חייל בשנות ה 50, ה 80, ה 90, ומתי לא. עצבות שלא קשורה לשדה הקרב ולאירועים דרמטיים, אלא לשגרה המחניקה והצהובה הזאת של בית-ליד, נבי-מוסא, חצצון, ואיפה לא. וכן, הסיוטים של אדם בוגר שלא התגבר על הטראומה – אני מדי פעם עוד חולם שיש הקפצה ואני לא מוצא את הנשק. היה חרא בצבא.

  4. שרון הגיב:

    סיפור נפלא

  5. נמרוד אבישר הגיב:

    סיפור נאה, אך בהחלט לא על זמני. משום שהיום, תאוות הדם של הקצינים, המש"קים, הנגדים והחיילים מכוונת כלפי אוכלוסיה אזרחית כבושה, ולא אחד כלפי השני. אין ספק, צה"ל אכן הפך "הומאני" יותר, אם מגדירים "הומאני" כגזען.

  6. שלום הגיב:

    פשוט נפלא

הגיבו לשלום

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים