הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 בינואר, 2007 8 תגובות

"אילו ערפאת היה בחיים…" יותר ויותר שומעים את המשפט הזה, לא רק בשיחות עם פלסטינים, אלא גם עם ישראלים וזרים. "אילו ערפאת היה בחיים, לא היה קורה מה שקורה עכשיו בעזה!" – "אילו ערפאת היה בחיים, היה לנו עם מי לדבר!" – "אילו ערפאת היה בחיים, הפונדמנטליזם האיסלאמי לא היה מתגבר אצל הפלסטינים, וזה היה מאט גם את התקדמותו בארצות השכנות!".

תוך כדי כך גם צפות מחדש השאלות שלא נענו עדיין: איך מת יאסר ערפאת? האם נרצח? ואם כן, מי רצח אותו?


בשובי בזמנו מהלוויית ערפאת, נתקלתי בחבר-הכנסת גמאל זחלקה. שאלתי אם הוא מאמין שנרצח. זחלקה, דוקטור לרוקחות, אמר בלי היסוס "כן". זאת היתה גם הרגשתי. אבל הרגשה אינה הוכחה. היא בסך הכול תערובת של אינטואיציה, שכל ישר וניסיון.


לא מכבר קיבלנו אישור מסוג מסוים. אורי דן, שהיה דוברו הנאמן של אריאל שרון במשך קרוב ל-50 שנה, פירסם ערב מותו ספר בצרפת. שם כתב ששרון סיפר לו על שיחה שהיתה לו עם הנשיא בוש, ובה ביקש היתר להרוג את המנהיג הפלסטיני. בוש נתן לו את הרשות המבוקשת, אך בתנאי אחד: שאי-אפשר יהיה לגלות את זה. כאשר שאל דן את שרון אם אכן עשה זאת, השיב שרון: "לא כדאי לדבר על זה". דן ראה בכך אישור.


בידי השירותים החשאיים של מדינות רבות יש רעלים שלא ניתן לגלותם, אלא בתנאים מסוימים. המוסד ניסה לרצוח את ח’אלד משעל, מנהיג החמאס, לאור היום ברחוב ראשי בעמאן, והאיש ניצל רק מפני שישראל נאלצה לספק את המידע על סוג הרעל שהשתמשה בו. נשיא אוקראינה, ויקטור יושצ’נקו, הורעל על-ידי השירות החשאי הרוסי, וניצל רק כאשר זיהו מומחים את הסימנים הספציפיים המחשידים. לא מכבר נרצח המרגל הרוסי לשעבר אלכסנדר ליטוויננקו באמצעות חומר רדיואקטיבי פולניום 210. וכמה מקרים כאלה לא התגלו מעולם?


האם יש הוכחה שערפאת נרצח על-ידי סוכנים ישראליים או אחרים? לא, אין. השבוע נתקלתי שוב בח"כ זחלקה, ושנינו הגענו למסקנה שהחשד הולך וגובר, יחד עם ההכרה שערפאת חסר עכשיו יותר מתמיד.


אילו ערפאת היה בחיים, היתה קיימת כתובת ברורה למשא-ומתן עם העם הפלסטיני. העדר כתובת כזאת הוא עכשיו התירוץ הרשמי של ממשלת ישראל לאי נכונותה לפתוח במשא ומתן לשלום. בכל פעם שקונדוליסה רייס או "תוכי" אחר של הנשיא בוש מדבר על הצורך ב"חידוש הדיאלוג" (הס מלהזכיר "משא ומתן") על "הסטטוס הסופי" או "הסדר הקבע" (הס מלהזכיר "שלום"), זוהי התשובה של ציפי ליבני, אהוד אולמרט ושות’.


דיאלוג? עם מי? הרי אין טעם לדבר עם אבו-מאזן, מפני שאין לו היכולת לכפות את רצונו על הציבור הפלסטיני. הוא לא ערפאת השני. אין לו כוח. ועם ממשלת החמאס אסור לדבר, מפני שהיא שייכת ל"ציר הרשע" של בוש. אז מה את רוצה, קונדי יקירתי?


ציפי ליבני, החברה החדשה של קונדי, מרחיקה לכת: בכנס המיליארדרים בדאבוס היא הזהירה את אבו-מאזן פומבית לבל יעשה "פשרה עם הטרוריסטים". זוהי אזהרה בעיתה. בניסיון נואש ליצור כתובת פלסטינית אמינה, טס אבו-מאזן לדמשק כדי להיפגש עם משעל. בכך, בין השאר, הודה פומבית שלא ניתן לעשות דבר בלי מנהיג החמאס, שהפך לנשיא-על של העם הפלסטיני.


ליבני הבחינה מיד בסכנה ומיהרה לטרפד את המהלך. לא יהיה דיאלוג עם ממשלת-אחדות, כשם שלא יהיה דיאלוג עם אבו-מאזן או עם החמאס. הבנת את זה, קונדי חביבתי?


מי שרוצה לראות נחת אמיתית מהי, צריך להסתכל בפני הכתבים הישראליים המופיעים מדי ערב בטלוויזיה ומדווחים על המתרחש בלבנון.


איזה תענוג! "הנוצרים והסונים" תוקפים את הסטודנטים השיעים באוניברסיטת ביירות והורגים אותם! בכל רגע יכולה לפרוץ בלבנון מלחמת-אזרחים! הנה, סטודנטית אומרת שנסראללה גרוע מאולמרט! תראו אותה עוד פעם! ועוד פעם! ועוד פעם!


"כששניים רבים, השלישי צוחק", אומר הפתגם. כשערבי מכה ערבי – בבגדאד, בעזה או בביירות – ממשלת ישראל ופרשניה ממש מתמוגגים. זהו כלל השולט במחשבה הישראלית הרשמית מאז קום המדינה, ועוד לפני כן: כשהערבים רבים בינם לבין עצמם, טוב לנו.


זה סביר בעיתות מלחמה. הפילוג בין אויביך הוא מתנה בשבילך. במלחמת-העולם הראשונה החזיר המטכ"ל הגרמני את לנין לרוסיה ברכבת החתומה המפורסמת, כדי לזרוע פילוג בין רוסיה לבין בריטניה וצרפת. במלחמת תש"ח ספק אם היינו ניצלים אלמלא היו צבאות מצרים וירדן מתחרים זה בזה יותר מכפי שלחמו בנו. בשנות ה-80 שלח צה"ל קצינים לצפון עיראק כדי לעזור למוסטפה ברזאני לקרוע את החבל הכורדי מארצו של סדאם חוסיין.


זוהי אסטרטגיה טובה במלחמה. מאז ומעולם נהגו כך כל המדינות. מבחינה זו, ישראל אינה חריגה. השאלה היא: האם זו אסטרטגיה טובה גם כשרוצים בשלום?


אילו – "אילו" באותיות רבתי – רצתה ממשלת ישראל בשלום, היא היתה נוקטת אסטרטגיה הפוכה.


בשנות ה-50, כאשר דוד בן-גוריון ניסה לפלג בין מצרים, סוריה ועיראק, קבע נחום גולדמן, הדיפלומט הציוני הבכיר, שזוהי טעות. גולדמן טען שריבוי הסכסוכים בין המנהיגים הערבים מסוכן לישראל, מפני שכל מנהיג ערבי ירצה להוכיח שהוא שונא את ישראל יותר ממתחריו.


כיום זה ברור יותר מתמיד. בוש ואנשיו מנסים להקים גוש פרו-אמריקאי, המורכב מישראל, מצרים, סעודיה, ירדן, אבו-מאזן וסיניורה בלבנון. ממול מצוי "ציר הרשע", המורכב מאיראן, סוריה, החיזבאללה והחמאס.


מנהיגי מצרים, ירדן וסעודיה אמנם משלמים מס-שפתיים לעניין הפלסטיני, אך מוכנים בכל עת למכור אותו תמורת סיוע אמריקאי נאות. ממשלת-ישראל מאושרת למצוא את עצמה בחברת שלושת הדמוקרטים הגדולים – הנשיא חוסני מובארק ושני המלכים עבדאללה.


אך האם זה טוב לישראל? לא, זה טוב להמשך המלחמה בפלסטינים, לסיפוח ולהתנחלות. לא, זה לא טוב לסיום הסכסוך ההיסטורי עם הפלסטינים, לביטול הכיבוש ולכינון השלום.


אין שום סיכוי וערך לעשיית שלום עם אבו-מאזן, מבלי שהחמאס יעניק לו תמיכה מלאה. אבל גם שותפות פתח-חמאס לא תהיה די חזקה כדי לשאת משא עצום שכזה. היא תהיה זקוקה לתמיכת העולם הערבי כולו.


בכך חשיבותה העצומה של "יוזמת-השלום הערבית", שהתקבלה ב-2002 בפיסגה הערבית בביירות. רק הנהגה פלסטינית מאוחדת, הנהנית מגיבוי כל העולם הערבי, יכולה להעז לעשות את המעשה ההיסטורי המהפכני הזה. אנחנו לא היינו צריכים להתנגד לזה, אלא להפך: להעמיד את זה כתנאי.


תנאי היוזמה הערבית חוזרים על התנאים שקבע יאסר ערפאת עוד בשנות ה-70: מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, שגבולה הקו הירוק ובירתה ירושלים המזרחית; פירוק ההתנחלויות; פיתרון בעיית הפליטים "בהסכם (עם ישראל)". באופן לא-רשמי הסכים ערפאת לחילופי-שטחים שישאירו על כנן את ההתנחלויות הסמוכות לקו הירוק. אין פלסטיני בעולם, ואין ערבי בעולם, שיסכים לפחות מזה.


את זה ניתן להשיג, בתנאי שהעם הפלסטיני יהיה מאוחד ושהעולם הערבי יהיה מאוחד. כלומר: זה צריך לכלול את סוריה, את החיזבאללה ואת החמאס, וגם את איראן, שאינה ערבית.


לכן, מי שרוצה בשלום לא ישמח על שפיכות-הדמים בעזה ובלבנון. אין לנו מה לצחוק כשערבי מכה ערבי. אוי לצחוק הזה.


ואכן, אילו ערפאת היה בחיים, הכול היה הרבה הרבה יותר פשוט.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. חוצפית הגיב:

    ואם לא היה מת, היה חי לנצח?
    וכשהיה חי, האם היה טוב יותר, האם השלום היה קרוב יותר? האם ערפאת הכלוא במוקטעה, מנודה מנותק וכעוס הועיל לעניין הפלסטיני במשהו או שמה רק הנציח את שלטון הרשות הרקוב?
    אם כל שעראפת היה בחייו מעצור ופקק על הר הגעש החמאס שבנה עצמו תחת ערפאת האם לא עדיף שמת וחשף את המציאות?

  2. נא לדייק הגיב:

    כדי לראות עד כמה אבנרי מדייק בהשתפכותו על ערפאת כדאי לקרוא את המאמר בnfc בו מצוטט מאמרו של דחוח הלוי בענין

  3. דניאל דוקרביץ הגיב:

    אורי אבנרי ההשתפכות הבכיינית שלך על מר גורלו של עראפת אתה עושה נזק עצום לכול השמאל הלא ציוני בישראל, ולמאבק הפלסטיני.
    אתה מהלל מנהיג שחתם על הסכמים מבזים עם ישראל, שהיה מוכן להפוך למשתפ של ההון הישראלי והעולמי ובתמורה למכור את המאבק הפלסטיני.
    אתה מהלל את מי שחיסל את האיגודים המקצועיים בפלסטין, את מי שחימש מנגנוני ביטחון שצדו עובדים שובתים ואת מתנגדי משטרו.
    אתה עושה נזק עצום לכולנו-הרבה יותר מאויבינו הגרועים ביותר.

  4. A Response to Uri Avnery הגיב:

    Taken for a Ride by the Israeli Left

    Steven Friedman and Virginia Tilley, The Electronic Intifada, 26 January 2007

    — קישור —

  5. לב אנוש הגיב:

    לחוצפית
    תתפלאי אך אנשים כמו עראפאת כן חיים לנצח,או לפחות זמן רב אחרי מותם "הטבעי".

  6. ‘Abandon the Israeli ‘ Master narrative הגיב:

    Washington, D.C. "I think it is long past the time for the Palestinians to…[abandon] the Israelis’ ‘Master Narrative,’ [a two state solution under Israeli domination], and in a unified voice present to the world their "own narrative" for a one state solution, said Dr. Saree Makdisi, a distinguished author, U. of California professor, and frequent commentator on the Israel-Palestine conflict. He spoke at the Palestine Center, on Jan. 29, 2007, before a near capacity audience. His lecture was also presented on C-Span. Dr. Makdisi, an Arab-American, is currently working on a book called, "Palestine Without a Road Map."

    Video at
    — קישור —

  7. אלכס קון הגיב:

    הטיעון של אורי אבנרי לא עקבי.

    הוא כותב: "הרי אין טעם לדבר עם אבו-מאזן, מפני שאין לו היכולת לכפות את רצונו על הציבור הפלסטיני. הוא לא ערפאת השני. אין לו כוח. ועם ממשלת החמאס אסור לדבר, מפני שהיא שייכת ל"ציר הרשע" של בוש."

    ואם ערפאת היה חי? אז היו מאשימים אותו אישית בסכסוך כולו, מבודדים אותו ומאיימים לחסלו.

    השינוי לא יכול לבוא רק כתוצאה מחילופי הנהגה בקרב הפלסטינים, גם אם מי שיעלה יהיה מנהיג מיתולוגי מת, כל עוד המדיניות הישראלית והאמריקאית היא לבודד את הפלסטינים ולסכל את האפשרות של הקמת מדינה עצמאית, ריבונית וחופשית.

  8. רוחמה הגיב:

    שוב מתגלית גדולתו של אורי אבינרי, ובנוסף רואים שגם הוא וגם ח"כ זחלקא לא מבטלים את זמנים לריק קוראים רומנים בלשיים של הרולד רובינס.

הגיבו ללב אנוש

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים