הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-2 בפברואר, 2007 6 תגובות

פצצת הסירחון הענקית שהטיל הנשיא משה קצב בשבוע שעבר לא השפיעה עלי במיוחד, וגם לא ההתבכיינות העדתית המרומזת שלו. גם לפני שש שנים חשבתי ששמעון פרס הוא מועמד יותר מתאים, אבל בדיעבד די שמחתי שקצב נבחר, דווקא משום שהוא בא ממעברת קסטינה ומקרית מלאכי. לא הרגשתי שגנבו לי את המדינה, וגם ילדי הפרחים בכיכר רבין לא הזיזו לי במיוחד. נכון שלמוסד הנשיאות אין חשיבות מעשית, ושייצוג מוצלח של ממסד מעוות לא יציל את המדינה מהסתבכותה הממושכת בכיבוש וגם לא מהעוולות החברתיות שהיא מעוללת בכוונת מכוון ובאורח שיטתי. אבל הפרשיות האחרונות של קצב הן חמורות, וכאזרח המדינה קשה גם לי להימלט מתחושת הבושה שהוא המיט על כולנו קבל עולם.

גם אם קצב יזוכה הקריירה הציבורית שלו הסתיימה. במהלכה הוא עשה גם כמה דברים טובים, בעיקר כאשר הרהיב עוז להיפגש עם מנהיגים ערבים בפורמים בינלאומיים גם בניגוד להנחיות של ראש הממשלה אריאל שרון. מנקודת מבט שמאלית אין שום יתרון לפרס על פניו. שניהם הביעו דעות "מתונות" בתוך המסגרת של ההקשר הימני שבה מתנהלת מדיניות החוץ והביטחון של ישראל, כך שהם משתלבים היטב במרכז הלאומני הדומיננטי כעת בזירה הפוליטית שלנו. פרס מייצג את הממסד הישראלי הישן, עם ניחוח של היישוב לפני 1948; קצב ייצג את העלייה הגדולה מארצות האיסלאם אחרי הקמת המדינה. פרס הוא אדריכל הנשק הגרעיני הישראלי, ודיעותיו בכל הנושאים הגלובליים והכלכליים-חברתיים הן יותר ימניות מאלה של קצב. עם זאת, גם לפני שש שנים ובוודאי שאחרי השערורייה, פרס כאילו מצטייר כפתרון סביר לוואקום השורר במוסד נשיאות.


כנשיא פרס יהיה הומניסט מזויף שיעבוד בשירותה של חברה ששיכללה את הצדקנות ממדע לאמנות. מכאן גם הקונסנזוס העכשווי בציבור. החברה הישראלית זקוקה לעלה תאנה, שאותו סיפק בעבר המדינאי אבא אבן. עתה מצפים מפרס לספק את הסחורה של חלקלקות ודיפלומטיה שתחפה על הג’ונגל המכוער שבתוכו אנחנו חיים. פרס ימשיך להיות חלק בלתי נפרד מהממסד שמחולל את הזוועות בעזה תוך כדי הסתופפות אנינה בוועידות שלום ובמשחקי כדורגל חסודים שמתיימרים לגשר על פני הפערים בין העמים. אבל אם יעשה זאת כנשיא, תעצים ותלך היעילות של יתרונותיו היחסיים כיצואן של ישראל מזוקקת ומזויפת. לעומתו, דליה איציק ואפילו קולט אביטל הן דיפלומטיות חובבניות.


קצת קשה לי להבין את אהוד אולמרט, השוקד עתה בחריצות עצומה על הבטחת בחירתו של פרס לנשיא. לפעמים נדמה, שמומחים מטעם ואפילו פרשנים אובייקטיביים מייחסים לראש הממשלה פיקחות וערמומיות שאין לו. ההתנהלות שלו ברוב הנושאים היא סהרורית ואלה שתומכים בו נוטים לעשות זאת מתוך פסימיות קיסינג’רית, כלומר, משום שהם מודעים לעובדה שיורשו יהיה גרוע עוד יותר. אבל אולמרט עבר את כל חייו המבוגרים כפוליטיקאי, וניתן היה לצפות ממנו שיפיק כמה לקחים מהיכרותו הממושכת עם פרס. אם הוא לא מבין שפרס יוציא לו את הנשמה בכפית, אז אני מתנדב להסביר לו איך וכיצד. בחודשים האחרונים מפעיל אולמרט את צבא עוזרוניו כדי לכופף את החוק למען פרס, להפעיל את הפחד והחשבון מימי דוד בן-גוריון כדי למנוע מחברי כנסת הכרעה מצפונית בבחירות לנשיאות. בסיעה המלאכותית "קדימה" קיימת התנגדות עזה ומוצדקת לשינוי החוק, וכנראה שהצבעה גלויה במליאת הכנסת לא תתקיים. זה בהחלט מפחית את סיכוייו של פרס, אבל מוכיח שלשאפתנות של האיש המיוחד הזה אין גבולות. הוא ינסה להיבחר, יפעיל לחצים סמויים אבל יפזר הצהרות פומביות שהתפקיד לא מעניין אותו, או בסגנון הנפסד המייחד אותו, "אינני עוסק בזה". לקוראים הנאיבים במיוחד אני מתרגם את המשפט הזה לשפה הפוליטית הישראלית. יש לו רק פירוש אחד והוא, "אני עוסק רק בזה".


אם וכאשר ינחל אולמרט את ניצחון הפירוס שלו, ויושיב את פרס במשכן הנשיא, הוא ילמד בדרך הקשה שחייו נעשו בלתי נסבלים. אולמרט אולי חושב שמוסד הנשיאות הזניח, שבמעמדו חל עתה פיחות נוסף, יפטור אותו סופית מעונשו של פרס. טעות. כאשר מירר מצביא צבא צרפת החופשית שארל דה-גול את חייו של ראש ממשלת בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה, אמר וינסטון צ’רצ’יל שצלב לוריין (סמל מתנגדי הכניעה לנאצים בצרפת) הוא "הצלב הכבד ביותר שנשאתי על צווארי אי-פעם". אולמרט עתיד לגלות, שיש צלבים כבדים עוד יותר. פרס כנשיא יגלה פתאום בחוק שיש לו סמכויות חדשות שלא שמענו עליהן עד כה, ידבר בעולם בשם המדינה בלי להתייעץ עם אולמרט, יתערב בכל נושא וינסה לגמד את ראש הממשלה הנבחר. הוא יבקר בבית הלבן, יזמן לשם גם את מזכ"ל האו"ם, ובכל העולם יתרגלו למציאות החדשה שישראל היא מדינה נשיאותית כמו ארצות הברית, ולא משטר של קבינט בראשות ראש הממשלה, כמו בבריטניה. בעולם הערבי הוא יהיה הראיס, באמריקה הצפונית ובאירופה הוא יהיה "פרזידנט", ובהדרגה ישכח העולם את עצם קיומו של אולמרט. לי זה לא כל כך משנה כי בנושא המדיני והחברתי שניהם בן-גוריוניסטים מובהקים ואין ביניהם שום הבדל, אבל לראש הממשלה עצמו יש סיבות רבות לחשוש מהחתרן הבלתי נלאה.


שאר המועמדים להחליף את פרס הם זניחים. הרב ישראל לאו, דמגוג דתי ולאומני, סוחב אחריו שובל של רכילויות בדיוק בנושאים שעליהם נופל עתה קצב. שחר אילן הוסיף השבוע ב"הארץ" נימוק נוסף נגד לאו, שהוא בהחלט כבד משקל: האורתודוכסיות הקנאית שלו מונעת ממנו לפתח יחסים סבירים עם הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות שמשקלן בקהילה היהודית בארצות הברית הוא מכריע. הוא גם האיש האחרון שיכול להידבר עם האזרחים הערבים. ח"כ קולט אביטל, אשה לא מזיקה, תאפשר לראש הממשלה לחזק את מעמדו ותאלץ להסתפק בפירורים של מידע פה ושם, אבל איש אינו מתייחס למועמדות שלה ברצינות. עם זאת, הנטייה בקרב אנשי סיעת העבודה לתמוך בפרס מעידה על העדר רצון חיים של ראשי מפלגת השלטון ההיסטורית שלנו. פרס בגד במפלגתו כאשר ניסה לזכות בתמיכת מרצ כדי לרוץ נגד מועמד מפלגתו אהוד ברק, ובשנה שעברה ערק שוב אחרי שעמיר פרץ ניצח אותו בבחירות הפנימיות. אביטל הוכיחה לפחות נאמנות, אבל את התכונה הבסיסית הזאת כבר לא מעריכים במפלגת העבודה.


יו"ר הכנסת דליה איציק שמחליפה עתה את הנשיא הנבצר (תחליף נאה לביטוי "הנבחר") טוענת שאיננה מועמדת להחליף את קצב. עצם ההצהרה שלה שהיא איננה מועמדת היא שיא החוצפה. גם במצב השפל שבו שרוי עתה מוסד הנשיאות צריך היה לחשוב על מועמד סביר. האשה היחידה המתאימה לתפקיד היא כמובן שולמית אלוני, שהייתי רוצה מאוד לראות אותה בתפקיד. אבל יש להודות שעמדותיה הן שנויות במחלוקת ושרוב הציבור לא יקבל, לצערי הרב, את מועמדותה.


במאמרו העלה שחר אילן שמות נוספים כמו חיים יבין ואפילו גילה אלמגור, ואולי חבל שיעקב חודורוב ז"ל כבר הלך לעולמו. כיוון שיש בציבור ערגה לאיש רוח או איש ציבור הגון, אז אולי כדאי לאמץ את הרעיון של אילן ולבחור בדן מרידור. לחילופין יכול א.ב. יהושע למלא את התפקיד בהצלחה גדולה. הוא כיום התגלמות הקונפורמיזם ונציג טוב של האגף המתון במרכז הלאומני. גם עמוס עוז, דמות ייצוגית וקונפורמיסטית, יתאים מאוד לתפקיד.


בשנת 2007 עוד ניתן להשתעשע ברעיונות כאלה. יש להניח שבעוד כמה שנים נאלץ להתלבט בין עוזי לנדאו ובני בגין, ואולי אפילו גאולה כהן. המועמדים האלה ייצגו היטב את רוחה של החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק, כאשר המרכז הלאומני יפנה את מקומו לימין הרדיקלי. זהו תהליך בלתי נמנע, כי המרכז מתפורר בשל השחיתות המקננת בו. אם הנשיא הוא סמל, אז הנשיאים העתידיים יסמלו את ישראל הימנית. הפיגוע באילת הוא רק סנונית המבשרת את שובו של ביבי נתניהו, ושל עידן חדש שיגרום לרבים להתגעגע לימים הקשים שאנחנו חווים עתה.

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. מיכאל: פרס היה פעם פרנקופיל הגיב:

    אמנם, אך עם כל הכבוד, רחוק מלהיות דה גול, וכלל לא מדובר על משהו בנוסח צלב לוריין של "צרפת החופשית", אלא לכל היותר על שילוב של חמסה מסעודות המימונה בהן הוא מככב, עם מגן דוד גדול שחרחר של "ישראל הדופקת". אמנם, כפרנקופיל פעם הוא יזם בשחר הקריירה שלו את מלחמת 56 בשרות האימפריאליזם הצרפתי (והבריטי) הכושלים – ניסיון להעלות את קרן צרפת לאחר התבוסה המחפירה מהווייטמין של גנרל גיאפ והו צ’י מין בהודו סין, אבל היה זה דווקא דה גול שגינה את ניצני מדיניותו בשנת 68, תוך דיבור לגלגני על un people d’elite – אולי רמז לפוזת האליטיזם הכמו תרבותית של פרס, מחסידי "האור לגויים" הבן גוריוני (וכאן יש להוסיף גם "וחושך ליהודים ולפלסתינים ולעמי האיזור). היה זה פרס שבתחילת 1996 לאחר חיסול יחיא עייש הצטלם עם סרבל קרבי בזמן הייזום האוונטוריסטי של ההפצצות הכבדות על אוכלוסיית לבנון. אבל כן, יש בו ניחוח של הדור הישן כפי שכתבת, והוא יהווה את התשובה היצוגנית האולטימטיבית לפניה המושחרים של ישראל עתירת הקלון. מישהו שכיום גם שוקד לדבר על ההיי טק והישגי המדע הישראלי – אדם שמציג היטב כיום פנים אחרות-ישנות. דבר לא ישתנה כמובן, בוודאי שלא בזמן פרס – אבי הביטחוניזם הישראלי בחסות המדע הישראלי, אדם שחלומו היה להפוך את ישראל ליצואנית נשק אדירה, וכך להבטיח "מכונית לכל פועל" ו"שוויצריה שנייה" (לעומת "אירלנד שנייה" של ביבי).

    ראו את הכתבה הנוסטלגית בלווי שירים של אז, כולל ידידיו של פרס, הקומפניון דה לה שאנסון: האם היתה פעם ישראל אחרת

    — קישור —

  2. מכלוף הגיב:

    כמה אירוני…… המועמדים להחליף את אנסי קצב, פרס,לאו,חיים יבין
    גם אם אינם אנסים, הרי שהם סוחבים איתם קופת שרצים,שלא מוסיף כבוד.
    מה עם לשנות את הכללים? לא לאפשר לכנסת לבחור את הנשיא.
    לבטל את מוסד הנשיאות.?
    להביא איש נקי מחוץ למערכת?

  3. רמי הגיב:

    במקום לשחק בשמות, מוטב לנצל את הפיאסקו הנכחי כדי להתפטר לתמיד מן המוסד המיותר, בזבזני ומביש הזה שנקרא נשיא המדינה. לא אזכיר את המקרה של עיזר, אבל אזכיר כי היה נשיא מדען שבצעירותו עסק בלוחמה ביולוגית אקטואלית, ייצור ויישום. מי שיושע יודע. אלו נשיאיך ישראל. אשר לקצב, איך לא התבייש האיש הזה לסרב לכנות את אחד מרבני היהדות הקונסרבטיבית בישראל בתואר רב. מדובר באדם ששלח ידיו – לכאורה – בתחתונים (לכאורה) של פקידותיו!.., אבל ללחוץ יד לרב קונסרבטיבי זה לא לפי כבודו. הרי ברור שקצב הוא הנשיא ההולם וראוי למדינת הבריונים הפירטית הזו, שיש לה החוצפה לדחות יד מושטת לשלום של הסורים. אז מוטב לוותר על המוסד הזה מאשר להמשיך להעשיר את העולם התחתון במשרות וכיבודים.

  4. מרשה פסטוס הגיב:

    יש בי הרבה שמחה לאיד, ואיני מתביישת בכך כלל וכלל, לדידו של משה קצב. האיש היה כל חייו משרת עלוב, ורק כשמנקנקים אותו, ובצדק רב (הגועל הגדול ביותר הוא לא רק האינוס והמעשים המגונים, אלא שהוא פגע גם בפרנסתן של הנשים המסכנות), רק אז, הוא נזכר שהוא מזרחי. וזה כידוע מלווה את השיח של המזרחים והמזרחיות כל הזמן. ראה מקרה דרעי, נאום הקופים של דוד לוי, יחיאל חזן הקרמינל שנזכר שהוא מרוקאי רק כשהורשע, משה שחל שטען שצבע שערותיו (זה יה כשעוד צבע אותן לשחור)הפריע לו להתקדם לראשות הממשלה והרשימה עוד ארוכה. המשרתים העלובים האלה נזכרים במזרחיות שלהם רק כשמשפדים אותם. על-כן יש את כל הסיבות לשמוח לאידם.
    היחיד שלא השתמש בעדתיות שימוש מגונה היה יתחק מרדכי, וזה כאמור לזכותו.
    מהדברים לעיל אין להבין חלילה שהדיבור העדתי אינו יאה. ההיפך מכך. כי אם הוא לא לגיטימי, או אז כל שיח לאומי באשר הוא גם כן אינו לגיטימי.

  5. מיכאל שרון: ברק בחיר האוליגארכיה. הגיב:

    כנראה שעניין "עוד כמה שנים עוזי לנדאו" הוא אשליה. שכן דומה שהכל מתכנס לקראת הכתרת אהוד ברק בעוד זמן לא רב במיוחד כנשיא האומה בעל סמכויות נשיאותיות בנוסח אמריקני או צרפתי – אדם שכבר כיום הינו בחיר המדייה. מדובר בכינון משטר בונפרטיסטי, כשברק מוצג כאיש שיושיע את ישראל מתחלואיה, שילוב של צ’רציל, דה גול ומוסוליני (אשר לאחרון, הכוונה לכך שיקשרו אותו גם עם יעילות בנוסח "הרכבות שמגיעות בזמן"). אינטרסים פיננסים רבי משקל עומדים מאחורי ברק, והאוליגארכייה לא מעוניינת במצג של פאשיזם ולאומנות, דבר שיפגע בסיוע החוץ, ביחסי הסחר, ובבריתות של ישראל, שעומד מאחוריהן גם רכש צבאי במליארדים רבים. הכל מתכנס לקראת ברק במעין סטיכיה בלתי נמנעת, וכולם מאבדים את עצמם לדעת בכעין התמסרות מוזרה לאיש הזה.

  6. השמאל החופשי :רובי ריבלין הגיב:

    אפתח ואומר שבעיני זה תפקיד ריקני שנותן ג’ובים לכל מיני עסקנים בטלים, ואת הכסף עדיף לתת לנושאי רווחה.
    שמעון פרס הוא אדם שחצן ובלתי חביב בעיני רוב חברי הכנסת כך שמינצח קרוב לוודאי הוא ראובן רבלין שמצטייר כסבא’לה שמן שיודע לספר בדיחות, אך הוא לאומן קיצוני שתומך במתנחלים, ותקף בעבר את בית המשפט העליון שפסק בעניין חלק מתוואי הגדר לטובת חלקאים פלסטנאים שנפגעו ממנו. לא עתיד ורוד במיוחד מצפה לנו לצערי הרב.

הגיבו למיכאל: פרס היה פעם פרנקופיל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים