הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בפברואר, 2007 15 תגובות

נוסח ראשון של המאמר הזה הוצג לקראת דיון רעיוני במסגרת של התארגנות תנועת "התחברות-תראבוט" באזור המרכז ופורסם באתר "העוקץ" ב-24 בינואר 2007. הנוסח הנוכחי לוקח בחשבון מספר הערות וטענות לנוסח הקודם. הרחבתי והבהרתי סוגיות שונות וגם הוספתי מספר דוגמאות להמחשת הטענות. בכל מקרה לא מדובר בסיכום הדיון ב"התחברות", אשר נמצא רק בראשיתו, אלא בפיתוח של רעיונות על אחריותי האישית. גם במתכונתו הנוכחית לא מדובר בטקסט סגור ובודאי לא סופי. הוא לא מקיף ולא ממצה את התופעה ואת הדיון באלטרנטיבות. מטרתו לקדם דיון אסטרטגי הקשור למאבק בהפרטה. אשמח להערות ביקורתיות והצעות בונות מצד שותפים ושותפות לגישה הבסיסית. אני מקווה שבעקבות סיבובים נוספים של דיונים ותובנות וידע ממקורות נוספים נתרום לגיבושה של גישה אסטרטגית שכה חסרה היום בשמאל העקבי, זה אשר לא מבחין בין "פוליטי" לבין "חברתי", זה שרוצה להיאבק בסדר הקפיטליסטי והקולוניאלי.

1. הקפיטליזם בעידן ההפרטה המואצת מפורר את החברה. תחת הלחץ של "השוק" והאיומים המתמידים על הפרנסה, היוצרים לנו חוסר ודאות קיומית, אנחנו נוטים יותר ויותר לנהוג כאטומים מבודדים, להסתגר בתוך בעיותינו, להתנתק ממסגרות חברתיות, להרכין ראש בפני בעלי הכוח השולטים בשוק, לדכא את חוש הביקורת והמעורבות האכפתית שבתוכנו. הפרט המבודד, המפוחד, הצייתן, הוא העובד, היא העובדת, האידיאליים של עידן ההפרטה. ההפרטה מרחיקת לכת עוד יותר: היא פורטת את האנשים עצמם לפונקציות שונות – עובדים, צרכנים, לקוחות, נותני שירות, קונים, מוכרים, שוכרים, נוסעים, מאבטחים, חשודים, רודפים ונרדפים – פונקציות שנועדו להגדיל בהתמדה את רווחי בעלי ההון הגדולים ולשכפל את הסדר הקפיטליסטי. ההפרטה מפרקת את בני האדם לתפקודים שונים, לעתים בעלי הגיונות סותרים, מצמיחה ניגודים חדשים ובלתי נסבלים בתוך העשייה והנפש האנושית.


2. אבל, הקפיטליזם הישראלי לא נולד אתמול והחברה הישראלית ההולכת ומופרטת לנגד עינינו הייתה פעם חברה מחוברת יותר. החברה הישראלית עוצבה במסגרת תהליכי הקולוניזציה הציונית. ריבוד חברתי, מבנה מעמדי, בעל מאפיינים קולוניאליים בא לידי ביטוי לא רק בנחיתות המבנית שנגזרה על האוכלוסייה הערבית-פלסטינית בישראל, אלא גם בחלוקת העבודה העדתית, הגזענית, שהתפתחה בתוך החברה היהודית תחת ההגמוניה של תנועת העבודה הציונית. אמנם, בחברה הישראלית הישנה היו היבטים חברתיים חיוביים מנקודת המבט של מי שנחשבו לאזרחים רצויים, בני הלאום השליט ובני העדות המועדפות. הפערים המעמדיים היו פחותים מהיום מנקודת המבט של הכנסות, הון ורכוש פרטי. הנגישות לכוח פוליטי והנגישות למימוש זכויות שונות הייתה יסוד משמעותי, לצד ההון הפרטי שתמיד מילא בכל זאת תפקידים, בארגון הסדר החברתי והבניית המעמדות. הנגישות הזאת הייתה בעלת שייכות לאומית, עדתית, תרבותית ואף מפלגתית. הערבות ההדדית, מנגנוני הרווחה המתקדמים יחסית, השירותים הציבוריים, החקיקה הסוציאלית וההסתדרות כיסו רק באופן חלקי את צרכיהם של בני המזרח התיכון (פחות את ערבים הפלסטינים ורק מעט יותר את רוב היהודים המזרחיים).


3. תהליך ההפרטה מתאפיין בהרס השיטתי של מנגנוני הרווחה, של מחויבות המדינה כלפי האזרחים ושל המשק הציבורי, תוך העמקת הפערים הכלכלייים. באופן טבעי לצד ההגנה על שאריות מדינת הרווחה והזכויות החברתיות מסע ההרס מעורר בקרב רבים ממתנגדי ההפרטה געגועים לחברה שהייתה או שנדמה להם שהייתה כאן לפני כמה עשורים. אבל, לרוב נפגעי ההפרטה, לפלסטינים ולרוב היהודים המזרחיים, המאכלסים את העשרונים התחתונים מבחינת הכנסות, אין הרבה מה להתגעגע לסדרים של ישראל הישנה. המשק הציבורי הישן (הסתדרותי, קיבוצי ומדינתי) ומרכיבים שונים במדינת הרווחה, התאפיינו בהפעלה שיטתית ומבנית של קריטריונים גזעניים מדירים. לא מדובר רק באפליה במנגנוני החלוקה ובנגישות נמוכה להטבות ולעמדות כוח והשפעה במשק הציבורי או בקבלת שירותי חינוך, בריאות, שיכון, רווחה ותקשורת. עוד לפני האפליה החלוקתית, מדובר היה גם במנגנוני נישול ונחשול של הערבים-הפלסטינים ושל רוב היהודים המזרחיים. מנישול מקרקע ומניעת נגישות למשאבים ולתפקידים כלכליים במקרה של הערבים ועד לניחשול תרבותי שדן המוני מזרחיים להפוך לפריפריה של כוח עבודה זול וחסם את דרכם התעסוקתית ואת אפשרויות ההשכלה שלהם. לצורך הדוגמא, הקיבוצים, מופת החברה השוויונית והסוציאליסטית של התנועה הציונית (חברה מחוברת, ערכית, חלוצית) ערכו ניסוי חברתי-כלכלי מתקדם ומרתק על גבם של האיכרים הפלסטינים שנעקרו מאדמתם ותוך חסימת השותפות בפני המוני הפליטים היהודיים המזרחיים בעיירות השכנות ששמשו משלב מסוים כוח עבודה זול ומנוצל במפעלים האזוריים של הקיבוצים.


לא פלא שמהלכי ההפרטה אשר החלו כמהלכי פירוק המשק הציבורי ופגיעה במסגרות החברתיות של ישראל "העובדת" זכו לתמיכה הפוליטית הנלהבת של רוב היהודים המזרחיים שבסוף שנות ה-70 ובמהלך שנות ה-80 אכלסו באופן בלתי פרופורציוני לחלוטין את העשירונים התחתונים, כמובן, לצד ומעל הפלסטינים אזרחי ישראל ומעל הפלסטינים שתחת כיבוש. שכבה מסוימת של יזמים מזרחיים בינוניים וכן קבוצה הקשורה למפלגת השלטון החדשה זכו להשתלב באליטה הבורגנית הישראלית שקודם עדיין הייתה סגורה בפניהם. שכבות מזרחיות רחבות יותר זכו למשך מספר שנים, בהם תהליכים של דמוקרטיזציה חברתית בתוך הממסדים הציבוריים קדמו להתחלה ממשית של הפירוק וההפרטה בשוויון הזדמנויות ושיפור משמעותי בנגישות לשירותים וביחס של הממסד (פרויקט שיקום שכונות, עם כל בעיותיו ועיוותיו הנובעים מאופיו הפטרוני, היה שיפור עצום לעומת העבר). בחלקו השיפור נבע מחשש מפני המחאה המזרחית ששיאה בפנתרים השחורים ובתנועות והתארגנויות שבאו בעקבותיהם. בחלקו הוא גם ביטא את העלייה היחסית של מעמד ביניים מזרחי שנשען גם על ניצול כוח עבודה פלסטיני כבוש שנכנס באופן מאסיבי אל המשק הישראלי. יחד עם תהליכים אלה, ואף כחלק מהם, חלה הכרה חלקית בעוול ההיסטורי ושיפור ביחס לביטויים תרבותיים של מזרחיות, בתנאי וכל עוד הייתה התכחשות למרכיב הערבי שבתרבות היהודית-מזרחית.


ראוי גם לתת את הדעת על האופן בו תהליכי ההפרטה נתפסים על ידי חלקים שונים בקרב הציבור הגדול של מהגרי ברה"מ לשעבר, על רקע התנסותם ההיסטורית הקרובה והמיוחדת ומסקנותיהם. מדובר במרכיב חשוב במעמד העובדים הישראלי שאת רגישויותיו יש לקחת בחשבון בכל דיון אסטרטגי. אין לי כלים לומר משהו משמעותי בעניין.


4. לא רק רוב היהודים המזרחיים בעשירונים הנמוכים של החברה תמכו בשלבים ההתחלתיים של מהלכי ההפרטה ("ליברליזציה", הם כונו על ידי הנהגת הליכוד). גם חלקים משמעותיים בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל ראו ואף עדיין רואים בתהליכי ההפרטה הזדמנות להשתחרר ממנגנוני אפליה ממוסדים ולהגברת השוויון האזרחי בתחומים מסוימים. גם אם ישראל המופרטת מתבררת כלא פחות גזענית ומדירה מהחברות הציבוריות בשליטה ממסדית ציונית, הרי שתהיה זו טעות להכחיש את העובדה שבתנאים ובגבולות מסוימים תהליכי הפרטה כן עשויים להועיל במשהו בביטול אפליה גזעית ולאומית ממנה סבלו הפלסטינים בישראל. במיוחד הדברים נכונים לגבי הבורגנות העסקית וחלק מבני שכבות הביניים המשכילים. יש דוגמאות להפרטות שהביאו לפתיחת הזדמנויות תעסוקה ולשיפור ברמת השירותים שקודם נמנע על בסיס גזעני. אין כל טעם להכחיש זאת. הכחשת המורכבות של התהליכים לא תורמת להבנתם ולגיבוש דרכי מאבק מוצלחות נגדם.


אל מול האשליות הקיימות עדיין בקרב רבים מבני המיעוט הערבי לגבי ההפרטה של מוסדות גזעניים חשוב להבהיר שההפרטה לא מבטלת בהכרח את המבנה הגזעני-קולוניאלי ואת מנגנוני האפליה וההדרה העיקריים מהם סובלת כלל האוכלוסייה הפלסטינית: היחס לערבים מצד חברות אבטחה פרטיות איננו שונה מיחסן של כוחות הסדר מטעם המדינה ; חברות פרטיות העוסקות בייצור לצרכים "ביטחוניים" ממדרות עובדים פלסטיניים ואף נמנעות מהעסקתם בדרגות ניהול או פיתוח; שכונות פרטיות ויישובים קהילתיים-פרטיים נבנים תוך מניעת רכישת בתים על ידי ערבים במפורש או בעקיפין ; השחיתות המובנית בהפרטת חברות גדולות מבטיחה שמרוויחי ההפרטה העיקריים יהיו תמיד בעלי הון גדולים המקורבים לשלטון ובהכרח לא ערבים.


יתר על כן, מעט המקרים בהם ההפרטה מיטיבה בצורה משמעותית עם קבוצה או שכבה באוכלוסייה הפלסטינית היא עושה זאת בדרך הפוגעת בלכידות החברתית וביכולת המאבק של המיעוט הלאומי. מוסדות החינוך הפרטי שבו האמידים וחלק מבני שכבות הביניים באוכלוסייה הפלסטינית מוצאים מפלט מהאפליה וההזנחה של החינוך הציבורי הערבי תחת המדינה הציונית מרוקנים את בתי הספר הממלכתיים הסמוכים מאוכלוסייה "חזקה" יחסית שהייתה מסוגלת לתבוע רמת חינוך ניאותה ולהוביל מאבקים ציבוריים. אפיקי המוביליות התרבותית של המעטים פוגעים ומנציחים את מצבם הקשה של הרבים ויוצרים בטווח הארוך חיץ תודעתי משמעותי שמקשה על התחברות למאבק מלוכד למען זכויות המיעוט הלאומי. במלים אחרות, בתנאי הפרטה האליטות הפלסטיניות יכולות להצליח רק במחיר של התנתקות משאר חלקי עמם.


מנקודת מבט כלכלית, ברור שרוב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל בתור קבוצת אוכלוסייה ענייה יחסית, המורכבת משכירים ועובדים עצמאיים בעלי הכנסות קטנות ובינוניות, עם אחוזי אבטלה גדולים, סובלת באופן מיוחד מהפגיעה במנגנוני הרווחה, מהפגיעה בשכר העבודה ובכושר המיקוח של העובדים בעקבות תהליכי הפרטה המלווים בפגיעה שיטתית בעבודה המאורגנת. עם זאת, יש לקחת בחשבון שאחוז משמעותי מהעובדים הפלסטיניים שרדו מבחינה כלכלית את ההדרה ממקומות עבודה גדולים ומאורגנים (לדוגמא, חברת החשמל) בתור עובדים עצמאיים ולעתים כמי שמשלבים יחד עבודת כפיים ואו עבודה מקצועית עם מסחר. בקרבם ולמרות היותם עובדים בעלי הכנסה נמוכה התפתחה תודעה המעדיפה את השוק החופשי והמופרט כזירה בה שרדו לעומת זירות של כבודה מאורגנת מהם הודרו. לצורך המחשת טענתי: כדי שחשמלאים וטכנאים ערבים יהיו שותפים למאבק נגד הפרטת חברת החשמל צריך שסוף סוף ייפתחו בפניהם דלתות החברה.


5. לאחר שהתגברו על מקורות ההתנגדות שבמוסדות הישנים, תוך רתימת נפגעי התפקוד הגזעני, המושחת והבלתי שוויוני שלהם בעבר, מובילי ההפרטה מוצאים את עבודתם הולכת ונעשית קלה יותר ככל שההפרטה מתקדמת. פשוט, טבעו של תהליך ההפרטה שהוא מפרק חלק משמעותי מיכולת המאבק של נפגעיו, יהיו אלה עובדים או מקבלי שירותים. נגד ספק שירותים פרטים קשה הרבה יותר להיאבק מאשר נגד מוסד ציבורי. כוחנו כאזרחים, כוחה של הדמוקרטיה, נעלם לחלוטין לעומת כוחנו הצרכני הקשור בעיקר ליכולתנו הכלכלית. מרכיבים שלמים באזרחות שלנו מאבדים כוח ומשמעות לנוכח ההפרטה. גם אזרחות סוג ב’ של מיעוט לאומי מופלה עשויה להיות כוח יחסית ליכולת המיקוח של צרכן עני של שירות שהופרט.


יכולת המאבק המאורגן של העובדים בחברה שהופרטה קטנה בהרבה מיכולת מאבקם באותה חברה תחת בעלות ממשלתית או ציבורית. לכן, יש בעיה קשה בדרך שבה ההסתדרות, איגודי עובדים וועדים מסוימים נקטו אל מול הפרטות, כאשר תבעו "הפרטה בהסכמה" או "הפרטה תוך הבטחת זכויות והטבות לעובדים". אין ולא יכולה להיות טענה לניסיון של עובדים לסחוט משהו ממהלך הפרטה שנתפס כבלתי נמנע. אבל, צריך לקחת בחשבון שלמרות ההטבות המיידיות המושגות לעובדים תמורת ההסכמה של הוועד או האיגוד להליכי ההפרטה (מענקים מיוחדים, הסכמי פרישה נדיבים, חבילות מניות או כדומה), זו עלולה להיות מכה קשה להתאגדות וליכולת המיקוח העתידית, שגיאה אסטרטגית של ממש. מקרה בנק הפועלים בו זמן לא רב לאחר ההפרטה וחלוקת ההטבות והסוכריות לעובדים מאות מהם פוטרו ללא כל הצדקה היא דוגמא מובהקת המזהירה מפני הפרטה מוסכמת. בדרך כלל, ההסכמים שמגנים על העובדים הקבועים הקיימים בעת מהלך ההפרטה לא חלים על העובדים החדשים הנקלטים לאחר ההפרטה או אפילו על אלה שלא עבדו במשרה מלאה לפני כן. מייד תיווצר שכבה חדשה של עובדים חסרי זכויות שאינם מוגנים, שכבה שתלך ותטפח עם הזמן במקביל לירידת כוחה של התארגנות העובדים.


המאבק נגד ההפרטה הוא בו זמנית מאבק מעמדי ממדרגה ראשונה ומאבק דמוקרטי. זהו מאבק על שמירת כוח המיקוח של העבודה המאורגנת ועל תכני האזרחות בכלל. על מנת לנהל מאבקים אפקטיביים נגד הפרטה, מאבקים החורגים מעבר לאינטרס הסקטוריאלי המוצדק אך הצר של קבוצת עובדים מסוימת, מאבקים המחברים סביבם תמיכה רחבה של אוכלוסיות שונות, חשוב מאוד להצביע על שני ההיבטים של המאבק נגד תהליכי ההפרטה. במשק מופרט כולנו נעשים קצת פחות אזרחים והרבה יותר פגיעים וחסרי אונים.


6. עד כה תהליך ההפרטה הוליד מספר רב של מאבקים הגנתיים, כלומר מאבקים בניסיון להתנגד להפרטה או למרכיבים מסוימים בה על מנת למנוע או לצמצם את הפגיעה הצפויה בקבוצות מסוימות של עובדים ו/או צרכנים. המאבקים ההגנתיים האלה ניזונים קודם כל מההבנה של קבוצות מסוימות כי הן עלולות לאבד זכויות, כוח או נגישות לשירות בעקבות ההפרטה. זהו כוחם המאבקים ההגנתיים והנקודתיים (מבוססים על אנשים נחושים הנאבקים עם הגב אל הקיר מול איום מוחשי ולמען אינטרסים ברורים). זו גם חולשתם העיקרית, מאבקים אלה לעתים קרובות אינם זוכים להבנה או הזדהות רחבה מצד מי שאינם נפגעים ישירות או מיידית מההפרטה.


היוזמה הייתה עד כה בידי המפריטים, הם קבעו את העיתוי ואת שלבי התהליך, הם תמרנו את דעת הקהל ואף את הקורבנות ללא שקיפות מינימלית. הם גם כבשו לעצמם את העמדה הסמלית של הרפורמטורים, המתקנים סדרים אל מול קלקולי ועוותי העבר. לעתים קרובות הצעד המקדים את הפרטה הוא הידרדרות יזומה מלמעלה בשירותים ובתפקוד של הגוף המיועד לעבור הליכי הפרטה מלאה או חלקית. בכך יצרו זיהוי בין ההגנה על אינטרסים חברתיים כנגד ההפרטה לבין העוולות והעיוותים של הסדר הישן או ב"כשלים" בתפקוד הנוכחי. זיהוי זה מקשה מאוד על בניית מאבקים רחבים נגד תהליכי הפרטה. כך קורה כיום, לדוגמא, במקרה של ייבוש האוניברסיטאות מתקציבים ציבוריים, מה שדוחף אותן לבצע רפורמות בכיוון של הפרטה (ממכירת תארים במסלולי לימוד מהירים, דרך הכוונה להפריט את מעונות הסטודנטים ועד ליישור מלא של המחקר היישומי בתחומים מסוימים על חברות השוק הפרטי). דוגמא אחרת, יצירת מחסור במקומות לחוסים בעלי פיגור שכלי שנובעת האי בנייה של מעונות בעשרים השנים האחרונות הביאה להפרטה משמעותית בתחום. אי חידוש תקני מטפלים הביאה את המוסדות הקיימים אשר בבעלות המדינה לקשיים ומקלה על הניסיון להפרטתם.


הגיע הזמן לחפש דרכים למאבק התקפי, רחב וכולל נגד ההפרטה, מאבק שיחבר בין ציבורים מאוימים שונים ואשר יחיה את תחושת הסולידאריות בין ציבורי עובדים לבין צרכני שירותים. המאבק נגד ההפרטה צריך להציע לא רק שמירה על מוסדות והסדרים חברתיים ישנים הנגועים בגזענות קולוניאלית ובשליטה ביורוקרטית ולעתים אליטיסטית (האוניברסיטאות, לדוגמא), אלא גם דמוקרטיזציה שלהם תוך שמירה על אינטרסים של העובדים ושל הציבור הרחב. דוגמה מובהקת לכך היא ההגנה על קופות החולים הציבוריות והתביעה שהן ינוהלו על ידי הנהגות נבחרות המייצגות את חברי הקופה מחד ויכללו גם נציגות של העובדים בהן.


מעבר לכך, ייתכן מאוד שמגיעה העת למתקפת נגד למען חברות (או "החברתה") מחודש של שירותים, של משאבים ושל עסקים שהופרטו בעבר. ניתן להתחיל בכך מביקורת וחקירה אודות השחיתות המובהקת שליוותה את הליכי ההפרטה במקרים רבים ופחות או יותר ידועים ודרישה להשיב לידי הציבור את מה שנלקח ממנו במרמה ובזול. ניתן גם לנהל מאבק על אי מילוי התחייבויות והתדרדרות בחלק ניכר מהשירותים המופרטים ועל בסיס זה לדרוש השבה למסגרת של קניין ציבורי.


מתקפה למען "החברתה" מחייבת לחשוב היטב על האלטרנטיבות להפרטה. חשוב שאלה לא יהיו סתם חזרה לסדרים הישנים של מסגרות המדינה הציונית והמפלה, של ההסתדרות הביורוקרטית והמסואבת, של גופי ההתיישבות או הסוכנות הגזעניים. האלטרנטיבות צריכות להיות דמוקרטיות, השתתפותיות, מבוססות על שילוב בין האינטרסים של העובדים לבין האינטרסים של הצרכנים ושל הציבור הרחב, אינטרסים המשתקפים בשקיפות ובבחירה ישירה של הנהלות ומועצות מפקחות. ה"החברתה" (גם המילה "הפרטה" נשמעה מוזר ולא מוכרת בסוף שנות ה-80) יכולה ללבוש כל מיני צורות של בעלות ושליטה ציבורית, לאו דווקא או לא רק המדנה (בעלות המדינה). בהתאם למידת הדמוקרטיה ואופי החברה והשירות ניתן לשקול גם בעלות עירונית, קואופרטיבית של העובדים, בעלות ציבורית בניהול העובדים והצרכנים, רשויות אוטונומיות עם פיקוח ציבורי ועוד צורות שונות. במציאות הישראלית הנוכחית ברור לגמרי ש"הלאמה" היא בהכרח בעלות ציבורית מדירה ואף גזענית.


קופות החולים, המוסד לביטוח לאומי, חברות השיכון הציבורי (שיש לחדש את פעילותן ולהרחיבן גם למגזר הערבי), חברות התקשורת השונות והאוניברסיטאות יכולות להיות היעדים הראשונים של מאבק לדמוקרטיזציה בשליטת העובדים והצרכנים. הבנקים, כימיקלים לישראל, אל על ועוד חברות ענק שהופרטו כמעט במתנה צריכים להיות על כוונת ה"החברתה", על צורותיה השונות. את הפרטת בתי הסוהר, מעונות החוסים ועוד שירותים ציבוריים שעל כוונת המפריטים יש לבלום בהקדם. דמוקרטיזציה ושיתוף כצעד מנע מפני הפרטה ודמוקרטיזציה כאמצעי להשבת השליטה הציבורית במקומות בהם כבר התחוללה הפרטה. אין שום סיבה, לדוגמא, שהתחבורה הציבורית לא תהיה נתונה לפיקוח משותף של העובדים בה ושל הצרכנים שלה. במאבק דמוקרטי ורחב נגד ההפרטה טמון גם הסיכוי לחיבור מחודש, שוויוני יותר, של חברה המפורקת למגזרים ואף לפרטים מבודדים ומפורקים.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. דן תמיר הגיב:

    שלוש הערות ראשוניות:

    1.אמנם "במציאות הישראלית הנוכחית ברור לגמרי ש’הלאמה’ היא בהכרח בעלות ציבורית מדירה ואף גזענית”. זו בדיוק הסיבה שיש להמשיך ולהאבק למען הכרתה של מדינת ישראל בלאום הישראלי. ברור שהכרה כזאת תפגע בקודש הקודשים של המעלים על נס את הלאומים ה"ערבי", ה"יהודי" וה"פלסטיני", ולהם אכן מצפה כאן דילמה אמיתית.

    2. עם כל הביקורת המוצדקת על מערכת החינוך של מדינת ישראל, הרי שהסיבות לנחשלותו של החינוך הציבורי הערבי בארץ אינן שונות בהרבה מן הסיבות לנחשלותו של כל חינוך ציבורי ערבי אחר בעולם: בראש ובראשונה השימוש בשפה מתה להוראה מודרנית.

    3. האוניברסיטאות מוזכרות פעמיים במאמר, פעמיים בהקשרים ביקורתיים. אשמח לקבל קוי יסוד לאוניברסיטאות שלא יהיו "ציוניות וקולוניאליות" מחד ולא "מופרטות" מאידך, וישמרו גם על רמת נאותה של מחקר והוראה.

    4. ענין לשוני: כשם ש"הפרטה" נגזרת משורש פ.ר.ט. בבנין הפעיל, ניתן להציב מולה את שורש ח.ב.ר. בנין הפעיל ולכן: “החברה" (כלומר, ה- ת’ מיותרת). כמובן שברחבי העולם החלופה הראויה להפרטה היא ה"הלאמה" (שוב: שורש ל.א.מ. בנין הפעיל) – מה שמחזיר אותנו להערה הראשונה.

    שבוע טוב,

    דן

  2. לדן הגיב:

    לא הבנתי את פשרה של הערה מס. 2. הערבית שפה עתיקה בהרבה מן העברית המודרנית ונמצאת בשימוש על ידי הרבה, הרבה יותר בני אדם. ובכל זאת, לא מעט זוכים בפרס נובל (באופן יחסי לגודל האוכלוסיה) למדו בה כשפת הוראה ראשית.
    בכלל, הבחנות על סממנים תרבותיים ש"לא מתאימים" למודרניזציה אינן טיעונים הומניסטים במיוחד.

  3. דן תמיר הגיב:

    לחיילת האלמונית:

    הערבית "הספרותית" הנכתבת היום אכן עתיקה בהרבה מן ההעברית המודרנית, והיא הנותנת: תארי לעצמך שכל מערכת הלימוד העברית במדינת ישראל ו- 95% מן הספרים היוצאים לאור בעברית היו נכתבים בעברית של אבן גבירול, יהודה הלוי או רש"י בלבד.
    ההבדל בין השימוש בשפה העברית לבין השימוש בערבית היא שהאחת מתפתחת ומתאימה את עצמה בכל יום מחדש ואילו השניה קפואה ומשתנה מעט מאד אם בכלל.
    לא הבנתי את ענין מודרניזציה להומניזם וגם לא את החישוב של זוכי פרס נובל ביחס לגודל האוכלוסיה: אפילו בהנחה שפרס נובל הוא קנה מידה למשהו, שפת לימודיהם של כמה מזוכיו היתה ערבית?

  4. ה"חיילת" הגיב:

    התכוונתי לזוכי פרס נובל שלמדו בעברית. מצטער, ההודעה נכתבה בשעה מאוחרת מאוד בלילה.
    ובכל זאת, אינני מומחה לערבית, אך אני יכול לחשוב על הסינית הקטנטונזית שהיא שפה מסובכת לא פחות מהערבית, אך דבר זה לא הפריע לתעשיית ההיי-טק של סין.

  5. טענה חסרת שחר הגיב:

    האנגלית מפותחת ומתפתחת כל יום מחדש הרבה יותר מהעברית, אלא שדן תמיר הוא עברי יעני ומכחיש ערבים אז הכל מתיישר בהתאם לכך

  6. אבי הגיב:

    לא הבנתי אם ההפרטה הועילה לרוב האזרחים במדינה או שלא? האם בשורה התחתונה מצבם של השכבות הנמוכים היה טוב יותר בישראל המולאמת או בישראל המופרטת? המאמר לא כל כך ברור בנקודה זו

  7. חברתי הגיב:

    השיפורים שעשית במאמר מוצאים חן בעיני לעומת המאמר הראשוני ב"העוקץ". בקשר למיתוסים ואתוסים, אין מה לעשות צריכים מיתוסים ממלכתיים ולא חתרניים כי רק הם
    יכולים לאחד ציבור רחב (בניגוד למיתוסים חתרניים שמטרתם לתקוף את הרוב, אולם צריך לשים לב שהפוסטמודרניסטים הניהיליסטיים הפוקויאניים לא יהרסו לנו אפילו את המיתוסים הללו כדוגמת הכל מאבקי כוחות אינטרסנטים וכך גם מאבקים אלו).

    הבעייה בניגוד בין צרכנים לעובדים זה שיש ניגוד בסיסי ומהותי בין 2 הקבוצות הללו כמו שיש ניגוד מהותי בין העובדים למעבידים.

    מצא חן בעיני "חברות" במימון המדינה שמנוהל כקואופרטיב. כמובן שיש מקום בהנהלה לצרכנים, אולם צריך לשים לב שנציגותם תהיה במיעוט ושהם לא יהוו את כוח משמעותי כנגד העובדים.

    אף אחד לא מדובר על אידיליות ותצאו כבר מהתפיסה שכל מודל הוא "מסוכן", סטלין, גולאג וכו’. כל תפיסה ריאלית ישומית צריכה מודל כללי ותפיסה כללית כיצד העיניינים יתנהלו, אפשר לשנות לפי הצורך המקומי, אבל העקרונות הבסיסיים צריכים להישמר.

  8. חברתי הגיב:

    ומי ימממן את החברתה הזאת ואת תפעולה? בעלי הון? המדינה? ואם הם יקלעו לקשיים אז המדינה תזרים כספים? כי אם כן היא תדרוש ובצדק זכות גם להשפיע על הניהול.
    ומה הקשר בין העובדים לצרכנים? הרי הצרכנים בארץ הם קפיטליסטים אגואיסטים אשר מתנגדים בתוקף לכל שביתה, ל"תנאים ולשכר המופקע" של העובדים. כמה פעמים שמענו את הטענה ש"העובדים עושים מה שהם רוצים"? אם לצרכנים יהיה חלק בניהול הם ישאפו להוריד את שכרם ותנאיהם של העובדים ו"החברתה" הזאת תעבור טוויסט קפיטליסטי כמו "החברה האזרחית" ומלכרי"ם שבישראל קיבלו צביון קפיטליסטי ואנטי חברתי.
    מלבד זאת, אף תנועה חברתית לא יכולה להתכחש לעבר ולשלול אותו מכל וכל. כל תנועה חברתית מצליחה משתמשת במיתוסים ואתוסים מהעבר (השמאל בשבדיה משתמש בגוסטב ואזה ומאבקו ומפרש אותו בעיניים סוציאליסטיות, צ’אבז משתמש במאבקו של סימון בוליבר וכו’).

  9. חררדו לייבנר הגיב:

    חברתי:
    אתה יוצא מההנחה השגויה שאני מציע מודל. לא. המושג "החברתה" או "החברה" או "חברות" (איך שמומחי הלשון העברית והאוזן העממית יחליטו) הוא מושג רחב המכיל בתוכו גם את אופציות ההמדנה וההלאמה, אך לא רק אותן, כאופציות אלטרנטיביות להפרטה. אין לי מודל דוגמטי סגור ואני לא מציע חברה אידילית לאחרית הימים – זה לא מעניין ואף פעם לא יעבוד באופן אידילי, רק ימיט אסונות.
    מי יממן? הנה שאלה מרתקת שמראה לנו שאתה חושב רק על שירותים הזקוקים לסבסוד. אין לי תשובה אחת אלא כל מיני הצעות שיכולות להיות תקפות בהתאם ליחסי הכוח הפוליטיים-חברתיים, כלומר מידת הכוח שנוכל להפעיל כנגד בעלי ההון. חברת תחבורה ציבורית קואופרטיבית (שאיננה מנצלת שכירים לנצח) שמשתפת צרכנים בניהולה (כן! חשוב שנוסעי האוטובוסים יהיה להם מה להגיד על תדירות ומסלול ובטיחות – אינך חושב כך?) היא חברה שבנוסף להכנסותיה התפעוליות צריכה ליהנות מהכנסה הנובעת ממיסוי על תנועה ברכבים פרטיים בשעות מסוימות באזורים מסוימים של העיר. על הפרטים יהיה צורך לדון כאשר זו תהיה אופציה ממשית מבחינת יחסי הכוח.
    דוגמא אחרת, בנקים בניהול העובדים והלקוחות (שלא על פי גודל הפקדותיהם) אמורים להיות רווחיים ואין סיבה שמיסוי על רווחיהם לא ישמשו למימון של שירותים חברתיים שבוודאי צריכים להיות בידי המדינה (מעונות לסובלים מפיגור שכלי, לדוגמא). עם זאת, העובדה ששירות הוא בידי המדינה איננה אומרת שבניהולו לא אפשר וצריך לשתף בעלי עניין ישיר (משפחות החוסים ובעלי המקצוע המטפלים, לדוגמא). המדינה יכולה וצריכה לממן הרבה מאוד שירותים תוך מתן אוטונומיה ניהולית לא למנהלים ממונים כמו היום בבתי הספר אלא להנהלות שבהן למורים, לוועדי ההורים ואף לתלמידי התיכון יהיה מה לומר.
    שיש ניגוד בין עובדים לצרכנים? בודאי, אז מה?, אתה עוד חושב על בניית חברה ללא ניגודים בתוכה?
    על מיתוסים אתוסים צריך דיון נפרד. הרלבנטיות של הדוגמאות שאתה מביא היא כל כך רופפת למציאות הישראלית. קודם כל, אין עבר אחד. מצחיק אותי לחשוב שמישהו יכול לדמיין מיתוס של מאבק חברתי בישראל נבנה על מפא"י. אתה רוצה מיתוסים חתרניים? – אז כבר יש לך קצת, כולם אנטי-תנועת העבודה הציונית: ואדי סאליב, מרד הימאים, הפנתרים השחורים, יום האדמה.

  10. עמי וטורי הגיב:

    דוגמה אפשרית ל"החברתה" (האם זה תרגום ל "Socialization of the means of production"?? המופיעה במסמכי העקרונות של רוב התנועות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות לפני שעברו דילול רעיוני). היא שריון נציגות עובדים בהנהלת החברה באמצעות חוק. חוקי החברות בשבדיה, נורבגיה ודנמרק משריינים לנציגי העובדים הנבחרים שליש מהדרקטוריון בכל חברה בע"מ עם למעלה מ 50 או 25 עובדים (תלוי במדינה). כצעד משלים הבעלות על רוב ההון היא בידי קרנות הפנסיה הממלכתיות וקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים דבר המבטיח שרוב רווחי ההון
    ילכו לרווחת הכלל. כמו כן יש העברה של סמכויות ניהוליות אל האיגוד המקצועי. למשל הסמכות להחליט על היקף השעות הנוספות ומבנה המשמרות, סמכות שבבשבדיה נמצאת בחזקתו הבלעדתית של האיגוד המקצועי.
    האיגוד המקצועי מחויב מצד שני להיות דמוקרטי לחלוטין. החברות בו אינה פוקעת כתוצאה מפיטורים או פרישה אלא רק כתוצאה מעזיבה מרצון או מעבר לאיגוד מקצועי במקום עבודה אחר. לכולם זכות שווה לבחור ולהבחר במסגרת הארגון היציג שלהם, ביחידה הבסיסית של האיגוד (הקלוב) מתקיימת דמוקרטיה הישירה והאיגוד עצמו חשוף לתביעות על אפליה על רקע מין, גזע, מוצא ונטיה מינית במידה וינקוט באפליה מסוג זה.
    כיום דרך אגב הסמל המרכזי המשמש את השמאל הסוציאל-דמוקרטי השבדי הוא האתוס של "סולידאריות רב תרבותית". כלומר בני תרבויות מקור שונות המאוחדים ע"י מערכת ערכים סולידארית משותפת.

  11. חברתי הגיב:

    להקים פירמות לתחבורה ובנקאות עולה הרבה כסף, ההשקעה הראשונית היא עצומה. רוב הסיכויים שאף בנק בישראל לא ילווה סכום כסף רציני לארגון "חברות" שכזה, אני מפחד שחברי ה"חברות" יפנו למשקיע חיצוני (בעל הון). אני חושב שאת הסכום הראשוני צריכים לקחת מהמדינה ולא מבעל הון שישאף להרחיב לאט לאט את שליטתו ומניותיו.

  12. הערבית הספרותית מתה? הגיב:

    ההשוואה לעברית של ימי הביניים שגויה לחלוטין. הערבית הספרותית המודרנית הרווחת כיום איננה אותה ערבית של ימי הביניים, היא עברה שינויים וספגה מילים חדשות רבות, והיא משומשת כיום בהקשרים מודרנים לחלוטין בעיתונות בטלויזיה וברשת. הניסיון לתלות בה פיגור כלשהו של תלמידים ערבים הוא פשוט חסר שחר.

  13. אבל הגיב:

    לדידו של הכנעני האומה הערבית הערבים כולה היא אומה "מתה". לכן על הפלסטינים להתכחש לערביותם ולאמץ זהות "ישראלית", הנציגה של התרבות האירופית המודרנית והמתקדמת באזור

  14. אייל הוכדורף הגיב:

    המאמר מדבר על התחברות בין שני מגזרים מקופחים עיקריים המגזר ה"מזרחי" והמגזר ה"ערבי" אבל לא מסביר איך אפשר לחבר בין שניהם. נושא השפה שעולה בין המגיבים הוא נושא חשוב ביותר בעיני. שבדיה שחלקנו נושאים אליה את עינינו ומתוארת ע"י עמי וטורי בתגובוה למעלה מתהדרת (הייתי בקורס שלו במכללה החברתית-כלכלית) בכך שידיעת השפה השבדית על ידי בני מהגרים גבוהה מאשר על ידי שבדים מקוריים. לדעתי שפה משותפת היא תנאי הכרחי להסכמה על ערכים משותפים שהוא בפני עצמו תנאי הכרחי לשיתוף פעולה חברתי כלכלי. אז איזו שפה נרצה שתהייה כאן? עברית או אולי ערבית? ואים זו עברית האים זה מבטל או "מדכא" את המיעוט הפלסטיני? ומה עם מעמד האישה ומה עם תפיסת המשפחה מול האינדיוידואל ומה עם מקומה של הדת ובכלל איזו דת?. איך נוכל לייצר ערכים משותפים? לי אין תשובה.

  15. יוסי ונטורה / שפה או מעמד? הגיב:

    חברות וחברים יקרים, הבעיה איננה השפה. ברוסיה לנין הנהיג מהפכה ובין המהפכנים היו גם יהודים שדיברו יידיש או גרוזינים שדיברו גרוזינית. בסין, מאו הנהיג מהפכה והעם הסיני דיבר עשרות שפות וניבים מקומיים. השאלה איננה השפה, השאלה היא מעמדית. האם ההתנגדות להפרטה היא מסיבות מעמדיות (ללא הבדל, עדה, שפה, מין או אזרחות) או שהיא רק פסדה כדי לקבל עוד כספים מהמדינה (כמו ב"מאבקים" שההתסדרות מנהלת נגד הפרטה). הזהויות הפרטיות הן די מורכבות, אבל בחברה יש לחתור להגמוניה של הזהות המעמדית של העובדים. זהו הפתרון!

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים