אני קורא את חיים גורי מספר על ילדותו בתל-אביב, שנות ה-30 של המאה ה-20, הוא וחברו ירדו ליפו לראות כדורגל. חברו סיפר לו על רוכל ערבי זקן שהיה ברחוב, רצה למכור עגבניות ומלפפונים, נשים התקהלו סביבו. מיד הופיעו שני בחורים, רצו להגן על תוצרת עברית, העירו להן. מיד החלו להגן על הרוכל, זכותו למכור, אך הבריונים בשלהם והשכנים והנשים וחברו של גורי עומדים לזכותו של הרוכל למכור מתוצרתו אשר גידל בשתי ידיו, לפתע הפכו בידיהם הבריונים את ארגז העגבניות על הכביש. שבעים שנה, חצי מפלשתינה שלנו, ותוצרת הארץ יש, לא חסר: בריונים מזוקנים עם כיפה על ראשם ומבטא אמריקני בשפתם עוקרים ורומסים וחומסים, לא ארגז אחד, מטעים שלמים של זיתים, חורשות עצים מלאות בפרי הקטן הירוק הזה, ממנו מכינים שמן או תוספת לסלט. ואלה באים וגוזלים את פרנסתם של בני דודינו בפלשתין הכבושה, לא נאמר מגנים על כבודה של תוצרת עברית, אלא לשם הגזל, הוונדליזם והרוע, רוע שאין בו טיפה מאהבת הארץ ולא מאהבת אדם. עוד מתוצרת הארץ יש ובשפע – מקרי ביזה והתעללות והשפלה. מגנים בקושי יש להם, לשכנינו הערבים, גם לא הצבא הישראלי, שאינו שונה במיוחד מ"מיטב הציונים". גם הוא, בועט ומתעלל, משפיל, מבזה ובוזז. וגדר ה"הפרדה" שגוזלת שטחי פרנסה ומפרידה בין משפחות. רק חבורה קמוצה ישנה שבאה לעזרתם של ערביי פלשתין, חברי תעאיוש ועוד קבוצות שונות שבאות וקוטפות את פרי העבודה הקשה והירוק, שעומדים במחסומים ומשגיחים, שעומדים כגדר בצורה כנגד הגדר העושקת. העיתונות, היא נטפלת למקרה, מביש גם הוא, אך הוא פרור בתוך ים הזוהמה, מתנחלת צעירה מחברון אשר קיללה את שכנתה וירקה והשפילה אותה.

פרט שולי, יהיו כאלה שיתקוממו, אבל חשוב, שכחת. כמו אז, גם היום, הם לא טומנים את ידם בצלחת. אכן. שכחתי. סלחו לי.

לא הייתי אתם, עם חברי תעאיוש ועזרתי להם במשימתם הקשה, שאין לה תכלה. עם כל הכבוד, ויש כבוד, צריך פרנסה, חמישה-ששה ימים בשבוע במחסן ספרים, תשע שעות ביום ויותר. הוצאות הספרים כמאפיות מייצרות ספרים חדשים בהמונים והחנויות מתפקעות עד שמקיאות מתוכן את הסחורה, הספרים שבים כמו שיוצאים ומעלים אבק על המדפים במחסן. שלושה יתרונות, ספרים, אשר אני סמוך אליהם, אם אני חפץ, בחצי המחיר, כולל ספרו זה של חיים גורי ממנו אני משווה ומזכיר, וכמובן פרנסה. ואיך בעיר הזאת, של גורי ושלי, מוצאים דירה במחיר שווה למשכנתא, באזור שבו לא, כמו שכונת שפירא לדוגמה, זוגתי ראתה אישה, באמצע הרחוב, הפשילה מכנסיה, לאור יום וחרבנה על המדרכה, ללא בושה. גועל נפש. בכל זאת, לייף גוז און, בית נמצא, אני ואשתי, השמש זורחת, גם בסוף ינואר.

Share on Facebook