הבחירות הפרלמנטריות בסרביה חלפו ואחריהן כצפוי באה חשיפת התוכנית לעתידה של קוסובו על ידי שליח האו"ם מרטי אטיסרי. נראה שכל הצדדים במאבק הזה אכן מגיבים כצפוי: הקהילה הבינ"ל שומרת על עמימות ההמלצה שאינה מזכירה במפורש את המלה "עצמאות" אולם למעשה סוללת את הדרך לקוסובו כמדינה ריבונית ועצמאית. האלבנים ברובם מברכים על התוכנית ומנהיגיהם מבטיחים כי קוסובו תהיה בסופו של דבר מדינה עצמאית. הנהגת הסרבים בבלגרד לעומת זאת, מצהירה ללא עוררין כי סרביה לעולם לא תוותר על קוסובו. המנהיגות הסרבית בראשות וייסלב קושטוניצה המכונה במערב "מנהיגות פרו-דמוקרטית", יישרה בעניין הזה קו עם המפלגה הרדיקלית, והכריזה לא רק שלעולם לא תכיר בעצמאותה של קוסובו, אלא אף יצאה בהצהרות המזכירות את ימיו של מילושביץ’ עת חזר על הכרזותיו כי "העולם כולו נגדנו".
קוסובו לא עלתה כסוגייה המרכזית על סדר היום במערכת הבחירות שהתקיימה בסרביה בחודש שעבר. סוגיות כלכליות וחברתיות קיבלו יותר מקום בנאומים הפוליטיים ובשלטי החוצות. יחד עם זאת, רבים מן הפוליטיקאים חזרו והצהירו שקוסובו היא הלב של סרביה ותישאר תחת ריבונותה לעד. על מספר בניינים בבלגרד הבירה ניתן עדיין למצוא כתובות גרפיטי המכריזות: "לא ניתן את קוסובו, 1389″. אולם נכון יהיה לומר שחלק ניכר מהאוכלוסייה בסרביה, איבדה כבר מזמן כל עניין במתרחש בקוסובו. לאחר יותר מעשור בו חוו שלוש מלחמות, 11 שנים של שלטון מילושביץ’, רצח ראש ממשלה דמוקרטי שבא בעקבותיו, והבטחות חוזרות ונשנות לשינוי ולשיפור ברמת החיים, עתידה של קוסובו אינו עומד בראש מעיניהם של תושבי סרביה. הרי רובם מעולם לא ביקרו בקוסובו, ולמען האמת אף אינם מעוניינים לעשות כן.
מעבר לקולות מסרביה הזוכים לכיסוי בתקשורת העולמית ואף זו המקומית, קולותיהם של המנהיגים, החוזרים ומצהירים שקוסובו תישאר סרבית לעד, ישנם גם קולות אחרים בסרביה הראויים להישמע, קולות אלטרנטיבים שאינם תומכים בהצהרות הגורפות נגד עצמאותה של קוסובו, שאינם מצטרפים לקולות המתלהמים החוזרים לחיק הלאומנות הסרבית, קולות המכירים גם בעוולות המלחמות שהתחוללו בשמם, בבוסניה ובקוסובו, המכירים בשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו בקוסובו בעשורים האחרונים, קולות המכירים בזכותם של האלבנים בקוסובו להגדרה עצמית.
מנהיג המפלגה הליברל-דמוקרטית בסרביה, צ’דומיר יובנוביץ’, העומד בראש קואליצית הכוחות הלברלים בסרביה, חזר והכריז במהלך מערכת הבחירות כי מה שבאמת עומד על סדר היום הציבורי בסרביה הוא לא עתידה של קסובו, אלא עתידם של הסרבים – אם יצעדו לעבר האיחוד האירופאי או ישארו להתבוסס בעברם. יובנוביץ’, באמצע שנות השלושים לחייו, ממנהיגי הסטודנטים שהתנגדו למילושוביץ’ בשנות ה-90, שר לשעבר בבמשלתו של זורן ד’ינד’ץ’ שנרצח בלב הבירה בשל עמדותיו הליברליות, היה היחיד מבין הפוליטיקאים המתמודדים בבחירות שדיבר מפורשות על תמיכתו בעצמאות האלבנים בקוסובו. הקואלציה בראשה הוא עומד זכתה ב-15 מושבים בפרלמנט, וקיבלה את קולותיה בעיקר מצעירים ומשכילים עירוניים, המבקשים להמשיך ולחיות בסרביה, ולא להגר ממנה כמו שרבים מקרוביהם וחבריהם בחרו לעשות במהלך שנות ה-90. הם מבקשים לחיות בסרביה אחרת, בחברה המביטה קדימה, בחברה שתשקם את עצמה תוך כדי לקיחת אחריות על פשעי המלחמה, שתניח לאלבנים בקוסובו לבנות את חייהם ועתידם, כל זאת בהתאם לסיסמתם שכיכבה בלוחות החוצות בעיר – "זה תלוי רק בנו".
רבים מקרב החברה האזרחית בסרביה תומכים גם הם ברעיונות אלה. ארגונים לא ממשלתים העוסקים בשינוי חברתי בסרביה מזדהים ברובם עם רעיונות אלה וממשיכים להאבק על קולם שיישמע במרחב הציבורי. אולם בניגוד לבוסניה (וסרייבו בפרט) המעלים זכרונות מימים של יציבות כלכלית ופוליטית, מעין "יוגו-נוסטלגיה" ליוגוסלביה שהיתה ואיננה עוד, כמו גם זכרונות מימים של מצור על העיר והפצצתה, היחס לקוסובו אינו כה סנטימנטלי, אלא בקרבם של אלה המבקשים לחזק את הלאומנות בסרביה. עבורם, ראש הממשלה הנוכחי, וייסלב קושטוניצה, מה שהוא נייצג והאופן בו הוא מתבטא, מחזיר אותם ליימי הלאומנות של סלובודן מילושביץ’.
בשיחותי עם צעירים וצעירות בסרביה הפועלים למען שינוי חברתי ופוליטי, שמעתי הסברים שונים ביחס לקוסובו ולפער בין הצהרותיהם של הפוליטיקאים מצד אחד ואדישותו של הציבור מן הצד השני. אחד מהם, העומד בראש ארגון "יוזמת הנוער לזכויות אדם בסרביה", ארגון שבין היתר מפגיש בין סטודנטים/יות סרביים מסרביה וסטודנטים/יות אלבנים מקוסובו לפרוייקטים משותפים, הסביר שלמעשה "כשאנשים בסרביה ובעיקר פוליטיקאים, מדברים על קוסובו, על אחת כמה וכמה אחרי הפצצות נטו על סרביה (בשנת 1999), הם אינם מתייחסים לאוכלוסיה החיה בקוסובו אלא לטריטוריה בלבד".
אכן כשהקהילה הבינ"ל ומנהיגי הקהילות המקומיות ישבו בחודש הבא לדון בעתידה של קוסובו (או "קוסובה", כמו שהיא מכונה על ידי האלבנים) נשאלת השאלה האם ימשיכו להתייחס ולדון בעתידה של הטריטוריה בלבד, או לחלופין בעתידם של תושבי החבל, כ-1.8 מיליון אלבנים, ויותר מ-100 אלף סרבים החיים ברובם במובלעות סרביות, שאינם דוברים אלבנית, ומפחדים לנוע בחופשיות.
נדמה לי שמנקודת מבט מרקסיסטית, בעיית קוסובו וסרביה מורכבות יותר ממה שתואר כאן ואני מצפה מן מערכת האתר לפרסם מאמרים על סרביה וקוסובו ברוח המרקסיזם. תודה.
מאמר מעניין, תודה לכותבת.
קשקוש בלבוש. נורא נחמד לראיין כמה צעירים משכילים שלא מעניין אותם קוסובו, אבל לא יעזור, בבחירות האחרונות זכתה המפלגה הרדיקלית, שמתנגדת לעצמאות קוסובו. נניח ומונטנגרו הייתה ממשיכה באיחוד עם סרביה, היה איזה סיכוי שקוסובו תקבל עצמאות. לסרביה כמעט ולא נשאר שטח.