הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 בפברואר, 2007 11 תגובות

אז מי אשם במהומות הר-הבית בעיר, שכמעט וגרמו לאינתיפאדה שלישית על כל תוצאותיה המזוויעות לשני הצדדים? ההתלבטות בתקשורת היא מביכה ומצחיקה, וניתן לחזות מראש את הכותרות ואת האינטרפרטציה בכל עיתון ובכל ערוץ רדיו או טלוויזיה. ההכרעה בין שני הנצים העומדים בראש המדינה היא אולי קשה, אבל מיותרת. כמעט בכל נושא העומד על הפרק מדברים על חילוקי דעות בין ראש הממשלה אהוד אולמרט לבין שר הביטחון עמיר פרץ, אבל אין שום קו מנחה עקבי לוויכוחים האלה. במקרים מסוימים פרץ מתגלה כנץ טורף ואולמרט כיונה צחורה; בנושאים אחרים הם מתחלפים ביניהם ואז דווקא פרץ מנסה לשנות החלטות מטורפות של הבוס.

מי שרגיל להתייחס לפרשנויות הפוליטיות כאל מדורי רכילות, יכול להשתעשע כאוות נפשו. הוא לא לומד דבר מהקריאה או מהצפייה וההאזנה, אבל לפחות יצר המציצנות שלו בא על סיפוקו. קברניטי המדינה רבים ביניהם, הדוברים והעוזרונים מדליפים בלי הכרה, וכספי ציבור רבים מתבזבזים על תעשיית התדמיות והספינים. מי שינסה להסביר לפרשנים שאין שום הבדל מהותי בין השניים בנושאים המדיניים והביטחוניים, יאבד מיד את עולמו בעיניהם. אחרי הכול, פרנסות מכובדות עלולות לרדת לטמיון אם העיתונאים יתחילו לקחת את עבודתם ברצינות, ולנתח את המגמות ואת האינטרסים העומדים בבסיס המעשים והמחדלים.


ההחלטה האמיצה של אורי לופוליאנסקי להפסיק את בניית גשר המוגרבים, בעצם למסמס את הפרויקט בוועדות העירוניות השונות עד שיעבור זעם, חשפה עוד יותר את ערוותם של אולמרט ופרץ. זה בכלל לא חשוב שאנשי אולמרט אמרו לעיתונאים החביבים עליהם שהחלטתו של לופוליאנסקי היתה "הזויה". די לנו בכך שהיא היתה נכונה, ומאפשרת המשך של התדיינות מושכלת ואיטית שמחליפה את ההחלטות החד-צדדיות והפזיזות. פרץ שלח עשרות צעירים ישראלים למותם כאשר המלחמה כבר הסתיימה; אולמרט מסכל את ההזדמנות ההיסטורית להידבר עם סוריה, ולא מבין כלל את התהליכים ברחוב הפלסטיני. שניהם גרועים כמעט באותה מידה. חשוב יותר להבין שאת ממסד העבודה-קדימה מאפיין סירובו של השר יצחק הרצוג ממפלגת העבודה לוותר על משרד התיירות ועל המגעים עם היזמים והמיליונרים, ולטפל במוקדי המצוקה של ישראל כשר הרווחה.


כל העסקנים מנסים להיבנות ולבנות על חשבון הזיכרון הקצר של האזרחים שלנו. אולמרט מאשים את ביבי נתניהו בסיוע להקמת ולשגשוג החמאס ושוכח ששניהם פעלו אז באותה מפלגה ובאותו ממסד; השניים מונעים על ידי אינסטינקט נצי, אבל כבולים בגלל האינטרסים הגלובאליים ובעיקר האמריקאיים באזור. לכן הוויכוח ביניהם הוא אישי, ואין טעם למאמצי הממסד היוני בתקשורת לתמוך באולמרט כדי לעצור את נתניהו. השחיתות תפיל את ממשלתו של אולמרט ואת האיש עצמו בכל מקרה, והמיאוס בציבור כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון הוא אמיתי. ממשלת אולמרט מנסה לטרפד את ההבנות בין החמאס והפתח במקום לשמוח על הסיכוי ליציבות כלשהי ולטפח דיאלוג עם כל מי שמוכן לדבר עם ישראל. ברגע שנוצר פתח של הידברות, חותר ראש הממשלה להעמיק את אפקט הפרובוקציה שהוא יצר בעיר העתיקה, ולסגור מראש את אפיקי המשא ומתן. שמעון פרס, דליה איציק וחיים רמון ערקו למחנהו של אולמרט כדי לבנות מחדש את חזית הסירוב של גולדה מאיר, שהמיטה עלינו את מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 – אין לנו אפילו שמץ של ספק בכך. פרס היה מבוהל מתהליכי אוסלו, קיבל ברצון את פרס נובל אבל לא עמד כחומה בצורה נגד מסכלי ההסכם. הסכם אוסלו נתפס כסטייה, חרף העובדה שהפגם העיקרי שבו היה ההטייה המופרזת נגד הפלסטינים. עתה נותרנו עם שוקת שבורה: ממשלה מושחתת, מנואצת ואכולה מריבות פנימיות, ואלטרנטיבה ימנית עוד יותר. בהקשר הזה תיאורי השנאה ההדדית בין פרץ ואולמרט שייכים לתחום הפולקלור ולא למדעי המדינה.


בינתיים לא נותר לתושבי עירנו אלא לשמוח שלופוליאנסקי גילה תבונה ומנהיגות בפרשת הגשר הנואל והמסוכן הזה. כאיש דתי הוא מבין שמוטב לעם ישראל לעבור על פני גשר של נייר שבנוי מאדנים של תבונה וצדק, מאשר על פני גשר של ברזל שכולה חלודה, עוול וריקבון. אין לנו אשליות: אפשר בהחלט להאמין לנציג החרוץ של מרצ במועצת העירייה, פפה אללו, שטוען שלופוליאנסקי תמך ואף יזם את הפרויקט המטורף, ורק עתה חזר בו בלחץ הנסיבות. זה חבל וזה מצער, אבל אף אחד לא חשב שראש העיר הוא נציג מובהק של מחנה השלום הרדיקלי. די לי בכך שבעצת רבניו, שרובם מאמינים עדיין בדוקטרינה הישנה של הרב אליעזר שך ש"אסור להתגרות בגויים", חזר בו לופוליאנסקי מתוכניתו המזיקה, ועצר, לפחות זמנית, את השערורייה. כאשר בוחנים את הרקע ואת האישיות של מועמד לתפקיד מרכזי כמו ראש עיריית ירושלים, חשוב להביא בחשבון לא רק פרטים ביוגראפיים ורשימת הישגים או מחדלים, אלא גם את הגורמים המעצבים את חשיבתו של האיש. מוטב לי שאדם החושש מפרובוקציות יהיה בתפקיד, מאשר איש מרכז לאומני שמאמין רק בכוח וביעילות של כוחות הביטחון. המדיניות הנבונה היא מרכיב מרכזי בעוצמה של כל חברה ושל כל מדינה. לופוליאנסקי איננו יונה מבית מדרשנו, ואפילו לא מבית מדרשו של ישעיהו ליבוביץ’, אבל יש לו רתיעה רעיונית ונפשית מפני הפעלת כוח מירבי בלי טיפת שכל.


כאשר הצבעתי בעד לופוליאנסקי לראשות העיר לא חשבתי שהוא יפעל לפי רוחו של השמאל העקבי. בהעדר מועמד שמאלי העדפתי אותו על פני מועמדים שייצגו את המרכז הלאומני על כל עיוותיו, בעיקר בגלל הרקורד שלו בפעילות חברתית וולונטארית. "יד שרה" מול טייקוניזם אידיאולוגי? הבחירה היתה קלה מאוד עבורי. מי שרוצה לקבל על עצמו הכרעות אלקטוראליות ופוליטיות נבונות, חייב לדעת להשתחרר מכל התחשבות בדעתם של חברי קבוצת ההתייחסות שלו. צריך להקשיב לאחרים בסבלנות וסובלנות, אבל להחליט בהתאם לצו השכל והמצפון. זה נכון גם בנושא ההצבעה בעד לופוליאנסקי. הוא אף פעם לא היה גיבור חלומותיי, וכראש עיר הוא בינוני מינוס במקרה הטוב. אבל הוא עדיף בהרבה על כל החלופות הריאליות האחרות.


היה משהו מאוד "יהודי" בהחלטה של לופוליאנסקי ובעיתוייה, מול הצבריות הישראלית הבוטה והאלימה של אולמרט. גם לדילמה הזאת נודעת משמעות ערכית בלתי מבוטלת. מי שמתעב כל דבר המריח מיהדות הוא גזען לא פחות מאשר שונאי הערבים המובהקים שהרימו את ראשם המכוער בכל מקום. ראש העיר טוען תמיד ששופטים אותו רק בגלל השתייכותו למגזר החרדי. יתכן שהוא צודק, אבל לכמה מאיתנו יש אמות-מידה אחרות. הציבור החרדי בעירנו הוא חזק מאוד מספרית, ומאורגן היטב. לכן חשובה כל כך המלחמה על נפשם של החרדים.


כסוציאליסט, לא עולה כלל על דעתי להתעלם מעשרות אלפי החרדים בעיר, מהאינטרסים שלהם ומהלוך רוחם. יש גבול לוויתורים החילוניים, ומכאן נגזר גם הכורח למאבק למען מצעד הגאווה, אבל כמו בכל קונפליקט יש למצות כל אפשרות למשא ומתן ולהבין את הניואנסים והגוונים בתוך הציבור הזה.


אסור לזלזל בהישג ההיסטורי של הרב מאיר כהנא, שהצליח לאסוננו לרקוח סינתזה רעיונית מסוכנת בין היהדות החרדית לבין הלאומנות הישראלית. הימניות האנטי-ערבית של חרדים רבים היא עובדה מצערת, וכך גם המיליטנטיות נגד כל זרם ליברלי בחברה, כולל הגאים לסוגיהם. אבל ראש העיר לופוליאנסקי מייצג זרם אחר, פחות לאומני ויותר סובלני. זה לא הופך אותו לאיש מרצ. חבר מועצת העירייה סעד נתנאל אמר השבוע ל"הארץ" ש"מצחיק להציג את לופוליאנסקי כידיד קהילת הגאים". נתנאל (איש יקר) צודק כמובן, אבל זה לא רלבנטי. לופוליאנסקי חי בתוך קהילה חרדית שהיא הומופובית בהגדרה, ולכן יש לראות בכל המחוות שלו לגאים ולגאות הישג של כל הציבור הנאור בעיר. אבל מעל כל שיקול אחר תעמוד לו הזכות של הדחייה בפרויקט הגשר, ובאומץ הלב שהפגין השבוע אחרי שגיאותיו הקשות בחודשים האחרונים.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. macloof הגיב:

    It is ok to praise the mayor of Jerusalem
    He should get a lot of credit
    It is not ok that you minimize Perez actions. I think his statement regarding the bridge made it look ridiculous. He is the one to be credited
    However there is more to it. The Moroccan fom Shderot proved two things
    he is not a subcontractor of the ashcanazim main stream ,and that he understands the middle east mentality better than the others

  2. ציון, למכלוף – ההיפך הוא הנכון הגיב:

    לצערי פרץ הוכיח רק דבר אחד – שהוא פוליטיקאי ציני הפונה כשבשבת לעבר כל רוח שתביא לו תועלת אישית ועשויה לחזק את מעמדו הפוליטי. לאיש הזה ניתנה הזדמנות נדירה להילחם מעמדת כוח על שינוי המדיניות הכלכלית-חברתית המעוותת שהשתרשה כאן ולמתן את המיליטנתיות המטורפת בחוגי השלטון. והוא מה עשה? אפילו לא ניסה ליצור מראית עין שהוא פועל לשינוי סדר היום, שהוא מכין תוכניות מגירה ופועל לייצוג המקופחים, המיעוטים ונפגעי הצונאמי ביבי, אפילו לא בכאילו, הוא דהר כשור מועד למשרד הביטחון תוך שהוא עושה הכל כדי להיצטרף לחונטה הלבנה. ולמה? כדי להראות לכולם שהבחור המרוקאי משדרות יכול לשחק אותה במגרש של הגדולים, שהוא לא פחות טוב מאף אשכנזי ממוצע ושהוא, עלאק, בנוי מחומר של מנהיגים (עם כמה הבדלים חשובים, זה די מזכיר את הסיפור של דרעי ששרף את עצמו בנסיקה המהירה לעבר השמש האשכנזית של הפוליטיקה). וזה עצוב ומצער כי הוא פשוט התנכר לכל מה שהוא אמון עליו ולציבור גדול של דפוקים שמשווע לנציג שייתן להם פיתחון פה.

  3. עופר נ. הגיב:

    חיים, שכחת לכתוב שהאיש הורס בתיאבון בתים של אומללים במזרח ירושלים (שנבנו "בלי רשיון" כמובן).

    אין סיבה להצביע בעדו, וגם לא בעד ניר ברקת. האם אתה חייב לבחור בין נבלה וטרפה?

    רשמים של איש דתי, ואף ציוני, מהריסת בית כזה:
    — קישור —

  4. אני רק שאלה הגיב:

    גם חיים ברעם מציג לנו נקודת מבט הזויה משהו כאשר הוא מכנה את הגשר: "נואל ומסוכן"
    ו"גשר של ברזל שכולה חלודה, עוול וריקבון"…

    לדעתי ברעם עושה כמעשה הוואקף ורואה צל הרים כהרים. ומי שבאמת אשם במהומות הר-הבית הוא לא אחר מאשר הוואקף שזעק לשמים בלי שבכלל ראו את התוכניות של בניית הגשר.
    וכל זה, הבה לא נשכח, אחרי שהוואקף עצמו חופר מתחת למסגדיו הוא כבר שנים והורס בין היתר שרידים מימי בית שני.

  5. מכלוף הגיב:

    I am not a fan of Kazav, but I keep asking myself why Kazav evokes such a brutal image while his associate, Amnon Lipkin Shahak, has a superior and decent image…are these individual really that different? When you consider Abu Hazera, Mordehay, Deree, Proffesor Ben Ami – can a pattern be detected?

    If you consider another sex offender, Ramon, and examine how the Israeli elite defend him, I would not be surprised if his sentence will eventually be reversed.
    Individuals like, Baram and Sapiro criticized Ramon, but I believe it was hard for them to take such a position.

    Zion – I too, am disappointed by Perez, but I do see ray of light
    every now and then.

  6. חיים ברעם הגיב:

    לעופר נ.
    נכון, זה בדיוק המסר: להבחין בין נבלה לבין טריפה, ובמקרים שאין בהם חלופה סבירה לבחור ברע במיעוטו.
    אשר למכלוף, תבין שהקריטריון העדתי לא קיים אצל אנשים כמונו, שנלחמים כל חייהם נגד הגזענות. פרץ של פברואר 2007 הוא מפציץ ילדים, ממחרחרי מלחמת לבנון, ושותף בכיר בממשלת המרכז הלאומני. הוא גם בגד בבוחריו, וזנח את תיק הרווחה ואת המלחמה נגד התקציב כדי לזכות ביוקרה מדומה, שנעשתה חלולה יותר ויותר.

  7. אור. כמה שאלות לכותב הגיב:

    החלק האירוני במאמרך הינו הפיסקה (שברוב תחכום הוספת לקראת סוף המאמר) שמתייחסת למצעד הגאווה.

    לאורך כל קריאת המאמר בחנתי את טענותייך הקשורות למקרה העבודות אל מול מקרה מצעד הגאווה, ולא מצאתי שום הבדל בין המקרים.

    מי שמך להחליט שבמקרה הזה יש גבול לוויתור החילונים? אולי במקרה החפירות יש גבול לוויתור היהודים? ומדוע כיהודים עלינו לפחד מאינתיפאדה שלישית או רביעית בכל פעם שעולה צורך שקשור בדרך זו אחרת להר הבית? לא שמעתי מילה אחת שקוראת לערבים להפסיק את האלימות, ולנהוג בהגיון.

    מעניין אם לופוליאנסקי היה עושה את _אותו דבר_ במקרה מצעד הגאווה היית משבח אותו על כך שעשה את הדבר הנכון. הוא לא עשה מעשה "יהודי", הוא עשה מעשה "יהודוני" – בשני המקרים.

    ובנוגע לרב מאיר כהנא – כנראה שלהשמיץ אותו זה ספורט במאמרים מסוג זה – מעניין אותי מאוד איזה ספרים שלו לומדים באיזה ישיבה בירושלים, כדי שתוכל לזקוף לזכותו את האנטי-ערביות של המגזר החרדי?

  8. חיים-ברעם הגיב:

    לציון,
    אתה צודק, כמובן. ספרי אדום צהוב שחור עוסק בכדורגל, בירושלים ובעניין העדתי ותמיד הבנתי את חשיבותו. עם זאת, בדיוק כמוך, אני לא קובע את עמדתי לגבי איש ציבור בהתאם למוצאו ופרץ הוא עתה בעיני איש עוולה ודמים, בדיוק כמו עמיתיו האשכנזים בממסד.

  9. ציון הגיב:

    לחיים,
    אני בהחלט מאמין לך כשאתה מעיד על עצמך שהעניין העדתי לא משחק תפקיד בקביעת עמדותיך, אבל נדמה לי שמכלוף צודק לפחות בכך: הסיפור העדתי נוכח כאן בכל. זה סיפור של תרבויות מתנגשות, סיפור על חלוקה מעמדית, וזהו סיפור מנטלי של חיפוש זהות ומאבק על לגיטימציה. כל אלה הופכים את העדתיות לסיפור הפוליטי המרכזי כאן למן סוף שנות ה-70. אין טעם להתכחש. כאן טמון השורש הן לדרך בה פועלים רבים מהנבחרים יוצאי ארצות ערב בהגיעם לסיר השררה (ובמידה רבה גם לתופעות כמו מרכז הליכוד) והן לתגובות היתר ההיסטריות של האליטות הלבנות המבקשות לשמר את כוחן בכל דרך. תופעת פרץ הולך לשלטון היא לטעמי כמעט קריקטורה של הסיפור הזה והיא מדגימה אותו בדרך קומית-טרגית מופלאה.

  10. תוהה הגיב:

    אבל עדיין לא הצלחתי להבין.
    נניח שפרץ הוא אכן כל מה שאמרת, וכל עוולות לבנון ועזה על כתפיו.
    מה עשה לא בסדר עכשיו, כשיצא נגד בניית הגשר?

  11. חיים ברעם הגיב:

    לתוהה
    אם כל עוולות לבנון ועזה (גם) על כתפיו, אז ההתנהלות בנושא הגשר היא זניחה באופן יחסי למעלליו בשנה האחרונה. לא מדובר על היסטוריה עתיקה ועל ימי התורכים אלא על הפשעים של החודשים האחרונים. מי שמגן עליו שותף בעצם למדיניותו.

הגיבו לציון, למכלוף – ההיפך הוא הנכון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים