הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 בפברואר, 2007 9 תגובות

חבר טוב של אורי יסעור איבד השבוע את בתו בת ה-10. זה בטח לא יעניין אתכם כי מדובר בילדה פלסטינית, שנורתה בראשה על ידי חייל – זו היתה אמורה להיות הפתיחה למאמר שנכתב לפני כחודש, לאחר מותה של עביר עראמין, שנהרגה מירי שוטרי מג"ב מחוץ לבית ספרה בירושלים. מאמר זה יועד לפרסום ב-ynet שם יסעור כותב, אך עורך מדור הדעות מצא אותו "רגשני מדי" והחליט שלא לפרסמו.

ביום חמישי נותקה עביר עראמין ממכשירי ההנשמה.


כן, אני יודע. זו לא פתיחה מוצלחת במיוחד למאמר. שם ערבי כבר על המשפט הראשון הוא מתכון בטוח לנפילה ברייטינג. זה לא יהיה מופרך להניח שיותר ממחצית הקוראים כבר נטשו אותי בשלב זה – חלקם למדור אחר ב-ynet וחלקם לתחתית הכתבה, אל מתחת לפס הכחול. ממש בקרוב תוכלו לראות שם את תגובותיהם, צבועות באדום בוהק.


לטובת אלה שנשארו אספר כי ביום שלישי בבוקר יצאה עביר בת ה-10 מבית הספר בענתא, ליד ירושלים. חייל מג"ב שנכח במקום ירה כדורי גומי ופגע בה. יומיים היא החזיקה מעמד בבית החולים.


מה עשה ג’יפ של מג"ב ליד בית הספר היסודי לבנות של ענתא, אתם שואלים? לא. סביר שאתם לא שואלים. נוכחותו של כוח צבאי ישראלי בלב כפר פלסטיני כבר נראית לכם מובנת מאליה. מין חוק טבע שכזה, הנובע מתוקף זכותם ההיסטורית של אדוני הארץ להגיע חמושים מכף רגל ועד ראש לכל מקום ובכל זמן שימצאו לנכון. להגן על ריבונותנו גם בקיוסק של בית הספר בכפר קטן בלב ירושלים, שבליבו חומה.


אני יכול להבין אתכם. קשה להתמודד עם המציאות הזו. עדיף להמציא כל מיני שקרים כמו "אין ברירה" ו"זו בכלל אשמתם" או פשוט לעצום עיניים ולדמיין שכל זה לא קורה בטווח יריקה מהבית. אפילו אני כבר כמעט לא קורא את גדעון לוי. אבל הפעם זה פשוט היה קרוב. קרוב מדי.


אביה של עביר, בסאם, הוא פעיל שלום פלסטיני, וחבר. בשנתיים האחרונות זכיתי להכירו כשפעלנו יחד במסגרת התנועה הישראלית-פלסטינית "לוחמים לשלום".


בסאם בילה שבע שנים מחייו בכלא הישראלי עקב פעילותו בפתח, ודווקא משם יצא עם אמונה עמוקה באי-אלימות ובשלום. מאז שהקמנו את התנועה הוא היה הרוח החיה שלה, ורק לפני שבועיים, בשיחה משותפת בתל אביב עם סטודנטים יהודים ממדינות שונות, סיפר על הסיכוי לשלום דרך פעילות משותפת לא-אלימה. והנה, כמו גיבור מטרגדיה יוונית, פגעה בו האלימות באופן המנוול ביותר.


אחרינו המבול


לפני פחות מ-20 שנה איבדה ילדה פלסטינית את עינה מירי של כדורי גומי. הסיפור התפרסם בכל כלי התקשורת והפך לסמל של האינתיפאדה הראשונה. נורית גלרון אף כתבה שיר בעקבותיו. היום, מותה של ילדה פלסטינית הוא לא-סיפור. מתוך עשרות עיתונאים שפנינו אליהם, בודדים טרחו להתעניין במקרה ולפרסמו. וכמה אירועים כאלה מתרחשים מבלי שלקרוב משפחה של ההרוג יש קשרים הדוקים עם ישראלים, שיכולים לפנות לתקשורת?


ועם הפרסומים הראשונים, הגיעה גם תגובת הצבא. אם זה לא היה מצחיק זה היה עצוב – התקרית לא קרתה (לפי התגובה הראשונה), ולחיילים לא היתה ברירה כי הם נקלעו להתפרעות (ככה סתם – טיילו להם ביום שמש חורפי ומצאו את עצמם בתוך התפרעות פלסטינית – לפי התגובה השנייה), החיילים לא דיווחו למפקדיהם על האירוע (לפי התגובה השלישית) ובכלל – ייתכן ש"הילדה" (לפלסטיניות אין שם בתגובות רשמיות) נפגעה כששיחקה בנפל של רימון הלם.


אני רוצה להתעכב ברשותכם, אותם קוראים בודדים שעדיין איתי, על התגובה הרביעית והאחרונה. טענות "הם שיחקו בנפלים" מוכרות לנו היטב מבית היוצר של דובר צה"ל. זהו הרי ההסבר שנתן "תחקיר" צה"ל למותה של משפחת ראליה בחוף בית-להיה (כן, אני יודע שכבר שכחתם).


במקרה שלנו, מדובר בתגובה מאלפת, כי היא שופכת אור על אמינותם של זרועות הביטחון השונות. ברור שהיא ניתנה באופן אוטומטי מבלי שהדובר שהעביר אותה יצא מפתח משרדו, שאל מפקד או חייל כלשהו, או אפילו הרים טלפון לבית החולים בו אושפזה עביר. ואיך אני יודע את כל זה? כי עביר נפגעה בחלק האחורי של ראשה, והוטחה על פניה. האם יש משחק חדש בנפלים שאותו דובר אינטיליגנט רוצה ללמד אותנו?


אין לי שום ספק – החייל שירה ראה את עביר, וראה שהיא נפגעה. האם הוא גם ראה שמדובר בבן-אדם? זו כבר שאלה קשה יותר.


בחן את עצמך


השאלה מה קרה לפני שאותו חייל מג"ב ירה וריסק את גולגלתה של עביר מעניינת כקליפת השום. בהחלט ייתכן שכמה ילדים זרקו אבנים לפני שהקלגס החליט להראות להם מי יותר גבר. שאלה מעניינת יותר היא האם נשאר לכם לב?


האם אתם מסוגלים לשים את עצמכם ולו לרגע קט בנעליה של סלווא, אימה של עביר, ששלחה בבוקר את בתה לבית הספר מבלי לדעת שזו הפעם האחרונה שתעשה כן? האם אתם מסוגלים לדמיין את עצמכם במקומה של ערין, אחותה הגדולה של עביר שעמדה בסמוך אליה והכדור שלא פגע בה צילק את נפשה? האם אתם יכולים לחוש את עוצמת הזעם שיעבור בגופכם אם מישהו יכנס לחצר בית הספר ויחסל את היקר לכם מכל? את חוסר האונים שבהתמודדות עם כוח צבאי זר כל יכול?


אם איבדתם כל יכולת להעמיד את עצמכם במקומו של האחר, יש לי בשבילכם בשורה רעה ובשורה טובה. מצד אחד, איבדתם את כל מה שמעניק לכם את הזכות להיקרא בני-אדם. מצד שני, אתם בקונסנזוס.


ייאוש וכלימה


לפני שנה ניסחנו יחד, בסאם ואני, את קווי היסוד של "לוחמים לשלום". דיקדקנו בכל אות ובכל פסיק, בעברית ובערבית. "חשוב למצוא נוסח שיפנה אל אנשים משני העמים", אמרנו אז. וכמה תמימים היינו לחשוב שנוכל לשנות את המציאות העגומה של הארץ הזו. למצוא נוסח שיפלס את דרכו אל ליבכם הערל.


ביומיים שחלפו מאז הירי בילינו יחד – ישראלים ופלסטינים – שעות ארוכות בבית החולים, מתנדנדים בין תקווה לייאוש, עד לניצחונו של האחרון. וכל אותו זמן הצטמצמה זהותי לכדי רגש אחד – בושה.


אני מתבייש, בסאם, בכל הפשעים שנעשים יום יום בשמי, אני מתבייש בשנים הארוכות בהן שירתתי גם אני בצבא הישראלי, בסדיר ובמילואים, כלוחם וכקצין. ויותר מכל, אני מתבייש שלא הצלחתי לשנות כהוא זה את האופן בו בני עמי חושבים ופועלים.


סליחה.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. מבין הגיב:

    כן אני יכול להבין את כאבה של אם הילדה אבל האם אתה ואביה של עביר יכולים להבין את כאבה של אם שאיבדה בפיגוע אחד את בעלה ביתה ושני נכדיה? האם אתה מוכן להגן על חיי ילדה פלשתינית במחיר חייהם של עשרות ילדים ומבוגרים ישראלים? ההתחלה לא היתה ירי של חיילים אטומים או לא על אזרחים פלשתינים. ההתחלה היתה חוזה אוסלו שקבע שכל אי הסכמה תיפתר בדרכי שלום ובשיחות וההמשך היה מאות הרוגים ישראלים בפיגועי טרור. חוסר הנוחות (על דרך ההמעטה) ממותם של אזרחים פלשתינים נדחה מול הידיעה הודאית שללא נוכחותם של "קלגסי" צה"ל יהיו מאות ואלפי הרוגים ישראלים. והרשו לי לצטט שוב אדם מתועב בעיני שלפעמים אומר אמת – אם הערבים יניחו את נישקם יהיה שלום אבל אם הישראלים יניחו את נשקם לא תהיה ישראל.

  2. דן תמיר הגיב:

    במענה לאלמוני המתקרא "מבין":

    עם כל ההתנגדות להסכם אוסלו הארור, לא שם היתה ההתחלה. התחלה היתה בכך שבשנת 1967 הושת שלטון צבאי מנוול על מאות אלפים (וכיום מיליונים) מבני עמנו, שכל חטאם הוא שאינם מספיק "יהודים" בעיני הרבנות הראשית והסוכנות היהודית. כל עוד אותם מיליונים מבני עמנו הנם נתינים ולא אזרחים, מופקרים חליפות לעריצות הממשל הצבאי או לרודנות כל מיני משת"פים ערבאים סוג ד’ – ימשיכו עוד ילדים כמו עביר הי"ד להרצח.
    האלטרנטיבה האמיתית לכך היא שויון אמיתי ומלא בין כל תושבי הארץ הזו. כל השאר – תמימות במקרה הטוב, טפשות במקרה הסביר ורשעות בשאר המקרים.

    ותודה לאורי על מאמר עצוב אך חשוב.

  3. בין השורות הגיב:

    התרוץ העל זמני של כל ימני דביל: "גם הם הורגים חפים מפשע"
    מה זה שייך בכלל- אם "הם" הורגים חפים מפשע, אז גם אנחנו צריכים להרוג חפים מפשע? איך זה אמור לשפר לנו את הבטחון?
    ובכלל- מה הילדה הזו אשמה שהחמאס עושה פיגועים?
    איך הירי בראש שלה יכול למנוע את הפיגוע הבא בנו? הרי בידיוק הפוך!
    אבל זה מה שקורה שבראש הימני יש כדור גומי במקום מוח

  4. אליק אלחנן הגיב:

    למבין,
    אני מבין היטב את כאבם של אם ואב ישראילים שאיבדו את בתם בפיגוע. וגם אביה של עביר מבין. אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון שכן שכלתי את אחותי בפיגוע התאבדות לפני 10 שנים ובאסם הוא חברי הטוב. אני מפקפק ביכולתך להבין כאב זה. כשם שילד הוא ילד כך גם לב גס הוא לב גס.
    קלגסי מג"ב (או כל זרוע אחרת של הכיבוש) אינם מונעים פיגועים, הם יוצרים אותם. רצח של ילדה אחת מעולם לא מנע רצח של אחרת. וכל מי ששותק למול הזוועה הזו הוא שותף לרצח. כיום אני ובאסם היינו עשוים להיות שווים במקום אחד: ביאוש הקר שמותירים לנו החללים במקום חיים. אבל גם את זה הכיבוש לא מתיר לנו. המדינה התירה לעצמה לנקום את דמה של אחותי עד דור שלישי ורביעי וכל אדם שהיה שותף לפשע הובא לדין או חוסל. רוצחיה של עביר לא יובאו לדין. הם חיים בקרבנו. הם ממשיכים לשרת. אדם שירה בראשה של ילדה בת 10 יושב לידך בפאב, יוצא עם אחותך, חבר של הבן שלך. מי ששותק למול העוול הזה איבד את הזכות להיקרא אדם.

  5. יגאל הגיב:

    אני רוצה לתקן את דן תמיר, הבעיה לא התחילה ב 67 אלא ב 48 עם הקמת המדינה..
    הערבים מעולם לא קיבלו את העובדה שמדינה יהודית קמה, וכל הסבר אחר פשוט אינו נכון.
    כל הרוג משני הצדדים הוא לא פחות מטרגדיה למשפחתו ועמו.

    ולבין השורות.., שלום מבחוץ מתחיל עם שלום מביפנים, המשפט האחרון שלך לצערי מראה כמה רחוק השלום בתוכינו, שלא לומר כמה רחוק השלום עם אויבנו..

  6. ירון הגיב:

    מאמר מעולה…
    מרגש, ונותן הרבה חומר למחשבה….

  7. דן תמיר הגיב:

    במענה ליגאל האלמוני, הרי שהיא בדיוק הנותנת: מיליוני המכונים "פלסטינים" הם חלק מאתנו; אם אנו רוצים לעשות שלום "בתוכנו" – הרי שיש להתחיל בכך.

  8. תמר הגיב:

    לשלהבת פס לא כתבת מאמר כזה יפה.
    ומה זה משנה מי הם הוריה? היא הייתה בת 10 חודשים כמדומני ונרצחה בכוונה תחילה עם רובה צלפים. לא התקיימה שום חקירה או בדיקה אף ערבי לא כתב משהו בגנות הרצח.
    מי שיכול לראות ראש של תינוק דרך כוונת הרובה ולירות, הוא רוצח מתועב ומי שתומך בו ובשכמותו הוא עוד יותר נתעב.
    אבל בשביל להשיג יודן ריין כל הדרכים כשרות.

  9. טלי הגיב:

    גם אני מתביישת ברצח של עביר שהתבצע בשמי (כאזרחית מדינת ישראל) ואבלה על מותה למרות שלא זכיתה להכירה.
    כפי שהתביישתי ברצח הילדים בדרום לבנון שהתבצע בקייץ האחרון כדי להגן עליי מהטילים שנחתו מעל ראשי (והביא, בדיוק כמו הרצח של עביר וכמו כל רצח של חפים מפשע) רק לעוד ועוד אלימות ומוות והרס מיותר.
    לתמר- אף אחד כאן לא תומך ברצח שלהבת פס. היא היתה תינוקת חפה מפשע ולא הגיע לה למות בשם "מלחמות הצדק" המיותרות של המבוגרים.
    על זה אין ויכוח ואיש לא מצדיק את מותה.
    העניין הוא שלשלהבת פס בת העשרה חודשים, לסמדר אלחנן המתוקה בת ה-14 ולעביר עראמין בת העשר לא הגיע למות בדיוק באותה מידה.
    שלושתן ילדות שנקלעו שלא באשמתן לסכסוכים של מבוגרים. אין לי ספק שההורים של שלהבת פס כואבים ושבורים. אבל רצח ילדים וילדות פלסטיניים לא יקל על כאבם ולא יחזיר להם את ילדתם. כלום לא יכול להחזיר ילד מת, אבל אפשר בהחלט להשתדל למנוע את המוות של ילדים וילדות נוספים.
    אקדח שמופיע על הבמה במערכה הראשונה יורה עד סוף המחזה, ונשק חם בידיהם של צעירים משולהבים, מפוחדים ותאבי כוח ליד בית ספר יסודי יורה עד שילדה חפה מפשע נרצחת.
    הדרך היחידה למנוע את הרציחות הבאות היא להוציא את החיילים והנשק ממקומנות שבהם מסתובבים ילדים.

הגיבו לדן תמיר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים