הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 בפברואר, 2007 17 תגובות

לפני שבועות מספר, ביכה אורי אבנרי במאמרו באתר זה את מותו של יאסר ערפאת ("אילו ערפאת היה בחיים…", הגדה השמאלית, 29/1/2007). לרגשותיו אני שותף מלא. היתה בי אהדה והערכה רבה כלפי האיש ערפאת, כלפי מסירותו, אומץ הלב האישי שלו ודבקותו במטרות שהציב לעצמו. כאבתי את כליאתו והשפלתו בידי שלטונות הכיבוש שאין לי ספק שתרמו אם לא ממש גרמו למותו. בעיקר הערכתי אצל ערפאת את כשרונו המיוחד ומאמציו הבלתי נלאים למנוע ככל האפשר את הידרדרות הקונפליקטים הרעיוניים והאיבות האישיות והארגוניות בתנועה הלאומית הפלסטינית למלחמת אחים הרסנית. מותו בטרם עת איפשר את מלחמת האזרחים הפנים פלסטינית הטראגית בה אנו צופים בימים אלו.

אולם אבנרי מנסה לשכנע אותנו במאמרו ש"אילו ערפאת היה בחיים היתה קיימת כתובת ברורה למשא ומתן עם העם הפלסטיני" וניתן היה להשיג שלום מקיף ויציב במסגרת "יוזמת השלום הערבית" שלפי אבנרי אלו תנאיה: "מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, שגבולה הקו הירוק ובירתה ירושלים המזרחית; פירוק ההתנחלויות; פיתרון בעיית הפליטים "בהסכם (עם ישראל)". בעצם אומר הכותב, שתנאיי "יוזמת השלום הערבית" צופים הגשמת פתרון המקובל מזה שנים רבות על "גוש שלום", קודמיו ודומיו: לאחר נסיגת צבא ישראל ומתנחליה לגבולות 67′, תתקיימנה זו לצד זו שתי מדינות ריבוניות, אחת ביטוי להגדרה העצמית הלאומית של יהודי ישראל, אחת לזו של ערביי פלסטין, ובא שלום על שני העמים. כמה פשוט. האומנם?


"יוזמת השלום הערבית", כלומר התוכנית לשלום ישראלי-ערבי שהתקבלה בוועידת הפסגה של מועצת הליגה הערבית בכינוסה בביירות ב-27-28 במרץ 2002, היא אכן תוכנית שלום רצינית, הוגנת, מקיפה, ובעלת חזון היסטורי. העובדה שתוכנית זו אומצה על ידי 22 מדינות ערב חברות הליגה הערבית מעניקה לה חשיבות עצומה. בצדק היא מלהיבה גם היום את דמיונם של שוחרי השלום באזורנו.


מנוסח היוזמה (שזמין לעיון באתר האינטרנט של האו"ם) אנו למדים כי מנסחיה משוכנעים כי אין פתרון צבאי לסכסוך, כי השגת שלום צודק וכולל היא בחירה אסטרטגית של המדינות הערביות, שהם מקווים שישראל תבחן מחדש את מדיניותה, תיפנה לכיוון השלום ותצהיר גם כן שהיא מאמצת את השגת השלום הצודק כמטרה אסטרטגית. בכפוף ליישום תנאי התוכנית מצהירים נציגי 22 מדינות ערב כי המדינות הערביות יראו את הסכסוך הישראלי ערבי כעניין שהגיע לסיומו, יחתמו על חוזה שלום כולל בין המדינות הערביות לבין ישראל שיבטיח את ביטחון כל מדינות האזור, ויכוננו יחסים נורמליים עם מדינת ישראל שיאפשרו חיים בשלום זה לצד זה ויבטיחו לדורות הבאים עתיד בטוח שבו ישררו יציבות ושגשוג.


אולם מהם התנאים שצריכה ישראל להגשים על מנת לפתוח את הדרך להגשמת חזונה ההיסטורי של ה"יוזמה"? מסתבר ששלושה המה. שניים מהם מביא אבנרי במאמרו כנתינתם: נסיגת צבא ישראל ומתנחליה לגבולות 67′ והקמת מדינה פלסטינית ריבונית בגדה המערבית וברצועת עזה שירושלים המזרחית בירתה.


התנאי השלישי נוגע למתכונת פתרון בעיית הפליטים הפלסטינים ובעניינו מטעה אבנרי את קוראיו. כי ה"יוזמה" אינה מדברת, כפי שכביכול "מצטט אותה" אבנרי אודות "פתרון בעיית הפליטים בהסכם (עם ישראל)". לא היה ולא נברא. שני הסעיפים העוסקים בפתרון בעיה זו, סעיף 2ב’ וסעיף 4 אומרים משהו אחר מאוד אך ברור מאוד: "(ועידת הפסגה קוראת) להגיע לפתרון צודק ומוסכם לבעיית פליטי פלסטין בהתאם להחלטה 194 (3) של העצרת הכללית של האומות המאוחדות… ו(מבקשת) להבטיח דחייה של כל הצורות של יישוב מחדש של הפלסטינים, שאינן מתיישבות עם המצב המיוחד בארצות המארחות הערביות".


כידוע, החלטה 194 (3) של עצרת האו"ם מדצמבר 1948 קובעת כי "יש להתיר לפליטים הרוצים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות כן במועד המוקדם ביותר שבו ניתן הדבר לביצוע, וכי יש לשלם פיצויים תמורת הרכוש של אלו שיבחרו לא לחזור וכן תמורת אובדן של / גרימת נזק לרכוש אשר בהתאם לעקרונות המשפט הבילאומי או עקרונות הצדק, חייבים בפיצוי על ידי הממשלות או הרשויות האחראיות".


כלומר: קריאה פשוטה בנוסח ה"יוזמה" מלמדת שתוכנית השלום המוצעת מתנה את כינון השלום הישראלי-ערבי במתן זכות חופשית לפליטים הפלסטינים לבחור בשיבה אל תחומי מדינת ישראל ובהתיישבות מחדש בתוכה תוך שמירת השלום עם שכניהם היהודים. כינון השלום הכולל על פי ה"יוזמה" מותנה בהגשמת "זכות השיבה".


האם שונה עמדת "יוזמת השלום הערבית" בשאלת "זכות השיבה" מהעמדה המקובלת בשיח הפוליטי הפלסטיני נכון לתחילת שנת 2007? נראה שכלל לא. מקור מייצג, ותיק ורציני לעמדה הפלסטינית הוא אתר האינטרנט של מחלקת ענייני המשא והמתן של אש"ף (nad-plo.org) בו מוצגות עמדות אש"ף בענייני המו"מ עם ישראל.


הצהרת הכוונות האסטרטגית של אש"ף ברורה: כינון שלום יציב בין העם הישראלי לעם הפלסטיני על בסיס הכרה הדדית והקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל גבולות 67′. כינון השלום מותנה בפתרון בעיית הפליטים ועמדת אש"ף בעניין מקורות הבעיה, היקפה הנוכחי ודרכי פתרונה מוצגת ב-15 סעיפים. אלו הם עיקרי הדברים: הפלסטינים הפכו לפליטים עקב מלחמת 48′: פחד, רצון לשמור על הביטחון, רצון לברוח מהתקפות צבאיות ישירות, גירושים, מעשי טבח שיצרו אווירת בהלה דחפו אנשים לחפש ביטחון במקומות מרוחקים מבתיהם. מספר הפליטים וצאצאיהם מהשטחים שבתוך גבולות 67′ מוערך כיום ב-5.5 מיליון נפש. מתוכם 1.3 מיליון חיים במחנות פליטים בשטחים הכבושים ומחוצה להם. לפליטים הפלסטינים שמורה הזכות לשוב אל בתיהם. זכות זו מעוגנת בחוק הבינלאומי בהחלטה 194 של עצרת האו"ם, בהצהרה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, באמנה הבינלאומית לביעור כל צורות האפליה הגזעית, באמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ובפרקסיס (Praxis) הבינלאומי בפתרון בעיות פליטים שכלל בשנים האחרונות איפשור שיבת פליטים למקומות מהם אולצו לעזוב במסגרת סכסוכים לאומיים (בבוסניה, מזרח טימור, קוסובו ורואנדה). זכות השיבה של הפלסטינים אינה עומדת בניגוד לקשר ההיסטורי של היהודים לישראל ואינה שוללת את זכותם של יהודים להגר לישראל. ההכרה בזכות השיבה מתקנת עוול היסטורי ומבטאת הכרה בזכויותיה של האוכלוסייה הילידית הלא יהודית. אין להעלות על הדעת פתרון מקיף לסכסוך הפלטיני-ישראלי ללא כיבוד זכויותיהם של הפליטים הפלסטינים. חובה להעניק לפליטים הפלסטינים את האפשרות לממש את זכות השיבה, למרות שהפליטים עשויים להעדיף אפשרויות אחרות כגון התיישבות בארצות שונות, התיישבות במדינת פלסטין, נורמליזציה של מעמדם החוקי בארצות המארחות בהן הם יושבים. מה שחשוב הוא שהפליטים יחליטו בעצמם איזו אפשרות לבחור – אין לכפות עליהם כל החלטה.


אבל עמדת אש"ף, כידוע, אינה מייצגת את התנועות האיסלאמיות, פעיליהן ואוהדיהן. והנה, מסמך חשוב שראה אור בעת האחרונה מלמד כי (בניגוד לסוגיות אחרות) בשאלת "זכות השיבה" קיימת בשיח הפוליטי הפלסטיני הסכמה רחבה הכוללת את הפתח, החמאס, הג’יהאד האיסלאמי וגופים שמאליים-חילוניים. כוונתי ל"מסמך ההסכמה הלאומית", המכונה בשיח הישראלי "מסמך האסירים". מסמך זה גובש בכלא "הדרים" שבשרון על ידי נציגי האסירים הפלסטיניים מרואן ברע’ותי (פתח), עבד אל-ח’אלק אל-נתשה (חמאס), מצטפא בדארנה (החזית הדמוקרטית), עבד אל-רחים מלוח (החזית העממית) ובסאם אל-סעדי (הג’יהאד האיסלאמי). המסמך פורסם רשמית בעיתון הרשות הפלסטינית "אל-איאם" ב-11/5/2006 וזכה בו ביום לתמיכתו המיידית של נשיא הרשות אבו מאזן שהודיע כי הוא "מאמץ את הרעיונות של האסירים ואת עמדותיהם שיש בהם השקפה פוליטית עמוקה וריאליסטית" (העיתון "אלחיאת אלג’דידה", 11/5/2006).


בסעיף הראשון ב"מסמך האסירים", בו מוצהרות שאיפותיו וזכויותיו היסודיות של העם הפלסטיני, מצוינת פעמיים הבטחת "זכות השיבה" של הפליטים. הנה הנוסח המלא (ההדגשות שלי): "העם הפלסטיני במולדת ובנכר חותר לשחרר את אדמתו ולממש זכויותיו לחירות, לעצמאות ולשיבה, להגדרה עצמית ובכלל זה זכותו להקמת מדינה עצמאית ובירתה ירושלים היקרה על כל שטחי 67′, להבטיח את זכות השיבה לפליטים ולשחרר את כל האסירים. זאת, תוך הסתמכות על הזכות ההיסטורית של עמנו על ארץ האבות, על אמנת האו"ם, על החוק הבין-לאומי ועל החלטות האו"ם".


סעיף 9 במסמך קורא לפעולות דחופות ונמרצות להגשמת "זכות השיבה": "יש הכרח לפעול להכפלת המאמצים לתמוך בפליטים, לסייע ולדאוג להם ולהגן על זכויותיהם. יש לפעול לכינוס ועידה עממית ייצוגית של הפליטים… שתפקידה יהיה להדגיש את זכות השיבה, לדבוק בה ולקרוא לקהילה הבינלאומית ליישם את החלטה 194, המורה על זכות השיבה לפליטים ועל מתן פיצויים להם".


ומהי עמדתו האישית של הנשיא הפלסטיני אבו מאזן בשאלת "זכות השיבה"?


כאמור, אבו מאזן הזדהה פומבית עם "מסמך האסירים". הוא ביקש להעמיד את המסמך במהירות למשאל עם, בתקווה שיזכה לתמיכה עממית רחבה. והנה, במפגש פיוס ודיאלוג פלסטיני שנערך ב-25 במאי 2006, בהשתתפות ראשי הציבור הפלסטיני מאש"ף ומהחמאס ונציגי שאר הפלגים הפלסטינים כרך אבו מאזן את הדרישה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 בדרישה לפתרון בעיית הפליטים על פי החלטה 194. לגבי המדינה אמר כי לדעתו ישנה הסכמה לאומית רחבה, מן החמאס ועד המפלגה הקומוניסטית: "שאנו רוצים מדינה פלסטינית בגבולות 1967 … זה מה שאנו יכולים לעשות כעת, זה מה שניתן לנו כעת ואיננו מדברים במעורפל על חלומות … אנו רוצים מדינה עצמאית שיש בה רצף, שאפשר לחיות בה בגבולות 67′. אנו רוצים לסיים את הכיבוש, כפי שצוין בתוכנית ‘מפת הדרכים’ ביוזמתו של הנשיא בוש".


לגבי הפליטים קרא אבו מאזן ל"פיתרון צודק ומוסכם לבעיית הפליטים ע"פ החלטה 194″, והסביר: "הצבנו בחוכמה את בעיית הפליטים בראש סדר היום. לראשונה בתולדות הסכסוך הערבי-ישראלי הצבנו את החלטה 194 שרבים לא קראו אותה אך הם, כרגיל, דוחים אותה או מקבלים מבלי שקראו אותה. לדעתי זו החלטה יקרת ערך אפילו יותר מהחלטה 242 והיא מבהירה את בעיית הפליטים הפלסטיניים. ההחלטה קובעת מתן פיצויים למי שלא ירצה לשוב, כלומר העיקרון הוא השיבה, אחר כך נקבע העיקרון המשפטי". ("אלחיאת אלג’דידה", 26/5/2006).


בנאום שנשא חצי שנה אחרי כן, ב-16 בדצמבר 2006, חזר אבו מאזן והסביר ששלום צודק חייב לכלול את פתרון בעיית הפליטים לפי החלטה 194, ובהכללת נוסחה זו ב"יוזמת השלום הערבית" משנת 2002 שבה הוא כמובן תומך, ראה הישג גדול לעם הפלסטיני: "ביוזמה הערבית יש סעיף ברור ומפורש בנושא הפליטים: פיתרון צודק ומוסכם לפי החלטה 194. בפעם הראשונה מוזכרת החלטה זו במסמכים בינלאומיים מאז שהתקבלה בשנת 1949… " בהמשך נאומו הבהיר: "ביוזמה הערבית [הסעודית] מוצע פיתרון צודק לבעיית הפליטים לפי החלטה 194 הקובעת פיצויים למי שלא יממש את זכות השיבה ואני מסכים לכך. מי שלא ירצה שיבה – זכותו לקבל פיצויים, אך מי שירצה לשוב, זו זכותו…" ("אלחיאת אלג’דידה", 9/1/2007).


המסקנה העולה מכל זה ברורה למדי: "זכות השיבה" של הפליטים נתפסת בעולם הערבי כולו כזכות מקודשת שאין לוותר עליה. בשיח הפלסטיני כלולה זכות זו בקבוצת המושגים המכונים "אלת’ואבת אלוטניה" – עקרונות היסוד הלאומיים האיתנים. על כן המדינות הערביות השותפות ל"יוזמת השלום הערבית" והכוחות הפלסטינים החשובים החותרים לשלום עם ישראל כבחירה לאומית אסטרטגית, מתנים את כינון השלום בהכרה ב"זכות השיבה" ואיפשור הגשמתה.


המשמעות המעשית של העמדה הערבית והפלסטינית היא כבדת משקל. הערכת ועדת המו"מ של אש"ף כי כיום חיים בעולם 5.5 מיליון פליטים וצאצאיהם ומתוכם 1.3 מיליון חיים במחנות פליטים בשטחים הכבושים ומחוצה להם, מקובלת, בבחינת סדר גודל, על גורמים נוספים המתמצאים בדמוגרפיה הפלסטינית. כמובן, אין לדעת מה יבחרו הפליטים ביום שיישאלו לדעתם. הבה נניח, לצורכי דיוננו, שרק 35% מהפליטים יודיעו ביום הרלבנטי על רצונם לחזור ולבנות את חייהם במה שהם מכנים האדמות של 1948, חלקי פלסטין שבתוך הקו הירוק. בנסיבות כאלה, הגשמת "יוזמת השלום הערבית" תהיה מותנית בקליטה ויישוב הדרגתיים של כשני מיליון חוזרים פלסטינים כאזרחים חדשים של מדינת ישראל. המטלות המעשיות וההשקעה הכספית הכרוכות במהלך זה יהיו עצומות, אולם, בטווח זמן מציאותי ועם עזרה נדיבה ממדינות ידידותיות, ניתן ל"הרים" אתגר זה.


הסוגייה המדינית הקריטית היא שהגשמת "השיבה" תשלש תוך מספר שנים את מספרם של האזרחים הערבים בישראל ולמרות שיישמר בה הרוב היהודי תהפוך את ישראל למעשה למדינה דו לאומית מובהקת. ברור ששינוי דמוגרפי שכזה יחייב שינוי מקביל באופייה של ישראל, ממה שמכונה היום "מדינה יהודית ודמוקרטית" לגרסא מוסכמת כלשהי של מדינה דו-לאומית המבוססת על עקרון שיווי הזכויות הפרטי-אזרחי והקיבוצי-לאומי. זה יחייב שינויים בחוקתה, בסמליה, ביטול חוקים המנציחים הדרה ואפליה של לא יהודים, שינויים במדיניות חלוקת המשאבים הציבוריים (קרקע, תקציבים) ובזמינות המשרות בשירות הציבורי לכלל האזרחים, וכיו"ב.


ומה אם 70% מהפליטים יודיעו על רצונם לחזור? ומה אם יותר מזה? מבחינה מעשית יתעוררו קשיים גדולים יותר. מבחינה מבנית-מדינית האופציה של כינון מדינה שוויונית דו-לאומית תקבל אזי משנה תוקף, בהיותה האופציה היחידה שתאפשר חיים יחדיו של יהודים ופלסטינים בביתם המשותף.


"ריאליסטים" בעיני עצמם, הסבורים כי מדובר בשינוי מבני השמור מבחינתו של האדם השפוי לאחרית הימים, לא קראו, כנראה, את "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל" שפירסמה ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל לפני חודשים ספורים (נוסחו המלא: בארכיון אתר זה). כי מי שקרא את "החזון" מבין שהתנעת והגשמת שינוי מבני בכיוון שתיארתי הוא תביעתם המרכזית העכשווית של מנהיגי הציבור הפלסטיני בתוך מדינת ישראל וזאת כביטוי לאינטרסים האזרחיים והקיבוציים שלהם כפרטים וכקהילת מיעוט לאומית. ה"חזון" תובע ביטול הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת העם היהודי או כמדינה יהודית, ביטול המשטר האתנוקרטי בישראל המנציח הגמוניה של הקבוצה היהודית והדרה של המיעוט הערבי, החלפת האתנוקרטיה היהודית במשטר דמוקרטי המבוסס על עקרון השוויון, "משטר הבנוי על בסיס ‘דמוקרטיה הסדרית’ (Consensual Democracy), והוא בגדר משטר המחזק את קיומן של שתי קבוצות לאום במדינה, הפלסטינית והיהודית, והמבטיח שותפות אמת בשלטון, במשאבים ובתהליכי קבלת ההחלטות לשתי קבוצות הלאום" כולל "ייצוג ושיתוף הולמים ומשפיעים על בסיס לאומי לערבים הפלסטינים במוקדי קבלת ההחלטות במדינה ובמוסדות הציבור", הענקת אוטונומיה תרבותית לאוכלוסייה הערבית, וזכות וטו הדדית של הקבוצה היהודית והפלסטינית על החלטות חשובות.


עיקרו של דבר: האליטה של אזרחי ישראל הפלסטינים מציבה כבר היום כמטרה אסטרטגית לעשרים השנים הבאות את התנעתו של שינוי מבני בישראל שעיקרו הפיכתה למדינה דמוקרטית דו-לאומית להלכה ולמעשה, בלי קשר לשינויים שיחולו או לא יחולו בהרכבה הדמוגרפי.


מבחוץ ומבפנים, מן המעגל הפלסטיני ומן המעגל הערבי עולה אם כן הצהרה דומה: כינון השלום והפיוס בין היהודים לפלסטינים וליתר הערבים מותנה בהשבת זכויותיהם האישיות והקיבוציות של ערביי פלסטין במולדתם. בגדר אלה: הכרה ב"זכות השיבה" של הפליטים, וביטול כל סוגי האפליה האנטי ערבית בתוך מדינת ישראל. קרי: הגשמת השלום והפיוס מותנים בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה ושני לאומיה.


על כן, מי שמספר לציבור הישראלי ש"יוזמת השלום הערבית" ואוהדיה הפלסטינים הרבים, מבטיחים שלום כולל תמורת נסיגה ישראלית מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית, טועה ומטעה. תנאיה של "היוזמה" והחזון הלאומי והאזרחי של אוהדיה הפלסטינים בשטחים ובתוך ישראל, נכבדים יותר וקשים הרבה יותר להגשמה. עמדתם מזכירה לנו שכאן, בישראל/פלסטין אנו עומדים הרבה יותר משאנו מוכנים להכיר בכך ב"מצב דרום אפריקאי" שלא יבוא על תיקונו בנסיגות צבאיות ותיקוני קווי גבול, חיוניים וצודקים ככל שיהיו.


לרבים וטובים במחנה השלום בישראל קשה להסכין עם נתוני מציאות אלו. חלקם חשים מאוכזבים ומרירים, מרומים כביכול על ידי ידידיהם הערבים, שותפיהם מזה עשרות שנים לוועדי-פעולה, מפלגות, הפגנות שלום המוניות וכינוסים בינלאומיים. חלקם משכנעים את עצמם (אך לא את זולתם) ש"אלו רק דיבורים" שיתמוססו ברגע האמת. יש השוקעים בייאוש משתק ביודעם כמה קשה יהיה לעבוד פוליטית בציבור היהודי בישראל מבלי לטשטש את עיקריה הבלתי נפרדים זה מזה של העמדה הערבית-הפלסטינית.


דווקא בגלל כל זה חשוב לומר היום בבירור כי שינוי החזון של מאבקנו באופן שמצעו הגלוי יכלול את שינוי דמותה של ישראל מאתנוקרטיה לדמוקרטיה שוויונית אינו פרישה למדבר ואינו מעשה התאבדות פוליטי אלא התמודדות אמיצה ומפוכחת עם מצב שלקותו גלויה לעין ושקורבנותיו – שותפינו לארץ – מסרבים בצדק להשלים עימו. בהתגוששות יצירתית עם אתגר מדיני ואנושי נאצל טמון סיכוי גדול. בל נשכח: איננו הראשונים ואיננו היחידים במסע הזה ובמסה הזאת.

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. שיק הגיב:

    רשימה מעניינת מאוד אולם יתכן מאוד שהיא מבוססת כולה על קריאה לא מדוייקת מספיק של הסעיף הרלוונטי ביותר ביוזמת הליגה (שאחרי הכל מהווה את אבן הבסיס היסודית ביותר לרשימה כולה). הטקסט המחייב באנגלית של היוזמה בקשר לשאלת הפליטים הוא זה:

    II- Achievement of a just solution to the Palestinian refugee problem to be agreed upon in accordance with U.N. General Assembly Resolution 194.

    "תרגומו של אנדרה דרזנין לסעיף הוא זה: "ועידת הפסגה קוראת להגיע לפתרון צודק ומוסכם לבעיית פליטי פלסטין בהתאם להחלטה 194″.

    נראה לי שתרגומו של דרזנין אינו טוב מספיק. התרגום הבא נראה נאמן יותר לטקסט המקור:

    "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שעליו יוסכם תוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם".

    כמו טריליונים של דוקומנטים אחרים בהיסטוריה של הסכסוך – כולל הצהרת בלפור, 181 242 וכן גם 194 – גם ביוזמת הליגה ישנה "יצירתיות" (ואין זה משנה כלל אם אדם X מתעבה או אוהבה.) הניסוח של הסעיף מדבר על הגעה לפתרון של שאלת המגורשים הפלסטינים על בסיס של ה-ס-כ-מ-ה ערבית-ישראלית לפרשנות של החלטה 194. אללה יודע איך זה יקרה בעולם הממשי המטריאלי הלא-אידאולוגי.

    (אגב, גם הסעיף הפותח של הסכם אוסלו מדבר על כך שמטרתו של ההסכם הוא פתרון על בסיס של הסכמה וקריאה דו צדדית מוסכמת של החלטה פשוטה יותר, הווה אומר 242. אנאני מניח שאין צורך ליידע את הקוראות והקוראים לאן כל זה הוביל לבסוף בפועל את העם הפלסטיני והישראלי…).

    בקיצור, אין מקום לאופטימיות. מצער שהמצב הוא על הפנים אבל כנראה שהוא ימשיך להיות כזה לשנים רבות מאוד (ויתכן מאוד שיחמיר). כואב ומעצבן – אבל אמיתי.את האמת צריך לומר לפרצוף כמו אגרוף נעים ומעיר.

    ובכל זאת, ברגע היסטורי ספציפי זה יוזמת הליגה מהווה את המסמך היחיד על השולחן הפוליטי הגלובלי שיש לו את הפוטנציאל לקדם את האזור מספר סנטימטרים לכיוון חיובי כלשהו. כל זאת חרף העובדה שגם ביוזמה ישנן כמובן בעיות רבות ולא קטנות.

    אין נרקיסים בביצה.

  2. מיכל ש. הגיב:

    מאמר יפה וחשוב.
    דיבור על נסיגה לקווי 67′ הוא דיבור ארכאי שלא קורא לא רק את תנאי הפלסטינים, אלא לא קורא גם את הגיאוגרפיה הפוליטית-התיישבותית שנוצרה ע"י ממשלות ישראל. בעולם המערבי בעיקר, יש יותר ויותר קבוצות אתניות המתערבבות בו ואמורות/מצפות להיות שוות זכויות ותנאים. לכן, הדרך בשפויה היחידה לשרוד פה- היא ליצור מדינה דו-לאומית אשר מכבדת באופן דמוקרטי תקין את אזרחיה כולם. הדרך השנייה היא לשמר את האתנוקרטיה היהודית בכל מחיר דמים שיידרש משני הצדדים. ובעיקר מהצד הפלסטיני. השאלה כמה זמן תוכל דרך 2 זו לשרוד? 20, 100,50 שנים? סופן של אתנוקרטיות ליפול. כך לפחות מספרת לנו ההיסטוריה.

  3. עצוב כל כך הגיב:

    הנה המוסר הכפול וקווים לדמותו של השמאל הרדיקלי הזה:
    1. הילול זכותם הלאומית של בני עם אחד ודחייה מוחלטת של זכותם הלאומית של עם אחר.
    2. נשיאת שווא של הסיסמא שתי מדינות לשני עמים שכן כוונתם האמיתית של אלה היא מדינה פלסטינית טהורה לצד מדינת ישראל המעניקה זכות שיבה מוחלטת לפליטים, דבר שיוצר שתי מדינות-אחת פלסטינית והשנייה דו לאומית-כלל אזרחיה.
    3.התעלמות בוטה מההיסטוריה ואמירה שהציונות "הקולנאליסטית" היא מקור הרוע. כאילו לא כך קמים לאומים, כאילו אין סכסוכים רבים בהם לא ניתנה זכות שיבה לפליטים.
    4. אמונה אוטופית במהפכה ושינוי חברתי כשהם למעשה אינם מדברים את שפת העם אך יודעים מה טוב בשבילו. גישה פטרונית אליטיסטית.
    5. קמינרים, ספירוים ושאר נבואי שקר שחמישה אנשים וחצי קוראים את דבריהם ומתרשמים מגיבויהם המרקסיסטים אקדמיים.
    6. טקסים של יש גבול, זוכרות ושאר הארגונים בהם נמצא מזרחי וחצי, מדוכא ורבע שהוא לא חלק מהקהילה הסגורה והקטנה הזו.
    7. והחמור מכולם- בני נוער רדיקליים שדוחים בבוז כל מפגש פנים אל פנים עם הפריפריה ומוותרים על שירות בצבא הכיבוש, לא לטובת שינוי חינוכי וחברתי בשכונות אלא לטובת אספרסו וחצי ושיחה על טרוצקי.
    כמתנגד עקבי לכיבוש ועוולותיו, לשירות בשטחים וכסוציאליסט עצוב לראות את הנתק, את הניכור ואת דרכי הפעולה של הנמנים על הקהילה הזו.

  4. ראובן קמינר הגיב:

    ראובן קמינר
    האם השלום הקונקרטי, האפשרי, השלום הישראלי-פלסטיני הזה הניצב על סדר היום הבינלאומי תלוי בכך שישראל תכיר בכל זכויות הפליטים הרוצים לחזור לישראל ללא הגבלה? ברור שלא. הטענה הזאת שבלי הכרה ישראלית מלאה ומוחלטת בזכויות הפליטים על פי החלטה או"מ 194 לא יהיה ואין סיכוי שיהיה שלום היא תלושה עד כדי כך שאין להבין את מקורה. אנדרה דרזנין מוכיח בציטוטים הרבים שהביאם רק דבר אחד: הצד הערבי דורש החזרת הפליטים כדרישה פתיחה בכל מו"מ על פתרון הסכסוך. למרות הניסוחים הרשמיים בתוכנית הליגה הערבית וכו’, אינני מכיר איש או פרשן כלשהו המעריך שעמדת פתיחה זאת היא תנאי מינימום בהמשך הדיונים. להפך. יתר על כן, לא הייתי המציע לפלסטינים לסמוך על דבקותם של מנהיגים כמובראק, המלך סעודי והמלך הירדני לעניין הפלסטיני בכלל ולזכויות הפליטים בפרט. אם וכאשר ייפתחו מו"מ בעתיד הנראה לעין יצטרכו הנאמנים לעניין הפלסטיני להתמודד במגמות וותרנות מצד שליטי ערב.
    הנכונות הפלסטינית והערבית להתפשר בעניין הפליטים ידועה היטב למרות הציטוטים של אנדרה. הציטוט מתבצע בכוונות טובות אך בלי קורטוב של הבנה בתהליכים מדיניים. החזרת ישראל לגבולות 67′ (תוך תיקונים מוסכמים) והקמת בירת פלסטין בירושלים והסכם שישפר באופן מהותי את מצב הפליטים – כל אלה יתכנו אך ורק בעקבות הפחתה עצומה בגיבוי הניתנת לישראל על יד ארה"ב ואירופה. התפתחות כזאת אפשרית אך לא וודאית. אם אכן יבינו ארה"ב ואירופה שמעמדם באזור ובעולם מחייב להוציא את ישראל מהשטחים הכבושים ולכבד את הזכות של הפלסטיניים לריבונות בירושלים תהיה הזדמנות לגייס במסגרת המו"מ ובהמשכו משאבים עצומים מהקהילה הבינלאומית לעשות למען שיפור רציני במצב של הפליטים, כולם. בתסריט המתפתח, הצד הערבי מוכן לפשרה ונכונות זו מפנה את כל הלחץ לעבר ישראל. כולם מבינים שזה הצד הערבי שהוא מייצג בשלב זה את רצון השלום, אינטרס השלום ואשר חותר באומץ לפשרה.
    ברור שהנאמר כאן אינו אלא הערכה. אך אנשים עם הרגליים על הקרקע – ללא קשר לרצונם הסובייקטיבי – מבחינים בין בהערכה ריאלית בעלת סיכויי להתגשם על סמך תהליכים הנראים בשטח ובין סברת קרס. סוג המפלה האסטרטגית, המדינית והצבאית שתאלץ את ישראל להסכים לביצוע #194 כלשונה אינה נראית בעין. והדבר ידוע גם לידידים וגם ליריבים של העניין הפלסטיני.
    אפשר להבין את החברים שסבורים שאסור באופן מוסרי לוותר על זכות כלשהי של הפליטים או של האומה הפלסטינית. עמדה זו גורסת שאסור לחתור להסכם כל עת כשיחסי הכוחות הם לרעת הצד הערבי. ועל כן יש להם סיבה טובה לדרוש מהעולם הערבי לעמוד על ביצוע 194# אפילו הדבר פוגע בסיכויים להסדר. השפעתה של עמדה סרבנית זו בעולם הערבי חלשה מאד ושואפת לאפס. מי ייתן שההנהגות אלה בעולם הערבי – כולל החמא"ס – יאבקו למען הישגים ממשיים עבור הפליטים שיחוללו שינוי מהותי לטובה במצבם. אם וכאשר יערכו מו"מ רציניים, אם וכאשר מרכיבי ההסכם יתבררו, נוכל לחזור ולנתח אותו. בשלב זה יש סיכוי להישגים היסטוריים לפלסטינים – והפלסטינים לא יוותרו עליהם למען הדביקות למדיניות של "הכול או לא כלום".

  5. אור הגיב:

    אולי תכתוב עוד פעם "194″ או "67″, כי כנראה לא הבנתי את הכוונה.

    ועכשיו ברצינות – לא לכל פליט בעולם יש זכות לחזור למקום שממנו הוא ברח\גורש. ככה זה בעולם.

  6. ציון הגיב:

    דנזין מדגים ברהיטות וביושר את עמדת הקונצנזוס הפלשתיני הבלתי מתפשרת לגבי מימוש זכות השיבה. למעשה כל המנהיגות הפלשתינית "סינדלה" את עצמה בעניין השיבה וכל מי שיוצא נגד זכות זו כמוהו כבוגד. הזהות הפלשתינית ומאבקם הפוליטי והצבאי לדורותיו בנוי סביב ציר "השיבה". תוציא מימד זה מהמשוואה והמבנה קורס.
    אולם כאן נגמרת הגינותו של דנזין. לא בכדי הוא אינו מביא אף לא ציטוט אחד של גורם פלשתיני או ערבי המצדד במדינה דו-לאומית והרואה בהגשמת זכות השיבה פתח להקמת מבנה רב-תרבותי גמיש והרמוני דוגמת חזונו של דנזין. נהפוך הוא, הרטוריקה הפלשתינית רוויה בהכרזות על חתירה לכינון ישות עצמאית וגאה המחזיקה בכל סמלי הלאום ומבקשת ליצור זהות לאומית מוגדרת ונבדלת.
    ודנזין "שוכח" עוד משהו: מדינה רב-לאומית ברת-קיימא היא מבנה פוליטי הבנוי לפחות על הסכמות מינימום בדבר עקרונות יסוד וערכים בסיסיים ועל נכונות לחיים בצוותא מתוך ויתור הדדי. ללא אלה מדינה כזאת היא מרשם בדוק למרחץ דמים אין סופי. האם תנאים אלה קיימים או קרובים להתקיים בצד הפלשתיני (נשוא המאמר של דנזין; דיון נפרד דרוש לצד הישראלי)? כדי להיות הוגנים באמת ראוי להזכיר שהשלטון בציבור הפלשתיני אינו מוחזק עוד בידיים חילוניות פרגמטיות. הוא ניתן למפלגה דתית שהינה פלג של ארגון האחים המוסלמים הדוגל בהגמוניה מוסלמית מוחלטת בכל רחבי האימפריה המוסלמית ההיסטורית. ציטוט קצר מאמנת החמאס יבהיר את עמדתה בנושא: "..תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים.אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה…יוחזרו ארצות המולדת [לבעליהן] ותישמע מעל מסגדיהן קריאת המואזין המכריזה על כינונה של מדינת האסלאם..".
    כיצד מלים ברורות ונוקבות אלה מתיישבות עם ניתוחו של דנזין? זהו שהן לא. הן מנוגדות לו באופן קוטבי. ניתן לומר ביושר שאין כל קשר בין הדרישה הפלשתינית למימוש זכות השיבה לבין חזונו של דנזין. הפלשתינים אינם חפצים בכך ולא קיים גם מכנה משותף שיאפשר זאת. האלמנט הדתי שולל אפשרות זאת באופן עקרוני. דנזין, ממש כפי שהוא מאשים את אורי אבנרי, זורה חול בעיני קוראיו.

  7. עמיק: הפלטינים עצמם לא מקבלים את החלטה 194 הגיב:

    הפלסטינים לא יכולים גם לקבל את החלטת 194 שקוראת להחזרת פליטים וגם לדרוש בירה במזרח ירושליים וכך דחות את ההחלטה שקוראת למשטר בינלאומי בירושליים-הלא היא החלטה 194…

  8. Henry Lowi הגיב:

    Yuli Tamir rejects the Arab League proposal because of JUST SOLUTION TO THE REFUGEE PROBLEM

    The Israeli left does not take a position

    Why
    ?

    Can there be peace without a JUST SOLUTION TO THE REFUGEE PROBLEM
    ?

    Is there a just solution to the refugee problem without the RIGHT OF RETURN
    ?

  9. לאנדרה מגדעון גיתאי הגיב:

    שלוש הערות:

    (1) החלטות העצרת הכללית של האו"ם אינן מחייבות. רק החלטות מועצת הבטחון של האו"ם מחייבות.
    (2) לדעתי התרגום שמתקרב לנוסח האנגלי של סעיף 194 (3) מדבר על "מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים שיוסכם מתוך התאמה עם החלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם".
    (3) גם המתווך שמינה אבו מאזן, סאיב עריקאת, מפרש את הדרישה פירוש שאינו מתנה הסכם במילוי התנאי של החזרת כל מליוני הפליטים. להלן הציטוט משני מקורות:
    "בתגובה לדבריה של לבני אמר מחזיק תיק המשא ומתן באש"ף, סאיב עריקאת לוואינט: "יוזמת השלום הערבית מדברת על פתרון מוסכם של בעיית הפליטים. מה היא רוצה יותר מזה? אני מתפלא על כך. "אני מקווה שלבני תבחן את יוזמת השלום הערבית כפי שזאת נכתבה. לדעתי זוהי האסטרטגיה הערבית החשובה ביותר מאז 1948 משום שהיא נותנת לישראל אפשרות לסגת לגבולות ’67 תמורת נורמליזציה עם כל העולם הערבי והמוסלמי. עם אלג’יריה, סעודיה, תימן וכו’, ולא רק עם ירדן".

    ובג’רוסלם פוסט: Peace with Israel on the basis of the Arab League Plan has the support of chief Palestinian negotiator Saeb Erekat.
    "In my opinion this is the most strategic and most important initiative taken by the Arab countries since 1948," Erekat told Channel 10. … Erekat countered and said that Livni had misunderstood the agreement.
    "It says that the refugee problem should be solved in a fair and agreed-upon manner," said Erekat. He added that the Palestinians had already agreed to negotiate on issues relating to refugees as well as borders, Jerusalem and settlements.
    הקישורים:
    — קישור —
    — קישור —

  10. ראובן קמינר הגיב:

    עם כל ההערכה לאנדרה דזנין אין הוא מתמודד עם מבקריו. הדיון אינו נוגע לצדקת התביעה להכרה מלאה ומוחלטת בזכויות הפליטים הפלסטינים. התזה של אנדרה היא שתביעה זו היא עמדתו העקרונית והאולטימטיבית של הצד הערבי-פלסטינית וכי ללא הענות לתביעה זאת אין סיכוי להסדר שלום. מאז הראיון של עראפת לניו-יורק טיימס שבו הבחין בין ההכרה בהחלטת האו"ם – 194 ובין הדרכים להגשמת החלטה זו – במו"מ על שלום עם ישראל ותוך כדי התחשבות באינטרסים הדמוגרפים שלה – אין אף פרשן רציני, פרו-פלסטיני או אנטי-פלסטיני הגורס שהצד הפלסטיני-הערבי דורש הגשמת 194 כתנאי לשלום. אי אפשר להסביר העדר פרשנות כזאת בציטטה רשמית נוספת. יש להתאמץ כדי להמציא שם אחד של פרשן שעמדתו דומה במשהו לעמדתו של אנדרה. נו?

    ברור כמעט לכל העולם שהפלסטינים והעולם הערבי מוכנים לשלום וכי הבעיה היא במדיניות הסרבנית של ישראל. למה להתאמץ להפריך ראייה נכונה זאת בטענה שהצד הערבי עומד על מדיניות של "הכול או לא כלום" – כאשר זה אינו המצב?

  11. ישראל פוטרמן הגיב:

    ראובן קמינר חוטא בדיוק במה שמתריע עליו המאמר. הפעם, כשכבר לא ניתן להתעלם מהעמידה הברורה והחד משמעית של כל הפלגים הפלסטינים על "זכות השיבה", טוען קמינר שזוהי רק "עמדת פתיחה", במילים אחרות: "עז". ומה עם גבולות 67 ? אולי גם הם רק "עז" ? נראה שסיפור "העז" נחוץ כשהמציאות עומדת בסתירה לפתרון של שתי מדינות, שבו רוצה קמינר.
    מעניין ששרת החוץ ציפי לבני מתייחסת קצת יותר ביושר לתביעה כפי שמנוסחת ביוזמת השלום הערבית ("הארץ" מהיום) והיא לא בדיוק מהשמאל הרדיקלי.
    ה"עז" הראשונה שהוכנסה לסכסוך ע"י השמאל הציוני היתה קביעתו שהמתכון לשלום ולסיום הסכסוך מסתכם ב"שטחים תמורת שלום". ה"עז", בעיני השמאל הציוני היה הכיבוש של 67. כשיוציאו את ה"עז" הזאת, כך האמינו, ירווח לפלסטינים והם יסכימו ברצון לחיות עם ה"עז" של 48. אלא שה"פטנט" של ה"עז" "עובד" טוב בפולקלור היהודי ולא כ"כ טוב במציאות.
    אני לא חי בעזה ולא בשכם ולכן אין לי זכות לקבוע על מה יוותרו הפלסטינים ועל מה לא. אולי עקב יחסי הכוחות הקיימים הם ייכנעו ויסכימו להיכנס לשמורות של אינדיאנים… אז אני אתנגד? אני יכול רק לקבוע שפתרונות מהסוג הזה לא יסיימו את הסכסוך, אולי רק ידחו אותו עד לסיבוב הבא. עוד אני יכול לקבוע מה התביעות הצודקות ובמה אני תומך. המאבק כיום מורכב משני אלמנטים: מאבק על זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים (שהיהודים כבר מימשו אותו על חשבון הפלסטינים) והמאבק האנטי קולוניאלי המתבטא בתביעה ל"זכות השיבה" וביטול כל חוקי האפליה הציוניים שמדינת ישראל אימצה. הפתרון האופטימלי למאבק כפול זה יכול לדעתי להתממש רק במדינה דו לאומית או במדינת כל אזרחיה. בתור אזרח ישראלי ובן אדם שמאלי אין לי כל בעיה עם פתרון כזה. אם למי שמכנים את עצמם שמאל יש בעיה עם זה, אז השאלה היא מה זה "שמאל" ומה הם ערכים שמאליים.
    אם הפלסטינים ירצו לממש את זכותם להגדרה עצמית במדינה נפרדת – מי אני שאתנגד? אבל אשליה עצמית ו/או אשליית הציבור כאילו אפשר איכשהו לטאטא לאיפה שהוא את התביעה הפלסטינית ל"זכות השיבה" מסוכנת מכל בחינה שהיא: גם העקרונית מוסרית וגם הפרקטית. "מחנה השלום" הציוני התפרק אחרי קמפ דיויד בדיוק מהסיבה הזאת. הנהגתו הבטיחה לו שאפשר "למרוח" את העמדה הפלסטינית (לראות בה רק "עמדת פתיחה") ולהתאים אותה לאינטרס של השמאל הציוני. בסופו של דבר "המבטיחים" התגלו כלא אמינים והפלסטינים הוכרזו כסרבנים. שמאל אופוזיציוני לא יכול להתקיים על אשליות. הנשק היחיד שלו הוא האמת כפי שהיא.

    לסיום שתי הערות:
    בתגובתו השניה שוב מנסה קמינר להתחמק מהעמדה העקרונית כפי שהפלסטינים מגדירים אותה בהסתמכו הפעם על "פרשנים" אבל למה לנו פרשנים כשהעמדה מנוסחת באופן בהיר ומדוייק?
    ולמה התביעה הצודקת לזכות השיבה היא "הכל או לא כלום" והתביעה לגבולות 67 לא?.
    והערה שניה לציון:
    עברתי על המאמר ולא ראיתי שם שהפלסטינים מקבלים את הפתרון של מדינה דו לאומית. זו עמדה שדרזנין מציע באופן עקרוני לשמאל הישראלי לפתרון צודק של הסכסוך. על העמדה הזאת יש להאבק יחד עם השותפים בשני העמים. לכן מדוע דרזנין "זורה חול בעיניים"?

  12. ציון, לישראל פוטרמן הגיב:

    ראשית אומר כך, ממש כמוך איני מתנגד עקרונית למדינה דו-לאומית; אם זאת ברור לי באותה מידה שמדינה דו-לאומית אינה ערך אלא מכשיר פוליטי שנועד לעשות צדק. אם אין ביכולתו לעשות צדק ולפתור מחלוקות אין בו טעם; אם בהקמת מדינה רב-לאומית יזרעו זרעי הפורענות והמלחמות הבאות יש לוותר עליה, למרות היותו של הרעיון מוסרי וראוי. בהעדרן של הסכמות בסיסיות שהן יותר ערכיות-תרבותיות מאשר משפטיות זהו מתכון בדוק לקטסטרופה. בבואנו לעשות צדק נגרום אין ספור עוולות.
    עכשיו, דנזין מבסס את כל הצעתו לצד הישראלי על ההנחה שהסכמות כאלה, לפחות בחלקן, הן כבר בנמצא. הוא מניח שכאשר דוברים פלשתינים מזכירים את זכות השיבה הם מתכוונים לאותם דברים שהוא תומך בהם, אחרת על מה הוא מבסס את הצעתו לצד הישראלי? על כך שזכות השיבה היא חלק מ"תורת השלבים" להחזרת כל הארץ לריבונות פלשתינית…? דנזין מניח שהמצב כאן דומה מאוד לאפריקה של שנות האפרטהייד – די בכך שהלבנים יוותרו על זכויות היתר והחקיקה הגזענית והענין ייפתר מעצמו; האמנם כך הם פני הדברים כאן? האם הוא לא עושה לעצמו חיים קלים בהציגו כך את מהות הסכסוך?
    לי באופן אישי קשה להחליט למה בדיוק מתכוונים הפלשתינים בדרישה למימוש זכות השיבה. הקושי מתחדד לנוכח העמדות המיליטנטיות והגזעניות של החמאס, שביחד עם תומכי הג’יהאד, החזית הדמוקרטית ופלגים קיצוניים בפתח מהווה רוב מוחץ בציבור הפלשתיני. לכן טוב עושה דנזין בהציגו ללא כחל וסרק את עמדת הקונצנזוס הפלשתיני, אך בבואו לשכנע אותנו שרק בהענות מוחלטת לתביעתם נגיע לשלום הוא עושה קיצור דרך מוטעה ומטעה. זהו החול בעיני הקוראים.

  13. עמי כהן: שיבת הפליטים: איוולת בבמונחים פרקטיים הגיב:

    רעיון שיבת מספר מוגבל מקרב הפליטים הפלסטינים לשטח מדינת ישראל הינו, אולי, יפה בתיאוריה אך חסר שחר מבחינה פרקטית. ואציין מקצת מהסיבות:
    1. נאמר ותותר כניסתם של 100 אלף פליטים, מי יקבע מי יכנס ובאיזו זכות? והאם לא מובן מאליו לצפות שמייד עם כניסתם תבוא דרישה (מוצדקת לחלוטין) לאיחוד משפחות והמספר הנ"ל יצמח כמה מונים?
    2. רעיון השיבה מתבסס על אמונה נאיבית כי ניתן לסובב את גלגל ההיסטוריה לאחור. להיכן בדיוק יחזרו הפליטים? רבים מהישובים שבהם חיו אבותיהם (שהרי מן הראוי להזכיר שמרבית ה"פליטים" כיום הם דור שני ושלישי למי שנמלטו) כבר אינם קיימים ובמקומם ישובים אחרים שונים לחלוטין בצביונם. גם בערים השכונות שבהן חיו מאוכלסות מזו דורות באוכלוסיה אחרת (ערבית ויהודית). האם תומכי השיבה מציעים את גירוש האוכלוסיה הקיימת במקומות אלו (משל יהודי שיחזור היום לפולין וידרוש פינוי המשפחה שחיה בביתו בשישים השנה האחרונות) ויצירת גוף חדש של פליטים? או שמא הם מציעים הושבת הפליטים במקום חדש (ואז כבר נשאלת השאלה מדוע המקום החדש חייב להיות בתחומי מדינת ישראל?)? או שמא הם כלל אינם חושבים על כך ומעדיפים לחיות בסיסמאות?
    3. הכנסת מאות אלפים מהגרים בעלי עוינות עזה (מוצדקת ככל שתהיה) למדינת ישראל ותושביה היהודיים ותלושה מהמציאות, המנטליות ואורח החיים של ישראל 2007 הינה פתח ברור לאלימות וצרות אחרות לאין סוף.
    עד כאן בעיות פרקטיות בלתי פתירות בעליל. קיימת גם בעיה של הגדרת זהות ה"פליט"-האם ערבי שהיגר לפלסטין 3 שנים תרם גורש ב-48 אכן הוא פליט שצאצאיו ראויים לחזרה גם אחרי 70 שנה (האו"ם הגדיר כפליט פלסטיני כל מי שחי שנתיים בפלסטין טרם גורש)?
    הפתרון ההגיוני ביותר לבעית הפליטים היא יישובם באותן מדינות שבהן הם יושבים כבר עשרות שנים וזאת במימון שיבוא ממנגנון בינלאומי שיקבע פיצויים לפליטים פלסטינים כמו גם לפליטים יהודיים שגורשו ממדינות ערב והשאירו את כל רכושם מאחור. אולי זה איננו פיתרון אידילי אך הוא מבחינת הטוב מכל הרעות האפשריות.

  14. חוני לפוטרמן הגיב:

    האלמט המבדר, אם אפשר להגדיר את זה כך, בעמדתך – הוא הסתירה בין "הפרקטיות" הבלתי מתפשרת שלך (הבאה לידי ביטוי בגינוייך כלפי השמאל הציוני המנסה לשיטתך "לטאטא" את שאיפותיהם של הפלסטינים), לבין התעלמותך המשוועת מכל הקשור לאינטרסים של הציבור היהודי בישראל.

    הציבור היהודי בישראל לא יסכים לעולם למדינה דו לאומית, ו/או לחיים משותפים במדינה אחת עם פלסטינים (במחשבה שניה, never say never -אז בוא ונאמר: בעשרות השנים הקרובות).
    גם היום מתקיים סוג של סגרגציה-מרצון בין היהודים לפלסטינים בתחומי ישראל – במגורים, במקומות העבודה, בחינוך, ועוד.
    שיבתם של מיליון פליטים או יותר תהפוך את הסגרגציה הזו לבלתי אפשרית.
    לא חשוב כרגע אם העובדה הזו נוחה לך או לא (אתה מפרש את זה כגזענות, אני רואה את הדברים בצורה אחרת) – אי אפשר להתווכח איתה.
    מכיוון שהציבור היהודי לא יסכים לשנות את עמדתו, ומכיוון שאין כרגע כל תרחיש נראה לעין שבו ניתן יהיה לכפות עליו סוג כזה של פתרון – הדרך היחידה להתקדם, ולו מבחינת הרווחה החומרית של שני העמים, היא באמצעות הפתרון הישן והטוב – שתי מדינות לשני עמים. הפרדה אתנית.
    פתרון שאולי אין ריחו נוח בחוטמם של טהרני השמאל, אך נוסה בהצלחה מרובה ביגוסלביה, באירופה, בהודו – ועוד.
    כל אלטרנטיבה, וזה כבר הוכח פעמים רבות, מובילה לפיצוץ רבתי, לסבל, לעוני, ולמוות.

    עמדתו של כבודו מובילה, איפה, בהכרח – לקטסטרופה.

    וכאן אני חוזר שנית לפרדוקס המשעשע – דווקא מתוך העמדה "המעשית" כביכול – צומח האסון.
    מי שקורא "אף שעל" מהצד הישראלי – מזיק לישראל, מי שקורא "אף שעל" פלסטיני – מזיק לפלסטין.
    מבחינה זו, מר פוטרמן, אני חייב לומר לך בכנות שאתה מסוכן יותר עבור העם הפלסטיני ממרזל וכהנא גם יחד.
    אילו נמצא פלסטיני שהיה מחשב את חישובי עמו ביושר ובעיניים פקוחות – וודאי היה מכריז עליך: "אישיות בלתי רצויה"…

  15. אודי הגיב:

    דרזנין מבקר את אורי אבנרי וחבריו בשמאל הישראלי המתעלמים, לדבריו, מבעיית הפליטים, אולם לא ברור מהי בדיוק התרומה הסגולית שלו לפתרון הבעיה מעבר לתרגום המדויק של "מסמך האסירים". נראה שדרזנין, בדומה לכמה אנשי שמאל נוספים, מאמין שתפקידו הוא ליצג את העמדה הפלסטינית "האמיתית" בפני דעת הקהל הישראלית.לעניות דעתי תפקידו של השמאל באשר הוא, איננו ליצג או לתרגם עמדות אחרות אלא להציג את העמדה העקרונית שלו. עמדה המבוססת, על פי הגדרה, לא על "מסמך האסירים", או כל מסמך מצוי אחר, אלא על עקרונותיה של השקפת העולם השמאלית הרצויה. מנקודת המבט העקרונית הזו, נראה שהמכשול העיקרי מונע את פתרון הסכסוך איננו בעיית הפליטים אלא השקפת העולם הלאומנית היהודית ההגמונית. השקפה העומדת ביסוד ההתנגדות ההיסטרית, העולה גם כאן, לכל נסיון רציונלי לדון ב-"זכות השיבה". הבעיה של אבנרי, כדובר של השמאל הישראלי המצוי, טמונה בכך שהוא תומך בד בבד בלאומיות הפלסטינית ובלאומיות היהודית הישראלית ואגב כך הוא נופל בין שני הצדדים. בשביל הפליטים הפלסטינים הוא נשמע מעט מדי ומאוחר מדי ובשביל דעת הקהל הישראלית הוא נראה כידוע "עוכר ישראל". לעומת זאת, על פי ההשקפה השמאלית הדמוקרטית הפלסטינים והיהודים הישראלים מאבדים את אופיים בתור שני עמים מנוגדים והופכים לאזרחים של שתי מדינות (או מדינה אחת), מדינות שעל פי הגדרתן פתוחות לכל אדם באשר הוא כאזרח נאמן הפועל לקידומה ופיתוחה של החברה.

  16. תשובה לציון הגיב:

    1.מדינה דו לאומית אינה ערך אלא שהפרדה כשלילה מטעמים לאומיים של חיים משותפים מנוגדת לערכים שמאליים. נכון שהפרדה בין עמים כמכשיר פוליטי לפתרון סכסוכים אינה פסולה ויש מקרים שאפילו רצויה, אלא שבבואנו לדון בבעיות היסוד של הסכסוך הישראלי פלסטיני, לא ניתן לדחוק הצידה את בעיית הפליטים שהיא לב ליבו של הסכסוך. הפרדה לא תפתור את הבעייה הזאת והסכסוך לא יסתיים.
    2.זרע הפורענות נזרע כאן מהסיבות הידועות ולא מהעדר הסכמות ערכיות תרבותיות שאינן קיימות אפילו בציבור היהודי בישראל ובודאי לא בכלל הציבור הישראלי. אבל ההכרח לחיות ביחד יוצר יחד עם המאבק גם את ההסכמות חלקיות ככל שיהיו.
    3.בדרום אפריקה, למרות ביטול האפרטהייד הבעיות הערכיות והתרבותיות ובעיקר הכלכליות לא נפתרו. אבל הלבנים למרות שבוטלו זכויות היתר הגזעניות שלהם כוחם הפוליטי רב חרף מספרם היחסי הקטן. ר"ל שוחרי השלום והדמוקרטיה (בכל היבט שנוח לקורא), יהודים וערבים במדינה אחת דו לאומית או אל לאומית אינם חסרי אונים מול השאיפות המיליטנטיות והגזעניות של הקיצוניים בשני הצדדים. ההיפך הוא הנכון, ככל שהבידוד והזרות עמוקים כך קל לראות בצד השני אויב חסר פשרות. לפחות אי אפשר לבסס את הטענה ההפוכה על סמך "המצב האידיאלי" השורר כיום הבנוי על הפרדה שבו כוחם של הקיצונים בשני הצדדים רק מתגבר.

    י.פ

  17. יונתן טלמון הגיב:

    המאמר של ידידי אנדרה דרזנין הוא מעניין . אם התיזה המוצגת בו היא נכונה המסקנה היא יאוש גמור. הציבור היהודי בישראל לא רוצה מדינה דו – לאומית . להשקפתי מדינה דו – לאומית לא תפתור את הסכסוך הישראלי – פלשתינאי ולא תביא שלום ויציבות לארץ הקודש . אני מתרשם מהמחויבות העמוקה של הציבור הפלשתינאי לנושא זכות השיבה , ומכך כי הנושא הוא בגדר אתוס מכונן בחוויה ובהוויה של הפלשתינאים. האם הפלשתינאים מוכנים לותר על מימוש זכות שיבה ולהסתפק במדינה עצמאית בגבולות 67? איני יודע .האם כפלשתינאי הייתי מוכן לותר על מימוש זכות השיבה תמורת מדינה עצמאית בגבולות 67?איני בטוח בדבר . האם פשרה הסטורית שכוללת בחובה ויתור על מימוש זכות השיבה תחזיק מעמד לאורך זמן? אני מטיל ספק בדבר . לדעתי לא יהיה שלום אם תמומש זכות השיבה כי מדינה דו – לאומית לא תשים קץ לשפיכות הדמים ואולי אף תעצים את שפיכות הדמים . לדעתי לא יהיה שלום בלי לממש את זכות השיבה , וספק אם הסדר פוליטי המבוסס על ויתור על מימוש זכות השיבה יחזיק מעמד לאורך זמן . לאור זאת כדברי פרופ’ לייבוביץ ז"ל צריך לסגת לגבולות 67 ולשים קץ לכיבוש ולהתבצר במדינתנו הריבונית.

הגיבו לראובן קמינר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים