הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 במרץ, 2007 17 תגובות

בשנת 1953 נסעתי לחו"ל יחד עם הורי, שנשלחו על ידי משרד החוץ לארגנטינה. הרגשתי כאילו יצאתי מכלוב צר אל העולם הגדול. ניגוד יותר גדול מאשר בין ישראל הזערורית לבין ארגנטינה רחבת הידיים קשה לתאר. לא רק המרחבים, גם השפע העצום שהיה שם בשנים ההן – הימם אותנו. ארגנטינה היתה אז אחת המדינות העשירות בעולם, ולא אשכח איך הסתכלנו בתדהמה בפועלי הבניין שעבדו ליד הבית בו התגוררנו, שכל אחד מהם אכל לארוחת צהריים סטייק ענקי אותו צלה על גחלים, עם לחם פריך ויין מבקבוק. היה גם עוני בארגנטינה, אבל הוא לא היה מרוד ומזעזע כמו בשכונות העוני שברוב מדינות אמריקה הלטינית.

רוב הציבור שם עוד לא שמע על ישראל. כאשר שאלה אותי ספרית צעירה מניין באתי והשבתי "ישראל", היא לא הבינה מה אני אומרת. הוספתי ואמרתי "חרוסלן" (ירושלים), והיא התחלחלה: "סניוריטה, לא אומרים דברים כאלה!" – מבחינתה ירושלים היתה בשמיים, או בעולם הבא.


שנה לאחר מכן כבר הייתי באנגליה. שם ידעו מה היא ישראל, כי הרי היא קמה בפלסטינה, עליה שלטו הבריטים במשך 30 שנה. והתגובות על ישראלים היו מעניינות. שמרנים הגיבו בהסתייגות, אבל בציבור הרחב לא היו תגובות עוינות. בין הצעירים ובין אנשים מתקדמים בדעותיהם התגובות היו חיוביות בהחלט. בבתי הקפה החדישים – "אספרסו באר" קראו להם – אפשר היה בערב לשמוע נגני גיטרה צעירים משמיעים שירים ישראליים, כמו "הבה נגילה" ו"ארץ זבת חלב ודבש".


אני מעלה את הזכרונות הנושנים האלה מפני שהיום המצב הפוך – היום שמרנים, ריאקציונרים, אפילו פאשיסטים, תומכים בישראל בהתלהבות, ואילו אנשים מתקדמים ורוב הצעירים בעולם סולדים מישראל. במסעותי בעשורים האחרונים נתקלתי שוב ושוב בעוינות כזו דווקא מאנשים נחמדים, ובאתי במבוכה, כי אני מסכימה עם הביקורת שהם מותחים על המדינה הזאת גם אם לא כל אמירה שלהם מדויקת (למשל – אינני מאמינה לטענה הנפוצה במערב שארה"ב פלשה לעיראק למען ישראל ותו לא, כי למרות הפנטזיות של "מומחי עיראק" כמו אמציה ברעם, ממשלת ישראל ידעה היטב שעיראק של סאדם חוסיין איננה מאיימת עליה. לעומת זאת, ישראל כן לחצה ועדיין לוחצת על ארה"ב לתקוף את איראן, או לפחות להטיל עליה מצור חונק).


ובכן, האם באמת יש אנטישמיות גוברת בעולם? לאחרונה יצאו כמה יהודים באמריקה בקריאה ליהודים אחרים לא למתוח ביקורת על ישראל, כי הדבר מעודד אנטישמיות. שני אקדמאים אמריקאים, סטיבן וולט וג’ון מירסהיימר, שפירסמו בכתב-עת בריטי מאמר ארוך ומבוסס היטב על הלובי הציוני האדיר באמריקה, הוקעו מיד כאנטישמים, וכמוהם גם הנשיא-לשעבר ג’ימי קרטר, שספרו על הסכסוך נקרא "לא אפרטהייד כי אם שלום". ההיסטוריון טוני ג’אדט, יהודי אנגלי המתגורר כיום בארה"ב, הותקף גם הוא כאשר פירסם מאמר על תומכיו הניאו-שמרנים – שרובם יהודים – של ממשל בוש.


כאשר מותחי הביקורת הם יהודים, או אפילו ישראלים, קצת קשה לכנותם אנטישמים, אז משתמשים בביטוי "שנאה עצמית" כדי לנטרל את הביקורת. המשמעות היא שאנחנו לא באמת ובכנות מוקיעים עוולות במדינה היהודית או בחברה הישראלית – אנחנו סתם טיפוסים פתטיים הזקוקים לטיפול פסיכולוגי, שירפא אותנו ממחלת הנפש הנקראת שנאה עצמית. ולכו תסבירו שאנחנו בכלל לא שונאים את עצמנו, כי אם את המדיניות הציונית שהולידה ומולידה עוולות חדשות לבקרים.


אחד ממגיני הציונות באמריקה המציא מבחן חדש לזיהוי אנטישמים ויהודים הלוקים בשנאה עצמית. "מה מדאיג אותך יותר – המצב בדארפור, בהאיטי, או בישראל?" זהו תרגיל מחוכם למדי. בדארפור שבסודן באמת, לפי התקשורת, המצב איום ונורא – מאות אלפי אנשים פליטים תחת כיפת השמיים, אלפים נהרגו, נפצעו, נאנסו, נחטפו על ידי הכנופיות המכונות ג’אנג’אוויד. בהאיטי כבר מזמן אין מוסדות חברתיים והעם האומלל הזה חי באנרכיה נוראה בה כל דאלים גבר, ואי-אלה חיילי או"ם המסתובבים שם רק מחמירים את המצב. אין ספק שבשני המקומות הללו המצב גרוע בהרבה מאשר ברצועת עזה ובגדה. אז למה אנחנו ממשיכים להתעסק עם העוולות המתרחשות בסכסוך בין ישראל והפלסטינים, למה אנחנו מזעיקים את העולם? – סימן שאנחנו סובלים משנאה עצמית ונטפלים באופן כפייתי לישראל.


לכן אין לנו ברירה אלא להסביר מדוע העולם חייב לשים לב למתרחש בארץ הזאת ולהתערב. נתחיל בעובדות הבסיסיות. ראשית, מדינת ישראל הוקמה על ידי אומות העולם – כאשר הובאה שאלת חלוקת פלסטינה בפני עצרת האו"ם, החליט רוב של יותר משני שלישים מהמדינות המשתתפות לאמץ את החלטת החלוקה. היו בוודאי לחצים שונים מאחורי הקלעים, אבל אין ספק ששתי מעצמות-העל, ארצות הברית וברית המועצות, על גרורותיהן וידידותיהן, שזיכרון השמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים עוד היה טרי בתודעתן, הובילו את התמיכה הזאת, למרות התנגדותן של מדינות ערב וידידותיהן. התחושה הכללית היתה שמגיע ליהודים מקום בטוח משלהם. גם אחרי המלחמה שאנחנו קוראים לה מלחמת העצמאות או הקוממיות, על אף ההרס והגירוש של חלק ניכר מתושבי הארץ הערבים, המשיכה ישראל להצטייר כיסוד חיובי במזרח התיכון – מדינה קטנה בעלת חברה שוויונית עם גוון סוציאליסטי, שעמדה בגבורה מול ההתקפה המסיבית של מדינות ערב הנחשלות המקיפות אותה, וכו’ וכו’. לרוע מזלם של הפלסטינים ושל האינטרס הערבי בכלל, היו דובריהם באו"ם ובתקשורת העולמית מאוד לא משכנעים, ואילו הטיעון היהודי-ציוני נשמע הרבה יותר רהוט וניגן על תחושות האשם והמבוכה במדינות המערב.


הסדק הראשון נבקע באוקטובר 1956, כאשר ישראל חברה לבריטניה וצרפת שיצאו לתפוס את תעלת סואץ שהולאמה על ידי נשיא מצרים גאמל עבד אל-נאצר. בבת-אחת השתנתה תדמיתה של ישראל והפכה למשהו דמוי דרום-אפריקה – היינו, מדינת מתיישבים מערביים בלב אזור מזרח-תיכוני, מדינה שהזדהותה הטבעית איננה עם סביבתה הגיאוגרפית אלא עם המדינות האירופיות, הקולוניאליסטיות, הנאבקות על שליטתן במושבותיהן הישנות. בימים ההם בריטניה עוד נאחזה בציפורניה בקניה, מלאייה וקפריסין, וצרפת ניהלה מלחמת חורמה אכזרית באלג’יריה. אל אלה חברה ישראל כשיצאה לכבוש את חצי-האי סיני באוקטובר 1956 – תשע שנים בלבד אחרי שעצרת האו"ם המליצה על חלוקת פלסטינה לשתי מדינות, ליהודים ולערבים.


השינוי ביחס לישראל הורגש היטב בעולם, ולא פג גם אחרי שארה"ב ובריה"מ כפו על שלושת המוסקטרים למשוך ידיהם ממצרים, ו"מלכות ישראל השלישית" עליה הכריז בן-גוריון – התפרקה כמגדל קלפים. ובכל זאת, חלפו כמה שנים ותדמיתה של ישראל התאוששה במידה רבה. עדיין היתה זאת המדינה היחידה באזור בה התקיים משהו דמוי-דמוקרטיה (על אף כל המגבלות והאפליה הבוטה נגד הפלסטינים שנותרו בתחומה), חברה שהצטיירה כשוויונית. הקיבוצים המשיכו להיות אטרקציה לאנשים צעירים ואידיאליסטיים מרחבי העולם. ובשנת 1967, כאשר נראה שמדינות ערב ומצרים בראשן מאיימות בגסות על ישראל הקטנה, שוב היו אלה בדרך כלל אנשים מתקדמים שחרדו לגורלה. הממשל האמריקאי, שלימים יהיה הפטרון הגדול של ישראל, נטה לשבת על הגדר – "אנחנו נייטרלים במלים ובמעשים", הכריז שר החוץ האמריקאי דין ראסק עם פרוץ הקרבות… ההמשך ידוע היטב ולא אלאה אתכם בפרטים. מדיניות מתוחכמת של אחיזת-עיניים – "זהו מצב זמני, עד שנגיע לשלום עם שכנינו"; "כיבוש נאור"; "ידנו מושטת לשלום", וכו’ – היקנתה לישראל עוד מידה של רצון טוב למשך כמה שנים, אבל תוך זמן לא רב החלו ההתנחלויות, הנישול, הדיכוי, עקירת מטעים והריסת בתים, לעשות את שלהם. היום תומכים בישראל רק יהודים ציוניים המצדיקים כל מעשה שלה בטיעונים של שואה בעבר ושואה צפוייה בעתיד; נוצרים פונדמנטליסטים מטורפים למחצה, המאמינים שעל היהודים להתקבץ בארץ ישראל כדי להביא את ימות המשיח הנוצרי (ועימו הכחדת היהודים, אבל מי שם לב?); ומיני גזענים ופאשיסטים בעולם המערבי השונאים את כל המוסלמים, הערבים, העמים הלא-אירופים וכן הלאה, ומאחלים לישראל הצלחה בפעולותיה האלימות ביותר.


ישראל הצליחה לנכס לעצמה את כל יהודי העולם, בין אם ירצו או לא ירצו. ולא קשה להבין מדוע – מדינה פיצפונת בפלח זעיר של המזרח התיכון לא היתה בסיס לעוצמה רבה. אילו הסתפקה בכך, אילו הקדישה את מיטב מאמציה לפתח את הקיים, יתכן שהיתה הופכת למשהו כמו סינגפור, קטנה אבל עשירה וחזקה די הצורך, המשתפת את כל אזרחיה, מכל הקבוצות האתניות, בהישגיה הנאים – ואולי גם מצליחה לבנות מערכת יחסים טובים עם שכנותיה. אבל מנהיגינו הציונים התרגלו להסתובב במסדרונות הכוח בעולם, ולא היו מסוגלים להסתפק בישראל הקטנה, שגם אחרי עליית שארית הפליטה מאירופה וקהילות מארצות ערב לא היתה מגיעה לממדים מרשימים. לעומת זאת, מעמדה של ישראל כבירתם ונציגתם של כל יהודי העולם היה לאין-שיעור יותר חזק. כדי להפוך את המדינה הצעירה לבירת יהודי העולם היה עליה לוותר על אי-אלה תכונות מרכזיות – ראשית כל, על העבריות. המאבק הציוני לפני 1948 היה על "מדינה עברית", על האדם העברי החדש, על התרבות העברית, וכן הלאה. אבל העבריות הזאת יצרה חיץ פסיכולוגי ותרבותי בין האוכלוסייה הישראלית לבין היהודים בעולם. ואל נשכח שהשפה העברית דומה מאוד לשפה הערבית, וצליליה האותנטיים אף הם שמיים מובהקים. אין זה מקרה שרשות השידור ביטלה את ההיגוי ה"מזרחי" של קרייניה, ובכלל בוטל הדגש על ייחודה של השפה העברית, כי כל היסודות הללו הפריעו לתהליך הפיכתה של המדינה העברית למדינת יהודי העולם. והרי רק בזכות התהליך הזה התאפשרה קבלת השילומים מגרמניה – כאילו ישראל היתה יורשתם החוקית של יהודי אירופה, למרות שאיש לא מינה אותה ליורשתם, למרות שאלה מעולם לא היו כאן, למרות שהמדינה לא היתה קיימת בזמן השואה, ולמרות שמיום הקמתה לא כיהן אף ניצול שואה אחד בממשלותיה. התהליך נמשך עם משפט אייכמן – אף הוא על בסיס חוקי מפוקפק מאותן הסיבות. וכך בהדרגה גייסה המדינה את כל המוסדות והארגונים היהודיים ברחבי העולם, כאילו כולם ישראלים-בכוח, ואת כולם היא מתיימרת לייצג. כל בית-כנסת, כל מרכז יהודי חברתי, הפך על כורחו לנציגות ישראלית. וכך יצא שהסכסוך בין ישראל לבין העם הפלסטיני ומדינות ערב הניב גרורות ברחבי העולם. כאשר פוצצו בבואנוס איירס מרכז יהודי ושגרירות ישראל, לא היו אלה אנטישמים מקומיים שעשו זאת – זו היתה מטאסטזה (גרורה סרטנית) של הסכסוך כאן.


אך נשוב לאתגר שהוצג לאלה המותחים ביקורת על ישראל יותר מאשר על מדינות אחרות המותקפות על ידי התקשורת. מציגי האתגר מעדיפים לשכוח שישראל, שלא כמו סודאן, האיטי, סרי לנקה, בורמה או זימבאבווה, זוכה להטבות מופלגות מן המדינות העשירות בעולם. ישראל מקבלת תמיכה ענקית מממשלת ארה"ב, יותר מכל מדינה אחרת (גם בלי לכלול את התמיכה הכספית העצומה, הפטורה ממסים, שתורמים היהודים שם), וזוכה לתנאים מועדפים במסחר וקשרים אחרים. האיחוד האירופי מתייחס לישראל כמעט כאילו היא חברה באיחוד מבחינת ההעדפות הכלכליות, ולא רק בהן – מענפי הספורט השונים ועד האירוויזיון, ישראל משתתפת כאילו היתה חלק מיבשת אירופה ולא המזרח-התיכון. האם יתכן ליהנות מהטבות ומזכויות-יתר שכאלה, ובה בעת לדרוש שהמדינות המפנקות אותנו כאילו היינו קרובי-משפחה יקרים לא ימתחו עלינו ביקורת? ועוד לשאול למה אינן מיישמות את אותם הסטנדרטים המוסריים כלפי סודאן, זימבבווה או בורמה?


מי שרוצה בטובתם של היהודים בעולם חייב לשאול את עצמו האם מדינת ישראל עושה עימם חסד כשהיא מחבקת אותם חיבוק דוב שכזה. כבר היום נשמעים קולות רבים בארה"ב – גם אם עוד לא בתקשורת המרכזית – האומרים שהתמיכה העיוורת בישראל מלבה איבה גוברת לאמריקה ברחבי העולם, בעיקר אך לא רק בעולם המוסלמי. בין השאר רואים בתמיכה זו את המניע להתקפות האלימות על ארצות הברית – על הנחתים האמריקאים בלבנון בשנת 1983, הבסיסים האמריקאים בערב הסעודית (95′-96′), השגרירויות האמריקאיות באפריקה (1998), הספינה "קול" בתימן בשנת 2000, הפיצוץ בניו יורק בשנת 1993 וההתקפה הגדולה מכולן בספטמבר 2001… ואם התמיכה בישראל ופעילות הלובי הציוני נתפסות כגורמים התורמים למעשי האיבה הללו, הרי בהחלט יכול להגיע יום בו יוגש חשבון ליהודים האמריקאים, בין אם תמכו במדיניות החד-צדדית של ממשלתם ובין אם לאו.

תגובות
נושאים: מאמרים

17 תגובות

  1. אשר פרוליך הגיב:

    ערבוב בקורת מוצדקת למדיניות ממשלות ישראל
    לדורותיהן עם להט בלתי מרוסן וסוביקטיבי
    להעמיד פשעים שנעשו ונעשים כאן הוא ללא
    ספק מקורו בעוות אופטי ופסיכולוגי.
    הכל הוא עניין של פרופורציה.כך באהבה וכך
    בשנאה.בשתיהן,חוסר הפרופורציה והאיזון
    היא בכוון של התאבדות,או על פי פרויד,יצר
    המוות, הTANATHOS/
    יעל מצדיקה את העמדת הציונות בראש הרוע העולמי בכך שישראל מקבלת סיוע מסיבי מארה"ב.
    בדרך היא "שוכחת" את הקונצרנים הבינלאומים
    ששודדים את אפריקה,את התעשיות הצבאיות
    בעולם המוכרות לכל צד שיהיה מוכן לשלם,
    את יצרניוסוחרי הטבאק והסמים המרעילים את
    הנוער ואת ראשי המעצמות המכינות לנו עוד
    מלחמות.
    הכל הוא עניין של פרופורציה,וכשהפרופורציה
    מעוותת,זה גם מטושטש וגם מסוכן,מצב מצויין
    להתפתחות הגידול הממאיר של האנטישמיות.

  2. המשותף בין ישראל לסודאן הגיב:

    סודאן? ובכן, לא ידעתם, אבל ישראל וסודאן שותפות גורל, ולא רק מפני לשתי המדינות יש גבול עם מצרים… אלא גם כי ישראל וסודאן, חברות או"ם ותיקות. בשתיהן מתנהלות בחירות, ובשתיהן אין למיעוט הרבה זכויות. כאן הג’נג’אוויד הציוני עשה הפסקה בגירוש, שלא כמו בדארפור… ובינתיים רק ממשיך לנכס אדמות פלסטין.
    הנה מה שמסרה סוכנות רויטרס ב14.2.2007:
    *** "משלחת זכויות אדם של האו"ם אינה נוסעת לפי שעה לדארפור, כי לא ברור אם סודאן תעניק לה אשרת כניסה". כמה ימים קודם מסרה סוכנות רויטרס:
    *** "משלחת האו"ם שנועדה לחקור את ההרג בהפגזת הצבא הישראלי בבית חאנון, בראשות הארכיבישוף דסמונד טוטו – זוכה פרס נובל לשלום, ביטלה את בואה, מפני שישראל הודיעה כי תימנע את כניסתה".
    אז יש על מה לדון עם נשיא סודאן, הגנרל עומר חאסן אחמד אל-באשיר, הגענו לרמה של סודאן! מברוכ חלולי ישראל! הצלחתם! ועוד היד נטויה.

  3. מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות הגיב:

    שהלילה הזה הוא ארוך מאוד, והשחר לא פוצע.

    לענין הזכרונות: שמעתי את "הבה נגילה" במוסקבה ובקייב בתקופת הסטגנציה (שלטון ברז’נייב), לא במחתרת אלא בפומבי. אבל מאז עברו הרבה מים בוולגה, והתואר "ישראלי" הפך ממקור לגאווה של ילד לסיבה לכל מבוגר להסתיר את כל הסטיקרים של – TLV – ועוד.
    ישראל אשמה בהסתה אנטישמית. החרם נגד העם הפלסטיני הוא אחד התוצאות.
    גם הזהות הציונית-ימנית של רבים מי מנהיגי הניאו-שמרנים (Neo-Cons) ושיתוף הפעולה ביניהם לבין חבריהם בארץ (מיועצי נתניהו) דורי גולד ועוזי ארד ידועה ועלולה להמיט אסון על היהודים בארה"ב. ידוע המסמך שכתבו ריצ’רד פרל וחבריו (פאול וולפוביץ’ ודאג פיית’) לנתניהו בתיווך גולד. השיתוף נמשך עד היום בין American Enterprise ו"המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה" שבראשו גולד.

  4. לפרוליך הגיב:

    בין סוחרי הנשק הגדולים שכחת למנות את ‘מכרנו’ – הנדבן היגוע גיידמק. בין נצלני נמיביה שכחת את לבייב, שודד היהלומים. ואגב: מי עוסק "ביהלומי הדם" ממערב אפריקה שממנים את המלחמות? ומי הקים את העריץ האוגנדי אידי-אמין דאדא ונתן לו כנפי צנחן? ומי שיתף פעולה עם שלטון האפרטהייד (והעתיק את הדוגמה הלבנה לכאן) קרא קצת בספר של פרופ’ בנימין בית הלחמי על הנושא ותחכים.

  5. שאלה ודיוק קטן.. הגיב:

    "ישראל הפכה למעין דרום אפריקה". בין האפשרות להיות כמו דרום אפריקה או כמו מדינות ערב…אני מעדיף דרום אפריקה. מקווה שמישהו יחבר מחזר בסגנון סליחה שניצחנו רק הפעם…סליחה שהתקדמנו, סליחה על הרפואה, סליחה על המדע וכו’…
    ה"מאמר" רצוף אידיוקים והצגה חד צדדית של המציאות. מעבר לזה "לא כיהן אף ניצול שואה בממשלת ישראל מיום הקמתה". טומי לפיד…מכירה?
    בקיצור – לבדוק ואז לכתוב ולא ההיפך…

  6. יעל לוטן הגיב:

    תשובה לשאלה ודיוק קטן –

    נכון, לא כללתי את טומי לפיד.

    יעל לוטן

  7. נתן. הגיב:

    שאלה ליעל לוטן.

    מדוע ישראל משתתפת בענפי הספורט השונים במפעלים האירופים ולא באסיה , שאליה היא שייכת?

  8. עוד דיוק קטן. הגיב:

    שכחת גם את דב שילנסקי שכיהן כסגן שר,אבל בואי לא נהיה קטנוניים……

  9. למגיב ‘לפרוליך’ הגיב:

    באמת בוא נבדוק את טענותיך. נתחיל מהשליט המוסלמי אידי אמין:

    After independence in October 1962, Milton Obote, Uganda’s first prime minister, rewarded Idi Amin for his loyalty by promoting him to captain in 1963 and deputy commander of the army in 1964….

    After hearing that Obote was planning to arrest him for misappropriating army funds, Amin seized power in a military coup on 25 January 1971, when Obote was attending a Commonwealth summit meeting in Singapore….

    When he gained power, Amin promised to hold elections within months. Shortly after taking power, however, Amin established the so-called "State Research Bureau", which were actually his own brand of death squads to hunt down and murder Obote’s supporters, as well as much of the intelligentsia, whom he distrusted. Military leaders who had not supported the coup were executed, many by beheading….

    On 4 August 1972, Amin gave Uganda’s 50,000 Asians (mostly Indians of Gujarati origin) 90 days to leave the country, following an alleged dream in which, he claimed, God told him to expel them….

    Also in 1972, Amin severed diplomatic relations with Israel, while turning to Muammar al-Qaddafi of Libya, as well as the Soviet Union, for support.

    In 1973, the United States closed its embassy in Kampala and in 1976 the United Kingdom closed its High Commission in Uganda.
    Uganda under Amin had embarked on a large military buildup, which raised concerns in Nairobi. Early in June 1975, Kenyan officials impounded a large convoy of Soviet-made arms en route to Uganda at the port of Mombasa….

    Amin also had strong ties to the Palestine Liberation Organisation (PLO). The Israeli embassy was offered to them as headquarters; and Flight 139, the Air France Airbus hijacked from Athens on 27 June 1976, was invited by Amin to stop at Entebbe International Airport in the city of Entebbe, 32 km from Kampala. The hijackers demanded the release of 53 PLO and Red Army Faction prisoners in return for the 256 hostages and were assisted by Amin’s troops. Amin visited the hostages more than once. The hijackers agreed to the release of non-Jewish and non-Israeli passengers and a transport plane, arranged by Amin, had taken off and landed in Europe….

    In October 1978, Amin ordered the invasion of Tanzania while at the same time attempting to cover up an army mutiny. With the help of Libyan troops, Amin tried to annex the northern Tanzanian province of Kagera. Tanzania, under President Julius Nyerere, declared war on Uganda, then began a counterattack, enlisting the country’s population of Ugandan exiles.

    On 11 April 1979, Amin was forced to flee the capital, Kampala, when the Tanzanian army, aided by Ugandan exiles who had united as the Uganda National Liberation Army, took the city. Amin fled to exile, first to Libya, departing Uganda in a Bell UH-1 registered 5X-UWG, where sources are divided on whether he remained until December 1979 or early 1980, before finding final asylum in Saudi Arabia….

    Idi Amin died in Saudi Arabia on 16 August 2003, and was buried in Ruwais cemetery in Jeddah.

    — קישור —

  10. מבולבל הגיב:

    לישראל יש עדיפות כלכלית וקשרי מסחר בגלל שישראל ממוקמת מקום נכבד ברשימת כלכלות העולם, ובין המדינות המתפתוחת מהר במערב.
    אל תנכסי רצון של חמלה ועזרה לחברות ענק ולמשקיעים וממשלות שעוסקים עם ישראל.
    העולם מורכב מאינטרסים, למדינות ערב ולשליטיהם אינטרס לשמר על שנאה גלויה ותוססת ברחוב לישרלא, בלי קשר למתרחש. אל תהיי תמימה.

  11. עופר יהלום הגיב:

    קודם כל , יחש מספר אי דיוקים במאמר:
    1. ביטול ההיגוי המזרחי ברדיו נעשה רק בשנות ה-80, ולא כפי שנרמז.
    2. השמאל החדש באירופה התנגד לישראל החל מהקמתו מסוף שנות ה-60, וחלקים ממנו ממשיכים בכך עד היום, תוך שהם תומכים בכל משטר עריצות כל זמן שאינו מורכב מבעלי עור בהיר.

    ואגב, לאידי אמין בתחלילת שלטונו היו קשרים טובים מאוד עם ישראל עד שניתק אותם.

  12. Henry Lowi הגיב:

    On the "singling out of Israel", John Dugard reminds us that Israeli rule over Palestine combines "colonialism, apartheid and foreign occupation", and notes as follows:

    For years the occupation of Palestine and apartheid in South Africa vied for attention from the international community. In 1994, apartheid came to an end and Palestine became the only developing country in the world under the subjugation of a Western-affiliated regime. Herein lies its significance to the future of human rights. There are other regimes, particularly in the developing world, that suppress human rights, but there is no other case of a Western-affiliated regime that denies self-determination and human rights to a developing people and that has done so for so long.

    See:
    — קישור —

  13. למגיב לפרוליך הגיב:

    למגיב לפרוליך:

    בתגובתך יש דוגמה יפה של חציית הקוו
    בין בקורת נכונה ואמיתית ,לאנטישמיות.
    ציינתה את גאידמק ולבייב (שניהם יהודים
    ושודדים גדולים,וגם "ציונים" ??),אבל שכתתה שיש מאות כאלה וגרועים מהם,לא יהודים,ולא ציונים,וה"דוגמאות" שלך אינן מקריות.
    פעם אחת פגשתי אדם שטען לפני שהיהודים
    הם אכי עשירים בעולם,ונתן לי דוגמה=
    למשל,משפחת רוקפלר.כשהסברתי לו שמשפחת
    רוקפלר לא יהודיה,הוא אמר לי"בטח שהיה
    להם איזה קשר עם יהודים,עם שם כזה !"
    כמו הספור של שני חברים שהולכים ברחוב,
    ואחד אומר שהאחות של מישהו זונה.
    השני עונה לו שלמישהו הזה אין לו אחות,
    ואז הראשון עונה לו "אם היה לו אחות,בטח
    הייתה זונה".
    האנטישמיות היא לא תופעה רציונלית ועל
    כן,לרוב,שורשיה בתת-ההכרה העמוקה ביותר,
    מאותה סיבה,היא "קופצת" ו"משתוללת" בלי
    שליטה ובלי שהאנשים מודעים לחומרתה וחוסר
    האוביקטיביות שלה,ומבלי לשים לב פעמים רבות.
    כשמותחים ביקורת לציונות,לפעמים מוצדקת
    (לא תמיד),הדרך לאנטישמיות קצרה מאוד,
    ומהר מאוד,מבלי להרגיש,עוברים את הגבול
    בין הביקורת הרציונלית לשינאה עוורת.

  14. אשר פרוליך הגיב:

    TO HENRY LOWI=

    SOME REMARKS=
    THE ELECTED GOVERNMENT OF PALESTINE DID NOT RECOGNIZE THE RIGTH OF ISRAEL TO EXIST
    PALESTINE IS NOT THE ONLY COUNTRY IN THE WORLD UNDER DOMINATION OF A FOREIGN POWER
    THIS COUNTRY AND THE ,"FOREIGN POWER", ARE
    SHARING THE SAME TERRITORY
    AND NOT SEPARATE BY SEA OR THOUSANDS OF KM
    NOT A SINGLE WORD ABOUT THE CONFLICT THAT EXISTS IN THIS AREA FOR MORE THAN 80 YEARS
    WHY ?

  15. צ.א הגיב:

    הלא ציונים היהודים בפלסטינה ולעניין זה לא חשוב מה התפיסה האידיאולוגיה העומדת מאחורי התנגדותם להמשך קיומה של מדינה ציונית ומציאה חלופה שפויה והוגנות יותר. חברו, לצערי, במרוצות השנים, אותו זעיר קטנטן העומד איתן כנגד הכוחות הציונים, בקשרים אם אלו אשר לא רק שרוצים להחליף מדינה זו באחרת אלא להשמידה. אותם הקשרים אם אלו היו תפיסות פאן-ערביות,אנטי שמיות, קומוניסטיים דוגמאטיים וכו’ היום הם לעומדים כקושי להצדיק חלופה אל-לאומית לחבל ארץ זה.
    אל לנו לחבור אם כאלו שימחתם על הישגי האינתיפאדה הינו רצח יהודים, או תקווה שבכך תחזור לכנה האומה האיסלמית, או אשליית החלופה של קימה של מדינת יהודים רק לאחר החומר ומשיח עלו.
    לטוב ולרע אנו נצטרך לחיות כאן בסופו של יום, ואנו חייבים לזכור ולחדד את הקשרים אם שותפנו במזה"ת ולא להסתכל לכוון אירופה. יש לנו למצוא את המיעוט המתקדם פה ובעזרתו לקדם את חזננו.
    צער הדבר שאיני יכול בנקודת זמן זו לפנות לכוחות הלא ציוניים אלא לסייג זאת לאותם היהודים. לא צלחנו להשתחרר מן התפיסה הציניות של הפרדת צבע, ונכנעו לפוליטיקה לאומית.

  16. Henry Lowi הגיב:

    Asher Frohlich should add that he also believes that Dov Ber Borochov has political solutions for the current situation, but Asher will not reveal to us what those political solutions might be.

    I’ll stand with Dugard, for now.

  17. דורון הגיב:

    "בין השאר רואים בתמיכה זו את המניע להתקפות האלימות על ארצות הברית – על הנחתים האמריקאים בלבנון בשנת 1983, הבסיסים האמריקאים בערב הסעודית (95′-96′), השגרירויות האמריקאיות באפריקה (1998), הספינה "קול" בתימן בשנת 2000, הפיצוץ בניו יורק בשנת 1993 וההתקפה הגדולה מכולן בספטמבר 2001… ואם התמיכה בישראל ופעילות הלובי הציוני נתפסות כגורמים התורמים למעשי האיבה הללו, הרי בהחלט יכול להגיע יום בו יוגש חשבון ליהודים האמריקאים, בין אם תמכו במדיניות החד-צדדית של ממשלתם ובין אם לאו."

    מצטייר מן המאמר כאילו הכותבת עצמה מחזיקה בדעות אלו. התמיכה בישראל היא שגרמה להתקפות טרור? ואם כן, אז התמיכה צריכה להיפסק? האם ארה"ב צריכה להיכנע לטרוריזם? אני יכול לומר רק דבר אחד – אם זו התגובה של האיסלם הקיצוני על תמיכה בישראל, הרי שהוא הרוויח ביושר את עובדת היותו "מוקצה מחמת מיאוס".

הגיבו לנתן.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים