טניה רינהרט ואני היינו חברים. אני הערכתי אותה ואהבתי אותה. היא היתה תמיד בראש החץ נגד הכיבוש אך איכזבה אותי כשנכנעה לאופנה ומתחה ביקורת קטלנית על יאסר עראפת. בכל מקרה עיקר המאמצים האינטלקטואלים שלה היו מגויסים לחשיפת הקנוניות של ארה"ב וישראל נגד העם הפלסטיני. היו רגעים שטניה היתה מפלגה של אשה אחת. בעניין אחד אני כועס עליה. למרות ההתנהגות המגעילה של אוניברסיטת תל אביב כלפיה היא לא היתה צריכה לנטוש את הארץ. איזה אסון שכך היא חוזרת אלינו! איזו אבידה!
האירופאים
האירופאים לא יודעים מה לעשות. ברור להם כי הרביעיה צריכה ללכת לקראת הפלסטינים, אך הם נראים מופחדים עד מוות מקונדוליזה. יש לי הצעה טובה. יש לנו כמה מאות ארגונים לא ממשלתיים בארץ שמעניקים לאירופאים זכות לממן אותם. אולי יש לנצל את הקשרים הטובים האלה להעביר מסר לאירופאים: כספכם אינו תחליף לתמיכה ברורה וחד משמעית בשלום צודק. אם לא תתנהגו כמו בני אדם יכול להיות שלא נקבל את כספכם.
מק"י-חד"ש
חברנו דני פתר מחה במכתב למערכת לפני כחודש על כך שמק"י ראתה לנכון לנזוף באופן פומבי על התנהגות ח"כ מוחמד ברכה. פתר ראה בהחלטה זאת מעשה הפוגע באחדות מק"י-חד"ש. התפתח דיון קצרצר שבמרכזו ניתוח של יובל הלפרין על הבעיות האסטרטגיות העומדות בפני השמאל הישראלי הלוחם. אך מה לעשות, לא התפתח דיון. למישהו איכפת?
סטלין – גם כן בן אדם?
רק למדנו לשנוא את סטלין כפי שצריך ולהתפלל כל בוקר "סטלין שווה היטלר" ועינינו צדו מודעה מעניינת בגיליון האחרון של "הניו יורק ריביו אוף בוקס". המודעה מוקדשת לספר חדש "מלחמות סטלין (1953-1939)" מאת ג"פרי רוברטס. במודעה מובאת המלצה מאת ההיסטוריון ריצ"רד אוברי הקובעת: "הגנה איתנה על סטלין כדיקטטור בשעת מלחמה ומפקד-על לאחר המלחמה (ו…) אחד מהתיאורים הנרטיביים הטובים ביותר שיש בידינו על סטלין האמיתי". אוברי, אגב, פירסם ב-2004 ספר על הדמיון בין סטלין ובין היטלר… ההוצאה לאור של אוניברסיטת ייל מפרסמת ספר הגנה על סטלין? לאן הגענו.
הזמנה מגעילה
יש סיכוי שהניאו-שמרנים למיניהם מתגנבים להם בחזרה לביב השופכין שממנו פרצו כדי לנסות להצית תבערה עולמית. אבל גל הימין החדש לא נסוג לחלוטין וכראייה לכך הולך ופורח אצלנו מרכז בינתחומי ספק אקדמי בהרצליה. ביבי "ליקק" להרבה מיליונרים והם גמלו לו בהקמת "אוניברסיטה" של הימין הישראלי. אמת, אקדמאים רבים הלכו לשם מתוך חוסר ברירה והמנהלים הכאילו ליברלים של האוניברסיטה הבינו שיש צורך להעסיק ליברל אחד או שניים לשם הסוואת האופי המהותי של המוסד.
על כן הופתענו ונגעלנו כאשר הגיעה לידינו הזמנה מהודרת לכנס בינלאומי משותף למרכז הבינתחומי ולקרן היינריך בל. הכנס מוקדש לארבעים שנה למלחמת ששת הימים. קרן היינריך בל לא יכלה למצוא לה שותף גרוע יותר לנושא זה. ומי יצילנו מהפנלים המאוזנים האלה כמו "שולמית אלוני וחנן פורת", האם באמת נחוץ לסעוד עם אוריאל רייכמן ושמעון פרס? יש כמובן כמה אישים טובים בתוכנית. יש כאלה שסבורים שמדובר באיזון. אני חושב שמדובר בקישוט.
אני לא חושב שטניה "נכנעה לאופנה" כלשהי. עראפת לא היה פרה קדושה, טעה מאוד בהערכת הממסד הישראלי וחלק מהביקורת שלה כלפיו היה נכון גם לדעתי.
הצער על מותה הוא גדול, וכך חשים גם אנשים כמוני, שלא תמיד הסכימו למה שטניה כתבה ואמרה. התרומה שלה לדיון בתוך מחנה השלום הייתה מרשימה, והוויכוח הפנימי יהיה דל יותר בלעדיה.
לחיים, בגלל הנסיבות אני מתייחס רק לשאלת אוסלו. זו בוודאי הפעם הראשונה בתולדות השמאל שאנשי שמאל מבקרים באותו סגנון מוחץ ומעליב את השגיאות של הנהגת עם המדוכא (אם אמנם היו כאלה) מצד אחד ואת הפשעים של שליטי העם המדכא מצד שני.
מרוב התקפות על "אוסלו" יוצאים שליטי ישראל פטורים מכך שהם חיבלו בהסכם ואחראים לכישלונו.
מר קמינר: אתה סבור שיריקה על מק"י-חד"ש הפכה לנושא מאוד מרכזי בכתיבה שלך. זה מאוד אופנתי, אבל אתה לא מציע דבר במקום המפלגה היחידה היהודית-ערבית ובעלת המסר הסוציאליסטי. אתה עסוק בתרגילים אינלקטואליים המעניינים עשרות או אולי מאות אנשי שמאל, אבל אתה לא נותן את דעתך על המאבק הפוליטי העקבי והארוך של מק"י-חד"ש למען הנדכאים היהודים והערבים. וגילוי נאות אני לא חבר בחד"ש-מק"י, אבל אני חושב שזו התנועה החשובה והרלוונטית כיום בישראל, חרף הייצוג המצוצמם בכנסת.
יוסי, שלום,
לא היתה שום יסוד פוגעני או מעליב בהערתי הנ"ל. אין סתירה בין תמיכה במק"י ובין ביקורת עליה.
אגב, אני מכהן כחבר של ועדת הביקורת המרכזית של חד"ש.
אינני מבין את הדיכוטומיה שבה נוקט קמינר בתגובתו לדברי חיים ברעם:
פשעים (של ישראל) לעומת שגיאות (של הרשות).
לדעתי מן הבחינה הלוגית הדברים אינם מתיישבים.
צריך היה לנסח זאת בשני אופנים:
פשעים (של ישראל) לעומת פשעים (של הרשות)
או:
שגיאות (של ישראל) לעומת שגיאות (של הרשות)