הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 במרץ, 2007 58 תגובות

כולנו התרגלנו כבר לתקשורת הישראלית הצייתנית בכל הקשור ל"ביטחון המדינה" או לסכסוך עם הפלסטינים. על כך מפצה אותנו התקשורת בביקורת על שרים וחברי כנסת, על נושאי תפקידים: מינויים או הדחתם. ביקורת זו לא פעם נוהגת בבוטות ובציניות, יוצרת מהומה גדולה וכך נוצרת התדמית של עיתונות חופשית – תוססת וגועשת. אך כאמור כאשר מדובר בעניינים "החשובים באמת" כמו ביטחון ומלחמה, התקשורת עומדת דום ומצדיעה להסברה הממשלתית ומתמסרת לגדודי דוברי הממשלה. הנה מלחמת לבנון השנייה – לא היה כמעט שדרן או עיתונאי שהעז לצאת נגד מלחמה זו מראשיתה.

כמה הופתעתי איפה לקרוא את דברי העיתונאי צבי בראל ("הארץ" 28.1.07): "… כך שגם אם הנייה יחבוש כיפה וחאלד משעל יזמזם את ‘התקווה’, קל וחומר אם עבאס יורה ללמד את סיפור הגבורה של מצדה בבתי הספר הפלשתיניים – ישראל לא רוצה ולא יכולה להציג אלטרנטיווה מדינית שתוביל לכינון מדינה פלשתינית עצמאית ודמוקרטית. לא רוצה, משום שכל הצעה כזאת פירושה נסיגה מרוב השטחים ופירוק רוב ההתנחלויות" ("העיקר שממשיכים להחרים").


הנה בקיצור נמרץ כל הסיפור על רגל אחת. ואם גם נכתבו, ועוד ייכתבו אלפי מאמרים על רצונה של ישראל בשלום, ושגריריה בכל העולם יחזרו על שאיפתה זו, ואם, לא רק מומחי המדינה לביטחון אלא גם רוב פרופסוריה יצטרפו מעל כל דוכניהם כרגיל למקהלה זו, זה לא ישנה את הנכונות של דברי בראל האקטואליים – בדיוק היום בעת כינוס ועידת ריאד של המדינות הערביות.


לוועידה זו יש כמובן להתייחס ברצינות רבה, הרי זה כנס של 22 מדינות ערביות המציעות לישראל בפעם הראשונה מאז קיומה הצעה לשלום מלא מצד כל המזרח הערבי, לנורמליזציה מלאה ביחסיהם עם ישראל.


יוזמת ריאד מציבה במרכז את העיקר – נסיגה לגבולות 67′ ופתרון בעיית הפליטים הפלסטיניים – וטוב שכך. באי הוועידה גם מבקשים לדעת אם ישראל מקבלת את יוזמת הוועידה או מסרבת לה.


למרבה הצער – אבל לא בהפתעה – התשובה הישראלית היא שוב סירוב, וכדרכה בעבר, חמקנית וצבועה. אהוד אולמרט מציע בעצם לרוקן את היוזמה מכל תוכן. הוא ביקש מקונדוליזה רייס לדאוג שבוועידת ריאד לא יופיעו ניסוחים מחייבם על הסדר הקבע, או על נושאי הליבה וסוגיות שנויות במחלוקת כמו ירושלים, הפליטים וגבולות 67′. הוא מתנגד גם לשתף את הממשלה הפלסטינית בדיונים. בישיבת הממשלה הוא תקף את יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן: "הוא מפר, באופן בוטה סדרת התחייבויות שניתנו לישראל ובמיוחד התחייבות שלא תוקם ממשלת אחדות פלשתינית לפני שגלעד שליט ישוחרר" (חטופים לבנונים המוחזקים ע"י ישראל או אף אלפי אסירים פלסטינים – הס מלהזכיר). אולמרט דורש קודם כל לחזור למפת הדרכים ומתווה-השלבים שהראשון שבהם הוא "הפסקת הטרור" ובהמשך מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. ופתאום אולמרט, לנוכח היוזמה של כל המדינות הערביות, דורש רק מו"מ ישיר עם הפלסטינים. קונדוליזה רייס משתתפת באותו משחק, היא מציעה קודם צעדים "בוני אמון" עם אבו מאזן, פגישות בהן ישאירו "דלת פתוחה" לשיחות על הסוגיות האחרות בעתיד.


בדבריהם של שני אלה אפשר ממש לחוש כמה עזה תשוקתם בקידום תהליך השלום, מה גדול רצונם להתיישב מהר ככל האפשר ליד שולחן הדיונים עם כל הפרטנרים שהתגלו כאן, ומה רב חפצם להסיר הצידה דברים שוליים ולגשת מיד לדון בבעיות המרכזיות…


כל מי שבאמת שואף לפתרון של שלום עם הפלסטינים והעולם הערבי כולו חייב להבין שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מלחמה על שטחי גבול בין שתי מדינות – כמו שהיו רבות ממלחמות אירופה. הוא לבטח לא מאבק בין עם נאור לבין עם ברברי כפי שחושבים ישראלים כה רבים כתוצאה מן האווירה שנוצרה כאן. זה גם לא סכסוך בן 100 שנים של שני עמים על אותה אדמה. לפי קו ההסברה הישראלי המקובל, המציב כובשים ונכבשים באותו מישור ומצרף את ה-100 שנה כדי להראות שזו תופעה בלתי נמנעת, חסרת פתרון ובסופו של עניין טבעית לגמרי.


לכן צריך להבהיר בבירור: הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך קולוניאלי בין עם כובש לעם משועבד השואף להשתחרר משלטון הכיבוש.


לפלסטינה באו ציונים, התיישבו בה, ודחקו את התושבים הילידים. כלל לא חשוב מה היו הסיבות, הנימוקים, האידיאולוגיות (אפילו סוציאליסטיות כביכול), גם לא חשוב אם המתיישבים מבחוץ היו אידיאליסטים, חלוצים או חמסנים, אם מניעיהם היו טובים או רעים ואפילו לא אם דרכי הכיבוש היו אכזריות או "מטיבות". גם לא חשוב אם הם נהגו ב"כיבוש נאור" או ברוטאלי – העובדה החשובה והעוטפת כל היא שעם אחד בא במקום השני. מעשה זה או הסיטואציה הקולוניאלית הזו היא הקובעת את מכלול יחסי שני העמים האלה, היא הקובעת מי צודק ומי אינו צודק בהתמודדות זו. שום עם לא ישלים עם סיטואציה קולוניאלית ויאבק בה כל עוד רוחו בו. לכן לא ישרור שלום כאן כל עוד ממשיכה להתקיים כאן הסיטואציה הקולוניאלית – הכיבוש.


את ההיסטוריה אי אפשר לגלגל אחורה. את המדינות שקמו על בסיס הקולוניאליזם אי אפשר לבטל. זה כלל לא שאלה של "זכות קיום". אי אפשר לתקן עוון, נורא ככל שיהיה, ע"י עוון אחר. אך אפשר לדעת מי נושא באחריות למצב זה. מי המשתלט והמגרש ומי הקורבן. במקרה הישראלי-פלסטיני המצב מבחינה זו ברור בהחלט. ישראל היהודית היא החייבת בחוב ענק לעם הפלסטיני. כל מה שניתן לעשות היום למען תיקון העוול ההיסטורי הוא להחזיר לאומה הפלסטינית לפחות את נכסיה שנגזלו ממנה אחרי 67′, כלומר נסיגה מוחלטת מכל כיבושי 67′ בלי "אבלים" ובלי "אי אפשר-ים". הדבר השני הוא להכיר בזכות השיבה. זה המעט שישראל חייבת לפלסטינים. ובדיוק את זאת מציעה היוזמה של ועידת ריאד ולכן זו הצעת שלום אמיתית וברת קיימה.


אבל כאשר ועידת ריאד מציעה זאת לישראל, היא נענית כפי שראינו לעיל בנימוקים כמו: "לחפש אופק מדיני", "להתחיל בתהליך", "לדחות את שאלות הליבה".


ישראל כבר מציגה את יוזמת ריאד כאולטימטום שאין להיכנע לו. האמת היא פשוטה יותר: אין באמת טעם למו"מ ארוך וחדש, ולדיונים ארוכים משום שהיוזמה מציגה תנאים מינימליים. הפסקת כיבוש אינה שאלה למו"מ וכך גם לגבי זכות השיבה לפליטים. זו שאלת קבלת אחריות מצד ישראל למעשיה. רק אחר כך יבוא מו"מ לביצוע ההסכם הכולל עם כל מדינות ערב ובעיקר עם מדינת פלסטין שתקום. ישראל העומדת בסירובה לדרישות אלה עומסת על שכמה אחריות איומה של המשך המלחמה הקולוניאלית על כל הסבל וההרס שתמיט לבטח על שני העמים גם יחד.


* * *


ישראל בסירובה נתמכת על ידי ארה"ב. בלי עזרה זו לא היתה יכולה להתמיד במדיניותה ובמעשיה מאז 67′. שום יישוב או התנחלות, שום גדר ושום מחסום לא היה בא לעולם בלי הסכמתה. ארה"ב לא עושה זאת "למען" ישראל אלא כדי לתמוך במאחז אסטרטגי נאמן שלה במזרח התיכון. בעקבות כישלונה בעיראק, וכישלונה של ישראל בלבנון, ובלחץ המדינות הערביות התומכות בה בהן גובר הלחץ העממי נגד מדיניות ארה"ב באזור – היא מעמידה פנים שהיא "פתוחה" גם להצעות הבאות מריאד. ייתכן שלנוכח המציאות המשתנה כאן תצטרך אמריקה בעתיד לשנות מעט את מדיניותה אפילו כלפי ישראל, אך ההערכה-מחדש זו עדיין לא הגיעה. עדיין יכולה ישראל לעמוד בסירובה לשלום בעזרה אמריקאית.


אך נחזור לדברי בראל בפתיח – אלה אמיתיים ופשוטים. ישראל אינה מחפשת את השלום כי אינה רוצה לסגת מהשטחים הכבושים. היא עדיין מקווה להכניע את הפלסטינים כי עדיין היא אינה מוכנה לקחת אחריות על גירוש הפליטים, כי עדיין אינה מוכנה לקחת אחריות על מעשיה.

תגובות
נושאים: מאמרים

58 תגובות

  1. אהוד אלחנתי הגיב:

    "גירוש הגרמנין לא היה מוצדק אבל אינו פשע מלחמה"?
    באמת אינני מבין אותך שמואל אמיר: גירוש אוכלוסיה ילידית חפה מפשע ממקום מושבה אינו בגדר פשע מלחמה?
    גם אם המלחמה הייתה מוצדקת הרי שלמנצח אין שום זכות לבצע טרנספר באוכלוסיה של הצד המפסיד.
    יתרה מזו – אם צבא גרמניה פלש לשטחה של ברית המועצות ובתגובה הצבא האדום הדף את הפולשים הרחק אל מעבר לגבול הרי שגם לצה"ל הייתה הזכות המלאה להדוף את הצבאות הערביים שתקפו את המדינה היהודית שאך זה קמה.
    לא ידוע לי שצה"ל פלש אל שטחן של המדינות הערביות במאי 48. זאת הוא עשה – כמו שהצבא האדום עשה, ובצדק – כשהתהפך הגלגל והצבאות הערביים הובסו במלחמה.

    מלבד זאת אינני מבין מדוע אתה רןאה בגבולות 67 את הגבולות העתידיים. הרי ישראל כבשה שטחים שהיו מיועדים למדינה הפלסטינית ומדוע שלא תיסוג מהם במסגרת הסכם שלום עתידי, הרי לשיטתך הם שטח כבוש לכל דבר ועניין בדיוק כמו השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים?

  2. רובין, אתה מתלוצץ מן הסתם הגיב:

    "מלחמת 48 היייתה מלחמה יזומה של של הציונים שכל מטרתה טרנספר…"…אין לך בושה? הצד היהודי הסכים לתוכנית החלוקה והצד הערבי שלל אותה ופתח במעשי האיבה יום למחרת החלטת האו"ם. אלו הן עובדות היסטוריות פשוטות. במסגרת תוקפנותו הצד הערבי ביצע טיהור אתני בכל מקום שבו גרו יהודים ואשר נכבש על ידיו (היו 13 מקומות כאלו) ללא יוצאים מן הכלל. חלק מהערבים שחיו באיזורים שבשליטת הצד היהודי ברחו ללא שנותרתה עליהם יריה אחת, חלק גורשו וחלק נותרו במקומותיהם ללא פגע. אין גם כל עדות למדיניות מכוונת של גירוש ובדרך כלל מדובר היה ביוזמות מקומיות. על כן, הפלסטינים הם שהפרו את החלטה 181 ואת שאיבדו בשיקול דעת מוטעה ובכוונות טיהור אתני, אין סיבה להחזיר. ולגבי החלטה 194-גם אותה הפרו הפלסטינים הערבים. הם לא מעלים על דעתם את בינאום ירושליים ולא איפשרו לפליטים יהודים לחזור למקומות מגוריהם בשטחים שנכבשו על ידי ערבים במלחמת העצמאות.
    אם להיות שמאל עקבי משמע לסלף ההיסטוריה, מוטב לחתור לחוסר עקביות.

  3. רובין הרבטר הגיב:

    עמדתו של השמאל העיקבי בנושא גבולות ברורה וידועה: שטח פלסטיני שנכבש במלחמה תוקפנית
    צריך להיות מוחזר לבעליו החוקיים, מה גם שמלחמת 48 הייתה יוזמה מכוונת של הציונות הקולוניאליסטית שכל מגמתה הייתה עשיית טרנספר באוכלוסיה הילידית בפלסטין.

    על כן כל פיתרון של הסיכסוך חייב להתבסס על הכרה בהחלטת האו"ם 181 הקוראת להקמת שתי מדינות, ערבית (פלסטינית) ויהודית זו לצד זו.

    החלטה זו מתבססת על מה שידוע בשם "גבולות 47″ או "גבולות החלוקה".
    ישראל, במסגרת מלחמתה התוקפנית בעם הפלסטיני פלשה לשטחים שהיו מיועדים למדינה הערבית ובכך הפרה את החלטת האו"ם.

    גם את החלטת האו"ם הנוספת, זו שקוראת לשיבת הפליטים למקום מגוריהם הקודם (החלטה 194) ובינאום כל שטח ירושלים רבתי לא קיימה ישראל מעולם ולמעשה הפרה אותה.

    על כן כל אותם פתרונות מבית מדרשו של "השמאל הציוני" כפי שהוצעו לפלסטינים בועידת קמפ דייויד ובועידת טאבה לא התקבלו על ידי הפלסטינים ובצדק מבחינתם משום שאין הם מתקרבים אפילו להחלטות האו"ם.
    יוסי ביילין הציע למשלחת הפלסטינית בטאבה זכות שיבה של 50,000 איש לתחומי מדינת ישראל בכל שנה לתקופה של 10 שנים, הצעה שהשמאל הציוני ראה כ"נדיבה", אולם הפלסטינים דחו אותה מן הסיבה הפשוטה שהיא סותרת את זכותו הלגיטימית של העם הפלסטיני לזכות שיבה מלאה, בהתאם להחלטה 194.
    השמאל הציוני מסרב להפנים את מה שהשמאל העיקבי דורש כתנאי לפתרון הסיכסוך:

    1. זכות שיבה מלאה של פליטי 48
    2. נסיגת ישראל לגבולות החלוקה.

    שמואל אמיר כמייצג אותנטי של השמאל הזה הבהיר בעבר כי רק קבלת שני התנאים הללו הם הדרך היחידה לסיום הסיכסוך. כל נסיון לפתור אותו ללא הענות להם היא זריית חול בעיניים, ואת הדבר הזה לצערנו מיטיב הממסד הציוני לעשות תוך שהוא מטיל את האשמה על הצד הפלסטיני.

  4. רובין הרבטר הגיב:

    למגיב שמתחתי:
    אני אישה (ילידת ארצות הברית)
    לא, אינני מתלוצצת: העמדה של השמאל העיקבי גורסת שכל שטח פלסטיני שנכבש בכוח צריך להיות מוחזר לבעליו החוקיים – הפלסטינים – בין אם נכבש במהלך מלחמת 48 ובין אם נכבש במהלך מלחמת 67. שתי המלחמות היוו מעשה תוקפנות (מתוכנן מראש) ועל כן אין הבדל ביניהן.
    הטענה כי מלחמת 48 הייתה מלחמת מגן אין לה על מה שתסמוך. ישראל פתחה במלחמה ללא שום התגרות מצד מצרים, סוריה או ירדן, וכמו כן ביצעה טרנספר באוכלוסיה הפלסטינית.

  5. מה שתגידי רובין הגיב:

    גם אני יליד ארה"ב וזה בכל זאת לא מונע ממני לדעת את עובדות היסוד ביחס לסכסוך היהודי ערבי. ישראל לא פתחה, אגב, בשום מלחמה נגד שכנותיה. אלה פלשו לישראל במאי 48 מייד עם הקמתה על מנת להשמידה. ואם אינך מאמינה לי, אולי תאמיני לדבריו של אחד משגרירי מדינות ערב באו"ם באותה תקופה (שכחתי את שמו) שבדיון באו"ם אישר שהצד הערבי פתח במלחמה והוסיף שהוא גאה בכך. אפשר להיות שמאל, ואפילו שמאל קיצוני ועדיין לא לסלף את העובדות ההסיטוריות הבסיסיות.

  6. חיים הגיב:

    רובין יקירה, מתקשה בעברית?
    את כתבת,
    "הטענה כי מלחמת 48 הייתה מלחמת מגן אין לה על מה שתסמוך. ישראל פתחה במלחמה ללא שום התגרות מצד מצרים, סוריה או ירדן"

    זו טעות עובדתית במקרה הטוב, סילוף מכוון במקרה הפחות טוב. דעותייך על פתרון הן שלך כמובן וזכותך המלאה להחזיק בהם, אף אחד לא ממש שאל אותך עליהן. יש לך במה לגבות את הטענה שציטטתי מהודעתך, או שמה החלפת נושא כי קשה לך לגבות אפילו עם דברייך שלך?

  7. רובין הרבטר הגיב:

    תראה ידידי:
    הטיעונים שלך מאפיינים את הרדידות המחשבתית של המרכז הלאומני – בורגני:
    הפיתרון אותו מציעים רובם של הכותבים באתר הוא זה שפירטתי בפניך, ואשר מכבדות את ההחלטות הבינלאומיות:
    נסיגה משטחים כבושים, ושטחים אותם כבשה ישראל במלחמת 48 הם שטחים כבושים לכל דבר ועניין.
    חזרה של כל פליט הרוצה בכך לשטחים מהם גורש הוא, אביו, סבו ואבי סבו. אלה מן הפליטים שיוותרו על זכות השיבה יקבלו פיצויים בעבור שנות הסבל שעברו עליהם, ושלו אחראית ישראל.

    יתכן שהפתרון הזה אינו מוצא כן בעיניך, אבל זו מן הסתם בעיה שלך ושל אלה המשתייכים לשמאל הבורגני ציוני.

  8. יו לון מונסטר הגיב:

    רציתי לפרט יותר לגבי סטלין ולספק קישורים ישירים, אבל משטר פוטין חסם את הגישה לאתרי הארכיב הרלבנטיים.

    — קישור —

הגיבו לרובין, אתה מתלוצץ מן הסתם

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים