הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 באפריל, 2007 11 תגובות

כנס בינלאומי המוקדש לנושא "חנה ארנדט והמצב האנושי" ייערך באוניברסיטת בר-אילן החודש. קרן היינריך בל, המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת באזל וקרן מרק ריץ’ בשוויציריה מעניקים אף הם חסות לאירוע שמתקיים בתמיכת נשיא האוניברסיטה, פרופ’ משה קוה. היוקרה המופלגת של חנה ארנדט שנולדה בגרמניה (1906-1975) בקרב חוגי האינטליגנציה בארה"ב ובאירופה, מסבירה בנקל את שורת הכנסים וההרצאות האקדמאיות שנערכו לכבוד 100 שנה להולדתה. אולם בעוד שמעמדה וזוהרה הבינלאומי איתן זה עשורים, לא כן המצב בארץ. דווקא כאן, למרות הקשרים שלה לפעילות הצלה והגירה לישראל לאחר עליית היטלר לשלטון, היתה ארנדט מושמצת ומנודה, על שום הסלידה שלה מהממסד הציוני. יתר על כן, מראשית ימי המדינה היא היתה בין המבקרים החריפים של מדיניות בן גוריון ושל היחס המתנשא של ישראל לסביבה הערבית.

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר ארנדט באה ב-1961 לישראל כעיתונאית בכירה מטעם כתב העת האמריקאי הנחשב, הניו יורקר. ארנדט, שבאה לסקר את משפט אייכמן, סירבה להצטרף למקהלה ששיבחה והיללה את המשפט. בכתבותיה, שקובצו ונערכו לאחר מכן לכדי הספר "אייכמן בירושלים, דו"ח על הבנאליות של הרוע", ארנדט העזה למתוח ביקרות נוקבת על משפט אייכמן בפרט, ועל מערכת המשפט הישראלית בכלל.


"העולם היהודי", על כל זרמיו ומנגנוניו, האשימו אותה בבגידה חמורה ביותר בקודש הקודשים – הגרסה הציונית הרשמית והממלכתית של השואה.


שנים רבות לפני משפט אייכמן, ושנים רבות אחריו וללא קשר אליו, היתה ארנדט לכוהנת הגדולה של הליברליזם הימיני האנטי-מרקסיסטי. ספרה "שורשי הטוטליטריות" שפורסם לראשונה ב-1951 היה לטקסט כמעט רשמי של הממשל האמריקאי, בזכות ההצדקה שהוא סיפק למלחמה הקרה. בספר זה ארנדט ניסתה לבנות תשתית רעיונית-אינטלקטואלית לתפיסה הרדודה והפשטנית לפיה המאבק בין ארה"ב וברה"מ היה מאבק בין "החופש" לבין "הרודנות". באותן השנים ארנדט גם נטמעה בקרב החבורה המפוקפקת של "האינטלקטואלים של ניו יורק", קבוצה שבהמשך נהפכה לזרוע ממשית של ה-CIA במלחמה הקרה.


כמובן שלא די בקשרים אלה בכדי לפתור אותנו מהחובה להתייחס לתיאוריות של ארנדט במישור הרעיוני-עיוני. הכותב מקווה לשוב ולנתח בהרחבה בעתיד הקרוב את ספרה "שורשי הטוטליטריות", ספר שבמידה רבה עיצב את הליברליזם השמרני המודרני. ואולם למרות שההתייחסות לארנדט במישור הבינלאומי התמקדה בנושאים "אוניברסאליים", יחסה השלילי לישראל הרשמית היה סוד גלוי.


יחס שלילי זה מסביר מדוע הוגים רדיקלים חשובים באקדמיה הישראלית רכשו לה יחס של כבוד והערכה. ארנדט לא פחדה לתקוף את הציונות ואת הממסד הפוליטי הישראלי, ואת בן גוריון בראשו. מנגד, אומץ ליבהּ בעניין זה הפך אותה למושא השפלה וזלזול בקרב החוגים הקובעים במדינה. הממסד האקדמי הישראלי מילא תפקיד מוביל במערכת ההשמצות האישיות נגדה. כך נוצר פרדוקס בו חוגים ביקורתיים-שמאליים באקדמיה הישראלית נשבו בקסמיה הרעיוניים של ארנדט – למרות שהגותה לא היתה חלק מהשמאל.


השנים עוברות וחולפות. ארנדט כבר נפטרה לפני יותר משלושים שנה. ובכל זאת עדיין כמעט ואין הוגי דעות רציניים בזרם הליברלי (האנטי-קומוניסטי והאנטי-מרקסיסטי) המשתווים לה. ארנדט, שכישוריה האינטלקטואליים מרשימים לכל הדעות, נלמדת בעולם הגדול כנביאת הדור. תופעה זו מתאפשרת במידה רבה על יסוד הטענה הרעועה לפיה היא אינה שייכת לא לימין ולא לשמאל, והינה "מעבר לימין ומעבר לשמאל". אך לאקדמיה במחוזותינו יש בעיה. כשאנשיה יוצאים אל מעבר לים, הם שומעים ניסים ונפלאות על חנה ארנדט, ואולם בשובם למולדת מזכירים להם כי מדובר ב"שונאת ציון". לא רק זאת, אלא אף באחת מין הסוג הגרוע ביותר, "בת סוררת".


אם כן, מה קובע כאן בישראל את דמותה הרוחנית ומעמדה של ארנדט? הרייטינג העולמי או שמא הרייטינג המקומי? ההחלטה לערוך כנס בבר-אילן החודש, בשיתוף כמה מוסדות יוקרתיים נוספים, מספקת את התשובה. כנס זה, שהוא רק האחרון בשורה של כנסים שנערכו ב-2006 (שנקראה בפי רבים "שנת ארנדט"), מראה כי בבר-אילן נכנעת האקדמיה הישראלית כניעה מבישה (מנקודת הראות שלה עצמה) לאישים השמאליים בתוכה שאימצו את ארנדט ללבם – בזכות יכולתה להגיד "לא" לשובניזם המקומי. הרייטינג בחוץ הוא הקובע.


אפשר גם להסביר את התופעה מזווית שונה. ניתן לטעון כי הממסד האקדמי הישראלי מוכן להסתגל לאופנה השלטת בעולם הגדול לגבי חנה ארנדט, מכיוון שמעמדה כהוגה דעות ימנית, אנטי-מרקסיסטית ואנטי-קומוניסטית, חשובה אף יותר מההסתייגות שלה מפועלה של הציונות. כך שלמרות היותה "בת סוררת" במידה מסוימת, בשורה התחתונה היא נותרת "בת נאמנה" על שום שירותה את "הצד הנכון" במלחמת התרבויות. למלחמה זו, שלתפיסתם נמצאת במרכז המאה ה-20 ונמשכת עד לימינו אנו, דרושה כל תחמושת אפשרית.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. עקיבא אור – המשך הגיב:

    המשך…

    כיוון שנתבקשתי לציין את המקור אצטט מ"אפילוג" כמה קטעים.

    (החל מתחתית ע’ 278)

    "בעיני היהודים, שחשבו אך ורק במושגים של ההיסטוריה שלהם,לא נתפס האסון שקרה להם תחת שלטון היטלר, שבו הושמד שליש מן העם, כפשע מהסוג החדש ביותר, הפשע חסר התקדים של רצח עם, אלא להיפך כפשע העתיק ביותר שזכרו והכירו. אי-הבנה זו, שהייתה כמעט בלתי נמנעת, בהתחשב בעובדות של ההיסטוריה היהודית, וחשוב עוד יותר, בהתחשב בהבנה העצמית ההיסטורית היהודית בת-זמננו, עומדת בבסיס כל הטעויות והמגרעות שנתגלעו במשפט בירושלים. איש מן המשתתפים לא הצליח לתפוס את מלוא הזוועה של אושוויץ. השונה במהותה מכל גילויי האכזריות של העבר, כיוון שהן התביעה והן השופטים, סברו שאין זה אלא הפוגרום הנורא ביותר בהיסטוריה היהודית. לכן הם האמינו שקו ישיר עובר מן האנטישמיות המוקדמת של המפלגה הנאצית לחוקי נירנברג, ומהם לגירוש יהודי הרייך, ולבסוף לתאי הגזים. מבחינה פוליטית וחוקית לעומת זאת , היו אלה פשעים שונים לא רק במידת חומרתם אלא גם במהותם". (ע’ 279)

    "הפשע החדש, הפשע כלפי האנושות, במובן של פשע "כלפי המצב האנושי" או כלפי עצם טבעו של המין האנושי הופיע כאשר המשטר הנאצי הכריז כי העם הגרמני לא רק שאיננו מוכן שיהיו יהודים בגרמניה, אלא שהוא מבקש להעלים את כל העם היהודי מעל פני האדמה.

    יש להבדיל הין גירוש עם לבין רצח עם, על אף ששניהם מהווים עבירות בינלאומיות.

    גירוש הוא עבירה נגד אומות אחרות בעוד שרצח עם הוא התקפה על עצם המגוון האנושי.

    כלומר נגד מאפיין של "המצב האנושי" שבלעדיו המלים "המין האנושי" או "האנושות" מתרוקנות מכל משמעות.

    אילו הבין בית-המשפט בירושלים כי קיימים הבדלים בין אפליה, גירוש, ורצח-עם, היה מתברר מיד כי הפשע העליון שעמו הוא מתעמת – ההשמדה הפיזית של העם היהודי – היה פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי, ושרק בחירת הקרבנות, לא טבעו של הפשע, יכלה לנבוע מן ההיסטוריה הארוכה של שנאת יהודים ואנטישמיות.

    כיוון שהקרבנות היו יהודים היה זה אך צודק ונכון שבית משפט יהודי ישב בדין.

    אך כיוון שהפשע היה פשע נגד האנושות היה צורך בבית-דין בינלאומי כדי לעשות בו צדק.

    … בין קולותיהם של בני סמכא רבים שהביעו התנגדות לבית המשפט בירושלים ותמכו בבית-דין בינלאומי, היה רק אחד, זה של קארל יאספרס, [פילוסוף גרמני ע.א.] שקבע בצורה ברורה וחד-משמעית בראיון רדיו שנערך לפני פתיחת המשפט ושפורסם אח"כ ב"דר מונאט"

    כי "הפשע נגד היהודים היה גם פשע נגד המין האנושי" וש"כתוצאה מכך פסק הדין יכול להינתן רק על ידי בית משפט המייצג את האנושות כולה".

    … יאספרס המשיך וקבע שרק דבר אחד היה וודאי: "הפשע הזה הוא גם יותר וגם פחות מרצח רגיל" ואף כי לא היה זה "פשע מלחמה" אין כל ספק ש"המין האנושי היה נכחד לו היו מתירים למדינות לבצע פשעים כאלה" (ע’ 281)

    … בדיוק כשם שרוצח מובא לדין מפני שהוא הפר את החוק של הקהילה, ולא מפני שהוא גזל ממשפחה פלונית את הבעל, את האב, את המפרנס שלה, כך גם עובדי המדינה, רוצחי המונים מודרניים אלה, חייבים לעמוד לדין מפני שהפרו את הסדר של המין האנושי ולא מפני שהרגו מיליוני אנשים. אין דבר המזיק יותר להבנת הפשעים החדשים הללו, או מפריע יותר לגבש חוקי עונשין שיאפשרו לטפל בהם מאשר האשליה הנפוצה שרצח ורצח-עם הם פשעים הדומים זה לזה בעיקרם. ולכן "רצח-עם" איננו למעשה פשע חדש. העניין הוא שרצח-עם מפר סדר אחר לחלוטין ופוגע בקהילה אחרת לחלוטין. כיוון שבן-גוריון ידע היטב שכל הוויכוח דן למעשה בתקפותו של החוק הישראלי הוא התבטא בסופו של דבר בנבזות ולא רק באלימות נגד מבקרי ההליכים שנקטה ישראל: " יגידו כל "המומחים כביכול" מה שיגידו, טיעוניהם הם "התפלמסויות" הנובעות מאנטישמיות וכשמדובר ביהודים – מ"תסביך נחיתות". על העולם להבין, אנחנו לא נוותר על האסיר שלנו". (ע’ 283)

    … "בסיכומו של דבר, כשלון בית-המשפט בירושלים היה שהוא לא התמודד ישירות עם שלושה נושאים בסיסיים שכולם היו ידועים בהחלט ונדונו בהרחבה מאז הקמת בית-הדין בנירנברג [ב- 1946 ע.א.] : 1) הבעיה של עיוות דין בבית משפט של מנצחים.

    2) הגדרת תקפו של "פשע נגד האנושות" 3) הכרה ברורה בכך שאת הפשע הזה מבצע פושע מסוג חדש." (ע’ 285)

    ברור שבישראל לא אהבו את הקביעה הזאת.

    עקיבא אור

  2. חברתי הגיב:

    האקדמיה בישראל עסוקה בשאלות של רב תרבותיות ואנטי לאומנית (נושאים מבורכים וחשובים כשלעצמם) אך סולדת מהתעסקות בנושאים כלכליים-חברתיים ולכן ארנדט "הרדיקלית" מתאימה לה כמו כפפה ליד כשם שברלין, טלמון וההוגים האקזיסטנציאליסטיים בעבר וההוגים הפוסט מודרנים כיום מתאימים לה. הנ"ל כולם הם שמאל פוליטי וימין כלכלי.
    באקדמיה בישראל לומדים מעט מאוד מרקסיזם והגות סביבתית (אקולוגית) ובכלל לא נוגעים באנרכיזם, סוציאל דמוקרטיה ואנטי גלובליזציה.

  3. ד.ר הגיב:

    לחברתי –
    עם זאת, יש רבים השוקדים על תיקון המגמה הזו: דני גוטוויין מחיפה, דב חנין מת"א, ואורי רם ודני פילק מבאר שבע הם רק חלק מהחוקרים הרציניים שמעבירים קורסים או הרצאות אקס-קוריקולום בנושאי שלטון ההון והמערכת הכלכלית.

  4. ציוני הגיב:

    ארנדט לא אהבה שהיהודים מעמידים למשפט את רוצח עמם כי ליהודים אסור היה לדבר על השואה *שלהם*. בכך היא נפגשת עם השמאל שגם הוא מקבל פריחה מעצם קיומם הנפרד של היהודים המסרבים, בניגוד לתיאוריה המארקסיסטית, להיעלם.

    חוץ מזה היהודים לא סלחו לארנדט את היותה פילגשו של הפילוסוף האנטישמי והנאצי היידגר שכאשר היה הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג דאג קודם כל לטהר אותה מיהודים כולל מורו היהודי הוסרל.

    ארנדט ניסתה לחזור אל היידגר כשפחה חרופה החוזרת אלח אדונה גם אחרי המלחמה ובכך הגבירה את רגשות התיעוב של היהודים כלפיה.

    קמינר מנסה לגייס את ארנדט למלחמתו בציונות כי, כמו שהוא אומר, דרושה לכך ‘כל תחמושת אפשרית’. לכן גם יש חשיבות גדולה בשבילו לכנס בבר אילן המתקיים בין הייתר בחסות ‘קרן מרק ריץ’ בשוויצריה’. מה זה חשוב שמרק ריץ’ הוא מפיונר וגנגסטר מבוקש בארה"ב שמצא מקלט בשוויצריה. גם הוא וכספו המלוכלך כלולים בקטגוריה ‘כל תחמושת אפשרית’ של קמינר ואבירי המלחמה בציונות.

  5. יוסי ונטורה / מעניין… הגיב:

    מעניין שדברים אלה, באמת נכונים, נכתבים תמיד מחוץ לאקדמיה…

  6. ליברל: מאמר מטעה הגיב:

    מי שהכיר את חנה ארנדט לא סלח בגלל שטיהרה את שמו של מרטין היידגר בכך שהייתה לבת זוגתו, ולמרות שתמך בנאצים. היא בחוצפתה הרבה כמו דוד בן גוריון ורבים אחרים האשימה את המנהיגות היהודית-האירופית ובראשה היודנרט באסון, והגדילה לעשות בהאשמתם באסון אף יותר מהנאצים.
    חנה ארדנט התנגדה בצדק לדיכוי הטוליטרי של ברה"מ בשעה שלא מעט אינטלקטואלים שוטים במערב הלכו שבי אחרי סטלין ומאו.
    התיאוריה המדינית שלה העדיפה קהילות קטנות בעלות מעורבות פוליטית ודמוקרטית על מדינה גדולה וחזקה, ולכן שמחה מאוד על המרד שפרץ בהונגריה בשנות החמישים כנגד הדיכוי הסובייטי.

  7. reuven kaminer הגיב:

    אקי, שלום,
    אודה לך באם תוכל לתת לי את מראה המקום לגבי עמדתה ש ארנדט עהזכרת בהערתך הנ"ל.וד"ש.

  8. תרומתה של ארנדט הגיב:

    לדעתי התרומה היחודית של חנה ארנדט היתה הביקורת על משפט פושעי המלחמה הנאצים בגרמניה ב-1946.

    בנות הברית (בריטניה, ארה"ב, ברה"מ וצרפת) הקימו בית-משפט בינלאומי כדי לשפוט את ראשי השלטון הנאצי. אך הם לא רצו שהמשפט ייראה כאילו המנהיגים הנאצים נשפטים רק כיוון שהפסידו במלחמה, לכן חששו לנסח עיקרון משפטי חדש וניסו להסתמך על החוק הפלילי הקיים.

    זה לא היה משכנע במיוחד. "פשע מלחמה" הוא למשל הריגת שבויים. אך השמדה שיטתית ותעשייתית של ציבור שלם בגלל מוצאו איננה "פשע מלחמה" אלא פשע מסוג חדש.

    הבעיה היתה שרוב הנאשמים לא עברו – אישית – שום עבירה. הנאשם הבכיר – גרינג – שהיה סגנו של היטלר ומפקד חיל האוויר הנאצי, לא עבר אישית שום עבירה. גם ממלא מקומו של היטלר – רודולף הס – שבא לבריטניה ב-1941 ונכלא שם למשך כל המלחמה, לא עבר שום עבירה, ובכל זאת נידון למאסר עולם וישב בכלא עד יום מותו.

    גם גנרלים שפיקדו על הצבא לא השתתפו ברצח יהודים, צוענים וסלבים, במחנות ההשמדה, ונידונו למוות או לתקופות מאסר ארוכות.

    בגלל מה?

    הנאשמים טענו להגנתם שהם פעלו לפי חוקי המדינה בה חיו ולא עברו שום עבירה.

    זה היה נכון.

    בית המשפט ניסה להשתמש בחוקים נושנים נגד שודדי ים כדי להאשים כל מי שנמצא על ספינה כזאת – כולל הטבח – בשוד גם אם לא השתתף אישית בשוד.

    זה לא היה משכנע.

    חנה ארנדט טענה שכיוון שהפשע של "רצח עם" הוא פשע מסוג חדש, הוא מחייב ניסוח עיקרון
    משפטי חדש הקובע כי חוק, או מדינה, אשר מאפשרים רצח ציבור שלם בגלל מוצאו, הם מוסדות פושעים.

    רצח הוא פשע כי הרוצח נוטל לעצמו סמכות לקבוע מי יחייה ומי ימות אך החברה שוללת סמכות זו מהיחיד ומעניקה אותה רק לחברה כולה באמצעות החוק.

    את העיקרון הזה – טענה ארנדט – יש להכיל גם על מדינות. אסור להרשות שמדינה כלשהי תפעל להכחדת ציבור שלם.

    הפושע במקרה זה הוא לא היחיד אלא המדינה עצמה – וחוקיה. יש להכריז על מדינה כזאת ועל חוקיה כמדינה פושעת עם מערכת חוקים פושעת ועל כל מי שמציית למדינה כזאת ולחוקיה כשותף לפשע גם אם לא הרג איש במו ידיו.

    בנות-הברית סירבו לקבל את הרעיון ולנסח עיקרון משפטי חדש. הם חששו מכל חידוש העשוי להתפרש כאילו הנאשמים נשפטו רק בגלל שהפסידו במלחמה. הם ניסו להראות שלפי החוק הקיים, המסורתי, נאצים הם פושעים. אך בחוק הקיים יש רק פשע אישי ואין "חוק פושע" או "מדינה פושעת".

    כיוון שנאשם כמו גרינג לא רצח שום אדם ובכל זאת נדון למוות, זו היתה למעשה הוצאה להורג של שבויי מלחמה ולא "משפט".

    גם לגבי משפט אייכמן בירושלים טענה ארנדט כי בן-גוריון יכול היה להפוך אותו (באמצעות שיתוף שופטים ותובעים מהקהילה הבינלאומית) למשפט של האנושות כולה נגד המדינה הנאצית על פשע "רצח עם".

    חנה ארנדט הציעה לבן-גוריון להשתמש במשפט אייכמן (שגם הוא לא רצח איש במו ידיו…) לשם ניסוח עקרון משפטי חדש של "מדינה פושעת". הזדמנות שהוחמצה במשפט הבינלאומי בנירנברג ב- 1946.

    זה הרתיח את בן-גוריון שהתעקש להשתמש במשפט כדי לבסס מונופול ציוני על ה"שואה", לשם הפיכתה לאמצעי סחיטה פוליטי.

    עד היום טרם התקבל העיקרון של "מדינה פושעת" או "חוק פושע" בחוק הבינלאומי ולכן התקשה בית-המשפט הבינלאומי בהאג למצוא את מילושביץ אשם.

    עקי

  9. עקיבא אור הגיב:

    ב-1961 הייתה ארנדט כתבת השבועון הניו-יורקי "ניו-יורקר" במשפט אייכמן בירושלים. היא דיווחה כל שבוע לשבועון על המשפט.

    היא הייתה פליטה מגרמניה הנאצית ובעלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטה גרמנית. לאחר שנמלטה מגרמניה לצרפת פעלה רבות להצלת יהודים מהנאצים.

    היא לא הייתה ציונית.

    היו לה הרבה הערות ביקורתיות על המשפט, על התביעה, על ישראל ועל בן-גוריון.

    היא הבינה את הבעיות שהעלה המשפט בצורה מעמיקה בהרבה מרוב הישראלים שרצו בסה"כ להראות שלאחר הקמת מדינת ישראל "יש דין ויש דיין" לרוצחי יהודים.

    הישראלים ראו את ה"שואה" כבעיה יהודית ולא כבעיה כלל-אנושית.

    ב- 1963 פורסמו הדוחות של ארנדט על המשפט בספר [באנגלית] בשם:

    "אייכמן בירושלים" דו"ח על הבנאליות של הרוע".

    הממסד הישראלי כעס על הספר בו מתחה בו ביקורת על המשפט, על התביעה ועל ב.ג. לכן פורסם ספרה בתרגום עברי רק ב-2000.

    הדברים שכתבתי על ארנדט הם תקציר שלי להערותיה בפרק "אפילוג" בספרה הנ"ל.

  10. ולמה שבישראל יאהבו את הקביעה הזו? הגיב:

    הרי ארנדט באמת לא הציגה דבר מלבד התפלפלויות לסרות טעם. זכותו של העם היהודי לעשות צדק עם מי שהיה אחראי ישירות לטבח בניו. עמים אחרים מתנקמים על עוולות פחותות מאלו ידי פיגועים חסרי אבחנה כנגד אזרחי המדינה הטובחת. העם היהודי הראה גדלות נפש אמיתית כשנמנע מכך לחלוטין והתמקד בהעמדה לדין של אשמים ישירים. לגבי עיוות דין במשפט של מנצחים-עניין זה לטעמי הוכח כחסר תוקף לאור זיכוי דמאניוק במשפטו. ישראל הוכיחה שהיא מסוגלת למשפט של ממש (ולא משפט ראווה שתוצאותיו ידועות מראש) גם גם כשמדובר בפושעי מלחמה נאציים.

  11. ראובן קמינר הגיב:

    אני מודה לאקי על המידע. רבים מהמבקרים את חנה ארנדט מבחינים בין עבודותיה הפילוסופיים ובין עבודתה כעיתונאית בכירה מטעם ה"ניו יורקר" בקשר למשפט אייכמן. ארנדט העיזה לבקר את המשפט וביקורתה המעמיקה "זיכתה" אותה בזעם הקדוש של הממסד היהודי-ציוני. ועכשיו לכנס בבר-אילו שיערך השבוע. הכנס מתמקד בפילוסופיה שלה… .

    הכנס המיוחד המוקדש לחנה ארנדט בבר-אילן יתמקד באחד מספריה הפילוסופיים המרכזיים, "המצב האנושי". כידוע, הטקסטים הפילוסופיים של ארנדט הינם מורכבים ביותר, וסגנונם המעורפל מקשה על הקריאה. יתכן שזו הסיבה לאי הבהירות באם לשייך את ארנדט לשמאל או לימין. גם כיום ישנם לא מעטים בשמאל הרואים בה דמות מופת, המייצגת את ערכיהם. אולם למעט כתבותיה הביקורתיות החשובות על משפט אייכמן, מבטאת ארנדט במרבית כתביה מעין ליברליזם פושר, המתאים יותר לימין מאשר לשמאל.

    אלה הדוחים את הטענה כאילו ארנדט מקורבת לשמאל רשאים להתבסס על שתי אמירות העוסקות ב"המצב האנושי". נורמן פודהורץ, העורך דאז של המגזין "קומנטרי" והנחשב לאישיות מפתח בהסתערות הרעיונית של הימין הלוחם בארה"ב, לא ידע את נפשו מרוב התלהבות על הספר. במכתב לארנדט כתב פודהורץ: "הספר אדיר, ומתמודד בצורה מושלמת במשימותיו". (8 ספטמבר 1958, התכתבות ארנדט בספריית הקונגרס של ארה"ב. המסמך ממוספר 008982#).

    פרופ’ ראסל ז’קובי ראה לנכון להדגיש שארנדט שקלה ברצינות להקדיש את הספר "המצב האנושי" לפילוסוף הגרמני מטרין היידגר. היידגר היה, כידוע, משת"פ מפורסם עם המשטר הנאצי, ומעריץ גדול של היטלר. ארנדט כתבה להיידגר שלבסוף היא נמנעה מלהקדיש לו את הספר, "כיוון שהדברים בינינו לא הסתדרו", אך היא רצתה שידע שהספר "חב לך למעשה הכל, מכל הבחינות" כפי שמציין ז’קובי (Chronicles of Higher Education, Dec. 8, 2006)

    כמובן, ישנה דעה הקובעת כי הקשרים הממושכים של היידגר עם הנאציזם אינם פוסלים את תרומתו לפילוסופייה. אף על פי כן, מאד לא סביר שדווקא הפילוסופיה של היידגר היא זאת שתעצב מערכת ערכים רציונאליים והומניסטיים בכל הנוגע ל"מצב האנושי". אם רוצים אנו לרדת לשורשי "המצב האנושי" היינו צריכים, על פי הודאתה של ארנדט, בכבודה ובעצמה, להקדיש את הכנס להיידגר.

הגיבו לליברל: מאמר מטעה

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים