הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 באפריל, 2007 32 תגובות

לפני זמן לא רב ראיתי כחובה מוסרית לחברותי ארוכת השנים עם המשוררת דליה רביקוביץ ז"ל לפרסם עובדות, שהמוספים הספרותיים מצאו לנכון להעלים. לצערי, עד היום משמיטים את עובדת הזדהותה עם סבלו הרב של העם הפלסטיני ברבים משיריה. מסתירים את המונולוג המרטיט שכתבה מנקודת מבטו של מתאבד בדרכו לפיגוע. המונולוג התפרש על ידי המבקרים המתלהמים, במידה לא מועטה של זדון, כהזדהות עם פיגועי ההתאבדות, בעוד שדליה בשיר שוללת מכל וכל את ההתאבדות ושפיכות הדמים, היא רק מזדהה עם סבלו של הנכבש הנשלט על ידי צבא כובש.

בכל ים המלים ששפכו המוספים הספרותיים לאחר מותה, לא צוינה התייצבותה האמיצה בתקופת ממשלת ברק נגד הפקעת קרקעות של פלסטינים בדרום הר חברון בינואר 2000. הפקעת הקרקעות גרמה לעקירת תושבים שגרו במערות באזור. דליה רביקוביץ היתה הרוח החיה בקרב קבוצת סופרים ומשוררים – שלמרבה הצער לא היתה גדולה – שהגיעו להר חברון להזדהות עם המפונים, ויצאה בקריאה נואשת לממשלת ישראל להפסיק את הנישול והגירוש האכזרי של פלסטינים היושבים בהר חברון מדורי דורות.


ניכר היה הכאב הרב בציבור שנפרד מהמשוררת דליה רביקוביץ, אבל כמה מצער שהמספידים במוספים הספרותיים בחרו להימנע מלהתמודד עם גלריה גדולה של ביטויים ותיאורים בשיריה המחייבים אותנו לחשבון נפש. לא שמעתי איזכור אחד לגבי השיר "קרני חטין" מתוך הספר "כל גליך ומשבריך" (1971) בו מצליחה דליה רביקוביץ בדרך אנלוגית לחשוף את קלונו ואכזריותו של הכובש, ומיותר לומר מי הכובש ומי הנכבש. בכל הערכות שמצאו מקום כבוד במוספי הספרות של העיתונות היומית, התעלמו מדליה רביקוביץ שוחרת האחווה היהודית-ערבית והתומכת ללא סייג במאבק נגד הכיבוש שכופה ממשלת ישראל על העם הפלסטיני.


בצער אני נדרש למשורר נוסף שמרבים לסלף את דמותו והוא הקומוניסט אלכסנדר פן. יאיר צבן, שנטל על עצמו פטרונות על אירועי ההנצחה לזכרו של פן, אינו מספר בערב הנצחה כזה על כך ש"קול העם" בעריכת משה סנה פסל שיר של פן, שהיה בו קריאת תגר על ישראל הכובשת והרומסת את העם הפלסטיני בשטחים הכבושים. יש לי הערכה רבה ליוזמה המבקשת לתקן את העיוות שעשה הממסד לפן, כשאלפי אזרחים נחשפים לשירתו באולמות מלאים מפה לפה בעשרות אירועים.


אבל חבל שהמארגנים לא מציינים בסיפור חייו של המשורר את העובדה הידועה להם היטב, שב-1968 אלכסנדר פן פנה להנהגת המפלגה הקומוניסטית והביע את צערו על הצטרפותו לקבוצת מיקוניס-סנה. הרקע להסתייגות של פן מקבוצה זו נעוצה בעובדת תמיכתה במלחמת ששת הימים. למרבה הכאב, פן היה כבר חולה ומרותק למיטה כאשר פנה למאיר וילנר, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, בבקשה ליצור קשר מחודש עם המפלגה. מאיר וילנר הטיל עלי לבקר בביתו של פן ולשמור על הקשר איתו. בשיחות הארוכות שניהלנו בביתו הוא הביע את אכזבתו משמאל מיקוניס וממשה סנה. היה לי הכבוד להיות נוכח במעמד בו ביקש אלכסנדר פן לחזור לחברות במפלגה הקומוניסטית.


בימים של התלהמות לאומנית ושל שכרון חושים עקב הנצחון במלחמה המיותרת, פנייתו של פן לחזור למפלגתנו היתה בבחינת קרן אור באפלה. היה מרגש לעמוד ליד אלכסנדר פן שחזר אל כור מחצבתו, אל נאומו המרטיט לבבות בוועידת האיחוד – "בימים אלה… בפינה קודרת של המזרח התיכון קמה היום והפכה לעובדה סיסמת הסולידריות הפועלית הבינלאומית של היהודים והערבים. עדים אנו לרגע גדול – בו שתי המלים אחוות עמים מתגלמות במציאות… ואינן משמשות מליצה דמגוגית ריקה.." (* "קול העם", 29.10.1948).


פן סגר מעגל. הוא חזר אל המפלגה שלכבודה הוא כתב את השיר "חג-האיחוד". אלכסנדר פן הקומוניסט שזעק – "אֲדָמָה, אֲדָמָה, זֹאת הָגָר מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ" – חוזר אל הבית בו נרקמת האחווה היהודית ערבית, כשסביבו רבים ברחוב הישראלי שבויים בשכרון הכוח הבא לדכא את הגר ובניה.


בכאב אני נדרש לעוד איש רוח – יעקב בסר – שלפני זמן קצר הלך מאיתנו. במשך שנים רבות שמרתי על קשר אישי וחברי עם יעקב בסר. גם כאן לצערי, המוספים הספרותיים לא הקדישו לזכרו את המקום שהיה ראוי לו. ואם כבר היתה התייחסות, היא התעלמה לחלוטין מהמאבק העיקש ורב השנים שניהל יעקב בסר כדי להפוך את אגודת הסופרים לאגודה בה שותפים יהודים וערבים. במאבקו הצודק הוא מצא לו תומכים כמו הסופר אמיל חביבי. ואכן, לאחר שהוא נואש ממימוש יעודו במסגרת אגודת הסופרים הוא היה היוזם להקמת איגוד סופרים בו חברים סופרים יהודים וערבים.


יעקב בסר ייסד את כתב העת הספרותי "עיתון 77″. במשך שלושים שנה שקד על הופעתו הסדירה. הוא הקפיד לפתוח את העיתון בפני אנשי רוח ערביים, וזאת עשה מתוך תחושת שליחות לקירוב בין תרבויות של שני עמים המדממים בעימותי דמים חוזרים ונשנים.


היתה לי הזכות להשתתף באירוע שאורגן ב"צוותא" בתל-אביב לכבוד כל יצירותיו של יעקב בסר. יעקב היה כבר חולה אנוש. המשתתפים שגדשו את האולם מפה לפה ידעו שזו עצרת פרידה מיעקב האהוב. משוררים רבים עלו על הבמה וכיבדו את יעקב בקריאת שירים משיריו.


בכותבי שורות אלו אני עדיין נרגש מהפגישה עם יעקב בפרוזדור ב"צוותא" טרם פתיחת האירוע. כשיעקב הבחין בי בקהל שעשה דרכו אל האולם, הוא צעק לעברי – "עוזי, בוא הנה, שב על ידי". ניהלנו שיחה כללית, כשביקשתי לקום כדי להיכנס לאולם פנה אלי יעקב באילו המלים: "אל תלך, שב על ידי". את כאב הפגישה האחרונה מיעקב בסר אני נושא עמי עד היום. פרידה מיעקב שהיה חבר בברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, חבר בתנועה בה ספג בצעירותו את ערכי האחווה היהודית-ערבית. ערכים שליוו את דרכו האמנותית העניפה ורבת השנים עד יום פטירתו.


* * *


התייחסתי לשלושה יוצרים, שכל אחד בחייו תרם רבות לעיצובה של התרבות בישראל. מצערת העובדה שהוצנעה תרומתם לכינונה של חברה שוחרת שלום הרוקמת את חייה על אדנים של אחווה יהודית-ערבית.

תגובות
נושאים: מאמרים

32 תגובות

  1. מיכאל, גם בנושא האישפוז אתה כותב בדותות הגיב:

    במקרה אני מכיר את הנושא באופן ישיר מתוך עבודתי בזמנו באגף הפיסיכאטרי של בי"ח שיבא. המשוררת (המצוינת, יש לומר) רביקוביץ לא רק שלא אושפזה בכפיה, אלא אף דרשה להתאשפז וכשהרופאים סברו שמצבה אינו מצדיק זאת הפעילה לחצים ואכן אושפזה. לא אכנס לאבחנות ולסוגי טיפולים שקיבלה. איני חושב שמן הראוי לדון בכלל בנושא זה, אבל מטרתי הייתה להדגים שהעיתונות לא דנה עם מותה בכל פרט שרלוונטי ליצירתה. דליה רביקוביץ הייתה קודם כל משוררת דגולה ורק אחר כך, אם בכלל, פעילה פוליטית ורוב שירתה נטולת היבט פוליטי. העיתונות עשתה לה חסד גם בכך שלא איזכרה את אימרותיה הגזעניות ביחס לעולים מבריה"מ לשעבר וזכותם להצבעה לכנסת. העיתונות בחרה להתמקד ברביקוביץ המשוררת וטוב שכך.

  2. דרור הגיב:

    עוזי, כל הכבוד לך!!
    אני מלא הערכה לדבריך, שניכר כי נחצבו מדם לבך.
    בדבר אחד אתה יכול להיות גאה, שאתה שותף לחבורה נפלאה שמשתיתה את קיומה על אדנים של אחווה יהודית -ערבית.
    אני משוכנע, שעל אדנים אלו עוד נזכה לראות את גשר האחוה היהודית ערבית מגיע אל היעד הנכסף.

  3. בן ארצי הגיב:

    נהניתי מקריאת המאמר.
    מצער ומכאיב שהביקורת הספרותית הצניעה את תרומתה של דליה רביקוביץ למאבק נגד הכיבוש ואת עמדתה הפוליטית הנחרצת נגד העוולות של משטר הכיבוש.

  4. מאמר מעניין הגיב:

    מאמר מענייו.

  5. מיכאל שרון הגיב:

    כה מעודד את הלב לקרוא זאת, בים החשיכה הלאומית והצדקתנית מדכא הרוח מסביב, שדומה שבכל מקום ומקום בישראל אין מנוס ממנו עוד.

    הכל נראה כה שרבי כיום, ללא בריזה מחיית נפשות, ללא מים צלולים של אותה אחווה אנושית פשוטה בין בני האנוש שבשתי הצדדים, אחוות עמים, אחוות הפועלים והעמלים המתנערים בשעט נפש ממילות הרמייה ההרמטיות המשעבדות את רוחם בשרות כבילה לאדוני המלחמה והממון – רשע עמום אך נוכח בכל שאין לו קצה.

    מזה זמן אופנתי להטיל שיקוצים בקומוניזם ונושאיו, אלא שדווקא כאן יש תרבות שלמה המחייה את צלם האנוש ואינה משביקה את האדם העמל מרוחו, ואת האדם היוצר ממציאות טובה. ועוד נתרפק על זה בהערכה מחודשת הזורחת באור יקרות.

    אכן, אלה אנשים, טוב לקרוא זאת, אודות אלכסנדר פן הנפלא, רביקוביץ הנוקבת בשרות האמת הצלולה, ויעקב בסר, שבתקופתו האחרונה, רצה לראות בני אדם אמיתיים סביבו ולידו ממש, כפי שעולה מהתאור מפלח הלב כאן.

    מה עוד יש לנו בסך הכל?

  6. אביב הגיב:

    נהניתי מהמאמר וגם מהתגובה של מיכאל שרון.

  7. חיים ברעם הגיב:

    מאמר נפלא של עוזי, שמצליח לבטא את האמת שלו בצורה מרשימה מאוד. כל הכבוד.

  8. תרזה הגיב:

    להיות צמוד לאמת… אבל מהי האמת בעצם? ואולי לכל אחת ואחד יש את האמת שלו, ולא רק אמת אחת אבסולוטית?

  9. ליורם, מי קובע מהי עובדה שחשוב לציין? הגיב:

    האם העובדה שדליה רביקוביץ סבלה ממחלת נפש שלוותה באישפוזים פסיכיאטרים חוזרים ונשנים (ביוזמתה ולמעשה, בדרישתה) ראויה לציון מיוחד? יש מי שיחשוב שכן, שהרי למצב הנפשי של אדם בתקופות מסוימות בחייו יש משמעות בניתוח מפעילותו היצירתית.

  10. פוסט-מודרניסט הגיב:

    תרזה:

    אולי הכיבוש טוב, ואולי הכיבוש רע, והרי בעצם לכל אחד יש את האמת שלו. והכל יחסי, ולא מוחלט, וכל משפט שמסתיים בסימן קריאה חייבים לסיימו בנקודה, וכל משפט שמסתיים בנקודה חייבים לסיימו בסימן שאלה.

    פוסט-מודרניזם זה אחלה.
    (וזאת דעתי היחסית והלא אבסולוטית).

  11. יורם הגיב:

    לתרזה שלום.

    לא לציין שאלכסנדר פן שלח שיר התרסה נגד הכיבוש למוסף הספרותי של "קול-העם" בהיותו מרותק למיטה , ןהשיר נפסל לפירסום. זה להעלים עובדה. (אגב, שנים רבות היה פן עורך המוסף הספרותי של "קול העם").
    לא לפרסם שפן ביקש להתנער מקבוצת מיקוניס סנה, ופנה למאיר וילנר ,מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הישראלית ,וביקש לחזור לשורותיה זו העלמת עובדה.
    לא לפרסם שדליה רביקוביץ היתה פעמים רבות הרוח החיה בפעילות של אנשי רוח נגד הכיבוש ונגד הפקעת קרקעות (הפעילות לימין הערבים הגרים במערות בחברון) זו העלמת עובדה.
    לא לפרסם ,שיעקב בסר פעל במסירות לפתיחת אגודת הסופרים בפני סופרים ומשוררים ערביים, זו העלמת עובדה.
    העלמת העובדות – שיש להן משמעות רבה בפעילות התרבותית של אותם יוצרים-זה פשוט לא להיות צמוד לאמת.

  12. מיכאל: אישפוז רביקוביץ הגיב:

    בישראל יש גם אישפוזים מערכתיים ופוליטיים. ראו המקרה של מאיה קוך חושפת השחיתויות בתנובה. ספרה לי עוד ב-1994 עורכת דין חיפאית המתמחה ברפואה משפטית (אדם לא פוליטי) כי פסיכיאטרים ממכיריה מתרברבים על "טריקים" שונים המביאים לדיסאוריינטצייה ושיבוש דעתו של אדם, עד שהוא מתאשפז מרצונו. זאת בפרט כשרוצים לאשפז אדם שכבר היצליחו לאשפז בעבר והירגילו בתרופות (במקרים של פשעים אישפוזיים מקובל לתת תרופות נירולפטיות חזקות כגון הלופרידול ובמינונים גבוהים). כמה מטריקים אלה הם אמירת דברים ומייד לאחר מכן אמירת היפוכם (דברים והיפוכם), שיטה אחרת היא שירבוב מילים out of the blue וללא קשר המהדהדות מאיימות או לגלגניות לתוך רצף דיבור, וזאת בטון נמוך יותר – דבר היוצר דיסאוריינטציה, בפרט אם הדובר הוא אדם הניתפס כאחראי ומכובד , לפעמים גם יוזמים שיטות חיצוניות יותר כגון טלפונים אנונימיים בהם נאמרים דברים משונים. יש גם פסיכולוגים המתמחים במצבי לחץ, ש"מנדבים" מניסיונם לפסיכיאטרים במקרים "נחוצים". יתכן כי בתקופות בהם היתה הערכה כי רביקוביץ "מגזימה מעט" בנושא הפלשתינאי, נוזמו אישפוזים על מנת "ליישר אותה", כפי הביטוי הנפוץ בחוגים הרלוונטיים לנושא.

  13. תרזה הגיב:

    תודה יורם.

    אבל לא הבנתי מי צריך לפרסם מה ולמה, ולמי בדיוק מופנית הטענות. האם לדוגמא היה צריך לפרסם את כל מעשיהם של האישים הנ"ל גם כאשר האירו אותם באור לא חיובי בלשון המעטה, או רק לפרסם דברים המתאימים לקו הפוליטי שלך?

    והאם הגופים הפוליטיים השונים "מפרסמים" את כל מה שיש ו/או אפשר לפרסם? לדוגמא, הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית? הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ?

  14. מ. יתחזה. הגיב:

    נהניתי מהמאמר ובמיוחד מתגובתו היפה של מכאל שרון.

  15. עמירם למיכאל הגיב:

    נשבע לך שזה לא אני, אבל אם כבר דנים בזה – אתה כן נוהג לחלק שבחים לעצמך כביכול כמגיבים שונים, מדוע אתה טוען שזה לא נכון? או בפשטות – מדוע אתה משקר?

  16. ל"עובדות פשוטות" הגיב:

    כל הכבוד לדברים על יוצרים גדולים בעלי מופרעויות וסבל – דבר שנחשף בשנים האחרונות כמיתוס חסר בסיס במדה גדולה. בניגוד למיתוס, נמצא כי יוצרים בעלי משמעות, הם תכופות בעלי חוסן נפשי וכוח רצון גדולים בהרבה מהאדם הממוצע.

    תכופות, בנושא של דפרסיה חד או דו קוטבית, יש אכיפת המיתוס בדיעבד, תוך מתיחת הדברים. לעיתים גם מבלבלים בין דכאון תגובתי (אולי המקרה של וווינסטון צ’רצ’יל ואחרים) בעקבות כשלונות ואובדן שליטה וכוח, ובין דפרסיה אנדוגנית.

    — קישור —

    — קישור —

    מכל מקום, חרף המילים הנאות והמחמיאות, הנושא של פשיעה פסיכיאטרית קיים בישראל. הטענה שלא ששים לאשפז אינה רלוונטית, במקרה שמגיע למי שמגיע הטלפון המתאים..

    מיכאל שרון

  17. מיכאל יש עובדות פשוטות הגיב:

    ראשית, במקרה של רביקוביץ כל הטיפול בה מלכתכילה היה מיוזמתה. היא פשוט סבלה, עליה השלום.
    שנית, כיום אישפוז בכפייה הוא עניין נדיר יחסית ופסיכיאטרים ממש לא ששים אליו. זמן קצר בטרם עזבתי את עבודתי בבית החולים, הפסיכיאטר הבכיר במקום סירב ליזום אישפוז בכפיה למטופלת חוץ שסבלה מדיכאון קשה וסירבה להתאשפז. היא התאבדה בתוך פחות משבוע. לפעמים אישפוז הוא הדבר הנכון ביותר לעשות.
    שלישית, לדליה רביקוביץ, כמו להרבה יוצרים (כולל א-פוליטיים לחלוטין) היו בעיות נפשיות שקשורות (לדעתי) לרגישות יתר ועוד כמה תכונות אופי שהם גם מקור היצירה וגם מקור הסבל של אנשים גדולים. לא מקרה הוא שאחוז התחלואה הנפשית מקרב גדולי האנושות (בכל התחומים) גבוה יחסית לשיעורה באוכלוסיה הכללית.

  18. איתן ק הגיב:

    כואב לקרוא תגובות מאד רדודות לצד תגובות עניניות ורציניות כמו של חיים ברעם, דרור, בן ארצי ומיכאל שרון.

  19. מיכאל: "מ. יתחזה" – מניפולציה , שעשועי הטרדה או אמת? הגיב:

    חולק השבחים לי בעל השם המשונה "מ. יתחזה" נראה כמניפולציה נוספת, אולי טורדנית, שנועדה אולי להציב בפני מעין איום על הצבת הודעות הנושאות יחוס לי של מעשים משונים ותמהוניים כגון חלוקת שבחים לעצמי תחת שם אחר או הצבת הודעות משונות.

    הרקע שהוצב בהקשר זה הוא טפילת השווא של אשמת "התחזות" כלפי במשך שורה של הודעות על ידי כותב אנונימי בשם "עמירם",, הנוקט בהשתלחות ונאצה אישית בעלת סגנון ירוד. זאת תוך הדבקות וניסיון להתיש.

    ראו בפתיל הבא, בסביבת ה-11 וה-12 אפריל (ולפני כן)
    — קישור —
    1&mode=nested&order=0&sid=5151#43422

    מאידך, השקעתי זמן בחשיפת טקטיקות מניפולציה ושיבוש דיונים (ראה שם), ואולי הדבר אינו עמל שווא, אלא חומר מאלף הרלוונטי לחשיפה לאור השמש שורת טקטיקות (חלקן דקות וחמקניות) של התערבויות מניפולטיביות החותרות לשבש דיון ענייני או אף חשוב.

    מכל מקום, זאת הבעייה כאשר אנשים שאינם מזדהים ולא לוקחים אחריות על כתיבתם, כותבים ככל העולה על רוחם, תוך שעשועי הטרדה ונאצה שונים, שכולם אגב גורמים נזקים ועוגמת נפש וביזבוז זמן בשיעורים כאלה או אחרים, כאשר מושא ההידבקות והפריעה הוא אדם מזוהה.

    אגב, באותו עניין ספציפי, אם מדובר בשבח אמיתי, למה השם המשונה? אך אם מסיבה כלשהיא לא מדובר בשעשוע נאצה או שעשוע הטרדה, עם "מ. יתחזה" הסליחה וגם תודה.

    מיכאל שרון

  20. מיכאל: "מ -יתחזה", למה בחרת בשם כזה, אגב? הגיב:

    שעשועי הטרדה וניסיון לייחס לי דברים משונים (כגון חלוקת שבחים לעצמי) לפי מיטב הנאצה של הכותב עמירם שבדיוק, כמה מפתיע, הטיח בפני אשמות חסרות שחר מסוג זה?

    לא פשוט יותר לבחור בשם סביר? זה סוג של תחכום ושעשוע? אם לא כך, עמך הסליחה.

  21. ר. מוץ הגיב:

    והוא ממשיך ומדבר על אירוניה של אווירוני נייר נגד פלדה וזכוכית משוריינת. כלומר מה אנחנו בסך הכל מיצרים עם כל האירוניה שלנו האמין בכוחו לשנות משהו היה דווקא אלכסנדר פן ולא כל כך נתן אלתרמן ששיריו עוררו בשעתם מלותיו של נתן זך, אגב, מספיק לקרוא את השיר של נתן זך במוסף הספרות של הארץ בשבת, שיר שנכתב לאחר הריגת השיח’ יאסין כדי להבין שגם מימין אינם מאמינים בכוחם לשנות משהו אידיאולוגית שלה, היא בעיקרו של דבר מגלה איזושהי עמדה אמביוולנטית. כלומר, גם אם היא משדרת אמון במערכת ערכים מסוימת, היא זקוקה לאיזשהו מקום שבו אפשר לערער על מערכת הערכים הזאת, לחתור תחת מערכת הערכים הזאת. זה בולט גם אצל המשוררים בעלי הדוקטרינה המגובשת כמו אורי צבי גרינברג, יונתן רתוש, יזנטיר רק יכולים להוכיח את זה, או משפטים שירתו המגויסת של אלכסנדר פן הנאמן למפלגה הקומוניסטית, ההתעוררות של אבות ישורון לעסוק ביחס הבעייתי לערבים ועד שירי המלחמה של יהודה עמיחי, כמה צפוי, הרוב המוחלט. מאז 1948 לא צמח למעשה משורר ימני בולט, כל המשוררים החדשים מדור המדינה היו בעלי אוריינטציה שמאלית, מגמה שהתחזקה עוד יותר אחרי 67′. הבחנה הבסיסית בין שני הסוגים היא בין ההתמקדות בפרט, באינדיבידואל לבין הדיבור בלשון רבים בשם הלאום.
    אחרים של זך. יש שמה אי אמון בשירה הד ממדיות של העמדה ואנחנו מוצאים את זה בד בבד עם ניסיונות לצעוק לא ולהביע עמדות מחאה פוליטיות ביחס לאירועים של הזמן שהדעת איננה החוקרת זיוה שמיר ארבע תדמיות כוזבות ומסולפות, לדבריה, שציירו לאלתרמן ולשיריו חוקרים ממחנות שונים, מהדתי ועד הפוסט-ציוני, שחלקם ניסו לנכס לעצמם את המשורר באמצעות פרשנות מעוותת לשיריו. בין אלו מזכירה שמיר את אופנהיימר, ואת קריאתו ב’שירים על ארץ הנגב’, אולם קריאתו זו נראית סבירה ובלתי מסלפת. ספרו העבה של אופנהיימר עוסק כמובן גם במשוררים נוספים. כאמור, אלו מהם שפעלו בשנות השבעים והשמונים מצויים כנוחה להם. במשך שנות קיום המדינה לא קם אף משורר חדש שתפישת עולמו ימנית שירה הפוליטית שנכתבה לאורך שנותיה של מדינת ישראל. הספרות, ההקצנה החריפה של עמיתיו משוררי השמאל, ובראשם יצחק לאור עם דימויי עלילות הדם המחרידים שלו. מה הקשר? מי קבע שרגישות זה לתת לפלשתינים הגדרה עצמית? אנחנו לא צריכים להצטדק על כך שיכולה להיות אצלנו אמנות. חוץ מזה, אמנות טובה יכולה לבוא מכל עמדה פוליטית. שיסביר לי איך זה שכל הסופרים הגדולים היו בתנועה למען ארץ ישראל השלמה – אלתרמן, אצ"ג, עגנון, הזז". אפשר לראות את אלתרמן, איש מפא"י, כמשורר ימין במושגי זמננו? "השקפת עולמו, כפי שהביע אותה כבר בספרו הראשון ‘כוכבים המדינה, היו בעבורו מאורעות מכוננים בתולדות האומה בפרספקטיבה היסטורית ודתית. בלשונו של זך ניתן לומר ש’פה קבור הכלב’, שכן ‘עצם העניין’ אצל אלתרמן היה יהודי, על סך המשמעויות ההיסטוריות והדתיות של מושג זה". לנכס את אלתרמן לקרב על אלתרמן חשיבות סמלית רבה. המלחמה היא לא רק לאיזה מחנה "שייך" גדול המשוררים העבריים, אלא גם מיהו ממשיכו ויורשו של האתוס שעל פיו וסביבו קמה המדינה, האתוס האלתרמני. בגיליון האחרון של ‘עלי שיח’, כתב העת של הוצאת הקיבוץ המאוחד, סקרה ולם במרחב שבין שמאל ושמאל-קיצוני. מרתק במיוחד הפרק על אבות ישורון. ישורון היה חלוץ השירה המזדהה עם הפליטים הפלשתינים. כבר בשנות החמישים כתב על הדמיון כביכול בין סבלם לסבלו של היהודי בגלות, וזכה לקיתונות של לעג וביקורת. והנה, דווקא כאשר הפכה עמדה זו לעמדה השלטת בקרב המשוררים, נסוג ממנה ישורון, ואף הסתייג בשירתו מהמשוררים שתקפו את הממשלה בימי מלחמת לבנון. ישורון, ציוני שמאלי בהשקפתו, לא יכול כנראה לסבול את בחוץ’, היתה ממקמת אותו היום הרחק מימין לליכוד. נתן זך וחבריו תקפו את אלתרמן בשנות החמישים על רקע אסתטי, אך כיום אפשר להבין שברגישות המשורר שלו קלט זך כבר אז שאלתרמן מייצג השקפת עולם שונה מהותית, ואף צוררת, לזו שלו. אלתרמן הביא לידי ביטוי מרשים את עולם המדרשים, הזוהר, משוררי ספרד, החסידות והציונות. הקמת תל-אביב, ולאחר מכן ייסוד והוא ממשיך ומדבר על אירוניה של אווירוני נייר נגד פלדה וזכוכית משוריינת. כלומר מה אנחנו בסך הכל מיצרים עם כל האירוניה שלנו האמין בכוחו לשנות משהו היה דווקא אלכסנדר פן ולא כל כך נתן אלתרמן ששיריו עוררו בשעתם מלותיו של נתן זך, אגב, מספיק לקרוא את השיר של נתן זך במוסף הספרות של הארץ בשבת, שיר שנכתב לאחר הריגת השיח’ יאסין כדי להבין שגם מימין אינם מאמינים בכוחם לשנות משהו אידיאולוגית שלה, היא בעיקרו של דבר מגלה איזושהי עמדה אמביוולנטית. כלומר, גם אם היא משדרת אמון במערכת ערכים מסוימת, היא זקוקה לאיזשהו מקום שבו אפשר לערער על מערכת הערכים הזאת, לחתור תחת מערכת הערכים הזאת. זה בולט גם אצל המשוררים בעלי הדוקטרינה המגובשת כמו אורי צבי גרינברג, יונתן רתוש, יזנטיר רק יכולים להוכיח את זה, או משפטים שירתו המגויסת של אלכסנדר פן הנאמן למפלגה הקומוניסטית, ההתעוררות של אבות ישורון לעסוק ביחס הבעייתי לערבים ועד שירי המלחמה של יהודה עמיחי, כמה צפוי, הרוב המוחלט. מאז 1948 לא צמח למעשה משורר ימני בולט, כל המשוררים החדשים מדור המדינה היו בעלי אוריינטציה שמאלית, מגמה שהתחזקה עוד יותר אחרי 67′. הבחנה הבסיסית בין שני הסוגים היא בין ההתמקדות בפרט, באינדיבידואל לבין הדיבור בלשון רבים בשם הלאום.
    אחרים של זך. יש שמה אי אמון בשירה הד ממדיות של העמדה ואנחנו מוצאים את זה בד בבד עם ניסיונות לצעוק לא ולהביע עמדות מחאה פוליטיות ביחס לאירועים של הזמן שהדעת איננה החוקרת זיוה שמיר ארבע תדמיות כוזבות ומסולפות, לדבריה, שציירו לאלתרמן ולשיריו חוקרים ממחנות שונים, מהדתי ועד הפוסט-ציוני, שחלקם ניסו לנכס לעצמם את המשורר באמצעות פרשנות מעוותת לשיריו. בין אלו מזכירה שמיר את אופנהיימר, ואת קריאתו ב’שירים על ארץ הנגב’, אולם קריאתו זו נראית סבירה ובלתי מסלפת. ספרו העבה של אופנהיימר עוסק כמובן גם במשוררים נוספים. כאמור, אלו מהם שפעלו בשנות השבעים והשמונים מצויים כנוחה להם. במשך שנות קיום המדינה לא קם אף משורר חדש שתפישת עולמו ימנית שירה הפוליטית שנכתבה לאורך שנותיה של מדינת ישראל. הספרות, ההקצנה החריפה של עמיתיו משוררי השמאל, ובראשם יצחק לאור עם דימויי עלילות הדם המחרידים שלו. מה הקשר? מי קבע שרגישות זה לתת לפלשתינים הגדרה עצמית? אנחנו לא צריכים להצטדק על כך שיכולה להיות אצלנו אמנות. חוץ מזה, אמנות טובה יכולה לבוא מכל עמדה פוליטית. שיסביר לי איך זה שכל הסופרים הגדולים היו בתנועה למען ארץ ישראל השלמה – אלתרמן, אצ"ג, עגנון, הזז". אפשר לראות את אלתרמן, איש מפא"י, כמשורר ימין במושגי זמננו? "השקפת עולמו, כפי שהביע אותה כבר בספרו הראשון ‘כוכבים המדינה, היו בעבורו מאורעות מכוננים בתולדות האומה בפרספקטיבה היסטורית ודתית. בלשונו של זך ניתן לומר ש’פה קבור הכלב’, שכן ‘עצם העניין’ אצל אלתרמן היה יהודי, על סך המשמעויות ההיסטוריות והדתיות של מושג זה". לנכס את אלתרמן לקרב על אלתרמן חשיבות סמלית רבה. המלחמה היא לא רק לאיזה מחנה "שייך" גדול המשוררים העבריים, אלא גם מיהו ממשיכו ויורשו של האתוס שעל פיו וסביבו קמה המדינה, האתוס האלתרמני. בגיליון האחרון של ‘עלי שיח’, כתב העת של הוצאת הקיבוץ המאוחד, סקרה ולם במרחב שבין שמאל ושמאל-קיצוני. מרתק במיוחד הפרק על אבות ישורון. ישורון היה חלוץ השירה המזדהה עם הפליטים הפלשתינים. כבר בשנות החמישים כתב על הדמיון כביכול בין סבלם לסבלו של היהודי בגלות, וזכה לקיתונות של לעג וביקורת. והנה, דווקא כאשר הפכה עמדה זו לעמדה השלטת בקרב המשוררים, נסוג ממנה ישורון, ואף הסתייג בשירתו מהמשוררים שתקפו את הממשלה בימי מלחמת לבנון. ישורון, ציוני שמאלי בהשקפתו, לא יכול כנראה לסבול את בחוץ’, היתה ממקמת אותו היום הרחק מימין לליכוד. נתן זך וחבריו תקפו את אלתרמן בשנות החמישים על רקע אסתטי, אך כיום אפשר להבין שברגישות המשורר שלו קלט זך כבר אז שאלתרמן מייצג השקפת עולם שונה מהותית, ואף צוררת, לזו שלו. אלתרמן הביא לידי ביטוי מרשים את עולם המדרשים, הזוהר, משוררי ספרד, החסידות והציונות. הקמת תל-אביב, ולאחר מכן ייסוד

  22. מיכאל: חתימת הכותב בדומה לצייר על ציורו. זאת מול השלכתיות רפש הגיב:

    אני לעיתים נותן הודעות שכותרתן היא "לעמי" אך מההקשר ודברי בגוף ראשון, ומסגנוני ומעצם התשובה בהמשך לדברים, ברור לכל שמדובר בטקסט שלי. טרחתי לכתוב זאת, השקעתי חשיבה בדבר, ואין לי כל סיבה למנוע מעצמי את הקרדיט על כך. כך ראוי. מאחורי טקסטים המבטאים חשיבה ומאמץ אינטלקטואלי עומדים אנשים ספציפיים, ואני מעוניין בהחלט שחתימתי תהיה מוטבעת על הטקסט, ממש כמו חתימת צייר טוב על ציורו. זאת גם אם הטקסט קצר, ממש כשם שצייר טוב חותם גם על רישום מינימליסטי בפורמט קטנטן. אין כאן הופעה תחת שם אחר. ואיני נוהג לחלק שבחים לעצמי – דומה שאתה משליך כלפי מהוויתך הירודה, שכולה מוכוונת כלפי האנ י ומעמדו, עוסקת בשאלת המעמד האישי ויחסי כוח, ולא בדברים אובייקטיביים, וניתוחי עומק המנותקים מזיקה לאני. זה כל עולמך במהות – הזיקה לאני, ליתרונות אישיים, ולא למימדים אוביקטיביים. ואת הרפש הפנימי-אישי הזה אתה מתיז כלפי. גם אם אני כותב: "קראו ניתוח מופתי בדרכו" לפני קישור – אין זה כדי לפאר את האני באופן כה מגושם, אלא בשביל שהקורא יסתקרן ויקרא את הקישור, ורק כאשר אני סבור שמדובר בטקסט ראוי ומעניין. במקרים מסויימים הנחתום כן ראוי להעיד על עיסתו ובפה מלא, שכן הוא מכיר אותה יותר טוב מאחרים, ולעיתים יש כאלה שגישתם אובייקטיבית גם כלפי עצמם, שכן מוכוונות האני ומעמדו אינה דומיננטית אצלם, אלא המוכוונות למרחב הידע האובייקטיבי. ויש להם גם כלים טובים אותם פיתחו בעמל של שנים.

  23. מיכאל: חשיפה – טכניקות מניפולציה דקות לשיבוש ומיסוך דיונים מקדמים הגיב:

    גוללו את הקישור הבא מספר הודעות למעלה -מדובר בעיקר ברשימה המחולקת ל-3 שכותרתה "הטעות היא אנושית". וכן כמה הודעות למטה

    — קישור —

    וכן סביב הקישור הזה
    — קישור —

    החשיפה הנוכחית של טקטיקות מניפולציה ושיבוש דיונים אינה, אקווה, עמל שווא, אלא חומר מאלף הרלוונטי להטלה לאור השמש של שורת טקטיקות (חלקן דקות וחמקניות) של התערבויות מניפולטיביות החותרות לשבש ולמסך דיון ענייני או אף חשוב. נגול לפנינו האופן המתקדם בזמן, תוך ניתוח דק של טקטיקה מניפולטיבית וחלקלקה, שמשתמשים בה לא מעט, וקשה להבחין בה, שכן יש כאן אפקט הדרגתי המתקדם בקפיצות קטנטנות graceful gradation וחומק מהבחנה , ולכן נידרש ניתוח וסומציה מעבר לרשימות רבות.

    מרכיב רקע חשוב של המניפולציות המשבשות הוא הטלת מרכזי גרויטציה זרים ומזיחים, החדורים במוכוונות אני וזיקות כלפי האני, מעמדו, מיקומם של כותבים בזיקות לתכני רפש עלובים וחמוצים, תוך שירבוב זריעת הנמכות ואיונים אונטולוגיים גורפים (מבחינת קיום).

    זאת כתחליף מדרדר תודעה הניזרק בברוטליות (תכופות חמקנית) על דיון מהנה העשוי לפרוס מרחבי זיקות אובייקטיביות וניתוחי עומק בעלי עניין מרחיב תודעה.

    שם המשחק הוא כאן עליבותה של הבנליות, וקריצה לנטיות רשע מאיין של הקורא ויצריו הירודים ביותר, המתענגים על ההשפלה של מימדים גבוהים ונושאיהם, בבחינת פריקת עול התבונה והקלה בהמית.

    מיכאל שרון

  24. מיכאל: בישראל – יותר מדי שחיתות ופרע הגיב:

    בישראל יש יותר מדי שחיתות ונוכלות (בצרכנות ובאדמיניסטרציה ובשאר מערכות החברה והכלכלה) ופריעה גזלנית כלפי עם אחר, מאשר שלא יעשה שימוש רחב בפשיעה פסיכיאטרית לעמעם את הקולות המתריעים.

    חשפת שחיתות, זעקת? כפי שאומרים בני החוגים העממיים, בעלי הידע הנכון והשכל הישר הרב, "אז עושים ממך משוגע, שתשתוק". עם זאת, דברי כאן אינם נישמעים אמינים, ואילו הדברים "המאוזנים והנכונים" של הכותב האנונימי הם שניתפסים כמשקפים אחרי הכל את המציאות האמיתית. למה? בגלל ההקפדה היתירה אחר מראה לגיטימי וממוסד לדפוסי הפשיעה המוסדית הללו, שעקרם היא ניראות הלגיטימציה.

    כך, במקרים מסויימים מקפידים שהממושגע עקב מניפולציה ירגיש צורך לחזור למוסד, המעניק כאילו מגן וחזרה למציאות הסדירה, אחרי שזרעו בנפשו טרור, דיסאוריינטציה, ושיבוש סדריו בחוץ. כפי שספר לי מישהו, אמר לו האח הראשי, במוסד פסיכיאטרי ידוע, אפרים, עיראקי אמביציוזי, המוציא והמביא שידו בכל, כשהתאשפז: "יש לנו כאן מסמך ששווה מיליון, בו אתה עצמך חותם על הסכמתך להתאשפז". הבעייה היא שאחרי כן, אינך יכול להשתחרר משם כרצונך, שכן אז אתה מאויים בהוצאת צו אישפוז.

    מיכאל שרון

  25. קורינה הגיב:

    מדהים איך הפתיל הזה סוטה מהכתבה הראשית של עוזי בורנשטיין. הוא בסה"כ התייחס לזה שהעיתונות לא סיקרה צדדים שבעיניו נראים חשובים, הוא לא התכוון שצריך להתייחס לצדדים שבעיניו שוליים או טפלים. וממש, אבל ממש לא, אין צורך להיכנס לכל הפרטים האישיים בחייהם של היוצרים שנזכרו.

  26. טרנד הנדל"ן החדש בחברון הגיב:

    — קישור —

    ניתן להבחין מייד שמדובר בבניין ערבי, ארכיטקטורה ובנייה ערבית. למה המתנחלים קוראים לזה בית השלום? שלום עם מי? מה, יש כאן רק להטוט אורווליאני נוסח 1984 "המלחמה היא שלום"? לא. הם מרגישים בתוכו טוב, חשים שלום נפש והסיבה פשוטה. הקבלנים יראי השם שבנו את הבתים של הרובע היהודי בחברון רימו אותם, עם חומרי בנייה זולים, מראה מלוטש אך בפנים הכל רקוב, צינורות הביוב מתפוצצים, הגשם מחלחל בקירות. כל זאת כנהוג בשוק הבניין אצלנו. גם הקראוונים הלוהטים בקיץ זה לא משהו. אז הטרנד הוא לחמוד בתים ערבים איתנים שבהם אין אף שמץ של נוכלות בנייה משלנו. הערבים לא ששים למכור לשכני המחמד שלהם? אל דאגה, עושים איזה קומבינת נוכלות, משתכנים בבית, ומרביצים שם צילומים של יהודים מתפללים. מה יצלמו, יהודים מזייפים חוזי מכר? יהודים מכים ומקללים פלשתינאיות?

    הכל זה עבודה עברית, פרט לבניין שהוא עבודה ערבית, ולכן חומדים אותו.

    מיכאל שרון

  27. אבל קורינה, זה בדיוק העניין הגיב:

    עוזי רואה בפעילות הפוליטית צד חשוב במשוררת רביקוביץ וצדדים אחרים באישיותה כטפלים ויש מי שיטען את ההיפך.

  28. עמי כהן למיכאל: מה הקשר? הגיב:

    מישהו טען שהבית בחברון לא נבנה על ידי ערבים? הטענה (והיא ככל הנראה נכונה) היא שהבית נקנה כחוק מידי בעליו הערבים. הטענה החוקית במקרה זה היא נגד איכלוס הבית ללא אישור מצד משרד הביטחון.

  29. אביבה, בכלל קראת את המאמר? הגיב:

    או ששלוש התגובות האחרונות ותגובת הגבבה הארוכה של ר. מוץ למעלה, כמו תגובות גבבה נוספות על כך "שהכל יחסי ושום דבר אינו בגדר עובדות" – כל אלה הינם תגובה של בעל עניין, או אולי, במסגרת המדיניות החדשה של השב"כ שהיצהיר עליה דיסקין, להלחם בכל דבר שאינו מתיישב עם מדינת יהודית, אף אם הוא דמוקרטי למהדרין, וזאת באמצעות שיטות "לא מקובלות ומפתיעות"? וכך, השב"כ גם נערך למלחמת אינטרנט, ומכיוון שהוא גיבור על חלשים, אורגנה בו יחידת אינטרנט שתפקידה לשבש אתרים שאינם מתיישבים עם הקונסנזוס הכללי, לא באמצעות האקרים, אלא בעזרת שירבוב דיסאינפורמציה ומלל "מתאימים" המקהים דיונים ואמירות בעלות משמעות.

    והרי דיונים אינטרנטיים תכופות מסתעפים כמו כאן, הדבר מקובל, לא ככה?

  30. אביבה הגיב:

    מאמר מצוין!!!!!
    כתיבה רהוטה וענינית.
    אבל חבל שהמאמר זכה לכל כך הרבה תגובות לא עניניות.
    צר לי , שאין כאן מערכת שמסננת את התגובות.

  31. קלרה קה-סי הגיב:

    מספיק עם תחושת הנרדפות… רוב התגובות כאן הן שטויות אנונימיות בתגובה למאמר תמוה. לא שב"כ ולא נעליים.

  32. גרי אטרי הגיב:

    מגנה את ההתקפה הנפשעת והזדונית על מאמרו של הח’ עוזי בורשטין מהועד המרכזי.

הגיבו למיכאל, גם בנושא האישפוז אתה כותב בדותות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים