הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באפריל, 2007 56 תגובות

אורי אבנרי מאשים את תומכי רעיון המדינה האחת בהתאמה כפויה והזויה למציאות הפוליטית ("מיטת סדום", 22/4/07). כולנו חברים ותיקים בשמאל ועל כן מן הסתם מתוך ייאוש חוטאים בניווט לא תמיד מוצלח בין הרצוי למצוי ובין שאיפות נפש לניתוח קר ומבוקר של המציאות.

ואכן יפה היא הדוגמה של מיטת סדום כדי להוכיח את כל מי שמאמין כי הדוגמה הדרום אפריקאית תקפה לסכסוך בפלסטין. אבל זו היא מיטת נוער בהשוואה לספת שתי המדינות ש"גוש שלום" וכוחות אחרים בשמאל הציוני מתעקשים להשכיב בה את פתרון הסכסוך. הדוגמה הדרום אפריקאית רכה בשנים – לאמיתו של דבר עוד טרם מלאה לה שנה – נוסחת שתי המדינות בת 60 שנה: נוסחה כושלת ומסוכנת שאיפשרה ומאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש באמצעים אחרים.


הדוגמה הדרום אפריקאית היא נושא למחקר משווה, לא לחיקוי מוחלט. המקרים דומים אך אינם זהים. פרקים בהיסטוריה של הקולוניזציה של אפריקה והציוניזציה של פלסטין דומים מאוד אפילו. שיטת השלטון של קבוצת המתיישבים הלבנה בחלקה דומה לזו שהשליטה ישראל על קבוצות פלסטיניות שונות בתקופות שונות. המדיניות הישראלית הרשמית כלפי חלק מן הפלסטינים נוחה יותר מזו שהיתה בימיו של משטר האפרטהייד; כלפי פלסטינים אחרים היא גרועה יותר.


אבל מעל הכל, הדוגמה הדרום אפריקאית משמשת השראה בשני כיוונים חשובים: היא מציעה כיוון חדש במקום הנוסחה הכושלת של פתרון שתי המדינות – בדמותה של מדינה אחת דמוקרטית, והיא מעוררת מחשבה יצירתית כיצד אפשר להביא לסיום הכיבוש הצבאי הישראלי באמצעות סנקציות וחרם.


העובדות בשטח זועקות: פתרון שתי המדינות נכשל כשלון חרוץ ואין לנו זמן להמתין לעוד סבוב אשלייתי דיפלומטי שכביכול יביאונו למחוז חפצנו. כפי שגם אורי מודה, מחנה השלום הישראלי נכשל, נכון לעכשיו, בשכנוע מבפנים. מבט מבוקר ומפוקח על כוחותיו בהשוואה לעוצמת המגמות המרכזיות בחברה היהודית הישראלית, מטילות ספק רב, לא רק אם הוא ישמור על כוחו האפסי, אלא אם הוא בכלל ישרוד. אבנרי טוען שהמדינה האחת היא תרופה מסוכנת. יפה, הבה ניתן אותה במינון נמוך אבל בעיקר בואו נשחרר את החולה מן התרופה הקודמת שבעליל מזיקה לו ועומדת להרוג אותו.


ובשל כך ראוי להעמיק ולחקור את הדוגמה הדרום האפריקאית ולא רק אותה. כל דוגמה היסטורית של מאבק מוצלח בדיכוי ראוי שיילמד אצלנו. גם כאשר הושתת משטר הסנקציות על דרום אפריקה לא חדל הקונגרס הלאומי האפריקאי במאבק לשחרור לאומי, ופעילי הזכויות הלבנים לא פסקו מלנסות לשכנע את החברה הלבנה. אבל לא היה קול אחד, כמו קולו של אבנרי במאמרו, שטען כי האסטרטגיה של לחץ מבחוץ פסולה לשם חיזוק האסטרטגיה של לחץ מבפנים. על אחת כמה וכמה, כאשר הכישלון של המאבק מבפנים הוא כה בוטה וברור. גם כאשר התנהל כבר משא ומתן עם ממשלת דה קלרק נמשך משטר הסנקציות על דרום אפריקה.


קשה גם להבין את הזלזול של אבנרי בדעת הקהל העולמית. בלעדיה לא היה האסון הפלסטיני. רצתה הקהילה הבינלאומית ובשנת 1948 היתה קמה כאן מדינה אחת כפי שהציעו לא מעטים מחברות האו"ם עד שנכנעו ללחץ אמריקאי-ציוני כבד. במידה והקהילה הבינלאומית תתעשת ותשנה את יחסה למדינת ישראל יגברו הסיכויים לא רק לסיום הכיבוש, אלא למניעת שפיכות דמים שבסופו של דבר גם תפגע אנושות בחברה היהודית הישראלית.


הקריאה לפתרון המדינה האחת, כמו גם הקריאה לחרם, נולדה על רקע הכישלון של האסטרטגיה הקודמת, וכל מי שפוסל אותה במהירות שכזו ובקטגוריות שכזו, מעורר חשד כי הצורך להוכיח את צדקת דרכו חשובה לו יותר מן הפתרון עצמו. חשד כזה גם עולה מן הנרטיב ההיסטורי שחיבר אבנרי כאשר הוא סוקר את הישגי תנועת השלום הישראלית עד היום ומודיע לנו כי קיימת "נכונות של רוב הישראלים לקבל את רעיון המדינה הפלסטינית והפיכת ירושלים לבירת שתי המדינות". זו קטיעת רגל ויד גם יחד כדי להתאים את החולה למיטת סדום. "הצלחנו להביא להכרה באש"ף ואנחנו נביא גם להכרה בחמאס". כעת גם נכרתה היד השנייה. אין כל קשר בין אמירה זו לבין עמדות הציבור הישראלי מאז ומעולם. אבל עובדות רק מבלבלות מן הסתם.


אך כדי לחסל את אופציית החרם והמדינה האחת יש בשורה בפיו של אבנרי "במעמקי התודעה הלאומית, אנחנו מצליחים" – הבו מכשירי רטנגן ואק"ג לפלסטינים והנה יש לא רק מנהרה אלא אפילו אור בקצה. מה שנמצא במעמקי התודעה הלאומית הישראלית חשוך, גזעני ונורא עוד יותר ממה שנמצא על פני השטח. הבה נקווה שבעבועי שנאת האחר הישראלית לא תגאה ולתעלה מן המעמקים ותשטוף את הארץ כולה.


אכן צודק אבנרי כי "אין שמץ של ספק ש-99.99% של הישראלים-היהודים רוצה בקיום מדינת-ישראל שיש בה רוב מוצק של יהודים, יהיו גבולותיה אשר יהיו". חרם עולמי לא יישנה זאת מיד, אבל ישלח מסר ברור כי עמדה זו היא גזענית ובלתי מקובלת במאה ה-21. בלי קווי חמצן תרבותיים וכלכליים יהיה קשה לרוב הדומם הישראלי להמשיך ולהאמין כי בלעדיות יהודית היא גם אפשרית וגם מקובלת בעולם. יהיה עליהם לבחור – ויש לקוות שכמו דה קלרק הם יעשו את הבחירה הראשונה.


אבנרי משוכנע כי אדם קלר שמט את הבסיס מתחת לטיעון החרם: עובדה הפלסטינים לא נכנעו לחרם.


הנה השוואה נחמדה: אדם שכוב על הרצפה, אסור בכבלים ומעיז לומר כי נעשה לו עוול. כעונש גם מקטינים את מנות המזון שלו. לעומתו יושב שלא כדין בביתו של אותו אסיר, אדם עשיר אשר עומד לראשונה מול האפשרות שיישפט לחומרה על מעשה הגזל שלו. על מי האיום גדול יותר והיכן הוא יכול לשמש כמנוף לשינוי משמעותי במציאות? והיכן האיום הוא אכזריות לשמה שאינה משנה כהוא זה ארבעים שנים של דיכוי וכיבוש והיכן היא פתח לתקווה?


והחרם לא יקרה, מסביר אבנרי. ראוי לו שיידבר עם ותיקי התנועה להטלת החרם על דרום אפריקה. 20 שנה עברו עד אשר הם שיכנעו את דעת הקהל העולמית לנקוט בצעד הזה. ומה אמרו להם בתחילת דרכם: זה לא יקרה, יותר מדי אינטרסים כלכליים וצבאיים מושקעים בדרום אפריקה.


אבל מוסיף אבנרי, גם יאמרו שחרם על היהודים כקורבנות הנאצים לא יעבור. אדרבה ואדרבה, הפעולה שכבר נעשית היום הביסה שוק על ירך את מניפולציית רבת השנים של התנועה הציונית. אין התנועה הזו יכולה להצדיק יותר מעשי עוול כלפי הפלסטינים בשם קורבן היהודים בשואה. נהפוך הוא, התנהגות הפושעת של מדינת ישראל היא זו המבזה את זכר השואה ולכן בראש התנועה לחרם עומדים יהודים. וזאת גם הסיבה שהניסיון הישראלי להטיל את אשמת האנטי-שמיות על יוזמי החרם התנפץ אל מול חומה בצורה של אנושיות ודמוקרטיות. כל מי שקורא לחרם יודע כי הוא או היא עושים לא רק מעשה אוניברסלי אלא גם יהודי. ראוי היה לו לאבנרי שבגרמניה, שם הוא נערץ, הוא ידרוש מן הגרמנים בשל השואה ובעיקר בשל חלקם לא רק באסון היהודי אלא גם זה הפלסטיני, לא להחריש על פשעיה של הציונות כלפי העם הפלסטיני.


לסיכום, בונה אבנרי את המדינה האחת מתוך המציאות הנוכחית: מאחר שהוא לא כולל את שיבתם של הפליטים או את שינוי המשטר, הוא מתאר את המציאות של היום כחזון של מחר. זו אכן מציאות שלא כדאי להיאבק למענה. גם איש לא עמל לטובתה. אבל החזון של המדינה האחת חייב להיות ההיפוך הגמור של מדינת האפרטהייד הנוכחית, כפי שאכן קרה בדרום אפריקה, ולכן הדוגמה כה נכונה ומאירת עיניים.


ביום שבו אריאל שרון וג’ורג’ בוש הכריזו על אמונתם השלמה בפתרון שתי המדינות, הפך פתרון זה לאמצעי הציני ביותר שבעזרתו ישראל יכולה לקיים את משטר האפליה בתוך גבולות 67′, משטר הכיבוש בגדה המערבית ואת הגטו של רצועת עזה. כל מי שחוסם את הדיון בפתרון פוליטי אחר מאפשר לשיח של שתי המדינות להגן על ישראל ומדיניותה הפושעת בשטחים.


אבל יתרה מכך, לא רק שבאופן מעשי לא נותרו אבנים בשטחים לבנות מהם מדינה, יבוא אורי אבנרי ויציע לחבריו הפלסטינים לפחות 50% מן השטח ולא 20% ממולדתם. הנה עוד רעיון טוב לחשוב עליו במקום נוסחת הסדום ועמורה של שתי המדינות.


ולבסוף, לא יהיה פתרון לסכסוך הזה מבלי שתיפתר בעיית הפליטים. הפליטים הללו אינם יכולים לחזור מאותה סיבה שאחיהם ואחיותיהם מגורשים מירושלים רבתי ומאזור החומה וקרוביהם מופלים לרעה בישראל. הם אינם יכולים לחזור מאותה סיבה שכל מי שעדיין חי בפלסטין נמצא בסכנת גירוש, כי רק כך יושלם הפרויקט הציוני.


הם רשאים לבחור בשיבה כי זו זכותם המלאה – האנושית והפוליטית. הם רשאים לחזור משום שהקהילה הבינלאומית הבטיחה להם כי יחזרו. אנו כיהודים צריכים לרצות שהם ישובו כי אחרת נמשיך לחיות במדינה שערך העליונות והבלעדיות היהודית עומד מכל זכות בסיסית אנושית ואזרחית. לא נוכל להעניק להם ולנו את הפתרון הזה בתוך מסגרת של שתי מדינות.

תגובות
נושאים: מאמרים

56 תגובות

  1. נירית הגיב:

    אני לא מייחלת להגירת יהודים, אני מייחלת שהיהודים ירצו לחיות שווי זכויות עם כל תושבי הארץ הזו. אנא ציין אחד במחנה הציוני, כולל האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו והמפד"ל, הרוצה בכך.

  2. תגובה לנירית הגיב:

    נירית, מה ההבדל בין ההגירה ההמונית של יהודים שאת מדברת עליה (וכפי הנראה גם מייחלת לה), לבין המצע של האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו והמפד"ל, הקורא לעידוד הגירה של ערביי ישראל?
    המשוואה העולה מדברייך פשוטה – מאחר ויש פה רוב יהודי, ולא עושה רושם שהיהודים יסכימו לוותר על שאיפתם להגדרה עצמית, בואו נקווה (ואולי נעודד) חלק גדול מהם לעוף מפה.
    אם זו לא גזענות אני לא יודע מה כן.

  3. אלי/ הכשל הלוגי שבדו לאומיות הגיב:

    עם כל הכבוד לאילן פפה הרי טיעוניו אינם רלונטים כיון שלדו לאומיות כמו לטנגו דרושים שנים ולענינו שני לאומים.
    שלא במתכוון כך אני מניח חטא ד"ר פפה בכך שבפטרנליות האופינית לכל גווניו הוא משליך את עמדותיו על הצבור אותו הוא מתימר להבין ועל זכויותיו הוא חפץ לשמור -הצבור הערבי הפלסטינאי.

    דה עקא, ציבור זה על הנהגותיו השונות אינו מכיר בקיומו וזכויותיו של הלאום היהודי בארץ. עד קום המדינה היה המופתי מוכן לכל היותר לסבול את קיומו של מיעוט יהודי במדינה ערבית אחת.
    אמנת אש"ף משנת 1968 דברה על מדינה חילונית דמוקרטית שבה יהיה זכות מגורים ליהודים שחיו בפלסטין…עד 1917.
    על אמנת החמאס ויחסה ליהודים מיותר להכביר מילים.
    חסידי מדינה אחת לכל אזרחיה לא שוכחים להזכיר בנשימה אחת את ביטולו של חוק השבות לצד מימוש זכות השיבה.
    אם תהיה מדינה אחת אין זה אכן משנה לאן ישובו צאצאי הפליטים, אך הדרישה לביטול חוק השבות בעצם נובעת מהעמדה כי אין עם יהודי שישראל היא ארצו.
    אין בכוונתי להתווכח על כך אלא רק להזכיר לד"ר פפה כי נרטיבים, מיתוסים יכולים להיות רחוקים מאד מהאמת העובדתית אך בכל זאת הם נדבך חשוב בתולדות כל עם.

  4. ליערה הגיב:

    בת באמת בת 12?
    אם כן אני מקווה שאת פעילה בארגון נוער שמאלי, בנק"י או רעות-סדאקה למשל.
    אם לא את חייבת להצטרף, נכס אמיתי.

  5. יערה בת 12 הגיב:

    אני מסכימה שהמאבק לריפוי המחלה הנוראה של הלאומנות, המשיחיות, הציונות המטורפת של המתנחלים (וסתם ציונות של קרקע של המפלגות הציוניות)וגו’ וגו’ המתממשים בכיבוש, ריפוי כל אלה אפשרי רק במסגרת הפתרון של שתי מדינות. מצב בו קיצונים-לאומנים משני הצדדים יפגשו במסגרת של מדינה אחת, חייב יהיה להתרחש בתקופת מעבר של מאה שנה, אם תקום מדינה כזו

  6. מירי ברק הגיב:

    לנוכח הסיפוח והגזל הנמשכים יום יום בייתר שאת של אדמות הפלסטינים, בגדה המערבית, בנגב, בואדי עארה שתי מדינות לשני עמים זו בדיחה עצובה. ישראל ממשיכה במדיניותה ביתר שאת, פיצול הכפרים הפלסטינים, תקיעת טריז ביניהם, גזל אדמותיהם והענקתם להתנחלויות ההולכות ומתרבות, הולכות וגדלות.
    היכן נשאר מקום כלל למדינה פלסטינית? מעשיה של מדינת ישראל מעידים על כוונתה האמיתית והכנה – לא לתת למדינה כזו להתקיים.
    על כן, פתרון אמיתי יהיה רק כאשר תקום מדינה אחת לכל תושבי האזור – בה כולם יהיו שווים, ללא עליונות גזעית של עם אחד הקובע את החוקים וכללי המשחק. כולם צריכים להשתתף במשחק. גזל וניהול ערביי ישראל ב-48 וההתעלמות וההכחשה הנמשכים עד היום אינם מאפשרים פיתרון אמיתי. אנו מצפים שהפלסטינים "ישכחו" את מה שהיה? יסלחו? נעשה להם עוול ועוול משווע בכך שלא הורשו לחזור לאדמותיהם. שנייה לאחר שגורשו, כן כן, גורשו, נלקחו אדמותיהם, נהרסו בתיהם – כאילו לא היו. כאילו לא הייתה פלסטין מיושבת ברוב ערבי.

הגיבו לנירית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים