הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 באפריל, 2007 5 תגובות

נולדתי בצרפת במרץ 1986 – מספר חודשים לאחר שממשלת ישראל הודיעה שהיא "יוצאת מלבנון". הגעתי לישראל שמונה חודשים לאחר מכן, מדינה אשר חייה בצל "המלחמה ההיא". מספר חודשים לאחר מכן, בעודי תינוק, התחילה מלחמה נוספת, האינתיפאדה, לימים "הראשונה", בכדי שלא נתבלבל.

כמה מזיכרונות הילדות הראשונים שלי מגבעתיים הם ממלחמה – הייתי עם מסכה, בחדר הילדים שהיה עטוף ניילונים. אני זוכר שבגן הילדים, אשר עבר למקלט בית הספר היסודי הסמוך, בניתי עם עוד חבר "טיל פטריוט" מלגו, ואני זוכר את אבא צועק מהחלון לילדי השכנים שיכנסו כבר הביתה כי היתה אזעקה.


בשנת 1993 ואני בן 7 המורה נכנסה לכתה ובידה רדיו: "אתם עדים לרגע היסטורי", היא אמרה, ושמענו ברדיו בשפה שלא ממש הבנו, שחתמו על הסכם שלום. אהבתי מאוד שחתמו שלום, אפילו "הכרחתי" את המשפחה לנסוע לפטרה, ולאחר מכן בכיתי כי רצחו את רבין בעצרת שהשתתפתי בה.


בכי לא היה מחזה נדיר אצלי בבית, אבל זכורה לי במיוחד פעם שבה אמא שלי בכתה. זה היה בפורים 1994, הייתי בן 8, והפסיקו סרט בטלוויזיה בשביל לספר על מישהו שירה בחברון על הרבה אנשים. אני לא בטוח מה הבנתי ומה לא, אבל היה לי עצוב מאוד שאמא בוכה.


בשנת 1996 הפעם אני בכיתי, כי ראיתי שמטוס ישראלי הפציץ מחנה פליטים בלבנון. אז לא הבנתי את השם של המלחמה שכל הזמן אמרו בחדשות; רק שש שנים לאחר מכן קראתי את הספר "ענבי זעם", והמשכתי לא להבין.


באותה שנה, לפני שיצאנו לחופשת סוכות, נתנו לנו משימה לשיעור עברית לכתוב יומן על החופשה, אני לא זוכר מה שאר הילדים בכתה כתבו, אבל אני בטוח שהייתי הילד היחיד שחלק מהיומן שלו היה הפגנה בתל-אביב, בגלל מה שהיום נקרא "מהומות מנהרת הכותל". מההפגנה אני זוכר רק שלט מודפס שבו כתוב כמה אנשים נהרגו עד עכשיו, אני זוכר את השלט כי אני גם זוכר שמישהי באה עם טוש, ושינתה את המספר – בינתיים נהרגו עוד אנשים.


שנת 2000 היתה שנה מרגשת. משום מה כולם השתגעו מזה שמתחיל "מילניום" חדש – והצטרפתי לשיגעון הכללי, חוץ-מזה התחלתי בית-ספר תיכון שזו תמיד הזדמנות להתחלה חדשה.


שנת 2000 היתה שנה מרגשת, ואז, כמה שבועות לאחר שהתחלתי תיכון, מלה מוכרת נשלפה מהמילון – אינתיפאדה. הייתי כבר מעורב פוליטית, מספיק מעורב בשביל לקבל אימיילים שאחד מהם אני לא אשכח לעולם: "אין לי הרבה זמן לכתוב, אני בצפון ויורים פה בהפגנות, אנחנו חייבים אנשים שיבואו לכאן לעצור את הטירוף הזה". במוצאי יום כיפור היתה הפגנה בכיכר רבין, כבר ידענו על הרבה הרוגים, ואורי אבנרי צעק שזה פוגרום והפעם היהודים הם הקוזאקים, ותמר גוז’נסקי צעקה שחייבים להפסיק עם זה, ואני הייתי מיואש – כי הסכמתי איתה, אבל לא יכולתי לעשות כלום בשביל לעצור את זה.


זכור לי שלא יכולתי להתנתק מהחדשות, והסתובבתי בבית כמו אריה פצוע בכלוב. זכור לי שאמא צבעה את כל החדר של אח שלי מרוב עצבים, שאבא שלי דיבר עם חבר שלו מעזה וכולנו דאגנו לו, זכור לי שבהפגנה בחיפה שמעתי פעם ראשונה שזה כבר לא סתם אינתיפאדה, אלא "אינתיפאדת אל אקצה", זכור לי שזה הגעיל אותי.


ואז חטפו שלושה חיילים בלבנון, ואני זוכר שצפיתי בחדשות ולא האמנתי שזה קורה. ואני זוכר ששנאתי את מי שחטפו אותם ושפחדתי שהולכים להפציץ את לבנון.


שנת 2000 היתה שנה מפחידה.


בזמן התיכון כבר היתה מלחמה. לגבי, זה אמר בעיקר הרבה הפגנות, לגבי החברות שלי מהכתה – זה אמר שלא יוצאים בערב מהבית. השיחות בהפסקות סבבו סביב "אמא שלי לא מרשה לי לצאת", חלק בהבנה וחלק בכעס.


עד יוני 2001, באותו יום דיברו בנות מהכתה שהיום הן יוצאות למועדון ליד הים בתל-אביב, והשיחות סבבו סביב מה הן ילבשו ומתי ייפגשו. אני תכננתי באותו יום לנסוע לעפולה כי היו הופעות שרציתי ללכת. ברוח התקופה, להופעות קראו "פיגוע בעפולה" (המשך ישיר להופעות הקודמות "טרור במזור"). אמרת לאמא בטלפון שאני נוסע לעפולה. "עפולה?! אני לא מרוצה כל-כך שתיסע לעפולה… זה מסוכן לא?". "אמא באמת! אני לא הולך להישאר בבית. מה יותר בטוח, שאני אלך לתל-אביב? שם לא מסוכן?". בסוף נסעתי לעפולה, וקצת אחרי ההתחלה התחילו להגיע החדשות שהיה פיגוע בתל-אביב, במועדון, ליד הים. רק באמצע הלילה הבנתי סופית שזה לא המועדון אליו הלכו הבנות מהכתה שלי.


זאת גם היתה השנה בה ירו עלי בהפגנה. זה היה ליד רמאללה. בין הדמעות מהגז, ראיתי איש זקן עם מקל הליכה שזרקו לידו רימון הלם – הוא נפל. רצתי לעברו, לא ראיתי כמעט כלום, ובלי מלים, כי אני לא יודע ערבית, עזרתי לו לקום והכנסתי אותו לבית הסמוך. באותו יום החלטתי שאני לא הולך להשתתף בהפגנות בהן ארגיש שאני בסכנת חיים, החלטה שמלווה אותי עד היום וקשה מתמיד.


ליל הסדר בשנת 2002 נפל בדיוק על יום ההולדת שלי, ואת שני האירועים חגגנו כמדי שנה אצל משפחתו של אבא. מכיוון שאני בטוח שהטלוויזיה והרדיו בבית המסורתי היו סגורים בערב החג, אני לא יודע כיצד הגיעו החדשות – אבל עד סוף הערב כבר כולם ידעו שמישהו נכנס לבית מלון וירה בהרבה אנשים. יום למחרת גילינו שהורים של שכנים שלנו נרצחו.


יומיים לאחר מכן כבר אף אחד לא הופתע שהממשלה החליטה על "מבצע", הפעם קראו לזה "חומת מגן". אני לא יודע למה אלו המלים שעולות לי כשאני נזכר בימים האלו של חומת מגן – אבל אני כמעט בטוח שבאותם ימים פשוט שנאתי לחיות. הדלקתי את הטלוויזיה לצפות בחדשות כמו מטורף, וכיביתי לאחר דקה כי לא יכולתי להמשיך. הלכתי להפגנות ועזבתי אחרי זמן קצר.


סלון מזל רק הוקם, ואני זוכר שהייתי בסלון כשמישהי נכנסה וחיפשה מילון עברי-אנגלי. "איך אומרים באנגלית טבח"? "massacre" ענינו, "איך כותבים?" אבל לא היה מילון ולא ידענו איך כותבים "למה את רוצה לדעת איך כותבים טבח"?? "לא שמעתם? יש טבח בג’נין, יש הפגנה עוד כמה שעות". את אינספור המלים שנכתבו לאחר מכן על השאלה אם היה טבח או לא כבר לא קראתי.


אני חושב שבמובן מסויים ה-28.3, היום בין הפיגוע בנתניה לחומת מגן, הוא "יום הזיכרון" הפרטי שלי.


יום הזיכרון. בתיכון לא הלכתי לטקסי יום הזיכרון – תמיד הייתי "חולה", חיכיתי שהצפירה תעיר אותי.


יום הזיכרון. בשנת 2003 כבר הייתי פעיל זמן רב ב"מכתב השמיניסטים", וזכורה לי ישיבה בגדה השמאלית, חיפשנו תאריך לישיבה הבאה. לאחר שהשתעשענו ברעיון להיפגש דווקא באחד במאי, מישהו הציע "אפשר להיפגש ביום שני שלאחר מכן?", "לי אין בעיה, אבל זה ערב יום הזיכרון". "לא ביום הזיכרון, יש לי טקסים" – זה היה זיו. זיו היה פעיל בשומר הצעיר, ומכולנו הוא היחיד שתיכנן להתגייס לצבא, ולסרב לשרת בשטחים הכבושים. הוא היה "הכיבושניק" שלנו. "אנחנו לא מצליחים למצוא שום תאריך אחר, אולי ניפגש מוקדם ותלך לטקס מאוחר יותר?" מישהי שאלה, וזיו בקול נרגש אמר "אתם לא מבינים! זה לא סתם יום בשבילי, הוא חשוב לי. לא איכפת לי לא להיות בפגישה אבל אני מבקש ממכם לא להיפגש ביום הזיכרון! כמו שלא רציתם להיפגש באחד במאי כי זה חשוב לחלק מכם, אני מבקש – לא ביום הזיכרון!". אני לא זוכר מתי נפגשנו בסוף, אני זוכר שהזכרתי לזיו את השיחה יום או יומיים לפני שהתגייס, והוא אמר לי שאם היינו נפגשים ביום הזיכרון הוא היה מפסיק את הפעילות שלו איתנו. "מה לעשות", הוא אמר הפעם בחיוך, "זה כנראה באמת חשוב לי".


בתחילת פברואר 2004, הטלפון העיר אותי, פעילה במכתב השמיניסטים וחברה טובה מאוד. "אתה יושב?" היא שאלה בקול חנוק "מה קרה?" נבהלתי, "זה זיו, הוא התאבד", היא אמרה והחלה לבכות. וככה, בהלוויה הצבאית היחידה שהייתי בה בחיים, הייתי מוקף סרבנים. בפורום של פרופיל חדש מישהי כתבה אחרי כמה חודשים שזיו לא התאבד אלא שזאת היתה תאונת נשק, ואנחנו לא האמנו לה ובכלל לא הצלחנו להבין איך הוא הגיע לחברון אם הוא התכוון לסרב לשרת בשטחים. בעמוד לזכרו באתר צה"ל כתוב שהוא "מת בעת מילוי תפקידו בחברון" וגם ש"הוא היה מעורב מאוד בפוליטיקה הישראלית ומצוי בה ותמך בפשרה טריטוריאלית והידברות עם הצד השני".


אחרי שקוראים את כל מה שכתבתי עד עכשיו, נראה שאין שום דבר שונה ביולי 2006. "שועל קרבות" ותיק שכמוני פשוט יכניס עוד מלחמה אחת לקורות החיים. לכן הייתי חייב לעצמי תשובה על השאלה שכה הטרידה אותי באותם ימים. למה אני מרגיש, דווקא הפעם, יותר רע מכל המלחמות שהיו עד עכשיו?


התשובה הגיעה כמה ימים לאחר שהתחילה המלחמה בלבנון. כהרגלי, נקרעתי בין היצר שלי להיות תמיד מעודכן ולשמוע כל הזמן חדשות, לבין התחושה שאני כבר לא מסוגל, ולא רוצה, להמשיך לשמוע. אך שהפעם לא יכולתי לכבות את הרדיו. ואז הבנתי, שאומנם כבר עברתי הרבה מלחמות, אבל זאת פעם ראשונה שאני בן 20. לראשונה, הידיעה ש"שלושה חיילים נהרגו בלבנון" היא כבר לא עצובה, היא מפחידה.


שנתיים אחרי שוועדת המצפון הצה"לית קבעה כי אני לא אוכל להגיד ש"חבר שלי מהפלוגה נהרג בלבנון", הבנתי שהוועדה לא נתנה לי פטור מלהכיר את כל מי שכן התגייס, שאין לי פטור מהאפשרות שחבר שלי מהשכבה, מהיסודי, ימות בצבא. המלחמה הראשונה שעברתי כשאני בן 20 היא המלחמה הראשונה שהתחלתי להיות קשוב לשמות ההרוגים.


והיום "יום הזיכרון", כי היום אני נזכר בחיים שלי דווקא כפי שסיפרתי אותם כרגע. יכולתי לספר סיפור שונה, על כל החברים והחברות, ומה למדתי בחיים, ועוד אלפי סיפורים על אותם חיים בדיוק, אבל היום יום הזיכרון, ובזה אני נזכר.


לפני מספר שבועות שאלה אותי מישהי "למה בדיוק אתה פצפיסט"? היום אני אראה לה את מה שכתבתי עכשיו, וזוהי התשובה.


בקיץ האחרון, כשהלכתי בהפגנה נגד המלחמה בלבנון ונשארתי צמוד לסלולרי (אולי עכשיו יתקשרו להודיע לי שמישהו שאני מכיר נהרג?), הבנתי סופית את הסיסמא הפמיניסטית ששמעתי כל-כך הרבה פעמים בחיים שלי: האישי הוא הפוליטי.

תגובות
נושאים: עדכונים

5 תגובות

  1. עופר נ. הגיב:

    כתיבה מדויקת ועמוקה מבחור צעיר.

    בהצלחה בדרכך.

  2. קוראליוס הגיב:

    אתה בחור פיקח אחי – לחברים שלך אתה משאיר את העבודה המלוכלכת ואתה לא מתגייס לצבא.
    ניסית לחשוב פעם מה היה קורה לו כולם היו כמוך?

  3. יבגני ברנר הגיב:

    לקוראליוס-אני יענה לך על זה,העולם היה מושלם.

  4. מרקס הגיב:

    ליבגני, ברור שהעולם היה מושלם אם לא היו לנו חיילים, היינו כבר עמוק בתוך הים.

  5. גנאדי מורוזוב: למה אתה לא חוזר לצרפת? הגיב:

    העלייה של הוריך יחד איתך מתבררת כמקח טעות.

    אני בטוח שבצרפת תהיה JUIF מאושר.

הגיבו לגנאדי מורוזוב: למה אתה לא חוזר לצרפת?

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים