הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-4 במאי, 2007 32 תגובות

דו"ח וינוגרד אולי לא חידש הרבה ולמען האמת גם לא טיפחנו שום ציפיות מיוחדות. את הכול אמרנו וכתבנו עוד לפני שהדו"ח פורסם. בעצם, טענו אותן טענות גם בעיצומה של המלחמה, מתחילתה ועד סופה. העקרונות שמנחים כל חשיבה רציונלית על ישראל ושכנותיה לא השתנו, והדו"ח לא תרם הרבה לשינויים מבניים או לחשבון נפש אמיתי. אני מציע שוב לכל הקוראים להתבונן היטב במפת האזור שלנו, ולשנן את הנתונים. ישראל איננה מסוגלת, בהגדרה, לנצח בשום מלחמה. היא יכלה להכריע מערכה ולשלם מחיר כבד אבל לא להכניע את הערבים מבחינה אסטרטגית ופוליטית. מהנחת היסוד המוצקה הזאת יש גם מסקנות: עלינו להימנע ממלחמות כמעט בכל מחיר. המלחמה הטובה ביותר לעם הישראלי היא זו שהצלחנו למנוע באמצעים מדיניים, כולל תיווך בינלאומי. לא היינו צריכים את חברי הוועדה המכובדים כדי לקבוע, שראש הממשלה אהוד אולמרט היה פזיז בקיץ שעבר ומיהר לשלוח את הצבא ללבנון בלי שיקול דעת ובלי להגדיר את יעדי המלחמה.

אבל הוועדה בכל זאת תרמה משהו לדיון הציבורי העתידי שלנו. תרבות השקר הגדול נחשפה כאן בכל כיעורה המזוויע. הצבא שיקר לקברניטים המדיניים, ראש הממשלה ושר הביטחון; אלה, בתורם, רימו את השרים ואת הכנסת. כך התקבלו החלטות המבוססות על מצג שווא, כמו ברפובליקת בננות. אולמרט מנסה לגרור אותנו לוויכוח על גורלו האישי, כאילו יש לו אופציה להישאר בתפקידו. אני מסכים דווקא עם רביב דרוקר, הרדוד בדרך כלל, שהוועדה הניחה אקדח טעון על שולחנו של ראש הממשלה, ושאין לו ברירה אלא ללכת בהקדם. הוא שמע מהרמטכ"ל (שהוועדה חושפת אותו כרמאי מדופלם) דברי הבל ושקר שאותם בדיוק רצה לשמוע, ולכן גם מיחזר את הדברים בהודעותיו לכנסת ולעם. אין לו מה לחפש בפוליטיקה הישראלית, וסופו להתייצב בפני שופטים אזרחיים שייאלצו לדון בעבירות רבות על טוהר המידות שבהן הוא מואשם, לבושתנו ולחרפתנו.


הוועדה הציעה דרכים שונות ובעיקר משונות לתיקון המצב, ברוח המוכרת של פרופ’ יחזקאל דרור. אני מציע לא להתרשם מהרעיונות הישנים האלה. אבל ההמלצה לשתף את משרד החוץ בכל ההכרעות היא עקרונית. המאבק הזה נוהל עוד בימי דוד בן-גוריון, ועתה הכיר וינוגרד בממד המדיני של כל החלטה על יציאה למלחמה. ידענו שאולמרט מקובע בחינוך הממלכתי-ביטחוניסטי הרדוד שמכתיב את הלוך רוחם של כל בני דורו; ידענו גם ששר הביטחון עמיר פרץ לא הצליח להתעלות ברגע האמת. הוא הלך במסלול ההתקרנפות המסורתי של כל חברי מפלגתו שהגיעו למשרד הביטחון, תמך בהתלהבות בהסלמת המלחמה, ולא בחל גם בפגיעה קשה באזרחי לבנון שיכולה לחשוף אותו להאשמות על פשעי מלחמה. גם לא היה לו מושג איך לנווט את הצבא במלחמה המיותרת והנפשעת הזאת. עיתונאים מהמרכז הלאומני ששיבחו את ההחלטה לפתוח במלחמה ממהרים עכשיו למתוח ביקורת קשה על אולמרט ופרץ. אנחנו מכירים היטב את התסמונת הזאת ובזים להם. אבל החשש הגדול שלנו הוא לגבי העתיד. המסקנות יהרסו את הקברניטים של היום (בצדק) אבל יגרמו לכך שגרועים מהם ימשלו בנו מחר. ההפנמה העמוקה הזאת של מצב הדברים מייאשת הרבה יותר מאשר הממצאים על מחדלי המלחמה.


ההרוגים בימי הלחימה האחרונים (שאותם לא בחנה הוועדה) נזקפים בעיקר לחובתו של פרץ, שלחץ על הפעולה מעבר לגבול. לכן עליו להסתלק מהזירה הפוליטית בחרפה ובבושת פנים. אבל פרץ הוכשל גם על ידי הרמטכ"ל הגרוע בתולדות המדינה דן חלוץ. הטייס הנמהר שמחקה את הגינונים החיצוניים של עזר ויצמן המנוח, מבלי לאמץ את המתינות היחסית של עזר בנושאים פוליטיים, גרר את פרץ להחלטות הרות-אסון. הוא זכה לגינויים בוועדה על שטחיותו ומצגי השווא שלו. אני מקווה שיום אחד הוא יעמוד לדין בישראל או בבית משפט בינלאומי על פשעים נגד האנושות.


עדיין קיימת בציבור שלנו נטייה לשקול בכובד ראש הכרעות של ועדה מעין משפטית, וקשה לראות כיצד יצליח אולמרט החלקלק והערמומי להיחלץ ממסקנות מפורשות של ועדה שהוא עצמו מינה, הרואה בהתנהלותו במלחמת לבנון השנייה כישלון חרוץ ומוחלט. הוא, וכל הפוליטיקאים שנאחזו בשולי אדרתו של אריאל שרון כדי לשרוד מבחינה פוליטית, גמרו למעשה את הקריירה שלהם גם אם טרם הפנימו את מצבם.


רק אחרי פרסום המסקנות הואיל נחום ברנע בטובו לקרוא לאולמרט להתפטר. זוהי תפנית לא מכובדת ומאוחרת מדי, שבאה להציל את מעמדם המתערער והולך של תומכי ראש הממשלה בתקשורת. במשך כמעט שנה ועד לפני ארבעה ימים סירב זוכה פרס ישראל לחזור בו מתמיכתו המצערת באיש נקלה ולא ישר. אני לא מאמין שהדברים יוצאים מהמקלדת שלי, אבל יש לברנע הרבה מה ללמוד מדן מרגלית, ששנים רבות חטא גם הוא בהעדפה לא אתית של אולמרט אבל השנה הפך למבקר עקבי של האיש. עד יום שלישי השבוע ברנע הביע את אמונתו שאולמרט ישרוד את מסקנות ועדת וינוגרד, והוסיף חטא על פשע בדברי השמצה רכילותיים על מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. ברנע הוא עיתונאי מצוין ואיש נעים הליכות, אבל רק עכשיו קלט שלא תהיה תפארתו על הדרך הזאת.


לממשלת אולמרט לא היה שום סיכוי לגמור את הקדנציה גם בלי מסקנות וינוגרד. דינה נחרץ כבר מזמן, והתהליכים הפוליטיים פועלים לרעתה חרף המצב הכלכלי הסביר יחסית של מעמדות הביניים. זוהי ממשלה שנואה על הציבור, מוכת שחיתות ונעדרת אומץ לב ויושרה. התגובה האופיינית של השר שמעון פרס מדברת בעד עצמה. הוא משך בכתפיו מול מצלמות הטלוויזיה וניער את חוצנו מכל העניין. "מה זה בכלל קשור אלי?" הוא אמר, והעלה על פניו את הארשת הצדקנית והכעוסה שלו, שמשרתת אותו תמיד כששואלים אותו שאלות שאין לו עליהן תשובה סבירה כלשהי. כששמעתי את דבריו של פרס חשתי קבס וסלידה חסרי תקדים. פרס חבר לאנשי שרון, בגד במפלגתו, אימץ את עקרונות המרכז הלאומני במסווה צבוע של יוניות כוזבת, נתן את ידו לכל ההחלטות שהובילו למלחמת לבנון השנייה (בעצם, גם למלחמת לבנון הראשונה) ורתם את קשריו הבינלאומיים להגנה עליה מפני הביקורת המוצדקת שמתחו עליה בכל העולם. ואחרי כל הדברים האלה הוא מרהיב עוז להתבטא כאילו כל הנושא איננו נוגע לו. זוהי שפלות שאין דומה לה, גם כלפי עמיתיו בצמרת המדינה וגם כלפי האזרחים התמימים שעדיין מאמינים בו וביכולותיו כמדינאי. אחרי שקראתי את עדותו המפורטת בוועדה הגעתי למסקנה שהבוז המסורתי שלי כלפי האיש הזה הוא מתון מדי, ושיש לתגבר אותו באמוציות חדשות. פרס הוא פשוט איש עלוב, ואינו ראוי לתפקיד ממלכתי אפילו במדינה הבלתי מתוקנת שבה אנחנו חיים.


אולמרט לא יצליח להסתער על חברי ועדת וינוגרד בסגנון המכוער שאותו אנחנו מכירים כל כך טוב ב"כל העיר". ייתכן שבעצת מקורביו הוא גם לא ינסה. הוא ילך אולי בדרך שידידו ברנע התווה לו עד אמצע השבוע ב"ידיעות אחרונות", ויצמצם את כל ישותו לפוזה של ענווה ואהבת הבריות. מי שיאמין לו, פשוט ראוי לראש ממשלה כזה. במשך זמן מה נחווה אולמרט חדש, כמעט נסבל, כפי שקרה מיד אחרי הבחירות, ואז ייעלם מתודעתנו ויִיוותר רק כמזכרת עוון מביכה שאין לדבר בה בחברת אנשים הגונים. בניגוד לסברות חסרות בסיס, שהועלו אחרי פרסום הדו"ח, אני חושב שאולמרט לא יוכל לצאת בשלום מההאשמות מפורשות של כישלון בניהול המלחמה ובקבלת ההחלטות לקראתה ובמהלכה. אסור לו לתלות תקוות באדישות הציבור, ואפילו בהשתתפות קטנה יחסית בעצרות נגדו. נכון שרוב הישראלים איבדו אמון בכל מערכות השלטון, ושגם יריבים מובהקים של המרכז הלאומני חוששים מעליית הימין השמרני והגזעני. אבל יש מחיר להפקרת הביטחון. גם אלה שאינם מוכנים (בניגוד אלינו) לפטר מנהיג רק משום שיזם מלחמה תוקפנית, בלתי חוקית ובלתי מוסרית, דורשים את ראשו כיוון שהיא פשוט לא הצליחה.

תגובות
נושאים: מאמרים

32 תגובות

  1. חיים ברעם הגיב:

    לעלי,
    שוב אתה מבלבל ביני לבין חברי הטוב חיים הנגבי?
    אני מציע לך לקרוא את הטורים מתקופת כינונה של הממשלה. כולם נמצאים כאן באתר ואז אשמח לקרוא את התנצלותך.

  2. חיים ב רעם הגיב:

    הלו עלי, מציע לך לקרוא את הטור תחת הכותרת אולמרט מיום 10 מרץ 2006.
    שבת שלום, חיים

  3. גיא הגיב:

    את הפרספקטיבה על המלחמה הנפשעת הזאת אפשר לקבל בבהירות יתרה מכמה פסקאות ממאמרו של חיים ברעם, וככל שעובר הזמן הנקודות שמעלה מר ברעם מקבלת חוזק וחידוד נוסף ללא קשר למסקנות וינוגרד שאכן מיותרות לכל בר דעת שקורא את מפת המזרח התיכון כפי שציין חיים במאמר.

  4. מכלוף הגיב:

    פרץ הוא קורבן השחיתות מחד- אליטות ההון לא יכלו לותר על תיק כה חשוב(האוצר)
    ומאידך פרץ הוא קורבן היהירות, היהירות שחלוץ הוא נציגה האוטנטי(הטובים לטיס)

    אך כמי שאחראי למותם של למעלה מאלף לבנונים כמאה וחמישים ישראלים
    כדאי לו שילך הביתה!!

    ובכל זאת הייתי רוצה לראות אותו בעתיד כשר רווחה, אני עדיין מאמין ,שפרץ הוא תקווה שאכזבה.

  5. יובל הלפרין הגיב:

    אסור להצטרף למקהלת "אולמרט תתפטר" (כלומר, ביבי לשלטון).
    אולמרט ופרץ אכן פשעו, אך חזרו על פשעי קודמיהם והקדימו את פשעי יורשיהם.
    צריך לפתוח בגל מחאה נפרד, שיתבע שינוי תפיסה, לא שינוי אנשים: אין פתרון צבאי. לא לפיגועים ולא לטילים ולא לחטיפות. בכל אשם הכיבוש. מחיר הכיבוש לא נגבה רק בשטחים שהוא מתקיים. צה"ל נסוג מלבנון, אבל בימים שבין חטיפת שליט לחטיפה בגבול הצפון טבח בשיטתיות בתושבי רצועת עזה. מעזה פונו ההתנחלויות, אך היא נותרה שטח כבוש.

    המחנה שהפגין נגד המלחמה ערך צעדות מרשימות באבן גבירול בשבועות המלחמה הראשונים. אני זוכר את "איש השמאל" דן שילון נדהם מכמות המפגינים נגד המלחמה. הרי אמרו לנו שיש קונסנזוס!
    אני מבין שיש 1 במאי ו-8 במאי ושביתת סטודנטים ושביתת מורים ומאבק עובדות קבלן בדואר ובחירות להסתדרות ב-15 במאי (לכו להצביע ו’!!!) ועוד… הכול חשוב מאוד, אבל בכל זאת, אותו מחנה שהתנגד למלחמה מיומה הראשון צריך להשתדל להפגין גם עכשיו במסר דומה לאז, ולבדל עצמו מעדר השוטים של איתם-דיין-ביילין.

  6. חוצפית הגיב:

    ההנחה אותה מר ברעם מניח בתחילת המאמר היא האקסיומה הראשונית בגאומטריה הפוליטית של ברעם. כדינן של אקסיומות אף היא יוצרת רושם של אמת שלא זקוקה לפירושים נוספים.

    "אני מציע שוב לכל הקוראים להתבונן היטב במפת האזור שלנו, ולשנן את הנתונים. ישראל איננה מסוגלת, בהגדרה, לנצח בשום מלחמה. היא יכלה להכריע מערכה ולשלם מחיר כבד אבל לא להכניע את הערבים מבחינה אסטרטגית ופוליטית"

    אלא שאקסיומות הן עניין בעייתי(ראו אקסיומת המקבילים), ביחוד כאשר מובלעות בהן הנחות קצת פחות אקסיומטיות והמציאות מתעקשת לא להסכים אתן.

    ראשית, לישראל הסכמי שלום יציבים למדי עם שתיים משכנותיה, זהו נצחון אסטרטגי, פוליטי שישראל השיגה, אמנם במחיר כבד, אבל נצחון לא פחות.

    שנית, ההתיחסות ל"ערבים" באקסיומה של ברעם מניחה הומוגניות שאינה קיימת וחשוב מכך שיתוף אינטרסים בין ה"ערבים" מה שלא רק שאינו קיים אלא ניגודו מתקיים. סביר להניח ששיתוף האינטרסים בין ישראל לירדן גדול משיתוף האינטרסים בין סוריה ולבנון.

    שלישית, בקרב השמאל הישראלי הפוסט ציוני ישנה נטייה לעצום עין אחת בעת שהם מביטים על הסכסוך, סיבותיו וההסטוריה שלו, זה לא כלכך נורא ובהתחשב בשיח הישראלי אפילו חיובי. בחלק שולי יותר של ה"שמאל" הישראלי(זה המכנה עצמו רדיקאלי) ישנה נטייה להטמיע לחלוטין את הנראטיב הערבי, עלי להודות שהנטיה הזו למרות אי היושר הפנימי שבה תרמה לא מעט להבנתי את הסכסוך. האקסיומה של ברעם להבנתי חמורה משני המקרים שתארתי, זהו וריאנט על מיתוס מגוחך מהרחוב הערבי "אם כל הערבים היו מאוחדים היינו מביסים את ישראל". מיתוס שכל מוכר חמוצים מיפו ועד קזבלנקה מדקלם בשמחה ללקוחותיו.

    אם לצטט את פאולי, "זו אפילו לא שגיאה".

    רביעית, דווקא במלחמה הזו שהשגיה הצבאיים מוגבלים מאד(ואולי בגלל), ישראל השיגה נצחון פוליטי ואסטרטגי משמעותי. הרחקת החיזבאללה מהגבול הישראלי והויכוח הפוליטי בלבנון הם הישגים לא מבוטלים כלל וכלל.

    גילוי אישי קטן, הניתוחים הפוליטיים הניתנים מהזוית האישית כלכך של ברעם כלכך יותר טובים ממה שמקבלים בתקשורת הממוסדת, שם פרשנוני חצר זחוחים ממלאים בישבנם את הכסאות באולפנים הריקים ומכוונים אף נמוך יותר ממצחם. אני, למרות אי ההסכמות מעריצה סמויה…

  7. חיים ברעם הגיב:

    לח’ לנין,
    הערה נחמדה. אבל מעולם לא הגדרתי את עצמי כקומוניסט אלא כסוציאליסט ששייך לשמאל הרדיקלי העצמאי. אם הייתי בספרד בשנת 1936 יש להניח שהייתי מצטרף לפום.
    מעבר לזה, לא הבנתי את ההשגה על הזעיר בורגנות. אם הכוונה לנסיון ליצור נגישות גם לדעת קהל רחבה שאיננה דוקטרינרית (אבקש להזכירך שהטור מופיע במקור בעיתון מסחרי) אז אני מודה ברצון באשמה.

  8. לנין הגיב:

    חוש הומור יש גם יש.
    אבל אני באמת לא מבין מה יש ל"סוציאליסט ששייך לשמאל הרדיקלי העצמאי" להזדהות עם סמלי המדינה שלהם, שהרי בעולמנו אין "שלנו".
    מה הקשר לדוקטריניות?
    זעיר בורגנות או לא זעיר בורגנות זה עניין די אובייקטיבי.

  9. לנין הגיב:

    בתור מי שמכנה את עצמו קומוניסט, מדהים להיווכח בכל פעם מחדש שברעם מנתח כל מצב מנקודת השקפה זעיר בורגנית.

  10. מיכאל הגיב:

    ניתוח מאלף, מעניין ונראה קולע להיבטים רבים הנוגעים לאוריינטציה (המוטעית, לדברי ברעם)של מדיניות ישראל. בפרט לנושא הבנת חשיבות מדיניות החוץ. יש להזכיר אגב כי ציפי ליבני היצליחה לתרגם בכשרונה כשלון צבאי לכמה הישגים מדיניים, היחידה בממסד השילטוני, שמהלכיה היו חכמים בנסיבות שהתהוו ונחלו הצלחה יחסית (זאת אם נתעלם מכך שהיא ממשיכה באוריינטציה הישראלית המסורתית, עליה חולק ברעם).

    זאת בדומה לטלייראן, המדינאי המלוכני הצרפתי, שכמו שאמר לי לפני זמן מה אינטלקטואל צרפתי החי בישראל, מעריץ שלו, היצליח בכוח האינטלקט שלו לבדו, וללא כל כוח מדיני ממשי, להשיג הישגים לצרפת המוכה שאחרי נפולאון (כביטויו בעברית צחה "כשצרפת היתה מכל בחינה על הקרשים"), בהלכו קסם ובשבותו את חברי קונגרס וינה באינטלקט שלו. מפתיע, אך יש גם חשיבות לאינטלקט האינדיוידואל הבודד בעיצוב ההיסטורייה, במעורטל מגיבוי של כוח ובמנוגד למשל לגישתו של ההוגה הצבאי-מדיני פון קלאוזביץ או אפילו לזו של קארל מרקס (לפיה המבנה האידאי, נשען ויונק את כוחו מממשויות מטריאליות בעלות עוצמה).

    מיכאל שרון

  11. חיים ברעם הגיב:

    להנרי פוטל,
    אלף אזרחים לבנוניים נהרגו במלחמה תוקפנית ויזומה, עמיר פרץ הוא אחד האשמים המרכזיים בה אז על מה אתה מדבר?
    לכל עסקן מאוס יש עכשיו צבא של חיילים בתשלום או בהתנדבות שמנסים להיאחז בכל רבע הברה בדו"ח כדי לנקות את האיש שלהם. בושה להשתייך לחבורה הזאת.

  12. הנרי פוטל הגיב:

    לפי דו"ח וינוגרד, פרץ עשה הרבה כדי לצמצם את הפגיעה באזרחי לבנון.
    יש מספיק סיבות לכעוס על התפנית שעשה, לא צריך להמציא חדשות.

  13. עלי הגיב:

    אני דוקא זוכר את ההתלהבות בה קיבלת את ממשלת אולמרט פרץ בראשית דרכה……….

  14. אבנר הגיב:

    כרגיל, רשימה מצוינת של מר ברעם. הייתי רוצה להציע שתי השגות/תוספות קטנות:
    1. להבנתי, חלוץ לא שיקר לממשלה אלא הביע את עמדת הצבא / המטה הכללי. כמובן איש לא חושד בצבא שמטרתו הייתה לחלץ שבויים. מטרה כזאת בטח לא משיגים על ידי הפצצת בירות או תשתיות לבנוניות וזה יותר מדי דמיוני כמטרה. ראוי לפיכך לקבל שהמטרה האמיתית הייתה להכות בחיזבלה. אני שואל את עצמי כמה טיפשות קיימת אצל הגנרלים המובילים את המדינה באם הם מציעים להלחם בעזרת כוח אווירי במסגרת של מלחמת הדור הרביעי? (מלחמה א-סימטרית בין צבא סדיר לכוחות גרילה). וועדת דרור (רבים מכנים אותה וועדת ווינוגרד) בוודאי לא התייחסה לאספקט זה.
    2. אין ספק, טיפשותם של מנהיגינו זועקת לשמים, אבל זה לא שונה מהמצב בעבר או מהמצב בעתיד המיידי. יתרונו של ההרכב הנוכחי היא שהוא מודע בריש גלי לטעויותיו. לא שיש לי תקווה שהוא יקדם את השלום אבל בטוח שיהיה יותר זהיר בפתיחה במלחמה נוספת (שהגנרלים וכן הימניים כגון שטייניץ, השמאלניים ב"כאילו" כגון סנה, וראשי הכרוב האחרים מטיפים לו השכם והערב). נראה לי שאולמרט ישאל כמה שאלות לפני שימיט עלינו שואה אמיתית (למשל עם אירן). לא כן הדבר בקשר לנתניהו שאישיותו מוכרת לכולנו ומרחב השגיאות שלו עדיין עצום. אני חושב שהשמאל עושה שגיאה דומה לשגיאה שבה אנו מאשימים את אולמרט דהיינו שאינו בודק את החלופות האפשריות. במקרה שלנו, השמאל לא בודק את החלופות הכרוכות בסילוקו של אולמרט מתפקידו. השמאל, בנאיביות אופינית, מובל באף על ידי הימין שיש לו חשבון עם אולמרט בעקבות ה"גירוש" ועדיין מאמין ש"צריך לתת לצבא לנצח". כלומר, לעניות דעתי, השמאל תומך בלא יודעין בימין ובגישתו הכוחנית.

  15. פרשן הגיב:

    ועדת וינוגרד לא קבעה שהיציאה למלחמה היתה בלתי צודקת. היא קבעה שהיא נעשתה בחופזה בלי עבודת מטה ראויה ובחוסר מקצועיות. מתוך מה שאמרה הועדה עד עכשיו יתכן וישראל בכלל היתה צריכה לפעול ביתר כוח כדי להשיג את המטרות המוצהרות והבילתי מוצהרות של המלחמה. הועדה גם לא קבעה שחלוץ שיקר או היטעה את הממשלה אלא שפעל בצורה לא מיקצועית. אחרי כל ההמצאות האלה לא פלא שברעם חושב שחלוץ ביצע פשעי מלחמה. גם זה מבוסס כנראה על חזיונות שוא תלושים מהמציאות. בקיצור, הגאונים שניהלו את המלחמה הצודקת הזו צריכים ללכת אבל בגלל ניהול כושל ולא בגלל אידאולוגיה שטותית.

  16. דניאל הגיב:

    מה שמפחיד אותי הוא, שישראל דווקא מ?ס?ג??ל?ת לנצח במלחמה ולהכריע – לכבוש – את כל מדינות-ערב כולן. ולטמא את כולנו לנצח תוך-כדי. והדרך לאסון הזה, עוברת דרך בחירות. הנה אבאר:

    בואו נניח, שיש עכשיו בחירות (ולהערכתי, המצב דוהר לקראת זה ולא נוכל למנוע זאת. זהו כיוונו, של נהר-ההסטוריה. אנו יכולים רק למזער נזקים). בבחירות הללו, בואו נודה באמת, כולנו יודעים, מה יתרחש:
    הליכוד (זרם ביבי) ישוב להיות, המפלגה הגדולה ביותר בכנסת.
    הליכוד (זרם אולמרט; מוכר גם כ"קדימה") ייעלם לחלוטין, או כמעט לחלוטין (נניח, שיישארו ממנו איזה ארבעה מנדטים…) והגמלאים יעלמו (הבשורה הטובה היחידה, לדעתי).
    העבודה תקטן, אולי אף עד לרמה חד-ספרתית (תלוי, איזה פושע-מלחמה, יעמוד בראשה – ברק או איילון).
    שתי המפלגות, המשמעותיות ביותר אחרי הליכוד, יהיו, כפי-הנראה (והלוואי!!!!!!!!! שאני טועה!! הלוואי!!!!!!!!), "ישראל ביתנו" של ליברמן – ומפלגת גאידמאק (הגרוע ביותר).
    מרזל ייכנס. אולי אפילו – בגדול.
    הכתומים האחרים (אילון, איתם, אורלב…) יתחזקו אף הם קמעה.
    מר"צ (עם כל השטויות, שעשתה בשנים האחרונות… ומתי בשנה האחרונה ל?א עשתה שטויות?) תיעלם לחלוטין – או תעבור אך בקושי, את אחוז-החסימה.
    בל"ד ורע"מ ותע"ל, יוצאו – בוודאי – אל מחוץ-לחוק; ובכל מקרה, אין שום סיכוי, שבאווירת השיסוי הנוכחית במדינה, יניחו להן לרוץ…
    הירוקים ועלה ירוק ירוצו שוב, בנפרד, אולי יצליחו להיכנס (לאחר שלושה נסיונות כושלים!) ואולי לא – מה ששוב, יביא לאבדן מסיבי של קולות.
    וחד"ש… בתקווה, שגורלה לא יהיה, כשל בל"ד, רע"מ ותע"ל (שזו כשלעצמה, תקווה גוססת… הרי, בעיני הציבור המשוסה והתקשורת המשסה, כולנו אותו הדבר), הרי נניח, שאולי-אולי, תגדל קצת. אבל, אם נהיה המפלגה היחידה, המצויה שמאלה ל"עבודה"…

    ואז תקום הממשלה!! בראשה: שלושה אישים. ביבי, ליברמן וגאידמאק. לצידם: שלושה אישים נוספים: מרזל (שר בממשלה), איתם (שר בכיר בממשלה) וליצמן (אשר על הקופה). ואז…

    ליברמן, ממונה כשר הבטחון. איתם, נניח, כשר לבטחון-הפנים. לשאלה, מי יאייש את כל שאר התפקידים, כבר אין שום חשיבות. אולי ימנו את גאידמאק, כשר העבודה והרווחה…

    ממשלה מטורפת וחסרת-עכבות זו, עושה שימוש(!) במאגרי-דימונה. בירות ערב, כולן, ועריה המרכזיות של איראן, מושמדות מעל פני-האדמה. הצבא הישראלי, מכה בשאריותיה האומללות, של האומה האסלאמית – וכל שטחי מדינות-ערב, מסופחים למדינת ישראל, לשם מתן "מרחב-מחיה" לתושביה… ונפט לכלכלתה…

    נשמע מטורף? הזוי? בדיוני?

    לא עם ליברמן, בתור שר הבטחון, לצד גאידמאק, מרזל ואיתם…

    ואנחנו? אנחנו, חברות וחברים, לא נוכל עוד להפגין. כי קצת קשה להפגין – כשמתים… או כלואים, במרתפי-העינויים…

    זה מה שיקרה, אם יהיו בחירות עכשיו.

    אולמרט לא יחזיק מעמד!! ככל שאני מזדהה, עם עמדתו של יורם (שכלית; מבחינה גופנית, אני מתמלא בחילה מעצם-המחשבה, על תמיכה עכשיו באולמרט…) – הרי, עדיין, ג??ם מן הבחינה המעשית הפשוטה – ואפילו נניח: נו, מילא השחיתויות של סוכן-הנדל"ן הזה, העיקר להישאר בחיים – עדיין: אין שום סיכוי, שאולמרט יוכל לשרוד זאת.

    כך שכרגע, במצב-העניינים הנוכחי – תמיכה שקטה מצידנו, ב"פרס ראש-הממשלה", נראית לי כחלופה הטובה ביותר.

    דני.

  17. יובל הגיב:

    לא לתמוך באולמרט. להפגין נגד המדיניות התוקפנית שהובילה למלחמה.

  18. יובל הגיב:

    נוסיף רק שלא תהיה ממשלה חלופית בלי בחירות, אל תשלה את עצמך. אם ימונו פרס או לבני או שטרית, אותו לחץ ציבורי שהזיז את אולמרט יזיז גם אותם תוך זמן קצר, עד שיהיו בחירות.
    לכן עדיף לעקוף את העניין הפרסונאלי ולמחות נגד תפיסה.

  19. לחוצפית הגיב:

    הבה נבחן את ה’אכסיומה’ של ברעם ואת השגותיך עליה. נקרא פעם נוספת:

    "אני מציע שוב לכל הקוראים להתבונן היטב במפת האזור שלנו, ולשנן את הנתונים. ישראל איננה מסוגלת, בהגדרה, לנצח בשום מלחמה. היא יכלה להכריע מערכה ולשלם מחיר כבד אבל לא להכניע את הערבים מבחינה אסטרטגית ופוליטית"

    ולגבי הערותיך:
    ראשית, הסכמי שלום עם שתיים ממדינות ערב אינם נצחון. כלומר כן, נצחון השפיות, אבל לא נצחון במובן שברעם מדבר עליו, במובן שישראל מדברת עליו, קרי, נצחון צבאי, כלומר – ‘להכניע את הערבים’.
    שנית, מה רלבנטית פה ההומוגניות שלכאורה ברעם נוקט בה בדברו על ‘ערבים’. כל מה שאמרת נכון – אז מה? נוכל לכרות ברית עם לבנון נגד סוריה? נוכל לשבת כאן בשלום בלי הפלסטינים? נוכל לחיות פה לאורך זמן בלי הסכמת ה’ערבים’?

    את ההשגה השלישית שלך לא הבנתי. נניח שתיארת נכונה את השמאל הפוסט ציוני (ואת לא) – מה רבותא בכך? אנחנו מכירים כעת את הסתייגויותיך מהשמאל. יפה. כל אחד ודעותיו. מה הקשר לאכסיומות? מה הקשר לניתוח המצב? חוץ ממה שבודאי התכוונת אליו – כלומר – אין מה לקרוא ולהקשיב לברעם כי הוא ‘הטמיע לחלוטין את הנראטיב הערבי’ (שאינו קים, לדבריך).

    ורביעית – ישראל לא השיגה במלחמה האחרונה שום דבר, חוץ מלהוכיח לעצמה פעם נוספת את התזה שמקדם ברעם: נוכל לנצח במערכה, אבל על מנת לשבת כאן בשלום זה לא יספיק. לעולם.
    ליאון

  20. נתן. הגיב:

    האמנם מדובר בכישלון?

    לא בהכרח.

    1.אין יותר מוצבי חיזבאללה על הגבול עם ישראל.

    2.לראשונה אחרי 30 שנה צבא לבנון יושב בדרום לבנון.

    3.החיזבאללה קיבל מכה ,אמנם לא אנושה ,אבל עדיין קשה.

    4.הוברר שוב ,אחרי שנים שבהן זה לא היה ברור,שפגיעה בישראל,גובה מחיר כבד.

    5.בניגוד למלחמה הראשונה ,השכילה הממשלה לצאת מיד מלבנון עם סיום הקרבות.

    6.נחשפה ברבים חוסר המוכנות של צה"ל למלחמה ,והנזק שנגרם לו מהפעילות בשטחים- למרות שכמובן לא מדובר בהישג מתוכנן או משמח ,הרי בראיה הסטורית או בעל משמעות.

    7. עמידתו של העורף הישראלי פוררה את תאורית "קורי העכביש" של נסראללה.

  21. דניאל הגיב:

    אני מסכים עם אבנר – הרגשתי חולה, ממש, כשראיתי הערב, בצילומי ההפגנה מאמש ב"יומנים" השונים (שאגב: נמנעו – בהתאם להוראה מגבוה, מן הסתם – מלייחד כתבות לנו הסטודנטים ולאחד במאי… נו טוב, הם מפחדים), ארון-מתים, עליו כתוב "קדימה" ו"העבודה".

    ארון-מתים. בהפגנה.

    מה זה מזכיר לנו?

    והיום – בשונה מפעם – דבר כזה עובר, חופשי, ומאיר שלו ונתן זהבי ויוסי ביילין וארי שביט, כולם-כולם באים ואומרים, מה אתם רוצים – זו הפגנה של כולם!! לא רק הכתומים בה!!

    מזעזע ממש! כלומר – עד כמה אנשים, יכולים להיות עיוורים??? ללכת להפגנה, עם ארון-מתים למפלגות, המצויות שמאלה מן ה"ליכוד" ומביבי, ששלט, המגנה את אולמרט על "פשעי לבנון *ועמונה*", מונף בה בגאון… מילא, שלשה מתוך ארבעת השמות שציינתי, מוכרים כבר מזה זמן רב ככסילים גמורים; אבל, מנתן זהבי, ציפיתי ליותר… אם-כי, במחשבה שנייה – גם הוא, בכל התבטאות שלו בתקשורת הארצית לאחרונה, פולט שטויות בקצב מדאיג.

    ליובל: טוב, ברור, שאם יהיו בחירות הלך עלינו, תעלה כאן ממשלה כהניסטית – או סמי-כהניסטית – וכולנו נגמור אז, במרתפי-השב"כ. אבל מה אם, נניח, אולמרט יודח, שמעון פרס יקים ממשלה, יקח אליה את מר"צ וישאיר את "ישראל ביתנו" בחוץ?

    כמובן, עדיין זו תהיה ממשלה ימנית, בורגנית, אימפריאליסטית, מיליטריסטית, הכל נכון. אבל – האין זו הפחות גרועה, מבין החלופות האפשריות?

    לתמוך עכשיו באולמרט – נשמע לי אבסורדי.

  22. רמי הגיב:

    אני בעד אהוד אולמרט ואני יסביר מדוע.
    חברים, תזכרו מי היה אריק שרון. תזכרו את מעלליו, החל בקיבייה ודרך סברה ושתילה ולא נשכח את החיסולים בעזה בתחילת השבעים. ואחר כך ההתנחלויות על כל גבעה, וההרס של העיר ימית שיכלה להימסר למצרים בשלמותה, ועוד ועוד כמעט אינספור מעשי עוול נוראים של האיש הזה מהמאה ואחת ועד שהפך את עורו. וכשהפך את עורו – כולנו סלחנו לו. מי יותר ומי פחות.

    אולמרט אף הוא הופך עור וחברבורות מובהק. בתחילת הקריירה שלו היה חושף שחיתויות פעלתני (יחד עם יוסי שריד) וכשלמד את התחום לעומק החליף צד ללא מאמץ. ואני אומר, כי כאשר נזקקים לגנב – מורידים אותו מחבל התליה. כה עז רצוני בסיום הכיבוש או לפחות בהאצת התהליך של נסיגתנו מהשטחים הכבושים בכל החזיתות (אגב, ועדת וינוגרד בסעיף 38 לפרק הדן בתקופה שקדמה למלחמה מזלזלת באפקט של החזקת חוות שבעא ומנסחת את העניין בהלעה והתחמקות ואני אומר שאילו היזרנו ללבנונים חבל זה שבין אם הוא סורי ובין אם הוא לבנוני – ישראל אין לה בו חלק ונחלה – כי אז אפשר שהחזבאללה היה נסוג מתוקפנותו כלפי ישראל) שאני מוכן לתת מנדט לאיש הזה, שידיו אינן נקיות מכסף ציבורי. אופורטוניסטים מובהקים כמו אריק ואולמרט דרושים לנו בשמאל כי הם מוציאי-ערמונים מנוסים ובעלי עור עבה ולא רגיש לחום.
    זאת ועוד: וכי מי היה מצליח יותר במלחמה הזו? הרי הועדה והמפגינים אינם מתחרטים על עצם היציאה למלחמה אלא טוענים שאולמרט לא ניהל אותה כראוי. מצחיק. ואם שרון או רבין ז"ל או בנגוריון או אשכול ז"ל או גולדה בררררר היו ליד ההגה – וכי לא היו הטילים יורדים על חיפה ונהריה ואזור חדרה? אולי העורף היה קצת יותר מובטח ואובדן חיי אדם פוחת, אבל פעולה קרקעית גדולה כפי שכל החכמים מדברים היתה מביאה לאובדן חיים נורא. וכי לא די לשפיכות הדמים? מה לנו פעולה קרקעית? רק כדי להמשיך לגדל תירס בחוות שבעא המחורבנות או להמשיך להחזיק בחטופים סורים שאינם מביאים תועלת ועולים לנו, הוי כמה שהם עלו ועולים ויעלו לנו!!!
    האם מותר לנו בשמאל להתעלם מכך שאולמרט מנע פעולה קרקעית גדולה ויקרת דם? חברה, התעשתו!

  23. עלי הגיב:

    יתכן שעשיתי טעות בשיקול דעת
    אני יודע שאח שלך עוזי היה יועץ של פרץ
    אני יודע שאתה התלהבת ממינוי פרץ ליו"ר מפלגת העבודה בבחינת שחר חדש הפציע בשמינו
    מה שלא לקחתי בחשבון היא התמיכה הנלהבת שלך בחד"ש (מפלגה לאומנית ערבית עם כסות יהודית)
    כנראה שהמסקנה שלי היתה נמהרת ואתה אכן צמוד למפלגה אחת ומנגח את המפלגות האחרות
    אני יכול להסכים איתך רק בענין אחד
    השארות ווסטהאם בליגה (סיכוי מצויין אם תנצח את בולטון)

  24. יובל הלפרין הגיב:

    ההתנחלויות פונו, הכיבוש נשאר. צה"ל מקיף את הרצועה כבית כלא ענקי, ולא שמעתי שקמה שם מדינה פלסטינית ריבונית.

  25. ליובל הלפרין הגיב:

    ציטוט שלך: "בכל אשם הכיבוש. מחיר הכיבוש לא נגבה רק בשטחים שהוא מתקיים. צה"ל נסוג מלבנון, אבל בימים שבין חטיפת שליט לחטיפה בגבול הצפון טבח בשיטתיות בתושבי רצועת עזה. מעזה פונו ההתנחלויות, אך היא נותרה שטח כבוש. "

    האמנם שטח כבוש?
    סתם, כי אני זוכר שלאחר פינוי ההתנחלויות בעזה יצא צה"ל מכל סנטימטר ברצועה. אני זוכר את תושבי עזה חוגגים על חורבות ההתנחלויות. אבל אתה צודק, מעולם לא הייתה נסיגה של צה"ל מעזה, ואני סתם הוטעיתי ע"י התקשורת הלאומנית-הציונית-הקפיטליסטית.

    לך תדע, אולי גם לא הייתה התנתקות ולמעשה גוש קטיף עדיין קיים ברגע זה, וההתנתקות שראינו בטלויזיה בוצעה ע"י שחקנים.

  26. חיים ברעם הגיב:

    בסדר, הח’ לנין. אם אתה כל כך מתעקש, אז בכל זאת אתייחס אליך ברצינות.
    קראתי שוב את הטור הקודם שלי ששמו "לעזרת העם", שעליו אתה מבסס את התזה המופרכת שלך. בשום מקום לא מצאתי שם הזדהות עם סמלים בורגניים כולל הדגל. לעמת זאת יש שם קריאה לשינוי ההמנון והדגל כדי שגם האזרחים הערבים-פלסטינים החיים בחברה ובמדינה יוכלו לחיות איתם. יש שם גם מגמה לכבד את הסמלים של רוב העם, מתוך הזדהות סוציאליסטית עם העם ולא עם "המדינה".
    מכאן עד העלילה שאני שייך לזרם של אברט ושהייתי מצביע בעד תקציבי המלחמה בשנת 1914 הדרך רחוקה מאוד. אם כבר, אני קרוב לפייטרו נני, לסאלבדור איינדה ולחברי הפו"ם בספרד.

  27. לנין הגיב:

    כידוע לכל מרקסיסט בעיקרון הדעות הפוליטיות נגזרות ע"י ההוויה (כלומר המעמד), ולכן הניסיון ליצור נגישות לדעת קהל רחבה, אולי יעזור להפיץ את דעותיך ברבים, אבל בדרך כלל חסר כל תועלת שכנוע (ה"אם כולם רק יבינו" המפורסם).
    לא שזה רע, אבל שוב אתה יכול לשכנע רק את המשוכנעים.
    בקשר לזעיר בורגנות, בטור קודם כתבת על הזדהות עם סמלי המדינה, כלומר עם סמלים של המדינה הבורגנית שהיא הרי כלי בידי המעמדות השליטים, ובוודאי שאין שום סיבה שסוציליסט יזדהה איתם, אלא אם מדובר בזעיר בורגני ולא בסוציליסט.
    מן הסתם אם היית בגרמניה ב-1914 היית תומך בתקציבי המלחמה.

  28. חיים ברעם הגיב:

    לח’ לנין,
    האגדה מספרת שפעם אמרו ללנין שחבר מסוים בפוליטבירו הוא טיפש. לנין אמר: "לא איכפת לי. אני רק רוצה לדעת האם הוא טיפש נגדנו או טיפש לטובתנו".
    זה רק סיפור, ואני מקווה שבצד הדוקטרינאריות הדי מפחידה שלך יש לך גם קצת חוש הומור.

  29. חוצפית הגיב:

    ליאון יקר,
    ברעם להבנתי התכוון לנצחון "אסטרטגי פוליטי" שהוא תוצאה ישירה של מלחמה ולא להבסת האוייב ומיגורו הטוטלי, אני מאמינה שברעם נותן מעט יותר קרדיט לקוראיו מאשר להניח את המובן מאליו. הסכם השלום עם מצריים הוא בדיוק זה, ובאופן חלש יותר גם ההסכם עם ירדן.

    ישראל חמתה על הסכמי שלום עם מצריים וירדן למרות שהיא במצב מלחמה עקרוני עם סוריה למשל, אפשר לסגור עניין עם הפלסטינים ללא הסכם שלום עם לוב, אפשר לנרמל יחסים עם מרוקו בלי סעודיה. המרחב הערבי(ועל אחת כמה וכמה המוסלמי) אינו מקשה אחת, כפי שהעולם המערבי או הנוצרי אינו מקשה אחת.

    ההשגה השלישית אכן מנוסחת ברישול, כוונתי הייתה שבניגוד לתפיסות אחרות בשמאל(למשל אימוץ הנרטיב הערבי או השימוש בשיח הפוסט-קולוניאליסטי בניתוח הסכסוך)שאפשר להתווכח עליהן או על תרומתן, האקסיומה של ברעם אינה ניתנת להפרכה או הוכחה ולדעתי אינה מועילה במאומה. סרת טעם במיוחד העובדה שההנחה הזו חורזת עם תמה פופולרית במרחב הערבי, "אם נתאחד נשמיד את ישראל" ואחותה הצולעת "אם נחכה מספיק, נשמיד את ישראל".

    ובנוגע לרביעית, אם נהיה ישרים עם עצמנו נראה שבמלחמה הזאת הובהר שמה שנסיגה מלאה מלבנון בברכת האו"ם לא משיגה, מלחמה שישראל ניהלה בפזיזות, רשלנות וחובבנות כן משיגה. כלומר, הסגת החיזבאללה מהגבול, ערעור ההצדקה לקיום הצבאי של החיזבאללה בלבנון ופריסת הצבא הלבנוני וכח בינלאומי לאורך הגבול הישראלי. אתה באמת מרגיש שהמסקנות מהמלחמה תומכות באקסיומה של ברעם?

  30. לליאון הגיב:

    הסכמי השלום הם ניצחון אסטרטגי בזכות הצלחות טקטיות בשדה הקרב. לפני 67 לא היה שום סיכוי שמצרים, החשובה במדינות ערב, תחתום הסכם שלום נפרד עם ישראל שבמסגרתו ישראל לא מוותרת על דבר (ולמצרים היו הרבה דרישות אז). בעקבות כיבוש סיני במלחמת ששת הימים נחתם הסכם כזה בדיוק (החזרת סיני איננה יכולה להיחשב כויתור מבחינה זו משום שנעשה בה שימוש בקלף מיקוח).
    לגבי ירדן-גם כאן העוצמה שהופגנה ב-67 הרתיעה את המשטר מלפתוח שוב בעימות ולהעדיף שיתו,פעולה.
    ישראל בהחלט יכולה לשפר את מצבה האסרטגי על ידי שמירה על עליונות צבאית. אף אחד לא חושב שישראל מסוגלת להכניע את העולם הערבי כפי שבעלות הברית הכריעו את גרמניה במלחה"ע השניה או את עירק ולמעשה הכרעה מסוג זה כמעט ובלתי אפשרית בעולם המדרני.

  31. לנין הגיב:

    אחרי קריאה שנייה של לעזרת העם יכול להיות שאתה צודק ושנטפלתי אליך על לא עוול בכפך.

  32. לנין הגיב:

    דרך אגב, אשמח להבין מה יחסך למרקסיזם.

הגיבו ללליאון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים