הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 במאי, 2007 2 תגובות

אפשר להיות אריה אלדד, ח"כ מן האיחוד הלאומי, שפיו מפיק מרגליות לשוניות והוא גורס שצריך לשלול באופן מיידי את רשיון הנהיגה של הנהג השיכור- רה"מ אהוד אולמרט. הוא ודאי מעדיף לתת את הרשיון לביבי, שפתח את מנהרת הכותל ברובע היהודי במחיר של רק כמה חללים וזאת כאשר לא היתה אפילו התגרות וללא חטיפות.

אפשר כמובן להיות יוסי ביילין, המנהיג שלי ממרצ, שמודיע בריש גלי שהחשש מביבי אינו שקול לעומת המשך קיומה של ממשלת קדימה-העבודה- ש"ס וכל שאר מרכיבי הקואליציה, וזאת היות ומנהיג השמאל הציוני אינו מזהם ידיו בשיקולי פוליטיקה מלוכלכת ואינו נזקק לתרגילים פוליטיים שנפשו נקעה מהם.


אפשר כמובן להבין ללבו של השר מקדימה רוני בראון, שמצליח לדלות מתוך הדו"ח של וינוגרד כמה פניני לשון בזכותו של אולמרט, שהרי כל עתידו הפוליטי עלול להיות כבר מאחוריו אם רה"מ ייפול. אין אפשרות, כמובן, להיות שמעון פרס, שהרי שמעון יש רק אחד ולנדנדה הפוליטית שהוא בוחר בה אין אח ורע בתולדות ממשלות ישראל. הוא הרי תמיד בעד הנגד באותה נשימה, או אולי לא הבינותי אותו והוא נגד הבעד.


אפשר כמובן ללכת שבי אחרי כל אנשי התקשורת, הפרשנים שכבר שלושה ימים רוקדים על הדם ורוצים לחוות אקשן – והם מטיפים להתפטרות אחת או שתיים על מנת ליצור עניין תקשורתי שהוא נשמת אפם. לכולם ברור שרה"מ חייב להתפטר וששר הביטחון יתפטר והרמטכ"ל שכבר התפטר חייב להיענות לכל גחמה של עיתונאי בכיר או זוטר ולהגיב על הדו"ח. ואין טוב מסקרים, שאפשר לנסחם כך שכל המנהיגים זוכים לציון של רע עד רע מאוד – זאת כאשר שואלים "על מי אתה לא סומך לראשות הממשלה?" כמובן אין אחד בגלריה המנהיגותית שלנו שניתן לסמוך עליו, מלבד הפרשנים הפוליטיים והרכילאים המפלגתיים שמבחן התוצאה של תחזיותיהם ופרשנותם אינו מחזיק מעמד אפילו למשך 24 שעות.


ויש המילואימניקים ויש המשפחות השכולות ורבים אחרים בעלי כוונות טובות וכנות, שהמלחמה הזו מציקה להם פחות מאשר תחושת הכישלון וההפסד. הם מאמינים שניתן היה לשנות את תוצאות המערכה אילו רק היינו תוקפים יותר ומשמידים יותר ומוחקים עוד יותר. אין הם מבינים, גם כיום, לאחר הפיאסקו של "מלחמת לבנון השנייה", שלא ניהול המלחמה הלקוי הוא הבעיה, אלא הימנעות מניהול תהליכי שלום; שתהליך קבלת ההחלטה, המזורז והמואץ, על פתיחת המלחמה הוא כאין וכאפס לעומת תהליך אי קבלת ההחלטות למו"מ רציני ואמיתי לשלום ולדו קיום עם הסורים; עם החיזבאללה; עם החמאס ועם ממשלת פלשתין. ההיסטוריה של מדינת ישראל רוויה בוועדות חקירה על כשלי מלחמות ומבצעים צבאיים, אבל מעולם לא הוקמה ועדה שתחקור את החמצות השלום; מעולם לא נדרשה בדיקה ממלכתית מדוע מדינת ישראל אינה יכולה להידבר עם הפלסטינים על שתי מדינות לשני עמים; מדוע אי אפשר להיכנס למו"מ מיידי עם מדינות ערב על הנוסחה הסעודית להסדר? השאלה המהותית היא שאם היה צורך בוועדת וינוגרד לחקר כשלי המלחמה האחרונה אולי יש צורך בוועדת וינוגרד ב’ שתחקור את מסכת הכשלים שמנעו מאיתנו להגיע להתפייסות עם העם הפלסטיני? לא זכור לי שהוקמה ועדת חקירה לבדיקת העיקשות הכושלת להסדרים לשחרורו של רון ארד ואני לא רואה, בין כל הפרשנים המתלהמים, דרישה אמיתית והפגנה המונית ליצירת תנאים מיידים לשחרורם של החטופים הנמצאים בידי החמאס והחיזבאללה. מי הוא זה אשר מבקר את תהליך קבלת ההחלטות בדבר החלפת אסירים בחיילי צה"ל החטופים?


במקום להתמקד ביחסי הגומלין בין ציפי לבני ואהוד אולמרט, בעקבות דו"ח הוועדה, אני מציע להקים ועדת חקירה אשר תבדוק מי אחראי למסכת ההדלפות והשמועות והידיעות, כביכול, על מלחמה צפויה בקיץ הקרוב? מי עומד מאחורי התחזיות האפוקליפטיות האלו שהמלחמה הבאה היא בלתי נמנעת? אולי יש כאלה הנזקקים לחוויה מתקנת מיידית?


נכון, גם אני לא נקי מכל רבב ועל "חטאי" אני חייב להודות. כאשר החלה מלחמת לבנון השנייה אני, אשר מצוי תמיד באופוזיציה למלחמה, זכיתי פתאום לתקופה קצרה של עדנה: אני והקונסנזוס הישראלי, הצלחנו להתחבק ולתת גיבוי אחד לשני. לפתע פתאום חשתי שאיני מוקצה יותר מחמת מיאוס ע"י מאות טוקבקים מופרעים, הקוראים לחיסול עם שלם; האמנתי שראש הממשלה שלי ושר הביטחון שלו העניקו לי "מלחמת אין ברירה" ונטעו אותי בלב הפטריוטיזם הלאומי, ואז, בשיא התחדשות הברית שלי עם הקונסנזוס, בא הקרב במרון א-ראס ואח"כ בבינת ג’בל; וגדוד הצנחנים, המצטלם לפני כניסתו ללבנון, למען המוטיבציה הלאומית; ודברי הרהב של הרמטכ"ל על 10 בניינים בביירות עבור כל בניין בחיפה; וההרס המסיבי בלבנון; ותוכניות הגרוש של תושבי לבנון צפונה אל מעבר לנהר הליטאני; ושר הביטחון הצורב את שמו בתודעתו של נסראללה; וכל הגנרלים בדימוס שהפכו לפרשנים, בעלי כושר דיבור בלתי נלאה; והמשך התקיפות, ללא אבחנה, של האוכלוסייה הפלסטינית בחזית הדרום, בחסות הקונסנזוס של המלחמה בצפון. לפתע התייצבה, מולי, הממשלה שהבטיחה "חיי כיף" בסוף הקדנציה הראשונה, בדמות מערכת שלטונית שמעצבת מדינה, עם רצועות ביטחון, זרועות הרס, מסביב לה; שבונה מדינה המכונסת בתוך חומה וגדרות, כאמצעים בלעדיים למניעת חורבן הבית השלישי; ממש סטאלינגראד! מדינה שמחזיקה במרתפים בלתי ידועים את נשק יום הדין; שיוצרת אג’נדה למלחמת גוג ומגוג עם סוריה ואיראן ומוכנה להקריב את חיי בניה ואזרחיה על מנת לשמש ראש החץ במלחמת ה"נוצרים שנולדו מחדש" כנגד העולם המוסלמי. לכל אלו ולסעיפים נוספים בסדר היום הלאומי, האסוני, יש הסכמה לאומית וקונסנזוס במדינה. אילו רק הצלחנו לכתוש ולהרוס ולחסל ולגרש, ועדת וינוגרד לא היתה קמה וודאי לא היתה זוכה לחיבוק נלהב של ההמונים.


… עד שפקחתי את עיני מחדש והצלחתי להשתחרר מחיבוק הדוב של הקונסנזוס ולחזור לממדים הטבעיים שלי – אב שכול, הבוכה על בנו שאיננו; המבכה את הריגתם של ילדים ואימהות "בלתי מעורבים"; הכואב את אובדנם של אימהות החיילים שנפלו בקרבות; אשר לבו מתפוצץ ממותו של יהונתן (סרגיי) וולסיוק בן ה-21, החייל הבודד מאוקראינה שהאמין שעל מנת להיות ישראלי, מן המניין, עליו לסכן את חייו ואפילו להקריבם ואשר אפילו לא זכה ליותר משורה אחת קצרה בתקשורת המגויסת. חזרתי להאמין, באמונה שלמה, שצריך להפסיק להפציץ ולירות ולהתחיל לדבר; שצריך, למרות הכל, להסתכל אחורה בתבונה, ולבחון מה הצלחנו להשיג באמצעות המלחמות ומה השגנו בזכות השלום עם מצרים וירדן. היום, עם פרסום תעודת השליש של הממשלה אני מתוסכל. אני מתוסכל היות ואני אינני זקוק לעריפת הראשים של אולמרט ופרץ אלא, יותר מתמיד, אני זקוק, לוועדת חקירה נוספת אשר תבדוק מדוע המנהיגות שלנו אינה מבינה שהיעד של "טוב לחיות בעד ארצנו" כרוך באופן מובהק ביעד שיש לאפשר, לשכנינו, לחיות בטוב בארצם, שלהם.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. דניאל הגיב:

    מסכים לחלוטין…

    הקונצנזוס הוא נעים וחמים, וקשה שלא ליפול אליו, לעתים…

  2. שגיא הגיב:

    כשמאמר כזה ייכתב אצל הפלשתינאים יתחיל להיות סימן של סיכוי שהם יעשו איתנו שלום.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים