הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-14 במאי, 2007 6 תגובות

בצדק כותבים פעילי שמאל שונים, בעקבות פרסום דו"ח ועדת וינוגרד, מי היו אלה שהתנגדו למלחמה מתחילתה ומי הצטרף למקהלת העדר. אבל האם אנו מצפים למכתב התנצלות ממערכת עיתון "הארץ" למשל? הדיון המעניין והיחיד שיכול להיות פורה עבור אלה השואפים להגדלת השפעת השמאל העקבי הוא זה שמטרתו לענות על שאלות כגון אלה: איך אנו יכולים להפיק הישגים פוליטיים מהמשבר שהתפתח בעקבות כישלון ישראל במלחמה? האם השמאל על ארגוניו, תנועותיו, פעיליו (נשים וגברים) ערוך לכך? ותנאי מוקדם לקבלת תשובות לשאלות אלה היא התשובה לשאלה האם כוחות השמאל מסוגלים לערוך יחד דיון כזה?

אם כי ברור שהדבר נחוץ ביותר, אישית אני ספקן לגבי היכולת שלנו לחבור כדי לחשוב יחד, לפעול יחד. על מנת שכך יהיה, נחוצים שינויים עמוקים בגישת העשייה הפוליטית: שינוי בגישה הרואה בעשייה פוליטית דבר סקטוריאלי, להתגבר על כיתתיות, על "אגו" ועוד כאלה דברים.


ברצוני לפתוח את הדיון בהצגת העשייה נגד המלחמה בזמן המלחמה ואחריה:


עשינו כמה הפגנות קטנות ושתים יחסית גדולות בתל אביב. מחאות אלה קיבלו כיסוי תקשורתי של כמה שניות, פה ושם כמה תמונות, כמה שורות, בלי שום יכולת להשפיע על אף אחד.


אז הפגנו… והמצפון שלנו נקי… אבל זו לא פוליטיקה! לפחות לא פוליטיקה שביכולתה לשנות את יחסי הכוחות בין המיעוט אשר התנגד למלחמה לרוב העצום אשר תמך בה.


ומה קרה לאחר המלחמה כשממדי הכישלון של הממשלה והצבא החלו לצוץ מכל עבר? מה עשה השמאל מאז שתושבי הצפון זכו ליציאה מהמקלטים ומהבדיחה של "המרחבים המוגנים", כשמאות אלפים חזרו לבתיהם מחיפה צפונה? כלום!


איך להסביר את זה? חוסר אונים עקב הפיצול הארגוני? בוז כלפי היכולת של מאות אלפי תושבים לנסח בצורה אלטרנטיבית את מה שאירע? כלפי מה שקרה לנו (אני תושב הצפון)? שילוב של חוסר אונים ובוז?.


כי מה היה לנו?


הפגנה של חוסר יכולת מצד ישראל לפתור בדרך צבאית את ה"איומים" הביטחוניים. הזנחה פושעת של תושבי הצפון. כל אחד לנפשו, כמעט! שימוש בגופנו כ"בשר מקלטים" למען השגת מאזן כוחות שונה עם החיזבאללה. דבר שנכשל, כאמור לעיל. הפקרתם של תושבי הצפון בידיים של הביורוקרטיות העירוניות אשר חילקו את "הצ’ופרים למקורבים", הכל בצורה שקופה בעיני התושבים בערים השונות.


בנוסף, שיח גלוי, חצוף וציני של פקידי האוצר, עד שבועיים לאחר פרוץ הקרבות, לגבי מי הם התושבים הזכאים לפיצוי כספי עבור נזק כלכלי. כשברור שהחישוב הוא כלכלי ולא ביטחונם של תושבי העורף.


את עשרות ההרוגים והפצועים בימים האחרונים למלחמה (זה היה למען "ספין" תקשורתי, לפי דבריו של הרמטכ"ל לשעבר איילון בראיון עבור עיתון "הארץ").


כל זה על רקע פרשיות של שחיתות ושנים של הזנחה חברתית כלפי חלקים גדולים של האוכלוסייה בצפון. כל זה על רקע איתותים של סוריה והיוזמה הסעודית. אם כל אלה אתם/ן חושבים/ות שלא גרמו או גורמים לבקיעים רציניים בתודעה הפוליטית של, בעיקר, תושבי הצפון, אז יש לנו בעיה חמורה.


אם לא, אם בכל זאת יש בינינו כאלה המאמינים שקבוצות חברתיות יכולות לשנות את תפיסותיהם הפוליטיות, אם אין אנו כת חברתית המחשיבה את עצמה כבעלת תכונות סגוליות, המאמינה שרק אנשים "ייחודיים" יכולים להגיע לתובנות שלנו, אם אנו לא כאלה, אז פשוט בזבזנו חודשים יקרים. חיכינו כמו אידיוטים לפרסום דו"ח ועדת וינוגרד כדי קצת להתעורר. כאילו לא ידענו שהמשבר יפרוץ. ואז אנו מתייחסים בצער או בלעג כלפי אופיה של המחאה הציבורית כפי שבאה לידי ביטוי בהפגנה האחרונה בכיכר רבין.


אז נחזור לשאלה המקורית: מה ניתן לעשות? בוודאי תרצו לשאול: מה אתה מציע?


אני מספיק צנוע כדי לא להרגיש מחויב לתת את התשובה במלואה. כי אין תשובה אחת. באופן כללי אני יכול לציין שהחסרון של השמאל הוא בכך שאין דיון פתוח (אם בכלל) על אסטרטגיה לשינוי חברתי. אין מסורת כזאת ובלעדיה, חבל על הזמן. בכל זאת אציין כמה הערות:


קודם כל צריך להיות שם. מה הכוונה? להיות שם זה להיות עם התושבים שעוד לא התאוששו מהטראומה. להיות עם (התושבים) זה לפתח יכולת של דיאלוג (פוליטי) בלתי אמצעי. לא דרך הפגנה בסגנון המסורתי שכל כך אנו מטיבים לארגן, למשל. הפגנות אלה באמת הוכיחו את חוסר יעילותם כגורם לשינוי כשזה הכלי היחיד שמשתמשים בו כקומוניקציה עם הסביבה. אספר לכם סיפור מאלף וממחיש את גישתי:


בזמן המלחמה, בייחוד לאחר שביתי נפגע מטיל, ניסיתי דרך מספר צינורות ארגוניים וקשרים אישיים לעורר מעורבות סולידרית של ארגוני השמאל כלפי תושבי הצפון במצוקתם.


חלק גדול מהתגובות היו מדהימות בעיניי. כאילו נפלתי להם מהירח. בין השורות של התגובות יכולתי להבחין בגישה הבאה: "לעזור להם? לאלה שתמכו במלחמה? אם הם מאמינים במלחמה, אז שיאכלו אותה!"


אז אני מדבר לאלה הלא מנוכרים כלפי הרוב, אותו רוב אשר הולך שולל אחרי האידיאולוגיה המחדירה פחד וגזענות. ואני טוען, שאם קצת אומץ, תעוזה, יצירתיות ושילוב אנרגיות ארגוניות (וכן, עבודה, מה לעשות), בעיקר בזמן מלחמה, אבל גם בחודשים שחלפו מאז תום הקרבות, השמאל היה יכול לזכות בהישגים לא מבוטלים: לקרב פעילים חדשים, לעורר התארגנויות, לשנות את הסטיגמות שיש כלפיו. אבל מה? אנחנו באמת קצת מנוכרים, מאוד עצלנים, ומאוד חסרי חזון אמיתי. בסוף אנו אומרים בקול רם (או רק לעצמנו, בלחש, כי זה לא "פוליטיקל-קורקט"): "איזה עם מטופש!"


הולכים לעשות עוד הפגנה כשאחריה גאים, פונים לבית קפה כדי להתאושש מהמאמץ…

תגובות
נושאים: עדכונים

6 תגובות

  1. נתן. הגיב:

    מכיון ששוב ושוב חוזרים פעילי השמאל "האמיתי"(כלשונם) עלהטיעון "בהתחלה רק אנחנו התנגדנו ועכשיו פתאום כולם חכמים", חשוב מנגד להזכיר שוב ושוב,התמיכה בממשלה היתה על ההחלטה לצאת למלחמה,והחלטה זו בעינה עומדת אצל רוב הציבור כולל אצל השמאל השפוי ,הביקורת היא על דרך ניהול המלחמה.

    מה לא ברור פה?

  2. זיו הגיב:

    אני זוכר אותך מהראיון בטלויזיה מיד לאחר שהקטיושה/טיל פגע בביתך, מנגן בפסנתר במהלך הראיון, ונשמע אופטימי.

    השבח לאל שלא היו שום פגיעות בנפש בבניין שלך.

  3. שאול פלדמן הגיב:

    השמאל האמיתי ( בלי גרשיים)הוא זה שמתנגד לכל מלחמה. אבל לא מהטעם הפשוט שמלחמה "זה לא יפה", אלא כי מלחמה לא פותר בעייה, רק מחריף אותה בטווח הקצר או יותר ארוך.לכן, אני מאלה שלא מסתפק באמירת נגד!אני חושב שצריך להוכיח את צדקת הקביעה בכל מיקרה לגופו.במקרה של מלחמת לבנון השנייה, זה קל עד מאוד. הכישלון, בעיניי לא נבע מכל הנימוקים המתפרסמים. זאת מלחמה שלא הייתה מסוגלת בשום מיקרה להשיג את היעדיה. לא במיקרה ישראל "הזניחה" את נושא התעצמות החיזבאללה.לא במיקרה האלוף (מיל’) שגיא, ראש אמ"ן, לשעבר הצהיר פעם אחר פעם, שהדרך לטיפול בחיזבאללה עובר דרך סוריה, הווה אומר דרך הסכם שלום עם סוריה.דו"ח ועדת וינוגרד יותר מרמז על כך כשהוא מדבר על זה "שלא נשקלו חלופות". השמאל "השפוי", שוב לא היה שפוי כמו בכל פעם שצריך לעמוד בפני מבחן רציני . היו שנים שהוא, "השמאל השפוי, היה משתמש במושג של "מלחמת אין ברירה". כעת, אפילו את זה שכחומה שמוכיח את תהליך התדרדרותו.

  4. חנה ספרן הגיב:

    שאול, אם ברצונך להניע את השמאל לפעולה אל תבטל את מה שעשינו בעת המלחמה האחרונה בלבנון. נשים נגד מלחמה בחיפה הפגנו יום יום מול התקשורת הזרה ומשרד החוץ שפתח גם הוא מרכז בלב התקשורת הזו. כמעט לא היתה תחנה טלויזיה או רדיו בעולם שהיו להם כתבים כאן שלא דברנו והתראיינו אצלם, כולל תחנות שידור לכל העולם הערבי. הצלחנו גם להכנס לתקשורת בישראל שבה לא פחדנו להגיד את תביעותינו להפסיק את המלחמה מן הרגע הראשון כמו גם להתעקש על כך שכוח ואלימות לא יביאו פתרונות של שלום. בנוסף היו כמה הפגנות של תנועת השלום בחיפה שלא לדבר על הפגנות מאד גדולות בתל-אביב.
    למה אנחנו לא מסוגלים לקטוף את פירות הניתוח המדוייק שלנו בעת המלחמה? יש בודאי כמה סיבות. אין לנו מסורת של שיתוף פעולה בין קבוצתי ומעבר למפלגתי. אין לנו מסורת של מנהיגות מובילה. אין לנו שאיפות פוליטיות להגיע לשלטון. אנחנו עומדים/ות מול תקשורת שאיננה מעונינת לתמוך בנו כולל עיתון הארץ וגדעון לוי בעצמו הטוענים שאין פעילות של שמאל בישראל. אנחנו גדולים/ות וחזקים/ות פי עשרות מונים מארבע אמהות אבל אין לנו שום קול בתקשורת.
    הנסיון של תראבוט לעשות חיבורים ולמנף את הכוחות השונים של השמאל הוא נסיון חשוב. אני מקוה שגם אתה תהיה מוכן להוביל עם המרץ שלך והכעס את המחאה צעד אחד קדימה.

  5. ישראלה הגיב:

    האם אין הזמן להקים "ועד סולידריות", בין מפלגתי/קבוצתי שירכז את הסולידריות עם קבוצות השמאל השונות, ויאפשר להן לשחרר לחצים ולפתוח את מר ליבם קבל עם ועולם (בדגש על העולם, כי עם העם אין כבר כ"כ מה לעשות)

  6. אדריאנה הגיב:

    וגם רוצה לצרף את קולנו לקריאות להתפטרות נסראללה:

    — קישור —

הגיבו לשאול פלדמן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים