הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-18 במאי, 2007 18 תגובות

תארו לעצמכם שההתפתחות האבולוציונית של המין האנושי היתה מובילה אותנו למצב קיומי חדש, ומציידת באופן טבעי את העיניים שלנו במיקרוסקופ. היינו רואים הכל: את החיידקים בחלב, במים, בבשר, את הוורידים והעורקים של בני משפחותינו, את המוח מתכווץ ומתרחב, את הדם זורם ללב ויוצא ממנו, את המעיים ואת תכולתן. נדמה לי שהחיים אז היו משתנים לגמרי, ואולי הופכים גם לבלתי אפשריים. אני אתאיסט לחלוטין, אבל המשל הזה של העיניים ושל המיקרוסקופ מחזק דווקא את טיעוניהם של המאמינים בהשגחה עליונה כלשהי. יש איזו איכות תבונית לא רק במה שאנחנו רואים, אלא גם, ואולי בעיקר, במה שאנחנו לא רואים.

הנטייה שלי לתיאולוגיה כלשהי היא די מאופקת ורק לעתים נדירות אני מאפשר לתודעתי להגיע למחוזות עלומים כאלה. בתחילת השבוע, אולי בהשראת יום הולדת טראומטי (כל ימי ההולדת הם טראומטיים בגילי) חשבתי על העיניים המיקרוסקופיות ועל יתרונה העצום של הראייה המוגבלת. זה קרה אחרי שקראתי כמה מאמרים בעיתונות, שנועדו לחדד את החרדה שאותה אנחנו חווים אחרי מלחמת לבנון השנייה. כותב אחד הזכיר לנו ששמעון פרס הבטיח שיש לו תרופה לקטיושות כבר בשנת 1996; כותב שני חשף את חוסר האונים של המפקדות הצבאיות שלנו בכל הדרגים; ידיעה עיתונאית מקפיאת-דם דיווחה לנו על חבורת מטומטמים שאמורים לפקד על יחידה מובחרת, שבכיריה נאמו במגבירי קול מעולים והעבירו סודות מודיעיניים ממדרגה ראשונה, שכל תושבי השכונות בסביבה שמעו. בין השאר, פטפטו שם על שיתוף פעולה מבצעי ועל חילופי מידע. את הח"כ לשעבר עזמי בשארה רודפים בגלל חוות דעת פוליטיות כלליות לעיתונאים לבנוניים אבל המפקדים הבכירים שבאמת סיכנו את ביטחון המדינה הסתפקו ב"דיברור" התקרית. מי שלא פוחד, יקום.


די בקריאה מדוקדקת של שלושת היומונים במשך שבוע ימים כדי להבין, שהאומה כולה מצוידת עתה במיקרוסקופים. גם בלי ועדת וינוגרד אנחנו רואים היטב את המיקרובים שוחים לנו בצלחת, מבעתים את ימינו ומאיימים על חיינו. עד לפני כמה שנים הצליחו רוב הישראלים להשלות את עצמם, שאיכשהו יהפוך העקוב למישור. עד 1963 טיפחו כאן את פולחן דוד בן-גוריון, האחד בדורו, ושמעון פרס שמקשקש עכשיו על "גדולתו של העם הישראלי" בשל השיפור במצב הכלכלי היה אחד מנושאי הדגל של פולחן האישיות הזה, שאין לו אח ורע בדמוקרטיה. אחר כך נשבעו אנשים רציונאליים למדי, שרבים מהם אפילו כתבו ב"הארץ", בשמו של משה דיין, טקטיקן די מוכשר אבל אסטרטג למטה מבינוני שהפך איכשהו לדגם מייצג של הצבר הישראלי, יפה הבלורית והתואר. למען האמת, לדיין בשיא גדולתו לא היתה בכלל בלורית, הוא לבש את מכנסיו גבוה מעל החגורה ובמושגים של היום היה דמות גרוטסקית למדי. מבחינה רעיונית הוא היה קונפורמיסט כמו כל אנשי דור הממשיכים למעט דמויות מיוחדות כמו נתן ילין-מור, אורי אבנרי, הלל קוק וכל חברי המפלגה הקומוניסטית שפעלו מחוץ לגבולות ההסכמה הלאומית. אבל הציבור היה זקוק לדמויות כאלה, כדי להגן עליהם מפני המיקרוסקופ. הייתי בכנסת כאשר מנחם בגין נאם את נאומו הרדוד בזמן ביקורו של אנואר אל-סאדאת בירושלים בשנת 1977. חשתי מאוד בודד כי הבנתי שבגין מונע את השלום הכולל והולך רק לקראת הסדר עם מצרים, שלא יתמיד ובוודאי שלא ישגשג בלי הסכמים דומים עם הפלסטינים ועם הסורים. אבל מסביב ראיתי עיתונאים, פוליטיקאים, חברי כנסת ופקידים הולכים במסדרונות בעיניים מצועפות. לא ביקורו של נשיא מצרים ריגש אותם אלא תשובתו הצפויה כל כך של בגין שסופה הובילה את כולנו למבוי סתום. האמונה בבגין הצילה אותם מראייה חודרנית מדי.


זהו בדיוק גם התפקיד שאריאל שרון מילא מאז שהפך ראש ממשלה בשנת 2001. עם שלם נשטף במחלת שכחה ממאירה וחשוכת מרפא. הרי כולנו הכרנו את הפוליטיקאי המושחת, את איש הדמים הדוחה שקיבל מיליונים ממקורות פרטיים והפקיר את בניו שישלמו בעבורו את המחיר. כולנו ידענו שהוא אחראי לרצח אזרחים בקיבייה, לשורה ארוכה של פשעי מלחמה לאורך כל דרכו הצבאית וגם הפוליטית, ידענו גם על אחריותו השילוחית לטבח במחנות הפליטים בביירות בספטמבר 1982, ולמלחמת לבנון הראשונה על כל זוועותיה. ובכל זאת העדפנו לטאטא את הכל מתחת לשטיח. כאדם שיכול להצהיר בביטחון מלא שהוא לא היה שותף למעשה המחפיר הזה, אני מתבייש בכל עמיתיי שכן נתנו את ידם לטיפוח האשליות שלא לדבר על תרגיל האתרוג המושחת והמשחית.


אבל פולחן שרון, המוזר שבכל פולחני האישיות בתולדות המדינה כיוון שהוא סחף עימו גם ליברלים בעיני עצמם שתיעבו בגלוי את האיש לאורך כל דרכם הפוליטית או העיתונאית, לא היה מקרי אלא מבני. העם, באורח קולקטיבי, כיסה את העדשות בבד כהה, בדיוק כמו התקרית המביכה שפקדה את עמיר פרץ. יואל מרקוס, אהוד יערי וזאב שיף ידעו הכל על שרון, אבל העדיפו לעצום עין ולשווק את האיש כרודף שלום ומדינאי משכמו ומעלה. כדי לרמות את האחרים, הם היו חייבים לרמות קודם לכן את עצמם. כך הפך מחולל סברה ושתילה, האיש שהודח מתפקיד שר הביטחון על ידי ועדה משפטית ישראלית, לגיבור השלום ולראש הממשלה. אהוד אולמרט היה רק תוצר מקרי של התהליך הזה, ואיש לא הצליח להפוך אותו לגיבור לאומי, אפילו לפני מלחמת לבנון השנייה. הוא הפך לשנוא בציבור גם משום שלא הצליח להחזיק את הבד הכהה על עדשות המיקרוסקופ. לאולמרט אין אפילו גרם אחד של כריזמה ולכן אנחנו יכולים לראות את החיידקים רוחשים ממש על מצחו ומכסים את עיניו. גיבורו הספרותי של אוסקר ויילד, דוריאן גריי, נשאר צעיר למראה עד יום מותו ורק התמונה שצייר קורבנו באזיל האלוורד הזקינה במקומו. אבל במקרה של אולמרט אין אפילו שמץ של נופך אשלייתי. בהעדר פולחן אישיות משכנע (חרף מאמציו הנואשים של נחום ברנע שגם הוא מתחיל לגלות סימני התפכחות לאחרונה) אנחנו חייבים להתעמת עם המציאות המפחידה. לכן הצביע רוב עצום של הציבור נגד כניסה קרקעית לרצועת עזה. שרון הישן היה מצליח די בקלות לשכנע אותם להילחם עוד מלחמה נואלת שמטבע הגדרתה איננה יכולה לפתור שום בעיה. אבל בעידן של אולמרט פורחת הספקנות, שבלעדיה אין סקרנות אינטלקטואלית ואין חיפושי דרך אמיתיים. קריסת הביטחון הקיומי מאיימת על החברה הישראלית ועלולה להוביל לפתרונות פאשיסטיים אבל לחילופין עשוי אובדן האמון במנהיגים כריזמטיים להביא לדיון אמיתי על המהות במקום על האישים העומדים בראש הפירמידה.


במובן הזה מסוגל ביבי נתניהו להחזיר אותנו לימי הביניים של פולחן האישיות ולחסל את הרנסנס הכרוך במותו של הפולחן הזה. פרשנים רבים נוטים לשכוח את ימיו של נתניהו כראש ממשלה, ולשווק אותו מחדש כסחורה משודרגת. הוא עצמו מנסה לחזק את כוחו בימין, כיוון שהוא מבין שרוב עסקני המרכז הלאומני יפלו לידיו כפרי בשל בלאו הכי. אני לא סומך על אף אחד בקואליציה הנוכחית. רוב מנהיגי מפלגת העבודה מסוגלים בהחלט להשתתף בממשלתו של נתניהו אחרי שרצו בלהיטות כזאת אל זרועותיו של שרון. הם פוחדים מהמדבר הפוליטי, הם פוחדים מאובדן מקורות עוצמתם הכלכלית והחברתית, וידרכו ברצון על בן בריתם אולמרט, בהעדר חילוקי דעות רעיוניים אמיתיים עם ביבי.


לא רק אנשי העבודה הם מועמדים לעריקה לימין. רוב הח"כים של קדימה הם בעצם ליכודניקים-בארון גם בנושא הכלכלי וגם בנושא המדיני. גם הפחד וגם החשבון יגרמו להם להצטרף למנצחים בבחירות הבאות, ורבים מהם בכלל ימצאו את עצמם מחוץ לכנסת. אבל לא רק החישובים האישיים ינחו את המהלכים הפוליטיים בעתיד הקרוב אלא גם החשש העצום מהבעיות המבעתות את כולנו: הפערים הכלכליים, הסכסוך הישראלי-ערבי, הניכור בין האזרחים היהודים והערבים והמבנה הפנימי של הזירה הפוליטית הישראלית. ייתכן שאנחנו דווקא זקוקים למיקרוסקופ עד יעבור זעם.

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. חיים ברעם הגיב:

    לחוצפית,
    אני לא חושב שקראת בעבר את אותו המאמר או אפילו מאמר דומה, אבל זה נכון שיש לי נטייה לערוך את חשבון נפשה של ההיסטוריה בכל ניתוח פוליטי או רעיוני.
    יש הרבה חוצפה בדרישה מאיתנו לקבל את כל תוצאות המעשים שבהם נלחמנו בכל מאודנו ולדרוש מאיתנו להסיק מסקנות רעיוניות בהתאם. אנחנו מנסים, ואת זה תוכל לראות בעיקר בטור הבא שלי, למנוע את האסונות בעוד מועד.

  2. עלי הגיב:

    יופי סוף סוף הפחד צץ לו מעל פני השטח
    השאלה היא מי הוא זה שפוחד ?
    האם השמאל הרדיקלי פועל או חושב רציונלי או חושב מתוך דכאון פחד ומצוקה נפשית ?
    כל הסימנים מראים על דכאון עמוק בו נתון השמאל ומתוך הדכאון לא יתכן שינבעו חיים או תקוה !!

  3. רות הגיב:

    מה זה הפחד הזה מנתניהו איש בעל יכולות מוכחת
    גם בכלכלה וגם בבטחון

    אני אישית לא רואה אלטרנתיבה חוץ מנתניהו

  4. גלית הגיב:

    העובדה היא שהציבור הרבה פחות חכם ממה שנותנים לו קרדיט.
    אין טעם לתת יותר מדי קרדיט לעם ישראל אחרי הכל ה"מהפכה" המדוברת מסתכמת בהתלהמות ציבורית עקב שטיפת מוח תקשורתית. לא פחות ולא יותר. לא מדובר פה בהתפכחות הציבור אלא להפך – שוב הציבור מוכיח את מיטב התיאוריות הסוציולוגיות כאשר כולם דוהרים כעדר מסחרר אחר הקונצנזוס.
    מלחמת לבנון 2 עצמה, לא היתה כישלון. המלחמה עצמה היתה ככל מלחמה אחרת שיוצאים אליה ללא תכנון. האמת היא שמי שדחף לצאת למלחמה הוא שהביא למחדל. לצאת למלחמה מלכתחילה היה הדבר הטיפשי, המלחמה עצמה לא אשמה בכלום, היא היתה מלחמה ככל המלחמות הלא מתוכננות. ומי התלהם לצאת למלחמה? הציבור, ביבי ושאר המשוגעים – אלו התלהמו בשיא יכולתם, כמו תמיד, כדי שיאללה נצא למלחמה. ואז כמובן כשהמלחמה הביאה הרוגים (מן הסתם כמו בכל מלחמה) וכמובן שהעם לא אוהב שחיילים נהרגים לו (אף על פי שזאת התוצאה הברורה של כל מלחמה), ביבי וחברים התלהמו שוב בכל כוחם על איזה מחדל גדול זה לממשלת אולמרט (כמובן כדי למלא את החלל ולהזדחל חזרה לממשלה). ומה המכנה המשותף לכל זה? משוגעים מתלהמים. זאת המדינה שלנו. לא פחות ולא יותר.

  5. דניאל הגיב:

    כתבת, "קריסת הביטחון הקיומי מאיימת על החברה הישראלית ועלולה להוביל לפתרונות פאשיסטיים אבל לחילופין עשוי אובדן האמון במנהיגים כריזמטיים להביא לדיון אמיתי על המהות במקום על האישים העומדים בראש הפירמידה"…

    ראית את אנשי שדרות?

    ראית את חוגגי-עצמאות-גאידמאק?

    אני שומע אנשים ברחוב הירושלמי. אומרים – אם נצביע, אז רק לליברמן…

    ברית נתניהו-ליברמן(-ברק?)-גאידמאק-מרזל-
    ליצמן-איתם, בדרך לרקום עור וגידים… ומה יהיה איתנו?

    מן-הסתם, נהיה אז במתים.

    אבל – נו, מילא… לפחות ניסינו.:-(

  6. חוצפית הגיב:

    נדמה לי שכבר קראתי את המאמר הזה של ברעם או דומה לו מאד. בכל פעם שהמציאות מתנגשת בעוצמה בתמונת העולם של ברעם, הוא מפיק את אותו מאמר שסוקר את ההסטוריה הפוליטית הישראלית.

    אם מר ברעם לא שם לב, יש מלחמת אזרחים בעזה שאותה יזמו החמאס, אותם החמאס שברעם מעוניין לדבר אתם, לשאת ולתת אתם, בהתחשב בעובדה שאבו-מאזן לא מצליח להגיע אתם להסכמה מעניין הם סיכוייו הריאלים של אולמרט.

    מה מציע ברעם?
    לפנות את שדרות?
    להבליג? מה אם מחר יפגע בית ספר ויהרגו 20 ילדים, מה אז? מה יש לברעם לאמר על המצב היום? לא על דיין הגרוטסקי, בן גוריון המיתולוגי או פרס הפרמננטי. כל הנקרופיליה הזאת קצת מדאיגה אותי…

  7. שי נימצן הגיב:

    לחיים: ראה את תגובתי השנייה למאמרך הקודם – " טקטיקה בלי אסטרטגיה".

  8. חיים ברעם הגיב:

    לעלי,
    ולכם יש מושג מה קורה שלא לדבר על מה שיקרה? אחרי שכל הדרכים האלימות שלכם הובילו אותנו אל שוקת שבורה?
    אנחנו לא מדוכאים, אלא אם כן תעיין מחר במדור הספורט. יש לנו שפע של רעיונות כיצד לצאת מן המבוי הסתום. למרבה הצער, לא רק המבוי הוא סתום.

  9. חוצפנית בגרוש הגיב:

    התכונה הבסיסית של "חוצפניות" לנתק את המציאות מכל ההקשרים שלה. "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" ואח"כ נפלו קסמים בשדרות

  10. עופר נ. לחוצפית הגיב:

    כדאי להיגמל קצת מרוני דניאל ואהוד יערי.
    המלחמה לא נזומה ע"י החמאס יותר משנזומה ע"י הפתח. מי מאמן ומממן יחידות של אבו מאזן?

    הבלגה היא הצעה לא רעה בנסיבות הללו. ועדיפה הבלגה שבצידה כניסה מיידית לתהליך של סיום הכיבוש ומו"מ כולל. הכרזה על כוונתנו לצאת מאריאל, איתמר, עפרה ועוד יכולה לחולל פלאים, גם לתושבי שדרות.

    משהו ממקור שאינו חשוד באהדה לחמאס או ברגישות לנבלת הכיבוש:
    — קישור —

    "ההערכה זו קבלה חיזוק בימים האחרונים כאשר חוגים מודיעיניים מערביים, ישראליים, וירדניים, החלו לגלות כי המקור לעוצמת הקרבות בין החמס והפת"ח, הוא דין וחשבון סודי שחובר על ידי אנשי לשכתו של אבו מאזן כיצד אפשר להביא בסיוע אמריקני וישראלי, את חיסולו של החמס ומנהיגיו תוך 8 עד 10 חודשים. המסמך המלא הזה הגיע לידיהם של אנשי החמס, אשר החליטו, כי במקום שהפת"ח יחסל אותם, בעזרתן של ארצות הברית וישראל, הם יחסלו את הפת"ח בתקופה קצרה יותר, בעזרתן של איראן וסוריה. "

  11. עלי הגיב:

    תשובה לחיים ברעם
    אני חושב שאני יודע מה יקרה ואני חושב שגם אתה יודע
    היתה לי פעם ידידה נפש תמימה בצורה מדהימה אבל בהירה להפליא היא היתה נוהגת לחלק את העולם לרעים וטובים (אותה חלוקה עתיקה שלא נס ליחה)והיא היתה מדיקת להפליא
    אני כמוך חיים שונא דיכוי ושונא נוכלים ומאחזי עיניים וזה בא מהבטן (לא רוצה שיעשו לי ולא רוצה לעשות את זה לאחרים גם אם המחיר האישי יקר אדם הגון ותמים)
    כאשר אני מסתכל על הקבוצה שלי אני רואה הרבה דברים מכוערים אבל כאשר אני מסתכל אל הקבוצה שלך חיים אני רואה דברים שלא יאומנו

    נניח שאזרחי ישראל היו בוחרים ברוב עצום את אנשי כהנא ובן גביר היה נבחר לראש הממשלה
    מה היית אומר ?
    אז כאשר אני עושה שקלול מסתבר שאני עם הטובים ואתה עם הרעים אם אתה רוצה רשימה של חבריך אז זה אפשרי אבל ארוך וזה גם יקפיץ לך פיוז
    אז זו תשובתי חלקית ולא מספקת
    רק לא הבנתי את ענין הספורט אני בהחלט אבדוק ביום ראשון (אני לא אוהד את הפועל ירושלים)

  12. חיים ברעם הגיב:

    לעלי,

    אני אוהב לענות לכל אדם אבל המכתב שלך מבולבל קצת, לדעתי אפילו עילג. הפער בין התדמית העצמית שלך לבין המהות הוא אדיר ויש לך המון מה ללמוד.
    מכל מקום, השמאל איננו שולט בישראל, ולא שלט כאן מעודו. הימין והמרכז הלאומני בישלו עבורנו את הדייסה שטעמה תפל גם לדעתך. שבוע טוב.

  13. שי נימצן הגיב:

    השמאל היה שולט בארץ אם תפיסת עולמו לא היתה מבוססת על אוריינטליזם שהינה גזענות בהיעדר מינוח טוב יותר.

  14. חיים ברעם הגיב:

    לשי נימצן,
    אודה לך אם תרחיב קצת ותסביר את הערתך המעניינת אבל התמוהה, לפחות בעיני.

  15. יהודי הגיב:

    לחיים ברעם בנוגע למי ששלט פה:

    פנקס אדום, אני מניח שזו לאומנות ימנית?

  16. שי נימצן הגיב:

    בניתוח הסטורי ניתן לראות כיצד בתקופות שונות, כל אימת שקבוצה מהגרים חדשה הגיעה לארץ, היא תויגה כנחותה לגבי הקבוצה הקודמת, כאשר בראש הפירמידה נמצא המעמד האשכנזי. בפרספקטיבה היררכית ניתן לראות כיצד המזרחים בעצם "אולצו" לפנות כנגד הערבים ולהקצין את דעותים כדי שתהיה להם דריסת רגל מספקת – סוף סוף היה ציבור שנחשב נחות מהם. כך הם יכלו להרגיש עליוניים אפילו אם בעירבון מוגבל, ובנוסף, להתנגד למרכיב הערבי בזהות שלהם עצמה. הסוציולוג יהודה שנהב הראה כי המזרחים הם בעצם יהודים ערבים שמתכחשים לצד הערבי במרכיב האתנו-לאומי שלהם.
    אני טוען כי תהליך זה החל משום שהם עצמם נחשבו לנחותים בפני המעמד האשכנזי השלט וכך עד עצם היום הזה.
    מה היתה כוונתי באורייטליזם? שכל הגישה של התרבות אשכנזית כעולה על תרבות מזרחית היא נגזרת של הגישה האוריינטלית של המערב כולו כלפי המזרח התיכון כמפגר ונכשל.
    מכיוון שמאפיין עיקרי בעשורים הראשונים של ישראל של המעמד האכזי היה דעות שמאליות בנושאי פוליטיקה ודת, הרי שהקבוצה הנחותה (המזרחים) יצרה בעצם ריאקציה לכך בכך שאמצה את המרכיבים המהופכים – לאומיות דתית ימנית.

  17. חיים ברעם הגיב:

    לשי נימצן,
    גם אני קראתי בהתפעלות ביקורתית את אדוארד סעיד ואני מבין היטב ללבך. עם זאת, אני לא חושב שהגישה האוריינטאליסטית מאפיינת את השמאל הרדיקלי. היא אולי קיימת בקרב רבים מהליברלים ואנשי המרכז הלאומני המכנים את עצמם "שמאל".

  18. שי נימצן הגיב:

    גוש השמאל הקלאסי נמצא במלחמת תרבות וכלכלה בלתי פוסקת ורצון מתמשך לתנודתיות. כל אימת שמתגבשת לה אליטה מתחרה מזרחית, הרי שתחילה היא נלחמת בה ואח"כ היא מתניידת למקום אחר והרי דוגמא:

    תחילה האליטה האשכנזית שלטה בצבא ונהנתה מהתגמולים החברתיים/כלכליים/תרבותיים. לאחר שהבלעדיות שלה על סקטור זה התערערה, היא עברה לשוק הפרטי ושם ביססה עת עליונותה המעמדית.
    בתחומי הפוליטיקה-שלטון ומשפט, היא לא יכלה לנוע אז היא פצחה במלחמת תרבות חברתית שמתבטאת בכך (לדוגמא), שפתאום חוקרים את האליטה המזרחית שברשות המיסים/משרדי הממשלה וכל אלו, אפילו שהם מתנהגים כמו שאליטות התנהגו לכל אורך ההיסטורה (ממש כמו האליטה האשכנזית).

    התחום התרבותי/כלכלי, לאחר שגם כאן מלחמתם כשלה, הרי שהם עוברים למיקום אחר נוסף – חו"ל. פתאום הם כל הזמן טוענים כמה המדינה "התקלקלה" ולכן הם עוזבים, אך זהו רק תסמין של חוסר יכולתם לחיות בתרבות שיתופית של משאבים חברתיים.

    צריך לזכור שבכל הדברים הללו אני כלל לא מתייחס לאליטות האשכנזיות שבמרכז (כמו קדימה) שעושות את אותן פעולות רק באופנים שונים בהתאם להשקפת עולמם הליברלית (עאלק…).
    אולמרט, ביבי ודומיו, בניסיונותיהם להפריט כל מה שזז, הרי ששוב מנסים לחזק את המעמד שלהם עצמם על חשבון מעמד שיכול להזיק להם – המזרחים המוביליים, שהצלחתם מתבטאת בשיעורי כניסה גוברים לאוניברסיטאות ולמכללות, ולכן סוגיית העלאת שכר הלימוד היא שוב, רק תסמין למחלה אבל כזה שיש לזהות.

    ניתן לבחון זאת באופן דומה להתפתחות התרבות והכלכלה האמריקאית, שאופיינה באותן תנודות חברתיות רק לאורך תקופות רבות יותר של שנים, אך כאלו שיצרו אפקט דומה – פערים חברתיים אדירים ודומיננטיות של האדם הלבן.
    האוריינטליזם נבדל רק בעיקרון של בסיס העימות – תרבותי מול אתני. כל עוד שהמערב יתבונן במשקפיים אובייקטיביות על העולם, כלומר, שיש תרבות טובה ויש תרבות פחות טובה, הרי שתמיד מאבקים ותנודות אלו ימשכו. יתכן ואם המערב יאמץ גישה יותר פוסט-מודרנית בהתאם לרוח התקופה הוא יבין שמארג החיים האנושי הוא רב ומגוון ולעיתים קרובות מאוד בלתי ניתן להשוואה!
    יתכן ואף יבין כי הגלובליזציה אינה בהכרח מקדמת את העולם, אלא דווקא מאפילה על הרב-גוניות שלו.

הגיבו לחוצפית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים