הגדה השמאלית – האתר והמועדון – משמשים באחרונה כבמה לדיון פוליטי ותיאורטי חשוב על אודות המסגרת הניתוחית המתאימה להבנתו ושינויו של המרחב הישראלי-פלסטיני. הדיון, שהחל בחילופי דברים בין חררדו לייבנר לתמר גוזנ’סקי במסגרת "כנס מרקס 2007″, נמשך כאן באתר עם מאמר של אודי אדיב שבעקבותיו בא דיון בתגובות ("הרהורים בעקבות כנס מרקס 2007", 9/5/07). את הדחף לכתוב את המאמר שלפניכם יצר בי הקורא דניאל, שביקש מאמר על הנושא שאינו מיועד ליודעי ח"ן בלבד. אינני מתיימר לחדש כאן בתובנות תיאורטיות – קטונתי לעומת תמר גוז’נסקי וחררדו לייבנר בתחום זה. כוונתי היא לקרב את הדיון לקוראים שאינם בקיאים בז’רגון המרקסיסטי והאקדמי ולפרק את הדיכוטומיה הפשטנית והלא-מועילה שנוטה להיווצר בויכוחים כגון זה.
נכון שגוז’נסקי מייצגת בדיון את גישתה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, כפי שזו באה לידי ביטוי בדו"ח של הוועד המרכזי לוועידה ה-25 של המפלגה (ראו במיוחד פרק ה’: המאבק לשוויון האוכלוסייה הערבית בישראל); נכון גם שחררדו לייבנר מייצג את הגישה הרווחת בתנועת "התחברות-תראבוט", גישה שבאה לידי ביטוי במסמך העקרונות הזמני של התנועה. אני חבר ב"התחברות" ומסכים בגדול עם עמדתו של חררדו. אף על פי כן, במאמר שלפניכם אני מבקש לברר את הסוגיות שבמחלוקת למען המשך דיון פורה, ולא למען התנגחות סקטנטית. כולי תקווה שהוא ייקרא ברוח זו.
קולוניאליזם וקפיטליזם
ניתן להגדיר את הקולוניאליזם כ"שליטה […] של אומה על חבל ארץ, טריטוריה, או עַם" (dictionary.com, בתרגום חופשי שלי). כלומר, מדובר בשילוב של שני יסודות: שליטה – שהיא בפוטנציה בעלת יסודות כלכליים, פוליטיים ותרבותיים; ושונות מרחבית, או אבחנה בין המרחב השליט, המכונה מטרופולין, למרחב הנשלט, המכונה קולוניה או מושבה. ניתן לראות את השונות הזאת גם כהבדל בין בני אדם – בין אזרחי המטרופולין, המכונים מתיישבים (או מתנחלים) אם הם יושבים במרחב הקולוניאלי, לבין הילידים – תושבי המרחב הקולוניאלי שנכפה עליהם לשרת את האינטרסים של המטרופולין.
מרקסיסטים מגדירים את הקפיטליזם כ"שיטה כלכלית-חברתית שבה היחסים החברתיים מבוססים על חליפין של סחורות, ובייחוד על בעלות פרטית על אמצעי הייצור ועל ניצול של עבודה שכירה" (marxists.org, שוב בתרגום חופשי שלי). על אף שההגדרה המרקסיסטית מתייחסת לניצול (כלומר, לתופעה כלכלית במובן הרחב של המלה) ולא ל"שליטה" סתם, אין שום סיבה מושגית לחשוד שקיימת סתירה בין שתי התופעות.
כמובן, גם ההיסטוריה לא מספקת לנו ראיות לסתירה שכזו. אומנם הקולוניאליזם הוא תופעה עתיקה בהרבה מהקפיטליזם, אך התפתחותה של השיטה הקפיטליסטית כרוכה באופן שאינו ניתן להפרדה מהתפתחותו של הקולוניאליזם המודרני, זה שהחל עם ההתפשטות האירופית של המאות ה-15 וה-16. מרקס טען שההתפשטות החמסנית הזו סיפקה את "הצבר ההון הראשוני" הנחוץ להתפתחותו של הקפיטליזם; במלים אחרות, הקפיטליזם מעולם לא יכול היה להיווצר ללא קולוניאליזם.
אם כן, על מה ולמה הוויכוח? כדי להבין זאת, עלינו להתעמק קצת יותר בקטגוריות הבסיסיות של המרקסיזם, ובראשן המעמד.
מעמד וקטגוריות אחרות
ההגדרה המרקסיסטית הקלאסית למעמד (Class ולא Status) היא "קבוצה של בני אדם החולקים אותו יחס לעבודה ולאמצעי הייצור". עם זאת, ייתכן שיהיה נכון יותר להבין את המעמד לא כקבוצה מוגדרת ותחומה של בני אדם, כמו קבוצת הג’ינג’ים או קבוצת מצביעי מפלגת הגמלאים, אלא כאותו יחס בין בני אדם לאחרים ובינם לבין אמצעי הייצור. אין בכך כדי לערער על חשיבותה של התודעה המעמדית, כלומר על תפיסתם של בני אדם את עצמם כשייכים למעמד; אך המרקסיסטים יהיו הראשונים להסכים שתודעה זו אינה הכרחית לקיומם של יחסים מעמדיים.
מדוע חשובה האבחנה האחרונה? כיוון שהיא מרכזית להבנת ההבדל בין מעמד לבין חלוקות חברתיות אחרות. אם בני אדם לא היו מזהים את עצמם ואחרים כבני לאומים שונים, למשל, אזי כל שיטת הדיכוי הלאומי היתה מפסיקה לתפקד. אותו דבר נכון גם לגבי קטגוריית הגזע, ובמידה רבה אפילו ביחס לקטגוריות מגדריות. אך חברות מעמדיות יכולות, לפחות בתיאוריה, לתפקד מצוין גם בלי שאף אחד בתוכן יהיה מודע לקיומם של מעמדות.
ומדוע חשובה האבחנה הראשונה שעשיתי, בין מעמד כקבוצה למעמד כיחס? כיוון שייתכנו יחסים מעמדיים בין קבוצות שיש ביניהן גם יחס מסוג אחר. למשל, בחברות פטריארכאליות מסוימות נשים מנועות מלעבוד תמורת שכר, ולפיכך הן תלויות לפרנסתן בגברים; אלו בתורם יכולים לנצל את תלותן של הנשים לצרכיהם – זהו יחס מעמדי לעילא. אך איש לא יטען שזהו ההבדל היחיד בין נשים וגברים בחברה הזאת. יהיה זה מבלבל, שלא לומר פשטני, לדבר על "מעמד של נשים", ולכן כאשר אנו מדברים על "מעמד", הכוונה היא בדרך כלל לקבוצה המאופיינת אך ורק כמעמד.
ומכאן בחזרה לקולוניאליזם: היחס בין המטרופולין למושבה, בין האזרח (מתיישב או תושב המטרופולין) ליליד, הוא יחס מעמדי, בין היתר. אך הוא אינו מתמצה בכך: יש לו גם מאפיינים מרחביים, פוליטיים, גזעיים, משפטיים ותרבותיים. הדינמיקה של חברה קפיטליסטית קולוניאלית אינה זהה לדינמיקה של חברה קפיטליסטית שאינה קולוניאלית. ומכאן חשיבותו של הוויכוח על קולוניאליזם בישראל.
לאום ומעמד בישראל ובפלסטין
המפלגה הקומוניסטית איננה מתעלמת מקטגוריית הקולוניאליזם, אך נראה שלדידם של מחברי דו"ח הוועד המרכזי, הקולוניאליזם הישראלי חל רק על השטחים הכבושים (זהו ההקשר היחיד שבו מופיע המושג בדו"ח). בהקשר הפנים-ישראלי הם שוללים את הקטגוריה הקולוניאלית, ומצהירים כי: "ניתוח מעמדי מתאים יותר למציאות הישראלית מאשר המודל הפוסט-קולוניאלי, על פיו המאבק הבסיסי הוא, בסופו של דבר, המאבק הלאומי" (אני מודה שאינני מבין מדוע הוסיפו המחברים את הקידומת "פוסט" למלה "קולוניאלי" במשפט זה).
במסמך העקרונות של "התחברות-תראבוט", לעומת זאת, מוגדרת החברה הישראלית כקפיטליסטית וקולוניאלית, והציונות מכונה "תנועת התיישבות" (כלומר, תנועה קולוניאלית). לפי תפיסה זו, יהיה זה בלתי-אפשרי להבין את המציאות הישראלית אך ורק באמצעות "ניתוח מעמדי".
אומנם, תפיסת החברה הישראלית כולה כחברה קולוניאליסטית מעלה קושי: מהו המטרופולין ומהי הקולוניה בהקשר הישראלי-פלסטיני? תשובה מפורטת לכך מפרי עטי תוכלו למצוא כאן: The Colonial Drama of Israel and Palestine; לצורך מאמר זה תספיק הקביעה שבהקשרים שונים, שחקנים שונים תופסים את מקומה של המטרופולין, בעוד שכל מקום בארץ שבו נמצאים פלסטינים הוא בגדר קולוניה.
הדו"ח של מק"י מביא סטטיסטיקה מאירת-עיניים, ששווה לצטט ממנה בהרחבה:
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מכלל המועסקים הערבים 55% הם פועלים (מקצועיים ולא-מקצועיים), בעוד ששיעור הפועלים (המקצועיים והבלתי-מקצועיים) בקרב המועסקים היהודים הוא פחות ממחצית – 24%. בשונה מההרכב-הענפי של השכירים היהודים, השכירים הערבים מתרכזים בענפי התעשייה, הבניין והחקלאות – 38% מכלל השכירים הערבים. כאשר מצרפים לכך גם את השכירים הערבים בענפי המסחר, האירוח והתחבורה, אזי שיעורם עולה על 64% (שני-שלישים) מכלל השכירים הערבים.
מכאן למדים מחברי הדו"ח ש"האפיון המעמדי-חברתי של המיעוט הערבי הוא היותו פועלי מובהק"; לפיכך, הם סבורים, המאבק המעמדי ומאבקו של המיעוט הערבי אינם אלא מאבק אחד, ומכאן, אני משער, הם מגיעים למסקנה שצוטטה לעיל לפיה "ניתוח מעמדי מתאים יותר למציאות הישראלית".
טמון כאן כשל לוגי חמור. גם אם כל הפועלים בישראל היו ערבים, וכל הערבים פועלים – כלומר, גם אם בפועל היתה זהות מוחלטת בין הקטגוריות "ערבי" ו"פועל" – גם אז עצם הגדרתם כערבים, כהגדרה תרבותית, דתית, לשונית ואתנית, היתה בעלת משמעות לניתוח החברה, וניתוח מעמדי גרידא לא היה מספק. כמובן, אינני מבקש לטעון שאין כל קשר בין המיעוט הערבי לפרולטריון, אלא להפך. אך כדי להבין את החפיפה הגדולה בין הקטגוריות "ערבי" ו"פועל" בישראל של ימינו, אנו זקוקים לדבר מה נוסף על פני הניתוח המעמדי – וזהו הניתוח הקולוניאלי.
אך כוחה של הקטגוריה הקולוניאלית אינו מוגבל רק למעמדו של המיעוט הערבי. קטגוריה זו מסוגלת לסייע לנו להסביר גם מאפיינים נוספים של החברה שבה אנו חיים, מהבנייתה של האוכלוסייה הערבית בישראל כחברה פטרנליסטית וחמולתית ועד מקומה של ישראל בפוליטיקה האימפריאלית האמריקאית; אך היריעה קצרה מכדי שאוכל להרחיב בנושאים אלה כאן. אצביע רק על דוגמא אחת – מעמדם של היהודים המזרחים בישראל.
גם האוכלוסייה המזרחית בישראל היא במידה מסוימת "מיעוט פועלי", אם כי המקרה שלה מובהק פחות מזה של המיעוט הערבי. מי שמסתפק בניתוח מעמדי גרידא (או, באותה מידה, בניתוח לאומי גרידא) יתקשה להסביר את מיקומה של קבוצה זו, התלויה בין היהודים האשכנזים לבין הערבים הלא-יהודים. אך תפיסת החברה כבעלת מאפיינים קולוניאליים מסוגלת לסייע בהתרת הסבך: הציונות היא תנועת התיישבות אירופית, כמו רוב התנועות הקולוניאליסטיות בעולם, וחלק מהדינמיקה שלה הוא העדפת כל דבר מערבי ולבן על פני המזרחי והשחור. ללא דיכוטומיה זו הקולוניאליזם עשוי להתפרק; דיכוי המזרחים והמזרחיוּת הוא הכרחי להישרדותה של השיטה.
מתיאוריה לפוליטיקה
מהן, אפוא, השלכותיה המעשיות של תפיסה תיאורטית זו על הפוליטיקה שלנו? שאלה זו היא רחבה מכדי שאוכל לתת לה כאן מענה שלם; אך היא גם חשובה מכדי שאותיר את הקורא ללא כיווני מחשבה. אסתפק לפיכך בהצבעה על ארבעה כיוונים כאלה:
- אי אפשר לעשות בישראל פוליטיקה מעמדית טהורה. למעשה, כדי לעשות פוליטיקה מעמדית בכלל, עלינו להצטרף למאבקיהן של קבוצות מדוכאות שלא ניתן לתארן בפשטות כ"מעמדות", ולא רק מתוך האמונה שקבוצות אלו הן ממילא "קבוצות פועליות" ולכן מאבקן זהה בסופו של דבר למאבק המעמדי. פוליטיקה אנטי-קפיטליסטית בישראל היא בהכרח גם פוליטיקה אנטי-גזענית, פמיניסטית, ודמוקרטית-רדיקלית.
- באותה מידה אי אפשר לעשות בישראל (או בפלסטין) פוליטיקה לאומית טהורה. הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני אינם מתמצים בהתנכלות על בסיס לאומי וגזעני; הן כרוכות ללא הרף בניצול כלכלי ומעמדי. פוליטיקה פלסטינית שאינה מעמדית-שמאלית (כמו זו של מחברי "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", וכמו הפוליטיקה של המפלגות הפלסטיניות הגדולות) תהיה חשופה תמיד לניצול אופורטוניסטי בידי האליטות הפלסטיניות.
- אין שחר להפרדה מושגית בין ישראל ופלסטין. אי אפשר לתפוס תהליכים ומאבקים חברתיים בישראל ללא הבנה של הכיבוש, ואי אפשר לראות את הכיבוש כמוגבל לשטחים שמעבר לקו הירוק. אין הדבר אומר שעלינו להתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, אך עלינו להכיר בכך שגם אם מדינה זו תוקם בקווי 67′, אין מדובר ב"פיתרון לסכסוך".
- על השמאל בישראל למתוח ביקורת ברורה על הציונות כתנועה קולוניאלית גזענית, להיבדל ממנה ולעבוד לקראת פירוקו של המפעל הציוני. במקביל, מוטלת עלינו האחריות לדמיין מזרח תיכון פוסט-ציוני שבו יוכלו לחיות יהודים ישראלים כבנים ובנות לקולקטיב לאומי בעל זכויות, לצד עמי האזור ובסולידריות עמם.
הבעיה שלך היא דוקא חוסר דמיון (שבו אתה מתהדר)
מי הם הכוחות שיחוללו את השמדת ישראל הציונית ?
מלחמה אזורית תביא לחיסול הפיקציה שנקראית פלסטין !
ההתפעלות ממאבק הפלסטיני ומהמאבק של העירקים היא פטה מורגנה
גם האמריקאים וגם ישראל מנועים להפעיל את מלוא ההרס שיש בידם לעומת הגזענות והברבריות שאתה מיצג !
חוץ מזה תמיד יש לציונות את ברירת שמשון שלאחריה הערבים יהפכו לרועי צאן (המעטים שישרדו)
הכרזות מלחמה ופתוס מתלהם אינם ערובה לכלום הם ראי לנפש מתוסכלת ואבודה
מאמר מאיר עניים, מצויין בהחלט.
הפיתול שבטיעון הקולוניאליסטי יושב בדיוק בקביעה הבאה של קמינר "שחקנים שונים תופסים את מקומה של המטרופולין, בעוד שכל מקום בארץ שבו נמצאים פלסטינים הוא בגדר קולוניה."
במאמר שאליו מפנה קמינר הוא משתמש בניסוח מעורפל הרבה יותר, בתרגום חופשי "קולוניה בחיפוש אחרי מטרופולין". בשום מקום קמינר לא מפרש את היחסים הקולוניאלים, לא פורט אותם לפרטים, לעתים נדמה שהקושי(הדי מובן) להסביר מדוע בישראל גופא מתקיימים יחסים קולוניאלים משמש כמעין עדות לקיומם של אלו, כך עובדת קיומם של יהודים מקופחים(עניין המצביע על ריבוד מעמדי ולאו דווקא על יחסי ניצול קולוניאליסטים) משמשת כעדות ליחסי דיכוי לבנים-שחורים(תוך התעלמות מחרדים אשכנזים ועולים מחבר העמים למשל המצויים בשכבות נמוכות יותר ממזרחים).
ושאלה למר קמינר, האם אתה מכיר מקרה הסטורי בו המטרופולין מהווה את הרב הגדול של האוכלוסיה והקולוניה היא מיעוט?
קמינר אומר שהציונות היא תנועה קולוניאלית, ולכן הקולוניאליזם קיים גם היום בתוך הקו הירוק, ועצם הפסקת הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בקווי 67 לא יחסלו אותו.אבל אותו דבר ניתן לומר על מדינות שקמו כתוצה מהשתלטות קולוניאלית, כלומר כל ארצות אמריקה ואוקיאניה, שגם בהן יש הבדלים לאומיים או גזעיים בין צאצאי התושבים המקוריים לבין צאצאי הלבנים.
אני מסכים באופן כללי עם המאמר ובמיוחד עם הכנסת קטגוריות נוספות לדיון כמו קולוניאליזם כחלק מתיאור מצבי הדיכוי בישראל. אלא שלדעתי אין שום ברירה בימינו אלא ללכת רחוק יותר ולהכניס גם קטגוריות תיאורטיות פוסט-קולניאליות כדי לתאר את מצבי הדיכוי המורכבים של פלסטינים אזרחי ישראל או של קבוצות אחרות הנכפפות על בסיס מעמדי המשולב עם דיכוי על בסיס אתני (למשל, גם אתיופים וגם מזרחים). ולכן עם כל הביקורת על ההתרחקות ממאבקים ממשיים וחוסר הבלטת הגורם המעמדי (של הפ"ק) יש לקחת ברצינות את הדיונים מהפרספקטיבה הפוסט קולניאלית כמו שעושה למשל יהודה שנהב בספרו"היהודים הערבים, לאומיות דת ואתניות". אני מתכוון לגישה הכללית לאו דווקא לכל ניתוח. כך למשל יש לראות מצבי דיכוי (כמו גם זהויות קבוצתיות-אתניות) לא כדיכוטומיות אלא כמצבי מעורבים (היברדיים). ואז נמנעת המבוכה שבשאלה אז איפה כאו הקולוניה ואיפה המטרופולין. דיכוי פוסט-קוליניאלי, כמו דיכוי מיעוטים אתניים ובמיוחד הפלסטינים בישראל,נובע הן מכיבוש עכשוי והן מהתישבות קולוניאלית בעבר. זהו מצב של דיכוי ויחסים של דיכוי ואין צורך לחפש ממשות של קולניה מול מטרופולין. הכפיפות או הדיכוי של המזרחים הוא מצב של כפיפות מעמדית וכפיפות אתנית, השילוב הזה קשור בהיסטוריה הקולוניאלית של התנועה הציונית שנשלטה על ידי אשכנזים. גם כאן אין שום חידוש ויש ספרות רבה בנושא. צריך רק לעזוב כבר את הדיכוטומיות הישנות והטובות. יחסים פוסט-קולוניאלים מתקיימים גם במדינות אחרות כמו צרפת ובריטניה וארה"ב, שכבר נטשו את רוב הקולוניות שלהם (או הטמיעו אותן בתוכן). במציאות אין קטגוריות תיאורטיות, דיכוי מעמדי משולב עם דיכוי אתני ללא יכולת הפרדה, אבל לא נובע מכך ש"פוליטיקה אנטי קולוניאלית (הייתי מעדיף "מאבק" אנטי קולניאלי) היא בהכרח אנטי גזענית". כדי שמאבק יהיה גם מעמדי וגם זהותי יש לכוון אותו לכך (כלומר לקיים תודעה כזו).
כתבתי מאמר שלם על אותו נושא ואשר קושר הכל לדת אבל כנראה הוא היה נוקב מדי כי באתר החליטו שלא לפרסמו.
כשאני קורא מאמרים מלומדים המנתחים את "המרחב הפוסט קולוניאליסטי של השיח המעמדי" אינני יכול להמנע מן המחשבה הבאה:
קרל מרקס נכשל כישלון חרוץ בנסיונו להתעשר מהשקעות שביצע בבורסה הלונדונית, והשקעות לא מוצלחות אלה הרעו את מצבו הכלכלי שהיה רעוע בלאו הכי.
האם נרגנותו ושנאתו הלוהטת לבעלי ההון נובעת מתיסכול עמוק על כך שלא הצליח להתעשר בדומה להם?
האם הקפיטל היה נכתב בכלל לו מחברו היה מוצלח יותר בתחום ההשקעות?
מה דעתכם?
מאמר מצויין של מתן קמינר אלא שנראה לי שיש נסיון לעשות "הנחות" לתפיסה כפי שמוצגת בדו"ח של מק"י.
המעמדות בחברה נחצים בין מנצלים למנוצלים הנקבעים עפ"י אופן הייצור של אותה חברה. אופן הייצור בחברה הקפיטליסטית, קולוניאלית, נאו קולוניאלית, (גלובליזציה) שונה מאופן הייצור בחברה הקפיטליסטית הקלסית שאותה תיאר מרכס. הקפיטליזם המודרני לא יתקיים יום אחד ללא הניצול של הפריפריה (שליטה, ישירה או עקיפה היא האמצעי לכך). זאת מסיבות כלכליות אבל גם מהסכנה לקיומו עקב ההתנגדות המעמדית שגילה הפרולטריון במטרופולין שהביא להשפעה על הפוליטיקה, דמוקרטיזציה וכו’. כתוצאה מכך הפיכת האחדות הלאומית במטרופולין כצורך חיוני קודם כל לבורגנות עצמה גם באמצעים כלכליים -יצירת מדינת הסעד.
מעכשיו למעמדות הנוצלים ביותר יש גם צורה לאומית, גזעית והיא המאפיינת ביותר את אופן הניצול בקפיטליזם המודרני ואת המסקנות הנגזרות מכך
"מזרח תיכון פוסט-ציוני שבו יוכלו לחיות יהודים ישראלים כבנים ובנות לקולקטיב לאומי בעל זכויות, לצד עמי האזור ובסולידריות עמם".
ומה עם הישראלים שאינם יהודים?
"על השמאל בישראל למתוח ביקורת ברורה על הציונות כתנועה קולוניאלית גזענית, להיבדל ממנה ולעבוד לקראת פירוקו של המפעל הציוני. במקביל, מוטלת עלינו האחריות לדמיין מזרח תיכון פוסט-ציוני שבו יוכלו לחיות יהודים ישראלים כבנים ובנות לקולקטיב לאומי בעל זכויות, לצד עמי האזור ובסולידריות עמם."
לא ברור לי מה המשמעות המעשית של זה.
מה זאת אומרת פרוק המפעל הציוני?
מה ניתן לפרק מלבד היחסים המעמדיים?
אני לא מבין מה מבדיל כיום את ישראל ממדינות בורגניות "רגילות".
אשמח לקבל תשובות עיניניות לשאלות אלו.
מספר הערות בקשר ל"השלכות המעשיות" המופיעות בסוף המאמר:
1. העובדה שפוליטיקה אנטי-קפיטליסטית פירושה פוליטיקה אנטי-גזענית, פמיניסטית ודמוקרטית-רדיקלית אינה מסקנה הייחודית למציאות הישראלית או הנובעת מהמודל ה-"קפיטליסטי-קולוניאלי", אלא מסקנה שכל המרקסיסטים בכל הארצות צריכים להיות שותפים לה. לגמרי לא ברור מדוע זו מסקנה המייחדת את המודל שקמינר מנסה להגן עליו, או המבדילה אותו מהמודל המכונה על-ידו "מעמדי טהור".
2. אותם הדברים תקפים לגבי ביקורתו על ה"פוליטיקה הלאומית הטהורה". זוהי נקודה המבדילה אולי בין המודל של תראבוט למודל של הכוחות המתקראים ‘לאומיים’ ברחוב הפלסטיני בישראל, אבל אין עוררין שהביקורת על פוליטיקה לאומית שאינה מעמדית-שמאלית היא נחלתו של המרקסיזם.
3. בנקודה השלישית, יש כבר סלע מחלוקת. הטענה כי "אין שחר להפרדה מושגית בין ישראל לפלסטין" לא עומדת, לדעתי, במבחן הביקורת. בשעה שהגדה המערבית ורצועת עזה נתונה תחת כיבוש צבאי ישיר, שיצר שם מציאות קולוניאלית ברורה (כה ברורה עד שאפילו חברי הועד-המרכזי של מק"י, ה"מעמדיים הטהורים", בשעה שחיברו את הדו"ח לוועידה ה-25, הגדירו את הסיטואציה שם כקולוניאלית…) הרי שהמציאות בישראל אחרת. כאן אין כיבוש צבאי של עם אחד בידי מדינה אחרת, אלא דמוקרטיה בורגנית, רעועה ומוגבלת, עם מאפיין בולט של דיכוי לאומי פנימי. על כן, גם דרכי המאבק שעומדות בפני המיעוט הלאומי הערבי הפלסטיני בישראל שונות לגמרי מאשר אלו העומדות בפני הפלסטינים בשטחים הכבושים (מאבק ציבורי, גם בכלים פרלמנטריים, מול ממסד דכאני, לעומת מאבק עממי, ולעיתים מזוין, מול צבא כובש).
4. הביקורת על הציונות, על אופיה הגזעני וההתנחלותי, אינה בשום אופן חידוש של המודל ה"קפיטליסטי-קולוניאלי". המפלגה הקומוניסטית, מאז וועידתה ב-1924, פיתחה ביקורת יסודית השוללת את הציונות ואת המפעל הציוני, ביקורת שנוסחה מחדש גם אחרי הקמת מדינת ישראל, וגם, בצורה מפורטת ביותר, בוועידותיה ה-16 (1969) וה-17 (1973).
לדעתי יש כאן ניסיון (לא כל כך הוגן) לקחת עמדות שהן common-sense בשמאל הרדיקלי ("צריך לשלול את הציונות", "חייבים להיות גם נגד סקסיזם ואפליה עדתית", וכו’) ולתת את הרושם כאילו שהן נובעות מהמודל "הקפיטליסטי-קולוניאלי" של תראבוט – וממנו בלבד! אינני מאמין שהכותב הבין כך במודע את הדברים, שהרי זוהי צורה של גניבת דעת: ניסיון להציג, על דרך השלילה, את המרקסיזם כהיפוכן של עמדות אלו (כביכול: "המרקסיסטים מאמינים במאבק מעמדי ‘טהור’, בלי לקחת חלק במאבק הפמיניסטי או המזרחי", ושאר בדותות). כך אולי יצא, שהמאמר נועד ל-"שאינם יודעי ח"ן", אבל עשוי להיות מובן בצורה כזו, שבמקום להאיר את ההבדלים בין שתי הגישות, הוא מנכס עמדות המשותפות לשתיהן – אל צד אחד בלבד…
מאמר ענייני ומעניין.
נראה לי, עם זאת, שעמדת מק"י איננה מוצגת בצורה מדויקת. קריאת הדוח אליו המאמר מפנה, מראה שמק"י איננה טוענת לזהות בין המימד המעמדי למימד הלאומי בישראל.בצד המבנה המעמדי של החברה הישראלית – מק"י מדברת גם על אפליה לאומית של האוכלוסיה הערבית שבתוכה (ומציעה לה תשובה ספציפית בפרק אליו המאמר מפנה). לפי הדוח, אין חפיפה בין הקבוצות המדוכאות בישראל אלא לכל היותר מיתאם מסוים.
יחד עם זאת – עצם קיומה של אפליה לאומית בחברה אינו הופך אותה בהכרח לחברה קולוניאלית. הניתוחים המארכסיסטיים של קולוניאליזם מתמקדים בהיותו תוצר של הסתירות והצרכים במטרופולין (= "חברת האם" של הקולוניאליזם).רוזה לוכסמבורג, למשל, מדברת עעל הקולוניאליזם כמענה לצורך בקיומו של "שוק חיצוני" לזה של המטרופולין.
בהעדר מטרופולין – לא ברור במה המודל הקולוניאלי תורם ניתוח החברה הישראלית. לעומת זאת, המודל הזה בהחלט מוביל לפוליטיקה שונה: אם הבעיה היא קולוניאליזם התשובה היא חיסול הקולוניאליזם במאבק שביסודו הוא מאבק לאומי.
מק"י, לעומת זאת, רואה את המאבק המעמדי כמרכזי גם בחברה הישראלית. על פי הדוח – הגישה המעמדית הזו היא שאיפשרה למק"י לקיים שותפות יהודית-ערבית לאורך כל-כך הרבה שנים.
מתן קמינר כותב כי על השמאל "לעבוד לקראת פירוקו של המפעל הציוני", והשאיר את המשפט הבומבסטי הזה סתום מבלי לפרטו.
איך תפרק? תשלח את היהודים חזרה לארצות מוצאם, גם דור שני ושלישי – תמונת ראי לזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים?
המפעל הציוני, יש לומר ביושר, הצליח במשך 100שנים מעל למשוער. ממספר זעום של יהודים בסוף המאה ה-19 תחת האימפריה העותומנית, הצליחה הציונות להקים מדינה שמונה כיום למעלה מחמישה מיליון יהודים, בסדר גודל של פינלנד או דנמרק.
גם משפחתו של קמינר בישראל היא תוצר של המפעל הציוני עם כל הזכויות שהוא מקנה. אם קמינר אינו מתכוון להחזיר את היהודים שהגיעו בעקבות חוק השבות הציוני לארצות מוצאם, אזי הוא מכיר בתוצאות המפעל הציוני, מכיר בזכויות הקוקטיביות של הציבור היהודי שהתרכז כאן, וכל הדיבורים על "פירוק" הם חסרי משמעות.
ייתכן וקמינר מתכוון לא לפירוק, אלא לדה ציוניזציה של ישראל, כלומר, מי שישנו ישנו, ומכאן והלאה יחדל חוק השבות להתקיים.
מאחר וגלי הגירה יהודים משמעותיים ממילא כבר לא עומדים על הפרק, הרי שגם ביטול חוק השבות לא יחסל את מה שהציונות כבר השיגה- מדינה עם רוב יהודי מוצק שהחגים היהודים הם ימי שבתון רשמיים. (כולל חג מתן תורה שמתן קמינר נהנה מהחופש שהוא מקנה).
מדינה עם רוב יהודי היא מציאות שלמעלה מ-90 אחוזים מסכימים עימה – כולל רוב הלא והאנטי ציונים (ביןחרדים בין חילונים).
מרגע שיהיה ברור ליהודי ישראל כי המשך הכיבוש מסכן את הרוב היהודי, (למשל הקמת מדינה אחת שתכלול את ישראל ושטחי הכיבוש) יתמוך הרוב היהודי או בנסיגה מהשטחים או בנכבה שנייה שתרוקן את השטחים הכבושים ממרבית האוכלוסיה הפלסטינית. לאור העובדה שהנכבה מ-1948 עברה בהצלחה, והיום כמעט ואין מדינה בעולם הדורשת מישראל קליטת פליטי1948,
יש להניח כי מספר היהודים שיתמוך באופציה הזו ילך ויגדל, במקביל להתעצמות המרי הפלסטיני.
מרקס החכם והאנליטי לא חשב על כל הדברים האלה, כי אפילו הוא לא הצליח לנבא הכל.
אני לא זוכר שום קולוניות שהיו לארה"ב עד אמצע המאה ה-20
לעומת זאת לברית המועצות היו קולוניות
אבל לפי שיטתך ברית המועצות לא היתה
מדינה קולוניאלית
דוקא מדינה "נאורה" כמו סין מחזיקה בקןלוניה הטיבטית ורוצה וטוענת לבעלות על טיוואן
לגבי העולם המוסלמי "הנאור"
סודן מבצעת רצח עם מטעמים קולוניאלים אבל לוחמי החופש הערבים דוקא לא מתנגדים
אולי אתה לא יודע אבל מהמאה ה-18 ועד ימינו אלה מבצעים הערבים מסעי כיבוש ודיכוי כנגד היבשת האפריקנית
הם אפילו גאים על הישגיהם מסתבר שבכל שנה לפחות 3 מליון שחורים מתאסלמים ביבשת הדוויה !
והנה אתה וחבריך מצאתם את שורש הרע ישנו מקום אחד שבו הרוע קיים גם המקור של הרוע ידוע וישנה מדינה אחת שאין לה שום זכות קיום ורק אותה כוחות האור צריכים לחסל
המשך יבוא !!
כמה דוגמאות למגיבים התוהים אודות הקולוניאליזם הפנימי בישראל של גבולות הקו הירוק:
בישראל הלכאורה בורגנית-דמוקרטית רעועה ישנה מדיניות קרקע המאפשרת את קיומם של מפעלי התיישבות על בסיס של קטגוריות לאומיות. התיישבות – כלומר קולוניזציה מתמדת של המרחב על ידי מערכות נישול של ערבים (אי הכרה בכפרים, חוקי תכנון ובנייה וכו’) ומערכת תומכת ומסבסדת להתיישבות יהודית (חוות בודדים מסובסדות, עיר הבהד"ים, אזורי תעשייה מועדפים, מחירי מים דיפרנציאליים לחקלאים ועוד). הקרקע הוא משאב חומרי, משאב מרכזי בכל תהליך של פיתוח קפיטליסטי. המדיניות הקרקעית של ישראל פנימה היא קולוניאליסטית מובהקת. אין לזה שום הגדרה אחרת על פי שום תיאוריה. גם המדינה עצמה קוראת לזה "מפעל ההתיישבות".
תהליכי קולוניזציה הם היבט מרכזי של הקולוניאליזם כאן, גם בשטחים (שם קוראים לזה התנחלויות) וגם בישראל (מנהל מקרקעי ישראל וכו’). זו לא סתם גזענות או קיפוח לאומי – אלא מפעל שיטתי, מדינתי, מתוכנן לפרטי פרטים. כמו בהרבה דברים גם מתקיימת חלוקת עבודה פוליטית. כיום השר פרס הוא השר לקולוניזציה פנימית (אחראי על ייהוד הגליל ו"פיתוח" הנגב – פיתוח במקרה של הנגב משמעו להקטין את האחיזה הבדואית בקרקע ולהביא יהודים מהמעמד הבינוני).
אריסטו הבחין בתופעה ראשון הוא ראה שבעל מקצוע טוב למשל נגר או נפח חושב שהוא מוצלח גם להיות ראש ממשלה
לאחר מכן הבחינו אנשים בתופעה בה מומחים תיאורטיקנים למשל סוציולוגים או פסיכיאטרים
ואחרים (אפילו פיזיקאים) לוקחים את המושגים העקריים שבתחום התמחותם (למשל הפסיכולוג ישתמש במושג האישיות והסוציולוג במושג החיברות)הללו לוקחים את המושגים שהם מכירים ומרחיבים אותם לניתוח תופעות כלליות בחברה ובפוליטיקה !
במתמטיקה יש לנו את הוכחת גידל שאומרת שכל תאוריה היא מוגבלת לתחום מסויים
אני מוצא שהניתוח שאתה מנתח את מצב הסיכסוך הערבי ישראלי
1 לוקה בחסר ואינו מדוייק
2 ניתן להגיע לחלק מהתוצאות מתוך התבוננות פשוטה על המציאות
כיצד המודל שלך מסביר קולוניאליזים של מדינות כמו ברית המועצות סין או ויטנם
רוסיה היא מדינה קולוניאלית
קולוניאליזם ברוטאלי מתרחש על ידי האיסלם כנגד יבשת אפריקה (לא רק בדראפור)
המוסלמים גאים בעובדה שהם מצליחים לאסלם כל שנה 3 מליון שחורים באפריקה !
האם הטרור הוא מאבק לשחרור או שמא הוא מאבק
כלכלי קולוניאלי שמפעיל החלש כנגד החזק ?
נעשו מחקרים על הטרור ומסתבר שהוא עובד כמו ארגון פשע שמטרתו רווחים !!
האם בדרום אפריקה נגזר גורל הלבנים להיעלם ?
לפי השיטה שלך ניגזר גורלם משום שהם מקימים קולוניאליזים פנימי !
אבל שאלת השאלות מדוע כוחות האופל כמו הימין הפאשיסטי והפונדמנטליזים האיסלמי החשוך והכוחות האפלים של מהפיכת השמאל חברו יחד כנגד מדינה אחת במזרח התיכון במטרה לחסל אותה ואת הזכות הבסיסית של רוב תושביה להגדרה עצמית ??
(אני מסכים איתך בדבר אחד ערביי ישראל הם כוח פנימי ששואף לחיסול מדינת ישראל אבל הדבר אינו חדש וכבר לפני 40 שנה זו היתה עמדתם )
המשך יבוא
תשובה לחררדו לייבנר
בישראל אין ספסרות של קרקעות משום שהמדינה היא הבעלים על הקרקע כל הקיבוצים המושבים מחכירים את הקרקע מהמדינה ואינם יכולים למכור או לספסר בקרקע לצורכי רווח (ממש מנוגד לשיטה הקפיטליסטית)
לבידואים ניתנה אפשרות לקבל קרקע ומים והם הסכימו לתוכנית פרט לרצון הבידואים לבעלות על הקרקע המדינה מוכנה להחכיר את הקרקע לבידואים במחיר אפסי של חצי שקל לדונם
הערבים עוברים על חוקי המדינה ובנו אלפי יחידות דיור על קרקע שאינה שיכת להם
בגלל אורח חייהם והמסורת הערבית הערבים בזבזנים בצריכת קרקע כפר בינוני ערבי שיושבים בו כמה אלפי אנשים משתרע על שטח בגודל העיר תל אביב וברור שצריך לשים לזה סוף
לגבי ענין ההפקעות של אדמות ערבים
יצא לי לשמוע את טענות הערבים למשל ערביי טייבה טוענים שכל האדמות עד הים כולל אדמות העיר תל אביב הם אדמות טייבה
מפי תושבי אום אל פאחם נשמעת הטענה שכל האדמות עד חדרה הם אדמות ששיכות לאום אל פאחם
לגבי יהוד הגליל מותר למדינה ואפילו חובתה לתכנן התישבות לפי צרכים לאומיים
הערבים אינם צדיקים וגם הם מצהירים
1 לישראל אין זכות קיום
2 אסור לותר על קרקע או למכור אותה ליהודים מטעמים לאומיים
וידוע לכל שתפיסת קרקעות לא חוקיות מתבצעת גם היא מטעמים לאומים
ישנו קולוניאליזים ערבי כלפי הישוב היהודי ומי שמסתובב ברחבי הארץ רואה אותו כמעט בכל פינה
מר לייבנר, למדינה ריבונית יש זכות להקים בשטחה בסיסים צבאיים, לעודד חקלאות, לתכנן בניה ואפילו רחמנה לצלן לעודד התיישבות בפריפריה אין ולו מדינה אחת בעולם שלא עושה זאת. אתה(כמו קמינר) מסמן את המטרה סביב החצים, ראשית יש להראות שמתקיים מצב קולוניאליסטי רק לאחר מכן להשתמש בכלי הניתוח התאורטיים. אני האחרון שיכחיש את קיפוח הערבים בישראל, אלא מה, התבצע לא מעט מחקר, ניתנו לא מעט הסברים ונמתחה לא מעט ביקורת על הקיפוח הזה לפני התיזה הקולוניאליסטית ואין ממש צורך בה כדי להסביר את מערכת היחסים בין ערבים ליהודים בישראל, ישנם לא מעט כותבים באתר זה שעושים זאת מזה עשורים.
עדיין לא ברור לי מה בדיוק הערך המוסף של הניתוח הקולוניאליסטי.
כותב המאמר לא רוצה בשלום בין יהודים וערבים, בשתי מדינות לשני עמים (דבר שאולי ניתן להגיע אליו). הוא רוצה במלחמת חורמה אינסופית בין שני העמים.
כמו כן, מאמר כזה דוחף אנשי שמאל מתון לכיוון המרכז-ימין.
אבל זה כנראה לא אכפת לכותב, המוכן להקריב הכל על מזבח הפרחת תיאוריות הזויות.
ראשית עליי להתנצל על האיחור הקל בקריאת המאמר – במרבית התקופה האחרונה, יכולתי לחשוב כמעט אך ורק על מאבק-הסטודנטים וביומיים האחרונים, הייתי בהלם מכניעת-מנהיגיו.
כעת, עליי לחלוק עליך במספר נקודות.
ראשית, הציונות איננה תנועה קולוניאלית טהורה, מכיוון שישראל איננה קולוניה. מרבית היהודים המייסדים, באו לכאן מפולין, מאוקראינה, מרוסיה, מתימן, מעיראק, מבלרוס, מליטא, מגרמניה… האם אנו קולוניה, הכפופה למי מבין המדינות הללו? כלום היינו אי-פעם? ההגיעו הנה אבותינו, כשליחי כתר כלשהו, במטרה להשתלט על הארץ בשמו?
נכון אמנם, שכאשר באו הנה הביל"ויים וכאשר כתב הרצל את "אלטנוילנד", בשלהי המאה התשע-עשרה, הקולוניאליזם עוד פרח ולבלב, אירופאים – נוצרים כיהודים – תפסו, עדיין, את המלים "אדם" ו"אירופאי" בתור מושגים די-נרדפים וכך הקריאה, "עם ללא-ארץ לארץ ללא-עם", בהתייחס לפלשתינה ה"""ריקה""" (כלומר, משוללת-אירופאים), יכולה היתה "לעבור" ואף להתקבל, בתור "פתרון מעשי ולגיטימי" לכך, שיהודים ונוצרים אינם מסתדרים יחד. נכון גם, שמרבית עולי שתי העליות הראשונות, נהנו מפריבילגיות עקב היותם אזרחי-חוץ; אולם, הם לא באו לכאן, כשליחיו של הצאר, למשל; הוא פשוט גרם להם לעזוב "לאן שלא יהיה", באמצעות מדיניותו הגזענית (שמן-הסתם, מהווה השראה לגזענינו המקומיים כיום, כגון ור"ה, ליברמן ו"מולדת").
כיום, אנו גרורה של ארה"ב; אולם, כזה הוא המצב גם בדנמרק, באוסטרליה ובהודו – ובוודאי לא יטען איש, שמי מהן היא "קולוניה"…
כלומר – הצגת הציונות בתור תנועה קולוניאלית, חוטאת למדי בפשטנות-יתר.
כעת – גם אתה חוטא, לצערי, בטיעון הדמגוגי (ואף הגזעני, למעשה), כאילו "כל האשכנזים מדכאים וכל המזרחיים קרבנות". זוהי התעלמות מובהקת מן המצב בשטח, בו רבים מן הדכאנים – עובדי-הממשלה, השרים, הגנרלים, בעלי-ההון, אנשי-הדת וכיו"ב – הם, במקרה או שלא במקרה, "מזרחיים" ורבים מן המדוכאים – "אשכנזים". מרבית המעסיקים שלי, למשל, שניצלוני ולא שילמו לי כחוק, היו – מה לעשות?? – "מזרחיים"… הם הרוויחו בגדול מעבודתי ואילו אני, נותרתי רעב. אז – האם הם הקרבן שלי? נדמה לי שלהיפך. מעבר לכך, מי הוא "מזרחי" ומי הוא "אשכנזי"? אני עצמי, לדוגמא – מצד אמי פולני, אך ממשפחה, בעלת שורשים גם בגרמניה, באוסטריה, בצרפת – ובגירוש ספרד (אולי מרש"י ומבית-דוד – לא ידוע). מצד אבי, אני עירוב של כורדי-עיראקי וטבריאני, עם שורשים בסוריה. אז מה אני?? ומה הם?
כלומר – במאמרך אתה חוטא, חוששני, בהצגה שטחית, דו-מימדית, של מציאות מורכבת בהרבה.
ועוד הערה אחת – לקראת סיום המאמר אתה טוען, ש"אין שחר להפרדה מושגית בין ישראל ופלסטין. […] אי אפשר לראות את הכיבוש כמוגבל לשטחים שמעבר לקו הירוק. אין הדבר אומר שעלינו להתנגד להקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, אך עלינו להכיר בכך שגם אם מדינה זו תוקם בקווי 67′, אין מדובר ב"פיתרון לסכסוך"" ולסיום "על השמאל בישראל למתוח ביקורת ברורה על הציונות כתנועה קולוניאלית גזענית, להיבדל ממנה ולעבוד לקראת פירוקו של המפעל הציוני". כלומר – אם הבנתיך אל-נכון – האם אתה קורא, לייסוד מדינה אחת משותפת? או שמא, שתי מדינות – אחת פלשתינאית "טהורה" והשנייה "מעורבת", מעין-ישראטין, אולי עם מימוש זכות-השיבה? מה יהיו פניה, של מדינה מעין-זו? וכיצד בדיוק יחיו יחד, באחווה החברתית החיונית לקהילה סוציאליסטית, אנשים, שעד אתמול פגשו, איש את "רעהו", רק מבעד לכוונת?
לחיים: אף אתה חוטא בפשטנות, חוששני, כאשר אתה מניח, שהחרדים מצויים בשכבה "נמוכה". נכון, הם עניים – אך זוהי תוצאה, בין-היתר, של ריבוי-הילדים אצלם. לצד זאת חיוני לזכור, כי התנהגות אלימה ואף בריונית, המתקבלת מצדם בהבנה ובאיפוק, ע"י רשויות-המדינה, נתקלת בדיכוי חסר-תקדים, מצד אותן הרשויות עצמן, כאשר הנוהגות בה הן קבוצות-אוכלוסיה אחרות. ולכך, יש משמעות רבה אף יותר, לדעתי, בהגדרת מעמדה של קבוצה, מאשר לשאלה, כמה כסף יש, לכל אחד מחבריה, בעובר ושב…
מר חיים,
בשאלותיך וטענותיך טמון החשיבות של הראייה הכוללת המבינה את הקיפוח של הערבים בישראל כחלק מתהליך של קולוניאליזם פנימי.
לרסס שדות חיטה ברעלים כדי שהחקלאים הבדואים לא יקצרו את אשר זרעו זה "לעודד חקלאות"?
להקים בסיסים צבאיים – כמעט תמיד על חשבון אדמה של ערבים ותוך חנק אפשרויות הפיתוח של יישובים ערביים – ועוד בזמן שמפנים בסיסים הסמוכים ליישובים יהודיים כדי שאלה יזכו בעתודות קרקע יקרות – זה מה שמדינה ריבונית וקלוניאליסית נוהגת לעשות!
אם תכנון בנייה זה לא לתת אישורי הרחבה לבתים של ערבים ולאפשר אחוזי בנייה נדיבים לקבלנים בשכונות יהודיות – זהו הקולוניאליזם הפנימי!
אם התיישבות באזורי הפריפריה זה להורס יישובים ערביים "לא מוכרים" ולתת את הקרקע לחוות של בודדים או למצפה של מחפשי "איכות חיים" על חשבון שכניהם המצטופפים בכפר – אז זהו קולוניאליזם פנימי.
אלה לא פעולות קיפוח ואפליה מקריות, פה ושם, אלא חלק ממדיניות שיטתית ומתוכננת המתקיימת פה זה זמן רב. יש לך שם אחר לזה חוץ מקולוניאליזם פנימי? תציע!
העובדה שאתה רואה בכל זה חלק מפעולות לגיטימיות של ממשלה ריבונית – עובדה זו מסבירה את החשיבות של הדיון על הקולוניאליזם.
תודה לך.
בישראל יש אפליה שיטתית של האוכלוסיה הערבית.
נגד האפליה הזו יש להיאבק ואותה צריך לבטל.
ההמשגה הקולוניאליסטית איננה תורמת לדיון ואיננה משרתת את המאבק הזה. משתמעת ממנה העמדה הפוליטית שאת ישראל (=המדינה הקולוניאליסטית) יש לחסל. עמדה זו נזנחה אפילו על ידי התנועה הלאומית הפלסטינית (לפחות זו החילונית).
מה השיטה של האפליה השיטתית? היא סתם פועל יוצא של גזענות של מקבלי ההחלטות, של המבצעים של המדיניות, של מי? השיטה המפלה הזאת חותרת למטרה כלשהי או היא סתם הרגל? מה ההגיון שלה אם יש לה בכלל?
השאלות האלה לא מטרידות את המגיב שמעליי?
או יש להימנע מלשאול שאלות שמא השיטה תתעצבן?
מאבק לדה-קולוניזציה כרוך בחיסול מדינות קולוניאליות? זה מה שקרה לצרפת?, לדרום אפריקה? למי, חוץ מאשר רודזיה?
אבל מעבר לכך, מתי ניתוח של מציאות צריך להיות כפוף לתוצאותיו האפשריות? לא כדאי קודם להתאים את ניתוח המציאות למציאות המנותחת?
מעניין שאף אחד לא עונה לעלי.
התעלמות קלאסית מעובדות לא נוחות.