הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 ביוני, 2007 21 תגובות

למרות שהסיפור האמיתי של מלחמת ששת הימים מתחיל להיחשף לאיטו על ידי חוקרים והיסטוריונים, עדיין ממשיכה התקשורת לספר את הסיפור בדיוק כפי שסופר על ידי הממסד לפני ארבעים שנה. כפי שהוכתב בכל הספרים, האלבומים, היומנים והוזן לתוך הוורידים של כל מערכות החינוך.

העובדות מפוזרות בשטח, גלויות וברורות, אבל אף אחד לא אוסף ומקבץ אותן לנרטיב רציף, הגיוני, עם התחלה, אמצע וסוף.


מאיר עמית, ראש המוסד לשעבר, סיפר כי כמה ימים לפני המלחמה נסע לארה"ב כדי לתאם את המהלכים עם רוברט מקנמרה, שר ההגנה של ממשל לינדון ג’ונסון. עמית סיפר כי בפגישה שאל מקנמרה: כמה זמן אתם מעריכים תימשך המלחמה? עמית ענה, ארבעה ימים. מקנמרה השיב (לדברי עמית): אנחנו מעריכים שבוע.


בזמן ההמתנה המפורסמת ביקר לוי אשכול בחזית הדרום. אלוף פיקוד הדרום היה ישעיהו גביש. אשכול שאל אותו: כמה חיילים מצרים עומדים מולנו? גביש ענה: 17 אלף.


ואז אשכול שאל בתמיהה: אם כך למה אנחנו צריכים צבא גדול פי שבע? ישעיהו גביש התרגז על האמירה הזאת.


הסיפור כאילו ישראל היתה מאוימת ונתונה בסכנת השמדה, היה פיברוק של מומחים לפסיכולוגית המונים. כך גם הסיפור כאילו ההנהגה היתה במתח בלתי נסבל וכמעט כרעה תחת הנטל, ובראשה עמד מנהיג הססן ומגמגם. אחד הסיפורים שמעולם לא נחקר לעומקו הוא הסיפור על נאום הגימגום של לוי אשכול. על פי מה שפורסם בעיתונות היומית, לוי אשכול נאם ברדיו נאום הססני ומגומגם. מי שהקשיב להקלטת הנאום הזה שם לב לכך שזה היה נאום לא מגומגם ולא מהוסס. באותו אופן דיבור ידישאי גרוני ומחוספס דיבר לוי אשכול בעשרות ראיונות רדיו ובנאומים לפני קהל. אבל לעיתונות הוכתבה הידיעה המדאיגה על המנהיג ההססן. זה קרה בדיוק בתקופה כאשר שמו של משה דיין עלה בפני הציבור ההיסטרי כדמות אשר תחזק את ביטחון ישראל וממנה מפחדים הערבים. אותה תקשורת נוהגת כך עד היום, מצטטת מלה במלה דוברים צבאיים ומציגה את דבריהם כאילו הן העובדות היחידות.


מה היה אותו מרד גנרלים באשכול? למה איים כל המטכ"ל להתפטר ובכך להשאיר את ישראל בלי הנהגה צבאית, ועזר ויצמן זרק את הדרגות שלו על השולחן בכעס. על מה הם כעסו? הם כעסו על שאשכול לא רצה במלחמה. הם כעסו על אשכול כי הוא חשב שישראל לא כל כך מאוימת בצורה המצדיקה מלחמה. אולי הם כעסו על אשכול כי הוא לא חשב שלישראל יש הכרח מיוחד להיכנס לעידן הגרעין בשנות ה-60?


מהלך מלחמת ששת הימים שונה לגמרי מכפי שתואר בתקשורת, במערכת החינוך ובכל ספר שיצא מאז. באזור אל עריש, בציר הג’יראדי, נזקקו כוחות צה"ל העדיפים פי שבעה לליל לחימה אחד בלבד כדי לנצח את הכוח המצרי. מהלך דומה היה באבו עגילה. הכוחות המצריים נמצאו בתוך מחפורות, בעמדות הגנה, ותוך 24 שעות היה מדבר סיני השומם פתוח לרווחה בפני צה"ל. לא היה פה קרב טנקים קלאסי, כוח מול כוח, לא היתה פה איזו גאונות צבאית, הברקה או מעשי גבורה שהכריעו את המלחמה. המצרים לא רצו מלחמה, הם רצו להשמיע קולות מפחידים, הם רצו ללחוץ על ארה"ב וישראל בעניין הכור בדימונה. אבל בעיני הממסד הביטחוני זה היה בלתי נסבל לחלוטין.


כך גם הסיפור על כאילו השמדת חיל האוויר המצרי, כשבפועל זה היה רק חלק קטן מחיל האוויר המצרי שהיה מוצב בביר-גפגאפא (רפידים).


ברמת הגולן לא נתקל צה"ל בשום התנגדות עד כדי כך שהיה צורך להביא את סיפור הקרב כנגד המוצב הסורי תל-פאחר ולהציב אותו בתודעה כך שיראו כאילו הכיבוש ההרואי שלו הוא שאיפשר את העלייה לרמת הגולן. לפני כמה שנים סיפר קצין מודיעין לשעבר בפיקוד הצפון כי אחרי שמדבר סיני נכבש התברר שברמת הגולן אין כוח צבאי סורי ואין בעיה להשתלט עליה. וכך נעשה שוד לאור היום. התירוצים המפורסמים על ההפגזות הסוריות על קיבוצי עמק הירדן הופרכו כבר מזמן. משה דיין כתב בעצמו כי ההפגזות הסוריות היו תגובה לפרובוקציות ישראליות כשהמטרה האמיתית של ישראל היתה להפציץ את מפעל המים הסורי שהיה בתהליכי בנייה ובאישור האמריקאים (תוכנית ג’ונסטון לחלוקת משאבי המים).


המכות הצבאיות והמדיניות שספגו המדינות הערביות, מצרים, ירדן וסוריה, היו הרבה פחות משמעותיות והרבה פחות אנושות מכפי שסופר ותואר אצלנו. הם הציגו בוועידת חרטום חזית סירוב מגובשת, אולם גם מצרים וגם ירדן החלו בגישושים ובניסיונות להגיע לשיחות עם ישראל. מדינת ישראל כמובן חיכתה לטלפון וכל מה שהיה נדרש זה רק להושיט יד אל השפופרת. אבל ישראל בכלל לא התכוונה להחזיר שטחים כבושים. המצרים בתקופת סאדאת ניסו שוב ושוב להגיע למשא ומתן דיפלומטי והשיא היה כשבאזור הסתובב מתווך מטעם האו"ם, גונאר יארינג, שנתקל בחומה ישראלית בצורה, שעדיין חיכתה לטלפון.


ישראל טענה תמיד שהיא שוחרת שלום וידה מושטת לשלום, אבל המדיניות האמיתית הוכרזה על ידי משה דיין: עדיף שארם א-שייח בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א-שייח.


גם אחרי מלחמת יום כיפור, כשממשלת גולדה התפטרה, סירב יצחק רבין לשיחות שלום עם המצרים ולנסיגה מסיני. הנרי קיסינג’ר הכריח אותו לבצע שלוש נסיגות ביניים.


מדינת ישראל הצליחה במשימתה בשנת 1967 לשמור על הכור בדימונה במחירם של מאות הרוגים, ובמחירם של אלפי הרוגים בשנת 1973. איש לא תיאר לעצמו שמה שתתממש תהיה דווקא נבואה עתיקה בת אלפיים וחמש מאות שנים של נביא אופוזיציונר נרדף שאמר: מצפון תפתח הרעה.


מר ביטחון האמיתי לא היה יצחק רבין או שמעון פרס אלא דווקא לוי אשכול שהרחיק ראות ארבעים שנה קדימה לימים שהפצצה האיראנית תשים ללעג ולקלס את כל הרעיונות המגלומניים של הממסד הביטחוני שעליו אפשר לומר את מה שאמרו על שושלת הבורבונים: הם לא למדו שום דבר ולא שכחו שום דבר (למה הם הכניסו את ואנונו לכלא? שמעון פרס אמר לעיתונאי: בגלל חוצפתו). עכשיו הם מדברים על התקפה ישראלית על איראן ואינם מבינים כי הדבר יביא לחורבנה של ישראל. איראן היא אימפריה טבעית משופעת במשאבים ובכוח אדם ויכולה, לדעת מומחים, לשרוד מכה גרעינית. גם אם טילי החץ ישמידו 99% מהטילים הבליסטיים האיראניים, מספיק שטיל אחד עם ראש נפץ גרעיני קטן יפול על גוש דן. שלא לדבר על מלחמה קונבנציונאלית שתהרוס את מדינת ישראל אחרי חודש אחד ותחזיר אותה למצב הכלכלי של תקופת הצנע.

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. דניאל – צודק לחלוטין הגיב:

    וזה אכן מה, שמדינת היהודים הגזענית זקוקה לו: תבוסה ניצחת, שתשיבנה למימדיה הטבעיים.

    במהרה בימינו אמן.

  2. נתן. הגיב:

    שלום יורם.

    מה לגבי השלום עם מיצריים ועם ירדן,
    כיצד הוא מתיישב עם התאוריה שפיתחת במאמרך?

  3. לנתן הגיב:

    "מיצריים"… יא-אללה, כמה יו"דים!!!

    ג’יז.

  4. חוני ליורם: מאמר אחד של שקרים הגיב:

    היסטוריה חדשה, עבר חדש, מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות.
    לא נאצר סגר את המיצרים, גירש את כוחות האו"ם, והתהולל בהצהרות מלחמה.
    לא נאצר הכניס את כוחותיו לתוך סיני תוך שהוא מפר כל הסכם והבנה בינ"ל בנושא.
    לא הגנרלים המצריים, ו"קול הרעם" הצהירו שיזרקו את היהודים לים.
    לא אשכול ואבא אבן ניהלו מסע דיפלומטי ארוך ומשפיל על מנת למצוא פתרון למצב – ונתקלו בסרבנות מצרית טוטאלית.
    לא.
    ישראל פתחה, ישראל כבשה, ישראל אשמה.

    האם אין בך כבוד – אם לא לקוראיך, לפחות למצפונך שלך?

  5. חוצפית הגיב:

    מעניין שדווקא לפני שבועיים לערך יצא לאור ספרם המשותף של איזבלה גינור וגדעון רמז,
    "Foxbats Over Dimona" ששופך אור חדש על המעורבות הסובייטית במלחמה, אני עדיין באמצע הספר כך שאני לא יכולה לתת חשבון שלם לגבי המסקנות הסופיות, אבל ממה שקראתי עד כה לא רק שמגובה בדוקומנטציה מפורטת מפי הסוס אלא גם מאיר את מאמרו של מר הורוביץ באור מגוחך אפעס, ביחוד שהוא כותב "למרות שהסיפור האמיתי של מלחמת ששת הימים מתחיל להיחשף לאיטו על ידי חוקרים והיסטוריונים".
    מבטיחה לתת עד פרטים עם סיום הקריאה(המרתקת יש לאמר, אלא שזמני קצר).

  6. חוני – משהו רע קרה לך כחייל/קלגס בשטחים הגיב:

    זה לא החוני של 2002

    עופר נ.

    הנה כתבה על הראיון הגנוז המפורסם של דיין:

    Israel and Syria: Correcting the Record
    By Stephen S. Rosenfeld
    Friday, December 24, 1999; Page A15

    The Syrian foreign minister came off as the skunk at the picnic for using the reopening of talks with Israel to speak harshly of his would-be peace partner. But at least some of what he said–calling Israel’s fabled Gen. Moshe Dayan as a witness in Syria’s favor, for instance–was fair and to the point and needs to be absorbed on all sides to help propel the negotiations forward.

    Minister Farouk Charaa addressed a core cause of more than 1,000 armed clashes between Israel and Syria in 1948-67: the Israeli contention that the Syrians, sitting on the Golan Heights, repeatedly shelled Israel’s farms and settlements below in the Galilee and its water projects in the Huleh valley. This shelling–in the common Israeli and American view–is what gave Israel its rationale for capturing the Golan Heights in the 1967 war. The disposition of this land is what the current peace talks are about.

    Except, to cite Moshe Dayan, it didn’t happen just that way. In 1976 Dayan gave an extraordinary interview to Israeli journalist Rami Tal but embargoed it. He died in 1981. Only on April 27, 1997, did his daughter Yael, a Labor parliamentarian, release it. It was not new news in Israel, but it made a stir. It made practically no stir in this country; I missed it at the time.

    Said Dayan: "I made a mistake in allowing the [Israeli] conquest of the Golan Heights. As defense minister I should have stopped it because the Syrians were not threatening us at the time." The attack proceeded, he went on, not because Israel was threatened but because of pressure from land-hungry farmers and army commanders in northern Israel. "Of course [war with Syria] was not necessary. You can say the Syrians are bastards and attack when you want. But this is not policy. You don’t open aggression against an enemy because he’s a bastard but because he’s a threat."

    About those shellings: Syria shelled and otherwise emanated cold hostility. But, Dayan told his interviewer, "at least 80 percent" of two decades of border clashes were initiated by Israel. "We would send a tractor to plow some [disputed] area . . . and we knew in advance that the Syrians would start to shoot. If they didn’t shoot, we would tell the tractor to advance further, until in the end the Syrians would get annoyed and shoot. And then we would use artillery and later the air force also, and that’s how it was."

    So, on the authority of what you could call an impeccable Israeli source, the situation is very different from what is commonly portrayed. Israel, with an appetite for land, for political profit and for strategic depth, was in the Golan instance–not in all instances–an aggressor, not the victim of aggression. In turn, the Dayan testimony largely supports the Syrian foreign minister’s assertion the other day, and earlier, that "it was the other [Israeli] side who insisted on provoking the Syrians until they clashed together and then claimed that the Syrians are the aggressors."

    Well, you may say, this is the way the game was played in the mean years of the Arab-Israeli conflict. It was hardball. Land, pride, strategic advantage: These were the stakes. Countries were prepared to fight repeatedly for them. Their public opinion congealed around the expectation of war. Peace was simply not seen as a realistic option.

    Fortunately, things are different now, thanks to 25 years of American-sponsored diplomacy and much else. People remember, though, and peoples remember. As Israel has its own occasions to know, to be a victim of aggression burns deeply, the more so when your pain is generally unacknowledged and politically all but invisible.

    In Israel’s case, Arab threats to its viability and its very existence kindled an intense combativeness only now tentatively yielding to the proposition that security can be served by accommodation as well as power. In Syria’s case, its own inability to put on a civil public face has deprived it of the appreciation it might otherwise have expected as a sometime offended state; it is also, of course, a sometime offending state as well.

    It can be no surprise that Syria demands back all of its territory–territory it lost not to a failure of its own aggression but to a success of Israel’s. Given the corrected record, it can hardly be without concern for its own ultimate security. Syria and Israel are entitled to have a mutual interest in security measures and in the political and economic initiatives that may by degrees shrink their hostility and make peace possible.

    (c) Copyright 1999 The Washington Post Company

  7. אורלינג הגיב:

    מה הקשר בין "טיל אחד עם ראש נפץ גרעיני קטן שיפול על גוש דן" לבין "חורבנה של ישראל"?
    הכותב, שמתי לב, עושה קורלציה כזאת לקראת סוף המאמר.
    טיל גרעיני שיפול על גוש דן אולי ישמיד את גוש דן, לא את ישראל.

  8. כליל החורש נאורי הגיב:

    ובכל זאת, מי תמכו במלחמת ששת הימים? אותם אלה שהצטרפו להגנה במלחמת העצמאות/הנקבה, אותם מתנגדי דיכוי עתירי נסיון ואידיאולוגיה שאומרים לפלסטינים אזרחי ישראל להשתלב במדינה הציונית, בעודם מטיפים לפלסטינים מחוץ לקו הירוק להתבדל, אותם אינטרנציונאליסטים שמפרסמים מכתבי תמיכה בעזמי בשארה אך נמנעים בעצמם לשלוח נציגים למדינות אוייב: מק"י.

  9. גיל אהרנסון הגיב:

    יורם שלום
    אני חושב שאתה מפספס פה בענק.
    מה מטרת מאמרך? האם להציג בפנינו את הסיפור האמיתי, לצרכי השכלה? האם להסביר את זוועות הכיבוש או להניח אותם על קו היסטורי רציף של תוקפנות?
    נניח לרגע שהסיפור כפי שכולנו מכירים אותו (המתנה, איום קיומי, תוקפנות ערבית וכו’) הוא הנכון. האם זה משנה? האם זה מוריד במשהו מתוקפנותה של ישראל כיום, מהחברה המיליטנטית שהפכנו להיות או מסירובה של ישראל להצעות שלום?
    יורם, זה נראה כאילו אתה זקוק להצדקה היסטורית חד משמעית כזו על מנת להשלים מצפונית עם דעותיך, וחבל. אני לא חושב שיש בזה צורך. זאת ועוד, אני באמת חושב שנפנוף בסיפורים שכאלו (גם אם נכונים) אינו משרת את המטרה המוצדקת ביותר, שהיא סיום הכיבוש ושלום עם שכנינו. זה מיותר בערך כמו להוכיח בעזרת עובדות שעם ישראל לא עלה ממצרים, לא עבר בחרבה ולא קיבל את לוחות הברית.

  10. עמי כהן: נדהם מכמות אי האמיתות הגיב:

    אינני יודע עם כותב המאמר המגוחך משקר ביודעין או פשוט איננו מכיר את העובדות.
    צה"ל והאמריקאים הניחו ניצחון מהיר בתנאי שישראל תהא זו שתכה ראשונה. לכן גם לחצו על אשכול לצאת למתקפה. אשכול היסס משום שסבר שניתן אולי יהיה לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות והיות ולא שוכנע שהמצרים מתכוונים לתקוף. המצרים מצידם לא פעלו מתוך רצון לפגוע בתוכנית הגרעין של ישראל אלא מתוך רצון לבסס את מנהיגותם בעולם הערבי ולבטל את תוצאות מלחמת קדש. לכן חסמו את מיצרי טיראן, גרמו לפינוי כוחות האו"ם מסיני ונערכו בכוחות גדולים בתוך סיני (ענין הכוחות הגדולים פי 7 הוא בדיחה לא מצחיקה).
    החרדה בישראל הייתה אמיתית ושררה גם בצמרת. זה הביא את בן גוריון ואחרים להתקפה היסטרית על רבין ואת רבין להתמוטטות קצרה. לא בדיוק התנהלות של מי שבטוחים בניצחונם.
    בראשית המלחמה הופצצו שדות תעופה מצריים רבים , הושמדו למעלה מ-200 מטוסים ונוצרה בצבא המצרי היסטריה שהובילה להתפוררות ולכך שאכן לא היה קרב קלאסי כי אם מרדף. ואם זאת, היו גם מקומות שבהם היו קרבות קשים מאוד בסיני.
    ברמת הגולן ההפגזות הסוריות החלו ללא התגרות ישראלית. ההכנסה של דברי משה דיין היא מניפולציה זולה ומכוערת משום שהוא התייחס לתקופת הקרב על המיים שקדמה למלחמת ששת הימים.
    המכה שחטפו המצרים היייתה מאוד חזקה וטראומטית. הם הראשונים להודות בכך, במקביל לגאוותם על ההתאוששות המהירה והניצחון (לשיטתם) במלחמת יום כיפור.
    פשוט מאמר מחפיר, מה יש לומר. מוטב לכותב שיקרא ולו את ספרו של תום שגב על המלחמה, אם לא מקורות רציניים יותר.

  11. שלומי הגיב:

    גיל אהרונסון ועמי כהן – תודה לכם!
    לפעמים 2 תגובות קצרות שוות יותר ממאמר
    מצטדק. אתם מסכמים יפה את משמעות הדברים שעולים מתוך רגשי הפוסט של יורם.

  12. מתן הגיב:

    אבל למה לשקר???

    תראה, אני יכול להבין את התנגדות לכיבוש, ולתוצאות שגרמו המלחמה. אבל אתה פשוט אומר דברים שאינם אמת.

    בסיני היו שני דיווזיות. כוח שהיה בערך שווה לכוח שעמד מולו. לא פי 7 ולא כלום.

    במתקפת חיל האוויר הופצצו כמעט כל שדות התעופה במצרים(כולל השדה האזרחי של קהיר) והושמדו מעל 400 מטוסים בשלושת הגלים הראשונים. הדבר גרם לעליונות אווירית מוחלטת.
    בלי מבצע מוקד צה"ל היה מוצא את עצמו בנחיתות מספרית משמעותית בכוח האווירי.

    הירדנים הם אלו שהתחילו בהתקפה וללא חיל האוויר שעצר את יחידות השריון שעלו לכיוון ירושלים הכוחות בירושלים לא היו יכולים להתפנות לכיבוש העיר. להזכירך – במלחמה מדינת ישראל צריכה לכבוש. להשמיד(את הצבא, לא מטרות אזרחיות שתמיד נפגעות תוך כדי…). ולא לשחק משחקי שמאל של כיבוש כן או לא. את שאלות הכיבוש יש להעלות אחרי המלחמה.

    בחזית הסורית אתה מבלבל בין שני נושאים שונים: (ואולי לא סתם מבלבל אלא מנסה לבלבל בכוונה תחילה) 1.המלחמה על המים. 2.מלחמת ששת הימים.
    כאשר הסורים החלו את מפעלם להעביר את מי הגולן לירמוך היה ברור שישראל צריכה למנוע את זה. זה כמו שישראל תעשה פרויקט לעצור את העננים שלא יגיעו לירדן. זה פרויקט שתפקידו היחיד לפגוע במדינת ישראל. נכון שישראל יזמה עימותים. אבל היוזמה באה בצורה הבאה : היו שטחים שהיו מפורזים שלפי הסכם הפסקת האש מותר לישראל לעבד אותם. ישראל הייתה שולחת טרקטור ואז הסורים(שמעולם לא היו כל כך טובים בכיבוד הסכמים) התחילו לירות לכיוון ישראל. ישראל ניצלה את המצב לירות לכיוון מפעל הטעייה.
    במלחמת ששת הימים מפעל המים כבר נקבר. הוא לא היה רלוונטי ולכן ישראל לא הייתה צריכה ליצור "פרובוקציות" בשביל לפגוע בו.
    מה שקרה שהסורים שהיו בנוכחות קטנה בגולן הפגיזו את ישובי העמק. אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה אבל בתור אחד שהיה שם אחרי ההפגזה. לא היה בית אחד עומד בקיבוצים האלה. בית אחד!!! איי חורבות במלוא מובן המילה. ישראל ידעה שיש לה אינטרס לתפוס את הגולן כי הוא שטח שממנו סוריה יכולה לתקוף אותה(וסוריה כבר תקפה את ישראל) והוא שטח שסוריה שולטת ממנו על מקורות המים של ישראל. דבר שהוא בלתי אפשרי מבחינתה. בקרב על רמת הגולן לא היו נפגעים רבים בגלל ההפתעה ובגלל שסוריה לא הייתה מוכנה לכוחו של צה"ל אבל בעיקר בגלל חיל האוויר שעשה ברמת הגולן כבשלו. ישראל כבשה את הרמה ובעובדה מאז אין בגבול עם סוריה עימות כבר 40 שנה.

    עכשיו אני יגיד לך דבר אחד:
    אני איש שמאל. מצביע למפלגות שמאל באופן קבוע כבר שנים רבות. מאמין שהכיבוש פוגע והמשחית את ישראל. יודע שיש מקומות שבהם ישראל ניסתה לעוות את ההיסטוריה. אבל אנשים כמוך גורמים לי לתהות לאיזה מחנה אני משתייך.
    נגדיר את זה אחרת : אם הבחירה היא בינך לבין אפי איתם נראה לי שאני אתמוך בשני. אתה פוגע בשמאל בשקרים שלך!!!

  13. נתן. הגיב:

    שלום יורם.

    זה בסדר,אל תרגיש נבוך, לא ציפיתי שתהיה לך תשובה.

    תודה בכל מקרה.

  14. עופר לכליל החורש הגיב:

    אתה מגנה את מק"י על כך שאינה תומכת בחיסול מדינת ישראל כפי שהיית רוצה. נניח. אבל למה אתה חושב שזה לא תואם את האידואולוגיה שלהם, ולפיה כל עם וכל מדינה יגיעו לסוציאליזם בדרכם? או שאולי מגיעה הגדרה עצמית למדינות הג’נוסייד של האינדיאנים ביבשת אמריקה אבל לא למדינת ישראל?
    ובהערת אגב, רק"ח התנגדה למלחמה ב-67.

  15. רמי הגיב:

    דברי מתן מאוד מרשימים. ובכל זאת, המלחמה פרצה מפני שהגנרלים רצו מלחמה וידעו היטב מראש כיצד היא תתפתח. אשכול ניסה למנוע את המלחמה אבל כוחו לא עמד לו מול הסוסים השואטים אלי קרה והמבקשים להנציח את שמותיהם בספרי ההיסטוריה. הייתי אז איש צעיר מאוד ולא הבנתי הרבה (וגם היום אני מבין הרבה פחות ממתן) אבל כבר אז היה ברור לי שהדחת אשגול מכסא שר הבטחון (שהיה מסורתית חלק מראשות הממשלה והמדינה) על ידי משה דיין היתה בפשטות פוטש. את הנאום המפורסם שמעתי במו אוזני והכותרות של יום המחרת נראו לי לא פרופורציוניות. את התרשמותי אני זוכר היטב: קבוצה של נשים שעשו עצמן היסטריות דחקו לפינה את לוי אשכול זכרונו לברכה ודחפו את דיין – שאז היה פאסה למדי – לחזית. ההיסטוריונים עוד יבינו שאשכול היה ראש הממשלה הראשון והאחרון שהיה איש שלום ולא מחרחר מלחמות כוחני ובז לזכויות הערבי כפי שהיו בנגוריון לפניו וגולדה אחריו וכל מי שישבו בכסא הזה אחרי גולדה (מלבד אולי רבין בפזתו השניה). אז מתן, אולי הורביץ אינו מדייק ויש לו גם נטיה להפרזה וקצת ריח של "אנטישמיות", אבל בגדול טענתו שהיתה זו מלחמה מיותרת וחברינו שנפלו בה (אני נזכר עכשיו – איני יודע למה – דווקא ברמי ברזובסקי ז"ל ובאדם ווילר ז"ל, הם הרי נולדו לחיות!) לא היו צריכים למות אלא היו אמורים להיות עדיין איתנו, מחבקים את נכדיהם וצועקים "דיו דיו". זו האמת ("השורה התחתונה" כמו שאומרים) ותודה על כך להורביץ.

  16. לנתן הגיב:

    הידע שלי, בניגוד למה שאתה מציג כאן, לא מתבסס על זכרונות, שמועות ודוברי צה"ל.לי יש עדויות של קצינים שהיו בתוך המלחמה. אתה מצטט את הדיברור הצה"לי, נאצר הכניס את "צבאו", מה זה צבאו? נאצר הכניס 3 דביזיות? מי אמר? הקריין שדיברר את דובר צה"ל?.היית צריך לראות את התוכנית על ששת הימים (6.6.07). לא ניתן שם שום נתון מספרי, באופן מכוון, לגבי גודלו של הצבא המצרי. מלבד פעם אחת. מפקד כוח האו"ם שלח את אנשין לבדוק כמה צבא יש למצרים במיצרי טיראן שנחסמו על ידם. אתה יודע כמה? שניים. מיצרי טירן לא היו חסומים ולא בטיח. בגלל זה באה הצעתו של אשכול לשלוח אוניה ולבדוק את זה, דבר שהצבא התנגד לו, כי זה היה מחזיר את הרגיעה לציבור שהיה מבין שיש פה בלוף מצרי עצום. כמה שבועות לפני המלחמה כבר ידע צה"ל שמדובר בבלוף מצרי, שמדובר ב- הו הא גדול, ואמר אתמול אחד האלופים שהם ידעו שאין שום סכנה למדינת ישראל, הם כבר ידעו מה שאמר ישעיהו גביש לאשכול שבצד המצרי יש 17,000 חיילים מצרים, קצת יותר מחטיבת טנקים. למרות זאת לא רצה הממסד הבטחוני להרגיע את הציבור, כי הוא רצה מלחמה שיש בה נצחון מובטח מראש.
    בקשר לגולן, הדיברור הצה"לי מספר כי את רמת הגולן כבשו בגלל שראשי הישובים התחננו לפני משה דיין שיכבוש את הרמה הממררת את חייהם כל השנים האחרונות. זהו התירוץ הרשמי. דיין כמובן מעולם לא טרח לספר להם, מה שהוא עשה אחר כך לעיתונות זרה שההפגזות היו תוצאה של פרובוקציות ישראליות.
    ברור לי שקשה למרבית הישראלים לקבל, לתפוס,להאמין, שהם חונכו וגדלו על מסורות שקריות, מניפולטיביות, גזעניות. ובכך להשמיט את תחושת האדנות שמלווה באמונה שאנחנו יותר טובים, יותר תרבותיים וכמובן צודקים.
    יורם הורוביץ

  17. עמי כהן: לרמי ולנתן הגיב:

    רמי
    בניגוד לראשי ממשלה אחרים, אשכול שקל ברצינות רעיונות טרנספר למיניהן, כפי שמדגים תום שגב בסיפרו. מדוע אם כך אתה מרעיף עליו כל כך הרבה שבחים? משום שתנגד תחילה למלחמה,ולאו דווקא מהסיבות הנכונות? בן גוריון היה מתנגד חריף יותר למלחמה וכך גם שפירא ומנהיגים אחרים כולל דיין בשלבים הראשונים של המשבר.
    ליובל
    שיכתוב ההיסטוריה שלך מדהים. מיצרי טיראן לא נחסמו? האם אתה מכחיש שנאצר הכריז על סגירת המצרים? האם אינך מבין שיכל בקלות לפגוע בכל ספינה שתעבור שם? תום שגב מצטט מפרוטוקולים של ישיבות שבהן דנו באפשרות לשליחת ספינת ניסיון דרך המצרים וההצעה נפסלה מחשש שתיגרור התקפה מצרית על הספינה וגם על יעדים אחרים.
    אם בצד המצרי היו רק 17000 חיילים וחטיבת טנקים, מאיפה צצו כל הגוויות והמשוריינים ההרוסים במדבר סיני? המצאה ישראלית?
    אם צה"ל היה כל כך בטוח בניצחון, הרמטכ"ל לא היה מתמוטט, ויצמן לא היה נכנס להיסטריה ולא היו מתכוננים באופן המעשי ביותר (ודווקא בחשאי) לעשרת אלפים הרוגים.
    רמת הגולן נכבשה לא רק עקב תחנוני ניציגי היישובים וראוי לציין שה"פרובוקציות" הישראליות היו עבודות חקלאיות על שטחים שלפי מהסכמי שביתת הנשק היו שייכים לישראל. ישראל ידעה שזה יביא לעימות ורצתה בכך בשל הצורך לפגוע בתוכנית הטית הירדן שכל מטרתה הייתה להמית בצמא את ישראל.
    מי שמתבסס על שקרים הוא אתה בלבד. מעניין לדעת מה הם המקורות המופלאים שלך. עד כה לא ציינת שום מקור של ממש וכנראה שלא בכדי. בינך לבין תום שגב (בין השאר) נראה לי שברור מי המהימן.

  18. ליורם הגיב:

    סתם ככה לידע הכללי שלך. אבא שלי תקף במבצע מוקד בסייקל שזה שדה תעופה שנמצא קצת אחרי ביר גפגפא (20 דק’ טיסה במהירות של קצת פחות ממאך). חשוב מאוד לבדוק עובדות לפני שכותבים. עד עכשיו אתה מסתכל בציניות על התעמולה הישראלית כשתה מיישם את המודל התעמולתי הערבי – ניתן חצאי אמיתות, נשקר, לא ניתן לעובדות לבלבל את התיאוריה…העיקר שנצליח להעביר את המסר. בקיצור "כולם אידיוטים חוץ מאיתנו". הבעיה הקטנה שבדרך…לא רק שאתה יוצא מגוחך אתה גם רוכש שם של שקרן וסלפן שמצמצם את קהל היעד שלך לאנשים מסוגך.

  19. ירמיהו הגיב:

    לכל המגיבים הצדקניים השטופים בהיסטוריה(היסטריה) הממסדית שינקו מרגע לידתם.גם אם מקבלים את טענותיכם לגבי מלחמת ששת הימים,האם ראוי להתעלם מהעובדה המצערת שישראל אמצה את תפיסת הכוח שבאמצעותה היא מטפחת לאורך שנים את הקולוניאליזם הישראלי ואת סרובה התמידי לכל שיחות שלום כנות ואמתיות עם עמי האזור?
    למה אנחנו מחכים ? הרי המרוץ הגרעיני מאיץ את עצמו, אירן יכולה לפתח פצצה מאיימת תוך זמן קצר ואפלו פרמיטיבית ככל שתהיה היא משנה לחלוטין את אזון החימוש האזורי.
    ישראל חייבת לכרוך את יכולתה הגרעינית עם היכולת הגרעינית המתפתחת של אירן , לצאת במו"מ ישיר מולה ולהתחיל להתפרק בצורה הדדית והדרגתית כל עוד שהיא מבטיחה לעצמה הכרה כמדינה רבונית הרוצה לחיות בשלום ואף בשגשוג כלכלי מול עמי האזור.
    השעון מתקתק , דינמיקת טרוף המערכות ממש בפתח הדלת , למעננו, למען ילדנו חייבים אנו
    לקבל אחריות ולרכז מאמצים כנים בפתרון הבעיה.זו מסקנתי ממאמרו של יורם הורוביץ.
    כעת התעמולה הישראלית או הערבית לגבי מלחמת ששת הימים כבר לא רלוונטית.

  20. עמי כהן לירמיהו הגיב:

    הנקודה היחידה שהתייחסתי אליה כאן היא שהמאמר רצוף שקרים/סילופים/עיוותים. זה היה חורה לי באותה מידה גם אם הנושא היה התועלת שבלקיחת תוספי תזונה או בגידול חתולים. מדובר במאמר תעמולה אנטי ישראלי ותו לא.
    אני חושב בדיוק כמוך לגבי הצורך במו"מ והתוצאות הרצויות לו. אני רק לא כל כך בטוח לגבי הנכונות של מדינות ערב ל"שיחות שלום כנות ואמיתיות". בניתיים, הם לכל היותר מוכנים לשיחות על בסיס ויתורים ישראלים מראש, כולל בנושאים הרגישים ביותר לישראל.

  21. כליל החורש נאורי הגיב:

    אני מתנצל על טעות עובדתית שנפלה בדברי: זכרוני הטעה אותי וקראתי את הערך הרלוונטי לא נכון, ולכן חשבתי שהייתה זו קודמתה של מק"י הנוכחית, רק"ח, שהצביעה בעד מלחמת ששת הימים. מסתבר שהייתה זו המק"י של אותה התקופה, שהייתה למעשה הפלג של משה סנה ממפ"ם, שתמכה במלחמה, ואילו רק"ח התנגדה לה.

    הכעס שהיה לי היה מכוון כלפי חוסר עקביות שראיתי בעמדתה של מק"י. מכיוון שראיתי מקסם שווא, הרי שביקורתי הנותרת היא על עמדתה העקבית.

הגיבו לנתן.

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים