הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 ביוני, 2007 64 תגובות

אני מודה שערוץ 2 בטלוויזיה הוא כמעט טאבו בביתי, למעט אולי התוכנית התיעודית "עובדה". רוב התוכניות הן הבלותיות בעיני, וקשה לי מאוד לצפות בשידורי החדשות, שנשמעות כמו מהדורה טלוויזיונית של העיתון "פראבדה" לפני שנת 1991. אחרי התרכיז המיליטריסטי, השוביניסטי והלא אינטליגנטי שרוני דניאל ואהוד יערי תחבו לתוך גרוננו בימי מלחמת לבנון השנייה, ערוץ 2 הוא מהות בלתי נסבלת ועוינת לכל הערכים שבהם אני מאמין. הימין והמרכז הלאומני שולטים בכל התוכניות, כולל אלה המוסוות כתוכניות תרבות ובידור, וכמו רבים מחברי מצאתי מקלט סביר, לא אידיאלי, בערוץ 10 ובערוץ הספורט. נוח לחוגים השליטים להנהיג כאן חברה ותרבות פוליטית שמשטיחים כל ביקורת ושוטפים את המוחות. בעצם גם הפרסומות משרתות את אותה מטרה. מה שמצטייר בעיניים נאיביות כניסיון נואל, אבל נטול זדון, לפאר מוצרי צריכה מהווה תרבות כמעט אוטונומית, עם חוקים ודינאמיקה משלה. מושגי היופי והכיעור, הטוב והרע, הרצוי והמצוי – מונחלים לציבור במסווה של ניטרליות פוליטית. ההשפעה על הילדים ובני הנוער היא מרחיקת לכת, ובעיקר היא מעצבת את השפה היום-יומית.

פה ושם מצאתי את עצמי צופה גם בערוץ הראשון, שהוא למיצער נטול פרסומות. למען האמת, גם הוא בלתי אפשרי בעיתות מלחמה. ה"ממלכתיות" היא פשוט שם צופן ל"ממשלתיות". המדינה זהה כמעט לגמרי עם הממסד, וקשה לשכוח את שירי התהילה ששרו שם לאריאל שרון, איש הדמים המושחת שנתפס כ"אתרוג". בהעדר ערכים הומניים, בעיקר כלפי העם השכן אבל גם כלפי העשירונים התחתונים שלנו, מוסדה בכלי התקשורת שהזכרתי דיקטטורה של ההסכמה הלאומית, או דיקטטורה של הרוב. אחרי אוקטובר 2000 חשו בה כל חברי לדעה, וגם אני זכיתי לטעום את נחת זרועה. בתירוץ של מניעת פגיעה ברגשות הציבור מונעים בעצם מהישראלים להיחשף לעמדות אחרות, חלופיות. אם תוסיפו לזה את הטימטום הקולקטיבי שמונח בבסיסן של תוכניות הבידור ושל הפרסומות תגיעו די בקלות למציאות אורווליאנית.


כל דיקטטורה היא מאוסה בעיני, גם כאשר היא מתפקדת כתת-תרבות כאילו לגיטימית במסגרת משטר דמוקרטי, לפחות לגבי האזרחים היהודים. אבל אצלנו שולטת הדיקטטורה של הקונפורמיזם, שמקהה את שיניהם של הכופרים בעיקר. היא גרועה במיוחד בעיני, משום שהציבור הרחב מקבל אותה לא רק בהכנעה, אלא גם בהתלהבות. 95% מכלל הפרשנים המדיניים והצבאיים בכל כלי התקשורת תמכו בכל לבם במלחמה שהשתוללה כאן בשנה שעברה, וחבל שוועדת וינוגרד לא טיפלה גם בהם. רק אחרי שהתגלו כל המחדלים, ושאפילו שרים מכובדים כמו ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר הטילו ספק בתבונה של עצם ההחלטה לצאת למלחמה בלבנון, שמענו גם קולות אחרים. כמו בימים הרעים של המלחמה עצמה כדאי לבקש שוב מהעיתונאים: בעתיד תפתחו את הפה בזמן אמת, ואל תדקלמו לנו: שקט, יורים! אם תדברו, אולי נוכל למנוע עשרות הרוגים משלנו ומשלהם. אם הייתם משמיעים קול מחאה בשבוע הראשון, לא היינו סופגים את הלם ההרג והשכול בשבוע האחרון.


אבל נחזור לערוץ השני. עד השבוע שעבר לא ידעתי בדיוק מהו "כוכב נולד". שמעתי ציוצים פה ושם, קראתי אפילו ביקורות בעיתונות היומית, אבל מעולם לא צפיתי בתוכנית עצמה. התגובות של קבוצת ההתייחסות הלא גדולה שלי שיכנעו אותי שמדובר בתופעה חברתית לא סימפטית, שמניבה גיבורי תרבות לא ראויים. כאמור גם האכסנייה, הערוץ השני, הרתיעה אותי. העבודה, הספרים, הסרטים המשובחים הרחיקו אותי מהסדרה.


במוצאי שבת הייתי שטוף, כדרכי, בכדורגל ורק בני הקטן, ששומר על עצמאות ואוטונומיה גם נוכח הגלים הגואים של טירוף הכדורגל במשפחה, הסתגר בחדרו וצפה בתוכנית. אני לא בהכרח סבור שצפייה של 11 שעות רצופות בכדורגל בשבת (כפי שעשיתי פעמים רבות במהלך השנה) היא יותר נעלה או יותר מתוחכמת מאשר תוכנית בידור כזו או אחרת, ירודה ככל שתהיה. בני, שהוא רק בן 9, מכיר היטב את כל הנפשות הפועלות ב"כוכב נולד", ובעיקר אוהב את הזמרת המתחילה אבל הנהדרת עדן אמזלג בת ה-17, ומעדיף אותה לאין שיעור על פני מתחרתה אתי ביטון. את כל הפרטים האלה למדתי ממנו, ואף נעניתי להפצרותיו לראות את השלב המכריע בתחרות. הוא הוריד את הקליפ במחשב שלו, פעולה אולי פשוטה שהיא הרבה מעבר ליכולתי הטכנית, וכך שמעתי וראיתי את הדברים: את רגעי השיא בתוכנית, את שמחת הניצחון של עדן ואת ההלם הנורא שהתאכלס על פניה של אתי שהפסידה. בחבר "השופטים" זיהיתי כמובן את צביקה פיק, מרגול צנעני וגל אוחובסקי, והבנתי שהם עסוקים בכל מאודם, אולי בלי מודעות, במפעל תקשורתי רב עוצמה שיש בו, לטעמי, גם ניצול רגשי מדהים של המתחרות והמתחרות. כל זה, בשירות הבוסים האלמונים המונים באצבעות חמדניות כל נקודת רייטינג בדרכם אל הבנק. לא ראוי להנחיל לנערות צעירות אכזבה נוראית כזו בצורה כה דרמטית, קבל עם ועדה, לעיני עשרות אלפי צופים בטלוויזיה ובני משפחה אוהדים וחרדים. במקרה הזה גם גורלם של המנצחים איננו תמיד ורוד.


במין אסוציאציה פראית נזכרתי באירוע מלפני עשרות שנים, כשהייתי בגיל של בני. הורי לקחו אותי לקרקס ברמת גן, במקום שקראו לו זירטרון או משהו דומה. נדמה לי שזו היתה מתנה ליום הולדתי, והייתי אמור להיות מאושר ואסיר תודה. אבל השפעת הקרקס עלי היתה לא רק מהממת, אלא גם מזוויעה. הליצנים הפחידו אותי עד מוות, נראו לי מכוערים להחריד וגם אומללים מאוד, ותיעבתי את האיש הרע ששפך עליהם דליי מים קרים. כך גם החיות, שהיו בעליל מיוסרות, מעונות, מנוצלות עד תום. הלוליינית היפה הזכירה לי משום מה את שלגיה מהאגדות. שערה השחור התבדר כאשר קפצה ממתקן עינויים אחד למשנהו, וחשבתי שאם תיפול ותיהרג לא יגיע שום נסיך שיוכל להעיר אותה משנתה הנצחית. לקראת סוף המופע נרדמתי, אולי כדי להדחיק את הרשמים הקשים, ולמחרת בבוקר מצאתי את עצמי במיטתי בירושלים, ורק הרעש מרחוב המלך ג’ורג’ הנהיר לי שאני כבר ספון בסביבתי המוכרת והבטוחה. בעצם, חשבתי לרגע שכל ההרפתקה ברמת-גן לא היתה אלא חלום, אבל אבי נכנס לחדרנו בחיוך ורצה מאוד לשמוע כמה נפלא היה הביקור בקרקס. כדרך ילדים רבים באותה תקופה, ידעתי שאסור לי לאכזב אותו. השפעתו של הילד האחראי והבוגר גרונה מ"הלב" של דאמיצ’יס (ממש תאומו הרוחני של ינוש בוקה ההונגרי מ"מחניים") גרמה לי להתחשב ברגשותיו של אבי, שהתפנה מעסוקיו החשובים והוציא כסף שלא היה לו על המסע הגדול לרמת-גן, בכביש הישן לשפלה דרך הר-טוב ורמלה.


בתחילת השבוע קראתי באתר האלקטרוני של "ידיעות אחרונות" הקרוי משום מה בלועזית ynet רשימה יפה של מבקרת התרבות אריאנה מלמד. אני לא תמיד מסכים עם מלמד, אבל היא יודעת לכתוב, יש לה אופקים רחבים ועולם אסוציאציות תרבותי ועשיר. כותבים כאלה כמעט ונעלמו מהנוף שלנו. גם היא התייחסה ל"כוכב נולד" וגילתה חמלה ראויה כלפי הנבחנים בכל הרמות, כולל המאות שנפלו כבר בשלבי המיון הראשונים. אבל כאשר התמקדה בשתי המועמדות שהגיעו לשלב הסופי, אמזלג וביטון, היא הקדיחה לצערי את תבשילה.


היא הגדירה את אמזלג (ובעצם גם את יריבתה ביטון) כ"נערה מזרחית עם קול פעמונים עדתי". ההתנשאות של מלמד, שיש לה צביון עדתי ברור, ביצבצה איכשהו מבעד למסך העשן של החמלה ושל הרגישות הסוציאלית האמיתית או המדומה, וניחוחה העבש התפשט בכל החלל הענק שתחילתו באתר האלקטרוני וסופו בקצה הארץ. ניחא נערה מזרחית. זוהי עובדה, ויש לאמזלג, ולדעתי גם לביטון, המון חן כובש. אבל "קול פעמונים עדתי"? האם מלמד מתכוונת לרגש העמוק שהקול הנהדר של אמזלג מעביר אותו לשומעים וגורם להם הנאה גדולה שניתן בהחלט להגדיר אותה כחוויה תרבותית? הדרך לגיהנום של קונפליקט עדתי מתמיד, שיש לו גם הבט מעמדי בולט וחשוב, רצופה לא רק בניצול של המגזר המזרחי על ידי מפיקי "כוכב נולד", אלא גם באימרות כנף אומללות של מבקרים ומבקרות מתנשאים.

תגובות
נושאים: מאמרים

64 תגובות

  1. איריס הגיב:

    לדני אורבך,
    נדמה לי שאתה המגיב שפעם קרא לעצמו "הגרמני" כאן, כינוי שגם אז נשמע לי תמוה וקיבלת עליו לא מעט התייחסויות. ההזדהות עם גרמנים בכלל ועם נאצים בפרט היא מושא מחקרי מרתק. אני ממליצה לך על ספרה של דינה ורדי "נושאי החותם". הוא לא קל לקריאה, כיוון שהוא עוסק ברגשות של ילדים לניצולי שואה, והתמודדות עם רגשות זה לא התחום החזק שלך עושה רושם…
    גם אני לומדת באוניברסיטה בחו"ל, והגרמנית שלי מספיק טובה בשביל זה (למרות שאוצר המילים שלי בגרמנית מיליטריסטית הוא אכן מאוד דל. עובדה שאני גאה בה, כמו גם בעובדה שהילדות הקטנות שלי רואות חייל בישראל וחושבות שהוא שוטר). גם מסביבי יש זרים רבים באוניברסיטה, אבל להסתכל על האוניברסיטה ולהיות מבסוט מזה שיש שם זרים, זה לא להסתכל על המציאות. צריך לראות איך הם מיוצגים ייצוג יתר בעבריינות נוער, בקרב המובטלים ובשכבות הנמוכות. בדיוק כמו המזרחים בישראל או השחורים בארה"ב. אף אחד לא המציא את הגלגל.
    האמירה שלך של "מי שרוצה מצליח" היא אמירה גזענית לכן, כיוון שממנה נובע שהאיטלקים בגרמניה לא רוצים ללמוד, כאילו זה משהו אימננטי לאיטלקים (אופס…לא רק טורקים ‘מוסלמים ושחורים חסרי תרבות’ כאלו, מה? גם האיטלקים בגרמניה כנראה לא ממש רוצים. העובדה היא שבגרמניה הפערים כל כך גדולים גם כשבודקים אותם בין הלבנים עצמם שהאו"מ שלח נציג מיוחד כדי לבדוק את המצב). שכבה דומה של ילדים איטלקיים מגיעים להישגים הרבה יותר טובים באיטליה. אתה יכול להתכחש לעובדות ולהגיד שזה קשקוש עד מחרתיים, כמו שאר הגרמנים. כשהצמיגים יתחילו לבעור בקרויצברג ובנוי קלן, כבר יהיה קשה יותר להכחיש וכמו בפריז וגטאותיה, יותר קשה לטפל בזה.
    בכל מקרה האמירה שלך על "מי שרוצה מצליח" היא בדיוק האמירה ש"כוכב נולד" הצליחה לשרש, בשיתוף עם כל מיני ביל קוסבים שמראים משפחה שחורה מוצלחת כזו, שיש בעיקר בסרטים ופחות במציאות.
    וחוץ מזה ש"בכיינות" היא כלי שיהודי ישראל הבן גוריוניסטים משתמשים בו נהדר, מגייסים תרומות, מציגים את עצמם כקורבן, אפילו אם מחרימים אותם בעוון משטר אפרטהייד. כך שאם יש לך משהו נגד זה, יש לך מספיק עם מי לדבר… (אני רק יכולה לקנא באמת במתבכיינים בתור אחת שצריכה דווקא שליטה על החיים שלה ולא מתקרבנת באופן קיצוני. בכל הכנות: הלואי עלי)
    לשי נימצן,
    אין לי ספק שאתה לא כותב על הלא מודע הפרוידיאני, כיוון שאתה בכלל לא מכיר בזה שזה קיים. חיים ברעם כבר שאל אותך מאיפה באה ההתנשאות שלך, ואתה הבנת רק את המימד התוכני שלה. אבל ההתנשאות שלך היא לא ברמה של תוכן, אלא כמו שכתבתי קודם, ברמה של המנגינה.אתה מופיע כאן כמו דאוס אקס מכינה כדי ללמד את הנבערים משהו ויוצא לרגע מהקונכיה שלך. האמת היא שמזמן כבר לא הגבתי ב"גדה" מכיוון שזה אתר שהמגיבים בו הם לפחות בתשעים אחוז גברים, ולא מעטים מהם ידענים ומתנשאים. אתה מניח שקראתי ולא הבנתי, שאם הבנתי אז רק ברמה שטחית וכולי. זה לא בסיס מתאים לדיון ולכן אין לי עניין להתייחס בכלל למימדי התוכן. נסיתי כמה פעמים ואתה שומר על הטון הזה. החיים והרשת מציעים מספיק הזדמנויות שבהן אפשר לדון בצורה יותר נעימה ולעסוק בתוכן ולא בתחרות של "מי יודע ומבין יותר" (אולי האתר כאן יכול לארגן לבנים כאן "ידען נולד" כדי לתעל את הצרכים הללו לפינה שקטה שמיועדת למקום הזה?…), יש בנות שיכולות לנהל דיאלוג ולא מונולוג עם קהל ובנים שלכל אחד יש תואר דוקטור ולאף אחד אין פוזות (תבדוק פעם ב"קדמה", למשל). זה נראה לי יותר מתאים לצרכים שלי כרגע. אני מניחה שזה שיח שקשה לך להבין, אבל זה מה יש.
    ולחיים ברעם,
    מזמן לא הגבתי למאמרים שלך, אבל אני קוראת אותם מדי יום שישי, ברוב הפעמים נהנית ומחכימה. בזמנו, כשעוד נינט היתה בגל הראשון של כוכב נולד, התפרסמו ב"העוקץ" כמה מאמרים בנושא, כולל תגובות מעניינות והתייחסויות למימדים הסוציולוגיים של התופעה, במידה וזה מעניין אותך.
    בימים כאלו, כשהכלואים בעזה מתנהגים כמו חיות אחרי ששנים עשינו להם דה-הומניזציה, כשאני די מיואשת מסיכוי לניצוץ של פתרון, אני שואבת לא מעט הקלה כשאני קוראת את הטורים האופטימיים ומלאי ההומור שלך. את כל זה אני כותבת לפני שקראתי את הטור של היום…
    ברכות
    איריס

  2. איריס הגיב:

    היה קישור עם דוגמא לדיון לא מתנשא, מעניין, עם הרבה גברים, אתגרים אינטלקטואליים והומור (וכל זה כמובן עם דומיננטיות של " מזרחים בכייניים"…
    — קישור —

  3. חנן הגיב:

    לחיים – תיקון טעות קלה
    פון שטאופנברג לא היה נכה מלחמת העולם הראשונה כפי שכתבת.
    הנכות שלו נבעה מפציעה בחזית הרוסית במלחמת העולם השניה.

  4. דני אורבך הגיב:

    לאיריס-

    אופס, שוב טעית. אני לא המגיב שקרא לעצמו "הגרמני", אני לא מכיר אותו ואין לי שום קשר אליו. אני לא מעריץ גרמנים, והטענה שלך כאילו אני "מעריץ נאצים" היא בזויה ואינה ראויה להתייחסות. לצד דברים חיוביים, יש לי ביקורת לא מעטה על גרמניה, במיוחד הצד הגזעני והנאצי שהיה בה בזמנו, וגם את המסורת הקומוניסטית והאנרכיסטית הגרמנית אני לא מחבב במיוחד.

    מלבד זאת, אני לא לומד בגרמניה אלא ביפן (אוניברסיטת טוקיו). האנשים שלומדים מסביבי ואיתי הם סטודנטים זרים מכל העולם, עם ייצוג יתר לארצות העולם השלישי, וכולם מקבלים מלגה שווה מהממשלה היפנית, בין אם הם מגרמניה או ארצות הברית, טנזניה או צרפת, קמבודיה או בנין. זה שוויון, כך מקדמים את העולם השלישי, וזו הוכחה שמי שבאמת רוצה להתקדם- מצליח. בפעם הבאה תבדקי את העובדות לפני שאת מפריכה סברות משוללות יסוד.

    מה הקשר ביני לבין הבכיינות המסורתית של ממשלות ישראל? אני מסתייג מהבכיינות הפוליטית הזאת, ומניצול השואה לצרכים לאומיים, בדיוק כפי שאני מסתייג מהבכיינות של "המזרחיים המקצועיים" ועסקני הקיפוח למיניהם. בכלל, כל הניסיון שלך לייחס לי קנוניה של ממשלות ישראל, כאילו אני דובר רשמי, הוא מגוחך במיוחד (בזמנו כתבת שאני מעלה את נושא שטאופנברג כדי לגייס כסף מממשלת גרמניה למען הכיבוש). אין גבולות, באמת.

    הנושא ההיסטורי שדנו עליו קודם לכן (פון שטאופנברג ופועלו) די הוכיח לי שאת לא טורחת לבדוק את העובדות לפני שאת כותבת, אפילו לא באופן בסיסי. אם תפסתי אותך בטעויות מביכות, חוזרות ונשנות, בנושא שאני מאד מתמצא בו, כיצד אדע שגם בנושאים אחרים, שאיני מתמצא בהם, את לא כותבת שטויות דומות? לפיכך, מעתה, אתייחס לכל הודעותיך הפוליטיות וההיסטוריות בספק הראוי לרמתה של הכותבת.

  5. איריס הגיב:

    לדני אורבך,
    אני לא מבינה בדיוק מה מקפיץ אותך . אתה בעצמך כתבת ש"כל אנשי תנועת ההתנגדות היו פטריוטים, והיססו לנטוש את ארצם בזמן מלחמה- גם אם המלחמה הזאת נראתה בעיניהם כעוול ואיוולת." ובדיוק נגד זה אני יוצאת.
    אני מבינה שהרוזן שטאופנברג, כמושא מחקרי ואולי יותר מזה, הוא הבייבי שלך. כל מה שאני אומרת הוא שבן אדם שב-38 לא הסכים כבר עם היטלר ונשאר עד הוצאתו להורג ב-44 נאצי לובש מדים נאציים, כשהוא מגיע מהאצולה, פטריוט ומאמין שהוא צריך לשרת את ארצו במלחמה הנוראית הזו, הוא לא גיבור כמו שמנסים לעשות ממנו.
    זה שהוא ניסה למנוע רצח של מצידי עשרים פולניות, זה יפה, אבל זה לא עושה אותו לגיבור גדול יותר מהרבה אחרים שעליהם לא שמענו, כי הם לא רוזנים ולא לבשו מדים נאצים.
    אין לי כוונה לקחת ממך את הידע שלך, כמו שכתבתי אני לא הסטוריונית, ויש לי גרמנית של חמש שנים בגרמניה. אבל כל הידע שהוספת (שאני מאמינה לו, כי אני לא רואה סיבה למה לא) לא שכנע אותי שמדובר בגיבור. אני מאמינה לדברים שלך ואתה עצמך כתבת את מה שציטטתי ועוד על מוטיבציות אחרות שלו. לו ענין השואה היה באמת חשוב לו, זה היה מזיז אותו מהפטריוטיות שלו.אם הפטריוטיות שלו גברה על העובדה שהוא הסכים ללבוש מדים נאציים ביודעו את העובדות המזעזעות, אז כנראה שהשואה לא הפריעה לו עד כדי כך שהוא הסכים לפשוט את המדים הללו או לצאת נגד היטלר בגלוי. זה חמור מאוד כיוון שאנשים במעמדו הצליחו להזיז משהו. הרי האוטנזיה נגמרה ברגע שכומר דיבר נגדה באופן גלוי ולא קרה לו כלום. לאנשים עם כוח יש יותר אחריות מעקרת הבית, ולכן היא בעיני גיבורה יותר, כיוון שהסיכון שהיא לקחה הוא יותר גדול. כשהיא נתפסה, אף רוזן לא בא להציל אותה.
    עניין ההזדהות שלך זה סיפור אחר: האמת שזה עוד יותר מדאיג שאתה הוא לא "הגרמני". זה אומר שיש כבר שניים שבוחרים לעצמם דמויות הזדהות כאלו. טעיתי בניחוש הזה, כפי שאתה טועה בכך שאתה יודע מאיזה ציבור אני באה. כבר שליחת ציבור נהייתי אפילו…יפה.
    לא כתבתי שאתה באופן אישי מגייס כספים לשום מקום, מאיפה לקחת את זה? נסה שוב.
    מה שאני אבל כותבת ומאמינה הוא שההזדהות שלך, כמו של אחרים, עם נאצים באה ממוטיבציה לא נקיה, כדי להכשיר את פשעי המלחמה של הצבא הישראלי (על זה לא שמענו ממך אף מילה כאן). וההכשרה הזו היא בחינם אין כסף. הלוואי והיית מקבל בשביל זה כסף, כי אז זה היה יותר הפיך.
    כל הטרמינולוגיה שלך כאילו "תפסת אותי בטעויות" היא מיותרת, כיוון שאני לא משחקת איתך תופסת. אתה יכול להתייחס לתגובות שלי איך שתרצה כמובן, ואני לא חושבת שימני כמוך, מישהו שבחר להזדהות עם קצין נאצי (ויש מספיק גרמנים גיבורים שאפשר היה להזדהות איתם. מה עם קרל פון אוסייצקי? הוא גם אציל וגם גיבור אמיתי, אבל לא גנרל…מעניין מה אתה עשית בצבא…) היה מתייחס לתגובות שלי אחרת לו הייתי מצטרפת לחגיגת האדרת שמו של שטאופנברג.
    אני משתמשת בך כדי לכתוב דברים שאחרים יקראו. זה כן חשוב שיהיה קול נגדי לאנשי ימין כמוך שמעריצים פטריוטים גרמנים. אנחנו הרי לא בדיוק פרטי כאן, למרות שאתה כבר חושב שאתה יודע על הבכיינות שלי ושאר ירקות סנטימנטליים.
    על איך יפן מציה את העולם השלישי, כבר שמענו. כל מדינות הג’י 8 עושות את זה: קודם לוקחים לאפריקה את הדגה, עושים מהם עניים ואחר כך הולכים להציל אותם. הרי אף אחד מאיתנו במערב לא יכול לקנות נעל התעמלות אחת שמהצד השני שלה אין ילד מנוצל, שדוד שעובד עשרים שעות ביום בחדר ללא אוורור וללא אור יום. מדובר כנראה במאות אלפי ומליוני אנשים בכיינים ומתקרבנים שלא רוצים להצליח. (מעניינת ההקבלה בטיעונים שלך בענין העולם השלישי ושטאופנברג: קודם עושים עוול ואחר כך מהללים את זה שמנסה לעשות תיקון קל של העוול הגדול כדי להיראות טוב יותר, אבל לא מביא לשום שינוי מהותי ומשתמש בזה כמסיכה להמשך הפעילות הרעה).
    אם אתה באמת רוצה להעריץ משהו גרמני טוב: תנסה את הסרט
    Die fetten Jahren sind vorbei
    מאת הנס ויינגרטנר, שבעברית נקרא "המחנכים" או באנגלית The Edukators
    ולפני שאתה קופץ ומתלהב מזה ש"תפסת" אותי בעוד טעות, ה-קיי באנגלית הוא בכוונה שם. כך נקרא הסרט. זו טעון מכוון.
    חבל שאתה מגיע לתוקפנות לגופה של אישה, זה לא מוסיף לך כבוד והדר. אני מקווה שאתה לא עושה את זה לנשים שקרובות לך ולא נמצאות הרחק מאחורי מקלדת בצד השני של העולם.

    ולשי,
    תודה על התגובה. אנסה לענות מתי שהוא, אבל זה דורש ממני קצת יותר זמן ונפש פנויה לשם כך.

  6. חוצפית הגיב:

    ובכן איריס, אני גם אשה ולא ראיתי שום שוביניזם בתגובותו של אורבך, מה שכן ראיתי שהוא מגיב לך בדיוק כמו שהוא מגיב לגברים, זה עצוב בעני שאשה דעתנית ממהרת לזעוק שוביניסטים בכל פעם שמישהו לא מסכים אתה, אגב, מתגובותיו של אורבך לא משתמעת שום ימניות, שוב בחירה בהשמצה במקום בטיעון.

    אגב, דעתנים זה טוב, אנשים שיודעים על מה הם מדברים זה מצויין, תמיד מדכא אותי לקרוא על נשים דעתניות מחפשות דיון "תומך" בו לא מתווכחים או מציגים עובדות אלא משתתפים ב"דיאלוג" בו כולן תומכות בכולן וכולן מבינות את כולן, מזכיר לי את גיל ההתבגרות שלי והשיחות המזוייפות, הלחות מצביעות עם חברות "תומכות".

  7. דני אורבך הגיב:

    לחנן- לא דייקת. שטאופברג אכן נפצע במלחמת העולם השנייה, אך בטוניס ולא בחזית הרוסית. בחזית הרוסית הוא היה בעיקר קצין מטה (בתחום האספקה) ולכן לא היו לו הזדמנויות רבות להיפצע. באפריקה, לעומת זאת, הוא היה קצין מבצעים- ולכן היה הרבה עם הגייסות בשטח.

  8. איריס הגיב:

    לחוצפית,
    זה שלא ראית משהו עוד לא אומר שהוא לא קיים. זה רק מוכיח שאת לא ראית אותו. ומה שאנחנו רואים תלוי מאוד במה שלמדנו לראות. אז אולי לא למדת לראות את זה, אולי את לא יכולה, אולי לא רוצה, ואולי באמת אין מה לראות.
    אם תקראי את התגובות תראי שיש שם פגיעות לגופי "רמתה של הכותבת", בעוד אני מתייחסת לתוכן הדברים. אני לא מכירה את דני אורבך באופן אישי ואין לי יומרה לדעת משהו על רמתו, למשל (וזה גם לא משנה לי מה הרמה שלו, במה זה רלוונטי לדיון?).
    בנוסף, השימוש בידע כנשק במלחמה הוא שימוש גברי. זה שהוא למד היסטוריה ויודע מתי שטאופנברג אכל מהמסטינג באיזה מדבר בצפון אפריקה זה בסדר גמור, אבל העובדה שאני, למשל, לא יודעת את זה, לא עושה אותי לבן אדם טוב יותר או פחות. זה בדיוק מה שניסיתי להגיד: שעקרת הבית שלא היתה באוניברסיטה וקיבלה צלב עיטור על זה שהביאה לעולם הנאצי חמישה ילדים, אבל היה לה לב מספיק רגיש להסתיר יהודיה היא טובה יותר מגנרל מוסרי לכאורה שמשתתף במלחמות.
    מותר לא לדעת, מותר להתווכח ולא להסכים. דני אורבך אבל יוצא מנקודת הנחה שמה שחסר לי זה ידע אבל יש בינינו מחלוקת על השיפוט של המידע הקיים. להכיל חוסר הסכמה זו גם תכונה יותר נשית (וזה לא אומר שאין אותה לגברים ושלכל הנשים יש). כשאני כותבת על אפליה של מזרחים הוא קורא לזה "קשקוש" ו"הבכיינות משתקת". אם גבר היה כותב את מה שכתבתי, את חושבת שמיד הוא היה זוכה לכינוי "בכיין" ודבריו ל"בכיינות"? בתור מישהי עם נסיון מה באתר הזה, ועם גברים ונשים בכלל, זה לא קורה.
    הוא גם החליט שאני באה מהציבור המזרחי (שזו טעות, אבל אנשים לרוב שופטים את האחרים דרך העיניים שלהם. אולי הוא לא יכול לדמיין שמישהו מדבר לא מתוך האינטרס המיידי של קבוצת השייכות שלו) ואמר שאני עושה נזק לציבור שממנו אני באה. זה מעיד גם על חשיבה סטריאוטיפית. מה שמעלה את ההסתברות לכך שהוא פנה אלי מנקודת התנשאות של גברים. חשיבה סטריאוטיפית היא תנאי מוקדם לכל חשיבה גזענית. לזה אני קוראת ימין, מבחינת חשיבה בקבוצות (הרי מכאן באה המילה פאשיזם).
    את כותבת בעילום שם, לא יודעת למה, לך הפתרונים, אבל אם תצליחי למצוא באתר הגדה השמאלית יותר מעשרה אחוז נשים בין המגיבות, זה סימן לכך שיש עליה מבורכת באחוז הנשים כאן. חשיבה נשית דווקא יש, בעיקר של פעילי שמאל גברים עם עבר סרבני כלשהו או אצל גברים מעל גיל חמישים.
    זה בעיני חבל, כיוון שבלי הקול הנשי, שמביא דיון לא צבאי, אין לשמאל סיכוי.
    אני לא מחפשת דיון תומך ולא מחפשת כאן תמיכה בכלל. העובדה היא שאני מהיחידות שמגיבות כאן (עשיתי הפסקה של שנה, והתרכזתי באתרים יותר נעימים מבחינת הדיון, מודה…) ויש לי מספיק בטחון, סבלנות וזמן להתייחס למה שכותבים. זה לא בדיוק שהתקפלתי אחרי שמישהו דרש ממני להתנצל על משהו (ואת הקריירה האינטרנטית שלי פתחתי בהתנצלות, כך שזו לא הבעיה שלי…) את התמיכה שלי בחיים אני מנסה לשאוב מדמויות בשר ודם שאני יכולה לגעת בהן, לצחוק איתן,להתווכח, לראות סרט טוב ולעשות אהבה. הגדה השמאלית זה בטח לא שם נרדף לקבוצת תמיכה בשבילי…
    אני מקווה שיום אחד זה יעזור לך לראות דברים שלא ראית. זה עוזר בחיים, כדי לדעת להתכונן לכל מיני אפשרויות בעולם האמיתי: מול הבוס, מול המורה של הבן ושאר ירקות. כשיודעים איך זה עובד אפשר גם לנצל את השוביניזם הגברי למטרות מועילות לנו (הרבה יותר קל לעבור ככה טסט עם האוטו, כי הטסטר מאמין שהאור לא התחלף לאור גבוה בפעם הראשונה בגלל שאת אישה ולא יודעת איך עושים את זה)

  9. דני אורבך הגיב:

    ואו, איך ידעתי שאיריס תאשים אותי בשוביניזם ובגזענות- המוצא האחרון של פעילי שמאל רדיקלי, לאחר שמסתתמות כל טענותיהם. נראה לי שברור לכל מי ששכל בראשו שאיריס מקשקשת, כהרגלה, ומנסה לקבוע עבורי מה אני כותב. בכיינות משותפת לנשים וגם לגברים. למשל, סמי שלום שיטרית הוא בכיין ועסקן קיפוח. יוסי יונה הוא בכיין. הטענה שאני שוביניסט היא מגוחכת בערך כמו הטענה שאני מעריץ את הנאצים.

    קבעתי שרמתך נמוכה בעקבות ההודעות שלך, ולא
    בעקבות היכרות אישית. שימוש בידע זו תכונה גברית? לא בהכרח. אבל בורות זו בהחלט תכונה של רדיקלים מסויימים, והבעיה היא (כמו במקרה שלך), שהם גם מתגאים בה. גברים ונשים בעלי כבוד מודים בטעויות, ולומדים כדי לא לחזור עליהם- ולא מתגאים בהם. לא אמרתי שאת בן אדם לא טוב, כי אני לא מכיר אותך. אמרתי רק שאת בורה, וגרוע מזה- לא מוכנה ללמוד מטעויותיך.

    בנוגע לשטאופנברג, אני כבר מתעייף מלומר את זה. כל תוכניות ההתנקשות וההפיכה נגד היטלר (38, 39, 40, 42, 43, 44) היו מבוססות על פעולה מתוך הצבא. רק קצינים בשירות פעיל יכלו להתקרב להיטלר כדי להתנקש בו, ורק קציני צבא הנאמנים לתנועת ההתנגדות היו יכולים לתכנן הפיכה צבאית לאחר ההתנקשות (כפי שבאמת ניסו לעשות, בלי הצלחה, ב-20 ביולי 1944). קצינים אנטי-נאצים, מחבריו של שטאופנברג, גם הצילו מאות יהודים תוך שימוש במשאבי השירות החשאי. גם את זה לא יכלו לעשות מחוץ לצבא.

    אבל הבעיה שלך, שאת חיה בעולם אידיאלי. מבחינתך, עדיף לשמור על מצפון נקי ושכל העולם ימות. עדיף, מבחינתך, שאותם יהודים שהצילו חבריו של שטאופנברג היו מתים היום, שהיו נחנקים בתאי הגזים, ושקציני הצבא היו פורשים ו"שומרים על מצפון נקי". גם עדיף מבחינתך שתוכניות ההפיכה וההתנקשות היו מאבדות כל סיכוי, רק לשמור על מצפון נקי.

    אין הבדל בין שטאופנברג ובין עקרת הבית. גם אותו אף רוזן לא בא להציל. לא כשסירב להישבע אמונים להיטלר מול מרצח נאצי חמוש באקדח, לא כשחבריו הטובים נורו למוות מול עיניו, ולא כשנורה בעצמו. גם אף רוזן לא בא לעזריו חבריו הנותרים, כאשר נחנקו אט אט על מיתרי פסנתר עד שיצאה נשמתם.

    אין כאן עניין של ויכוח על פרשנות. כי על מנת להתווכח על פרשנות, צריך לדעת את העובדות. ואת, למרבה הצער, לא יודעת דבר וגם לא רוצה ללמוד דבר.

  10. מיכאל שרון לאיריס: חוט שדרה לעומת רכיכות הגיב:

    איריס, הקולונל שטאופנברג הוא בעיני לא פחות גיבור ומוסרי מסופי שול ואחיה. הוא וגיבורים אחרים של מרד ה-20 ביולי, היו ממיטב האליטה הפרוסית, אליטה בעלת אחריות, בעלת יושרה, משמעת עצמית, גישה מטפיזית לדברים, שהאמינה במילוי חובה למען טובת הכלל ונתינת המיטב שבאדם.

    הנקודה היא ששטאופנברג היה חלק מקבוצה גדולה של אנשים יוצאים מהכלל, שהיטלר ונשיא בית הדין העממי פרייזר חיסלו אותם כפשפשים, תוך ביזוי פומבי. יש כאן המפשטים דברים ושולים פרשנויות חופשיות, אותו סוג פרשנויות המלווה נארטיבים רכילותיים, הנפוצים במקומותינו – וזאת על מנת לקרב כביכול עניינים להבנתנו ותחושותינו היום יומיות (איני מתכוון דווקא אלייך). הבעייה שזה בולשיט.

    איני רואה פסול לשרת בצבא, דבר שעשו שטאופנברג ואחרים, אישית אני רואה לפעמים בין אנשי צבא (לא בהכרח בישראל, גם אנשים שפגשתי באנגלייה, בגרמנייה ובארה"ב) את מיטב היושרה, האחריות, האתיקה, המשמעת העצמית והנכונות לשאת באחריות ולא להיות רופס ובוגדני.

    אני מעדיף זאת לאין שיעור על אנשים שאני רואה במקומותינו, צעירים לעיתים, המכנים עצמם "שמאל" שניתן למצוא שם שפע של חוסר חוט שדרה אישי, לגלגנות לכל פרצוף אחראי ובעל משמעת חשיבה, אתיקה פסיכופטית של נרקומן שהמערכות הכולינרגיות במוחו פגועות, בוגדנות כפייתית של יהודה איש קריות ולשון זריזה ומתגלגלת וכאילו פקחית, תוך הסתופפות עם הכסף הקל של כלכלת הסמים האיזורית.

  11. דני אורבך הגיב:

    מיכאל, לצערי- גם אתה הגזמת. מה שכתבת נכון לרוב מורדי 20 ביולי, אך רוב בני האליטה הפרוסית, למרבה הצער, כלל לא היו ראויים למחמאות שהרעפת עליהם. רוב בני האצולה שירתו את היטלר בנפש חפצה, ממש עד הסוף, אפילו אם בזו לו מעט (ורבים היו נאצים אדוקים ממש). למעשה, קושרי 20 ביולי היו מודעים לכך. גנרל הנינג פון טרסקו, מהגיבורים המרשימים ביותר של תנועת ההתנגדות הגרמנית, אמר לאשתו ש"דווקא האצילים, בני מעמדנו, יהיו הראשונים לרגום אותנו באבנים." טרסקו, נוצרי אדוק בדתו, גם לעג לאותם הגרמנים הדתיים שמשרתים את הנאציזם. "נוצרי אדוק," אמר, "חייב להיות גם מתנגד משטר אדוק. מי שאינו מתנגד המשטר, אינו יכול להיקרא נוצרי."

    שטאופנברג, טרסקו ויתר האצילים שהיו מעורבים בתנועת ההתנגדות (לא היו שם רק אצילים וקצינים, דרך אגב, אלא גם עקרות בית, מנהיגי פועלים, מורים, פנסיונרים של השירות הציבורי, דיפלומטים ופקידים בכירים), פעלו כנגד רצונם של רוב בני מעמדם. לכן, הם לא מייצגים ולא מזכים את האצולה הגרמנית מאשמתה הכבדה בתקופת הנאצית.

  12. דני אורבך הגיב:

    ודרך אגב, הניסיון להגדירי כימני מגוחך כמו יתר הודעתיה של איריס. אני איש שמאל ציוני, תומך בהחזרת כל השטחים והגולן, פינוי ההתנחלויות והקמת מדינה פלשתינאית. בתחום החברתי אני תומך בהקמת מדינת חברה בסגנון סקנדינביה. כמובן שלפי הקריטריונים ההזויים של דניאל ודומיו אני נחשב לימין קיצוני, אבל למי אכפת.

  13. איריס הגיב:

    לדני אורבך,
    ובכן, אתה ימני בדיבורים שלך על העולם השלישי, על החיים הטובים של המערב ובהתייחסות שלך לאנשים מהמעמדות הנמוכים. כל השמאל הציוני טוען שהוא שמאלני (כל זה כמובן לא ברגע שתופי המלחמה מטמטמים בעוז, בדיוק אז השמאלנים תומכים בהפגזת בתי חולים, תחנות דלק, בתי מגורים וכולי).השמאל הציוני משאיר את הכיבוש על כנו כבר ארבעים שנה.את רוב ההתנחלויות בנו תחת ממשלת המערך, בדיוק במקביל לדיבורים על שלום.
    להגיד על מישהו שהוא "שמאל רדיקלי" זה לא טיעון, אלא אם כן אתה שייך לאסכולה של פרופסור יקירה.
    שמאל, אגב, לא קשור למדינה פלסטינית או זכויות אדם. בכל מדינה כמו סקנדינביה או גרמניה יש מפלגות ימין כלכלי שהן בעד זכויות אדם.קוראים לזה ליברליזם. שמאל וימין בעולם הרחב זה עניין כלכלי.
    המודל הסקנדינבי הוא לא כזה שמאמין שהעשירים עושים טובה לעניים ו"מקדמים אותם" כמו שאתה חושב, אלא שהכסף הוא של כולם. הוא לא מתייחס לעניים כ"בכיינים" אלא ככאלו שנהנים מהקופה לטובת הכלל.
    ולמיכאל שרון,
    לא אמרתי שיש לי משהו נגד מישהו באופן כללי בגלל שהוא משרת בצבא. אבל מי ששרת בצבא הנאצי וידע על מעלליו ועל המעללים של קציני הסס, עד 44, הוא לא מי ששרת בצבא של שוויץ. וגם הנאצים הגדולים היו יכולים להיות אנשים מקסימים ועם יושרה והורים נהדרים לילדיהם. למרבה הצער או השמחה, המציאות קצת יותר מורכבת ואי אפשר לחלק את האנשים לטובים ורעים. כל שאמרתי הוא שאני לא קונה את שטאופנברג כגיבור, ובלי קשר למבחן התוצאה. לדעתי לאפיפיור יש יותר אחריות מוסרית מאשר לעקרת הבית, כיוון שבו אף אחד לא היה נוגע. ולכן עקרת הבית היא יותר גיבורה, כי היא לקחה סיכון יותר גדול, בלי ללמוד על זה באף ספר תיאולוגיה או באוניברסיטת הומבולדט.
    גם אני יכולה להגיד שאני בלונדינית, זה עוד לא עושה אותי לכזו.
    אתה מזכיר את הזקן שהלך לרופא בבית אבות וביקש תרופה כדי לגמור שלוש פעמים בלילה. הרופא לא ידע במה מדובר והקשיש סיפר שחבר שלו סיפר לו שיש לו משהו כזה ושהוא סיפר שהוא עושה את זה גם. אז תספר גם אתה, אמר לו הרופא.
    נו, אז גם אתה מספר…
    ובכל זאת אמשיך בשלי ולא אעליב אותך לגופך באופן אישי ולא אנשים אחרים כמו שאתה עושה. זה נשאר לא מכובד ולא הגון.

  14. רוזה לוקסמבורג הגיב:

    לדני האדון,
    אפילו מהשמיים אני יכולה לראות שאתה שוביניסט:
    1. "בכיינות משתקת" מתייחס להיסטריה. היסטרוס=רחם. נשים היסטריות הן משותקות ולא יכולות ללכת. אתה גם רוצה לדכא את מעמד הפועלים וגם שהם לא יבכו? שהמזרחים יעשו לך את העבודה, בזמן שאתה באוניברסיטה שלך משפריץ ידע, ושהם גם יהיו מסופקים מזה?
    2. אתה מנסה לאנוס את דעתך. מה קרה, רבאק, אי אפשר לא להסכים איתך? למה מה? כי אתה האדון הלבן?
    3. אתה צייד לקט טיפוסי. מלקט ידע וצד את מי שנראה לך חלש. די פרימיטיבי.
    כמו שכבר אמרתי פעם: מספיק לעשות את טוב. השאר כבר יבוא מעצמו. יאללה, לפשוט מדים ולהתחיל להזיל דמעות.
    הנה אישה שאפשר להיות גאה בה, גם היא מתבכיינת על הכיבוש ועל השואה שאתם מארגנים לפלסטינים, וגם איבדה בת, מסכנה. אולי תתן לה רשות בגלל זה לבכות? אבל היא מה זה לא מתקרבנת. זה ממש לא משתק אותה:
    — קישור —

הגיבו למיכאל שרון לאיריס: חוט שדרה לעומת רכיכות

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים