הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-12 ביוני, 2007 4 תגובות

את המכתב שאני מביא להלן כתבתי לנלסון מנדלה בסתיו 2005, על רקע הדיכוי האלים בו נקטה ישראל נגד פעולות המחאה הבלתי אלימות שערכו פלסטינים וישראלים נגד הקמת גדר ההפרדה. הימים האחרונים החזירו אותי אל אותו מכתב, שלמרבה הצער נשאר כיום אקטואלי כשהיה.

מדובר בביקורו של שר המודיעין היהודי של דרום אפריקה רוני קסרילס בישראל, בשטחים הכבושים, סוריה ואיראן. הוא מתח ביקורת קשה על ישראל: "הכיבוש מזכיר את הימים הכי אפלים של האפרטהייד" (בראיון המרתק שהעניק לגדעון לוי, "הארץ" 25.5.07). קסרילס אף תומך בקריאתו של ארגון הגג של העובדים בדרום אפריקה (המונה 1.8 מיליון חברים) לממשלת דרום אפריקה לנתק את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל ולהטיל עליה חרם כלכלי ("הארץ" 31.5.07).


על אף היאוש הפוקד את הפלסטינים ומחנה השלום הישראלי ממציאת פתרון שיביא קץ לכיבוש, ואולי דווקא בגלל היאוש הזה, לא אוכל כאדם וכפלסטיני לנהוג בשוויון נפש לנוכח קולות אלה הנשמעים ברמה מדרום אפריקה כיום. שהרי מי כאזרחי דרום אפריקה, לבנים כשחורים, ימלל ויהלל את יעילותו ומעלתו של נשק החרם נגד משטרי העריצות והדיכוי, ומי כפלסטינים ייחל ויפלל לו בכליון עינים.


ואם לא די בחדשות אלה כדי להביאני לתת פומבי למכתבי זה, הבה תהיה זו תרומתי הצנועה לפסיפס התיעוד והמחאה לרגל יום השנה הארבעים לכיבוש החל השבוע.


לכבוד נלסון מנדלה
יוהנסבורג, דרום אפריקה                                     4 בנובמבר, 2005


נלסון מנדלה היקר,
מזה זמן רב רציתי לכתוב לך, לברך אותך ולהצדיע לך, עוד שנים לפני שהצלחתם אתה וחבריך וכל האפריקאנים יחד אתכם למוטט את משטר האפרטהייד. בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, כאשר רציתי לתלות את תמונתו של יאסר ערפאת בדירתי בתל-אביב כדי לבטא את כמיהתם של בני עמי לחירות מדינית ושוויון עם הישראלים אך לא העזתי, תליתי במקומה את תמונתך שלך. ולא היה זה רק פתרון טכני, כדי שלא יבולע לי על ידי השלטונות הישראליים. אז, מתוך הכלא ברובין איילנד, ייצגת לא רק את עמך בלבד, אלא גם אותי ואת כל אלה אשר נפשם ערגה אל החירות.


יורשה לי כאן אדוני לספר לך על אחד הימים המאושרים והמרגשים ביותר בחיי, 10 במאי 1994. בצפותי בטקס השבעתך כנשיאה הראשון של דרום אפריקה החופשית, לא יכולתי, כמי שנולד למשפחה מוסלמית דתית, שלא להיזכר במאורע ההיסטורי המכריע ביותר בתולדות האיסלאם: כיבוש מכה על ידי הנביא מוחמד בשלהי ינואר 630 לספירה. מוחמד נכנס אל העיר בראש צבא מנצח לאחר ששמונה שנים קודם לכן נאלץ לנוס ממנה על נפשו יחד עם קומץ חבריו המוסלמים הראשונים שנרדפו בשל אמונתם. לפני שטיהר את הכעבה, אז הפנתיאון הפגני הכלל-ערבי של חצי האי ערב, פנה מוחמד אל הפוליתיאסטים, אויביו מתמול-שלשום שנקבצו-נקהלו סביב הכעבה, לאמור:


כיצד חושבים אתם שאנהג בכם?
ויאמרו: בחסד; הלא אחינו הסלחן אתה.
אמר להם הנביא: לכו לכם, אתם בני חורין.


לו הייתי עד למעמד הזה במאה השביעית, סביר שלנוכח סלחנות נדירה זו, הייתי נמנה עם המתאסלמים באותו היום. במקום זאת נפל בחלקי הכבוד לצפות במאורע ההיסטורי המרשים והמרגש שהתקיים ביוהנסברג ב-Union Building, מעוז האפרטהייד בשעתו. עמדתי משתאה מול נכונותכם אתה וחבריך ב-ANC לכבוש את רגשות הזעם והנקם ההיסטוריים שלכם כלפי הלבנים, להתפייס איתם ולסלוח להם על אשר עוללו לעם שלכם במשך דורות. החזון, אצילות הנפש, האיפוק, והאנושיות שהפגנתם, אינם יכולים לחלוף בשמי המין האנושי מבלי להותיר חותם עז בנפשות ובמוחות הבריות. בערוב אותו היום "התמנדלתי" (מלשון מנדלה).


על אף ההבדל והשוני שבין הסכסוך הגזעי שהיה אצלכם לבין הסכסוך הלאומי המתמשך אצלנו, אני כפלסטיני העומד משתאה ונפעם נוכח התגשמות חזונכם בהתפיסות בין הגזעים בדרום אפריקה, איני יכול שלא לחלום, לחשוב ולפעול לאור חזון זה במקום בו נולדתי ובו אני חי.


להגשים את חזונו של נלסון מנדלה כאן, לתרגמו למציאות מדינית בכברת הארץ שבין נהר הירדן לים התיכון משמעו בעיני: קץ הכיבוש הישראלי, פירוק כל ההתנחלויות, וכינון מדינה פלסטינית ריבונית בשטחים הפלסטינים שנכבשו במלחמת 1967 אשר בירתה ירושלים המזרחית לצד מדינת ישראל בתוך גבולות ה-4 ביוני 1967 שבירתה ירושלים המערבית. ירושלים לא תחולק שוב ותהיה פתוחה לשני העמים ושלוש הדתות. במקביל תונהג בישראל רפורמה שתהפוך אותה למדינת כל אזרחיה, מדינה המקיימת שוויון זכויות אנושי, לאומי ואזרחי מלא בין כל אזרחיה ותושביה.


יצוין שבתוך מדינת ישראל (בגבולות 67′) חיים כיום יותר ממיליון פלסטינים הסובלים מאפליה על בסיס אישי ולאומי. והחתום מטה הוא אחד מהם. על אף העובדה שאני ובני משפחתי נשארנו בתוך גבולות מדינת ישראל שהוקמה ב-1948, המדינה מונעת מאיתנו לשוב לאדמתנו ולכפרנו שהרסה אחרי מלחמת 48′ והקימה על אדמותיו יישוב שמותר רק ליהודים להתגורר בו. יש בתוך ישראל כרבע מיליון אזרחים כמוני החיים כפליטים בתוך מולדתם, מול שרידי כפריהם ואדמותיהם שניתנו ליהודים. אם מדינת ישראל תתקן את עצמה, תחדול להיות דמוקרטיה חלקית המבוססת על מוצא לאומי או לאומי-דתי (יהודי) ותהיה למדינת כל אזרחיה, אהיה מוכן לוותר על היקר מכל אצל כל פלסטיני – אהיה מוכן לוותר על זכותי לשיבה. כן, אני אישית אהיה מוכן לוותר על חלומם של הורי, על חלומי לחזור לכפר בו נולדתי, ספוריה שבגליל (כפר הולדתה של חנה אמה של מרים הבתולה). אני אראה בהתגשמות השוויון המלא עם היהודים בתוך ישראל ובין מדינת ישראל למדינת פלסטין העתידה להתכונן פיצוי נאות על האובדן והסבל שנגרמו לי כתוצאה מהקמת ישראל. זולת זאת איני חפץ בפיצויים כלשהם.


אולם לדאבוני, נראה שהתגשמות חזון נלסון מנדלה בארצנו רחוקה היום יותר מאי-פעם. בשטחים הכבושים המצב הולך ומחמיר. כידוע, זה יותר משנתיים שישראל הולכת ומקימה חומת הפרדה בינה לבין הפלסטינים על אדמות הפלסטינים בתוך השטחים שכבשה במלחמת 1967 בגדה המערבית. ישראל מצדיקה את הקמת החומה בצורך להגן על אזרחיה מפני פעולות הטרור הפלסטיני. ואולם לו היו פני ישראל להתפייסות ושלום ולא להתנחלות וסיפוח, היתה מקימה את החומה על גבול ה-4 ביוני 1967. במקום זאת בונה ישראל את החומה עמוק בתוך שטחי הפלסטינים. המטרה גלויה לעין-כל בשטח: הפקעה של שארית אדמות הפלסטינים וסיפוחן להתנחלויות לקראת סיפוח רוב ההתנחלויות הללו לישראל. תוך כדי כך יוצרת החומה מובלעות וגיטאות הכולאות בתוכן אלפי בני אדם, ובאזורים מסוימים היא מנתקת רבבות כפריים מאדמותיהם החקלאיות שעליהן פרנסתם. החומה עלולה ליצור קנטונים ובנטוסטנים שיהפכו את כינונה של מדינה פלסטינית לבלתי אפשרי. לא בכדי פסק בית הדין הבינלאומי בהאג בשנה שעברה שהחומה הינה בלתי חוקית ושיש להרוס את חלקיה שהוקמו שלא על הקו הירוק (גבולות ה-4 ביוני 1967). יתכן ששמעת שבעשור האחרון ישראל הקימה גם מערכת כבישים בכל רחבי הגדה המערבית לשימושם הבלעדי של המתנחלים הישראלים.


על רקע זה ובמקביל, צמח בקרב הפלסטינים בשנתיים האחרונות דפוס התנגדות חדש במינו בתולדות המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש. המדובר הוא בפעולות מחאה והפגנות בלתי אלימות ומשותפות פלסטיניות-ישראליות. בהפגנות אלה משתתפים אלפי פלסטינים ומאות ישראלים. צבא הכיבוש הישראלי מגיב באלימות, ועד כה הרג כעשרה מהמפגינים ופצע מאות, כולל ישראלים.


כאחד הפעילים במאבק זה, הרשה לי אדוני לספר לך על חלום שלנו, אנו המפגינים משני העמים. החלום שלנו הוא לראות את נלסון מנדלה איתנו, בקרבנו, באחת ההפגנות הללו, אוחז בידינו ומחזק את רוחנו. אנחנו זקוקים לך עתה יותר מאי-פעם, כאשר ממשלת שרון, תחת חסות ההתנתקות (או מה שקרוי "הנסיגה מרצועת עזה") מאיצה את בניית החומה, הרחבת ההתנחלויות והגבלת תנועת הפלסטינים בגדה המערבית. אין כמוך בעל נסיון בהפלת חומות ההפרדה והשנאה בין הגזעים והעמים! ביקורך כאן ימקד שוב את דעת הקהל הישראלית והבינלאומית במתרחש בשטחים הכבושים ויעודד פלסטינים וישראלים לפתח מאבק משותף למען חיים בדו קיום, שוויון ושלום.


האם יורשה לי לקוות שתהיה מוכן לשקול רעיון זה?


אחולי הלבביים לבריאות טובה ושנים רבות של חיים פוריים.


בכבוד ובהערצה,
עלי אל-אזהרי
יפו, ישראל

תגובות
נושאים: מאמרים

4 תגובות

  1. ביש גדא הגיב:

    פלסטין אבדה
    חמאס את איראן אכלו הכל
    גם מנדלה לא יוכל לעזור

  2. אמיר הגיב:

    אני מבין לליבך ומוצא הן במאמרך והן במכתב נקודות חשובות, אולם אני סבור שההשוואה בין מוחמד לנלסון מנדלה היא לא במקום ואפילו מקוממת.
    נלסון מנדלה לא נרדף בשל אמונתו אלא בשל צבע עורו ומעבר לכך, נלסון מנדלה מעולם לא ניסה לכפות את אמונתו או גזעו על אחרים.

  3. פזית הגיב:

    יש כאן שכתוב רדיקאלי של ההיסטוריה של האיסלם. וחוץ מזה, אגב, האם לגדה השמאלית עמדה עקרונית ביחס לעדיפות האמונה באל אחד על אמונה במספר אלים? ומה לגבי מצוות הג’יאהד?

  4. עלי הגיב:

    תזכורת לכל אלה שמשוים בין האפרטהייד בדרום אפריקה לבין ישראל
    משטר האפרטהייד ניסה ליצור הפרדה מוחלטת בין השחורים לבין הלבנים
    בכל המוסדות וברחובות היו שירותים מיוחדים לשחורים
    השחורים הופנו לפקידים מיוחדים ועמדו בתורים נפרדים מהלבנים
    בתי קולנוע (המעטים)היו נפרדים לשחורים
    בתחבורה הציבורית הותר לשחורים לשבת רק בחלק האחורי של האוטובוס אם לבן דרש לשבת השחור היה חייב לפנות לו מקום
    היו רכבות מיוחדות לשחורים (או קרונות מיוחדים)
    לשחורים אסור היה לעזוב את איזור מגוריהם כדי לנסוע לעיר אחרת היו צריכים לבקש אישור מהמשטרה את האישור היו מקבלים לאחר שבוע ויותר האישור לנסוע לעיר היה מוגבל בזמן
    ןלאחר זמן קצוב היו צריכים לפנות למשטרה כדי לקבל הקצבת זמן נוספת
    הכניסה לפאבים ומועדנים של לבנים היתה אסורה על השחורים
    לא הותר להקים קבוצות ספורט מעורבות
    בעקר בפוטבול שם השחורים הצטינו
    יחסי מין או נשואים בין שחורים ללבנים היו אסורים על פי חוק
    במקומות העבודה היו כניסות נפרדות ואולמות נפרדים לשחורים
    אם לבן פנה בשאלה לשחור השחור חייב היה לענות בנימוס
    אסור היה לשחורים להבחר לפרלמנט הותר לשחורים לבחור בנציגים לבנים שייצגו אותם
    (אלו נבחרו על ידי השלטון)
    בתי הספר והמרפאות היו נפרדים לשחורים ולבנים
    לשחורים הוקצו בחוק התעסוקה תפקידים ומשרות נמוכות בלבד ואסור היה להם לנהל או להקים חברות או מפעלים
    ישראל רחוקה שנות אור מהתיאור האיום הזה של האפרטהייד
    דוקא מדינות ערב קרובות הרבה יותר מאשר ישראל למשטר האפרטהייד ביחסן לפלסטינים
    בלבנון הפלסטינים חסרי זכויות אזרח
    בלבנון נישואים בין פלסטיני ולבנוני אינם מוכרים
    במצרים ולוב הפלסטינים אינם מקבלים שרותים בסיסיים כמו חינוך ורפואה(למרות שהם בעלי אזרחות )
    במדינות המפרץ הם נזרקים אחרי כל שנה בחזרה לבתיהם לאחר שנוצלו ככוח עבודה זול

הגיבו לעלי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים