הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 ביוני, 2007 5 תגובות

אנשי השמאל במחנה השלום כואבים את אסון שפיכת הדמים בעזה. בוודאי שאין סיבה לשמוח לנוכח ניצחונו של החמאס. במשך השנים רכשו בשמאל הישראלי אהדה פוליטית לריאליזם של הנהגת ערפאת ושל ממשיכי דרכו. אך אהדה אינה תחליף לניתוח קר.

מסתבר שהפתח איבד במשך השנים את החלק הארי של תמיכתו בקרב הציבור הפלסטיני. הסיבות לכך השתקפו באירועי הדמים השבוע. גם אחרי ניצחונו של החמאס בבחירות לבית המחוקקים הפלסטיני לא שמענו על מאמצים לרפורמה פנימית בפתח, איש לא הובא לדין בגין שחיתות ואיש לא נזרק מהארגון בגין רווחים מפוקפקים מעסקי הכיבוש.


גרוע מכך, הלכו וגברו סימנים שהפתח השליך את יהבו על הדיפלומטיה האמריקאית תוך תקווה שזו תשיג הישגים שהוא יוכל לנצלם כדי להחליש את החמאס. אף אם האמינו אנשי הפתח בכנות במהלך זה, היתה זאת טעות חמורה. הפתח ביקש להתעלם מכך שלאור תוצאות הבחירות לא נותרה להם ברירה אלא לטפח את אחדות הפלסטינים כדי לשכנע את ארה"ב ואת שאר העולם שניתן לנהל מו"מ רק עם העם הפלסטיני על כל חלקיו. במקום טיפוח האחדות החלו מופיעות נטיות הרפתקניות אצל אגפים שונים של הנהגת הפתח בעזה שהשתעשעו ברעיון המסוכן שניתן לדחוק את החמאס לשוליים.


העיתון "ניו יורק טיימס" (15.6.07) מבטא יפה את הראייה לאחור של החוגים הקובעים בארה"ב. העיתון מסביר שהיה על ארה"ב ועל ישראל לעשות יותר כדי לטפח את אבו מאזן. היו צריכים להפסיק את פעילות ההתנחלות, להפסיק את הניסיונות לחנוק את המשק הפלסטיני, היו צריכים להעביר לפלסטינים את המסים שישראל סירבה לשחרר ועוד דברים יפים. אך תוכנית מינימום זו היתה בחזקת ביצה שלא נולדה. אם אבו מאזן והפתח מאמינים עדיין שוויתורים ישראליים בשוליים של הכיבוש עשויים להציל את יוקרתם המתדרדרת – הם טועים. על אשליות כאלה שילמו אנשי הפתח בעזה את המחיר.


בשלב זה שופכים כל תומכי אבו מאזן – ארה"ב, אירופה, מדינות ערב וישראל – דמעות תנין, תוך כדי הבעת אהדה לנשיא הפלסטיני. אך האמת היא ברורה. בלשון הרחוב, כולם ייבשו את אבו מאזן והציגו אותו ככלי ריק בעיני עמו. כל הוויתורים לאבו מאזן, אם אכן ייעשו בשלב הקרוב, ייזקפו לטובת החמאס. זהו הלקח לכל גורם שמרשה לעצמו להיסחף למערבולת הדיפלומטיה של בוש-רייס-צ’ייני.


על פי התגובות הבינלאומיות הראשונות והאהדה (הצבועה) לאבו מאזן אפשר לצפות לגל הטבות ומתנות לעם הפלסטיני. הפגנת נאמנות זו אמורה לשפר את מעמדו של אבו מאזן. אך זה מאוחר מדי. ויתורים לפלסטינים, אם אומנם יתבצעו, יובנו כתוצאה של איומי החמאס על ההגמוניה של ארה"ב. שום דבר לא ימנע את התדרדרות המצב פרט להכללת חמאס במשוואה הדיפלומטית. אין אפשרות להתקדם בחזית השלום מבלי להכיר בלגיטימיות של החמאס. אלה שיבקשו בעתיד לנהל מו"מ עם ממשלה פלסטינית יצטרכו לנהלו עם ממשלת אחדות פלסטינית.


הציבור השמאלי אף שהוא מנוכר לחלוטין לחמאס ולכל הביטויים של פוליטיקה איסלאמית ואינו מוכן לשכוח ולו לרגע, שהאלימות בזירה הפנים פלסטינית והעדר שלום עם ישראל הם תוצאה ישירה של האשליות מוואשינגטון. אנשי בוש מאמינים שיש בידיהם הכוח והעוצמה לעצב את המציאות על פי צורכיהם הנלוזים. אך הם איבדו מזמן את המונופול על קביעת הדברים. אומנם הם עדיין מסוגלים לשבש, לשחד, לאיים – אך רק בינתיים.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. ראובן קמינר הגיב:

    הערה: למען הדיוק – המאמר נכתב לפני 4 ימים ופרסומו התעכב מחמת בעיות טכניות במערכת.

  2. שי נימצן הגיב:

    לראובן קמינר,

    התגובה האמריקאית לגבי עליית החמאס אינה מדיניות חדשה של בוש-צ’ייני-רייס, אלא אותה ראייה עתיקת יומין של ממשלים אמריקאיים שניחנים בפרספקטיבה צרה ודיכוטומית של המציאות, ולכן מגיבים במעין רפלקס מותנה.
    כאשר קובה סרבה ללכת בדרך האבנים הצהובות של ארה"ב, הרי שמייד הוטל עליה אמברגו.
    כל אימת שמשטר לא פועל לפי ראות עיני מי שהכריזה על עצמה השוטרת של העולם, אלא על פי השקפתו ו ת ר ב ו ת ו, הרי שמייד הוא מקבל את הגרזן הידוע.
    ל"גרזן" זה צורות שונות:
    לעיתים הוא צבאי (עירק ובקרוב- עירן)
    לעיתים הוא כלכלי (קובה ופלסטין)
    ולעיתים הוא תרבותי (הגדרת עם צרפתי שלם כמוגי לב, לדוגמא).

  3. כפיר הגיב:

    אם שום דבר לא ימנע את התדרדרות המצב פרט להכללת החמאס במשוואה הפוליטית, כנראה ששום דבר לא ימנע את התדרדרות המצב.
    הגישה שנוטלת מאנשים את האחריות למעשיהם היא פשיטת רגל מוסרית.

  4. יגאל הגיב:

    לדברי הפייסנות של קמינר כלפי החמאס אין מקום.
    ביקורת המתלהמת כנגד וושינגטון/ירושלים, כמין טווי מציאות של קנוניה אפילה נראית מתחנפת כלפי החמאס גם כן.
    הפת"ח מושחת בהרבה מהחמאס, יש לומר, ולכן,
    ניתן להקביל, כפי שנאמר רבות בעבר, את הצלחת החמאס להצלחתה של ש"ס, קרי, מרי כלפי שלטון ובעלי שררה מושחתים.

    החמאס אינו ראוי, ואינו יכול לשמש פרטנר לדיאלוג של פיוס, כפי שאיני מצפה מאנשי כך, האיחוד הלאומי ומפד"ל לשמש פרטנרים ממשיים לדיאלוג של פיוס עם הפלשתינאים – ואיני מקביל בין הארגונים/מפלגות הנ"ל, זולת הפאן הפוליטי.
    ופיכך, כל ניסיון של פיוס עם ממשלה של חמאס נידון מראש לכישלון, לקריסה, ולבסוף, למלחמה מחודשת.

  5. שי נימצן הגיב:

    ליגאל,

    אל תהפוך את החמאס, האיחוד הלאומי וכו’ לדת, כי הם לא דת. הם עוד כוח פוליטי מוסווה בעל רצונות פוליטיים. צריך לעשות בדיוק את ההפך- לדבר עם כולם כולל כולם ולחשוף את הפוליטיזציה של ה"דת" כפי שהם קוראים לזה או ה"כת" כפי שאני קורא לזה.

הגיבו ליגאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים