הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-19 ביוני, 2007 15 תגובות

על "עין הבובה" ספרו של סמי שלום שטרית , בהוצאת "חרגול"


"עם השנים הערבית הפכה לחלק מחיי ואילו העברית נזנחה. פשוט איבדתי עניין", כך אומרת לינדה, גיבורת ספרו החדש של סמי שלום שטרית "עין הבובה". מי שיקרא את הספר יגלה שהיא גם לא איבדה עניין וזה גם בכלל לא פשוט. לינדה היא ביתם של יהודי עיראקי, שהוריו היגרו מעיראק לאנגליה והוא היגר משם לניו יורק, וביתה של אם נוצריה פלסטינית, שמשפחתה עזבה את ביתם ביפו ב-48′ והתיישבה באלכסנדרייה. האם עזבה לניו יורק כדי ללמוד שם ונשארה. בני הזוג נפגשו בניו יורק, שם נולדו לינדה ואחיה. היא כתבת של רשת טלוויזיה אמריקאית שקונה את אמונם של קבוצת לוחמים פלסטינים. הללו מעוניינים להשתמש בשירותיה להכנת סרט תיעודי על שילוח מחבלות מתאבדות.

הבחירה באשה לעסוק בנושא של מתן חיים ולקיחתם היא מתבקשת כמייצגת את הארכיטיפ של "אם כל חי", אבל הבחירה לספר את הסיפור בגוף ראשון, היא כבר אמיצה יותר ומעטות הנשים שבוחרות בה. כשגברים מדברים בקול נשי בספרות שנכתבת בעברית, זה עוד עלול להיגמר ב"מיכאל שלי". למרות זאת סמי שלום שטרית מצליח להיכנס לתוך גופה של לינדה, שהיא כמעט הדמות היחידה בסיפור שנשארת נאמנה לעצמה.


לינדה מגיעה לירושלים ומשם לפלסטין מלווה בתחושה של דו-ערכיות: מחד גיסא היא מזדהה עם מאבק השחרור הפלסטיני, אבל מאידך גיסא, היא לא יכולה לגלות סימפטיה לשימוש בגוף כנשק, לביטויים כאלו של תוקפנות עצמית וכלפי האחרים. היא מגיעה כמביטה מן הצד ומתעדת, אבל מהר מאוד היא הופכת לחלק מהאירועים ובשלב מסוים משתתפת בהם באופן פעיל.


ברובד האחד של הסיפור, מדובר באשה בת 32 שעסוקה בחיפוש זהותה:


סבה של לינדה בעיראק, כאדם שגדל בסביבה עם מסורת של אלפי שנים, היה ברור כפי הנראה שהוא עיראקי, ששפתו היא ערבית ושזו תרבותו. לאביה שחווה עקירה זה כבר היה פחות ברור, ולה, שנולדה בארץ אחרת בצד השני של כדור הארץ, זו שאלה מודעת יותר. מצד אימה הפלסטינית חוותה לינדה חוויות דומות, והוריה נאחזו זה בזה כשני עקורים שמנסים לבנות בית על גדם העץ ששורשיו נשארו במקומות רחוקים מהם. את המסע בו מתגבשת זהותה היא עושה במקום בו כל הזהויות מזויפות. בן דודה, עמיר, קורא לעצמו בשם השב"כניקי "דני", סאלח הפלסטיני מתחפש לעיתונאי, ופעמים אחרות מתחפש לישראלים שונים מחיילי הצבא הכובש ועד לפוליטיקאים; החיילים הישראליים מתחפשים לכוחות הצלה באמבולנס והדרמה הגדולה מגיעה לשיאה בחג הפורים. כמו במקרים רבים, מול כל המזיפים שסביבה, לינדה יכולה לברור בקלות רבה יותר את אלו שלא מתחפשים.
 
ילדותו של אביה של הגיבורה נגדעה בבגדד, אחרי אלפי שנות גלות ומסורת, והוא בחר בפתרון שיהודים רבים בחרו בו אחרי מלחמת העולם השנייה, והיה לאוניברסליסט. היא חוותה גם דרך הביוגרפיה של אימה עקירה ונטישה, שני נושאים שהיא גם משחזרת בחייה שלה בדרכים שונות. ועכשיו כשהיא בתחילת שנות השלושים לחייה, היא מנסה לבנות זהות שלמה יותר, דרך נגיעות בחלקים שהיא התכחשה להם עד כה. לינדה גדלה עם חווית אובדן גדולה של הוריה, שבה היא מטפלת במהלך חייה בדרכים שונות: כשהיא חווה את אובדן אחיזת האב בתחנת רכבת סואנת בילדותה, מצילה ילדה מגורל דומה בפלסטין בנסיבות קשות יותר, ומשחזרת את החוויה הזו במהלך החיים הזוגיים שלה.


אנגלית וערבית הן השפות שלה. אנגלית שייכת למרחב של ניו יורק וערבית היא ינקה עם חלב אימה. היא המכנה המשותף שבין שני הוריה, שבאים מתרבות ערבית וזו שפתם ואהבתם המשותפת, ולכן באופן מובן מאליו היא לא מגלה עניין בעברית כילדה ונערה צעירה. אבל יש לה קשר חם לאביה וכמו בסיפורים ישראלים רבים, שקוצר רוח הוא מאפיין בולט שלהם, עוד לפני שהיא יכולה להרהר באפשרות לבדוק את מה שקרה למשפחת אביה שהגיעה לישראל, נציג המשפחה מגיע אליה.


ברובד השני שלו, זהו סיפורה של אשה מזרחית, ונשים בכלל. מדובר באשה שיש לה צד"ערבי" וצד "יהודי", צדדים שמגיעים לשיאם בקונפליקט הישראלי-פלסטיני. המזרחים החיים בישראל ומגלים נאמנות לצד ה"יהודי", צריכים להתכחש לחלקים הערבים שלהם ולקרוע את נפשם. בחייהם הקודמים הערביות והיהודיות היו שזורות אלו באלו ולאחר המפגש עם הציונות, הם נאלצו לבחור בחירה בלתי אפשרית: כמו שילד נאלץ לבחור בין אביו לאמו ולייתם את עצמו מרצון. לינדה גדלה מחוץ לציונות ואביה גילגל את היהדות שלו למשהו אוניברסלי. שתי העובדות הביוגרפיות הללו פוטרות אותה מהבחירה הזו, אבל היא כן הולכת לחפש את החלקים שהאב מחק, ומגלה את היהדות הפוליטית, במובן של היות זר.


את האינטגרציה בין החלקים השונים היא משיגה דרך בריתות בין נשים: היא קושרת קשר עם המנקה הפלסטינית של בית אימה הנטוש ביפו, שהיום גר בו תואם דן בן-אמוץ או יגאל תומרקין, היא חוזרת לשפה האוניברסלית ומדברת עם הנערות הפלסטיניות דיבור מ"רחם אל רחם".


הטעות הלשונית היחידה שצרמה לאוזני בקריאת הספר, היא הבטוי "הרחם זוכרת". הרחם, כמו השד, הופקעו בעברית מלשון הנקבה ונהיו ללשון זכר. סמי שלום שטרית מחזיר את הרחם לנשים, את השליטה על עתידן. במובן הזה מדובר כנראה בטעות מכוון.


הסיום של הספר הוא פסימי מבחינת האפשרות לחיים נורמליים בישראל ובפלסטין. הגבר היחיד ה"נורמלי" שאנחנו פוגשים הוא יהודי לא ישראלי (וחבל, חבל שאנחנו לא יודעים עליו יותר. סופסוף יש גבר שווה, הכי לא "מיכאל שלי" שאפשר… קצת פחות אדוארד סעיד בפעם הבאה ויותר "מיי מייקל" כאלו, בבקשה…) הפתרון הוא הפקדת העתיד בידי הנשים במרחב של הגלות. בסופו של יום, מי שיכול לצאת ממרחץ הדמים למקום אחר, עוזב את פלסטין וישראל. העתיד שייך ללינדה ולבן הזוג שלה, אחד שבישראל היה זוכה לתואר "אלוף החנונים", כיוון שיש לו את כל האיכויות המנוגדות למאצ’ו הישראלי המצוי: כוחו בהקשבה, יש לו סבלנות, אורך רוח, התמדה שקטה בחתירתו ללב אהובתו, הוא נחבא אל הכלים ואפשר למצוא אותו רק בין הרבה הומוסקסואלים, וכשצריך אותו הוא נמצא שם. בקיצור, כמו שיונה וולך קראה לו "אתה החברה הכי טובה שלי". אחלה גבר!


סמי שלום שטרית, אולי ביאושו, נותן את כנפי התקווה בידיה של האשה, כמו סמי מיכאל, שלקח את סיפורו של המשורר הפלסטיני ר’אסן כנפני… והמשיך – שינה אותו ב"יונים בטרפלגר" שהוקדש "לכל האמהות שהן הארץ המובטחת לגזע האנושי". סמי שלום שטרית נותן לנשים, מצוידות במצלמה, באינטלקט חד ובמחשב נייד כנשק – בנוסף לרחם ולחיים שיכולים לגדול בה – את התפקיד להשכין שלום. הסוף של הסיפור הוא פסימי ולוקח את העתיד אל הגולה, אבל אם נוכל לזנוח את הדרכים הגבריות של מאה השנים האחרונות אולי יהיה פתח לתקווה. אולי במקום "צריבות תודעה" ופתרונות מסדר ראשון שמאופיינים ב"יותר מאותו הדבר" ("מה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח") נעבור לפתרונות מסדר שני-נשי, יחד עם מייקל ודומיו ננסה לפתור את הקונפליקט בדרכים "חנוניות" ואז אולי ניתן רחם פורה ומזינה לקצה קצהו של הסיכוי שהתושבים והתושבות הפוסט טראומתיים של שדרות יוכלו לחיות בשלום עם אלו הפוסט טראומטיות של עזה.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. עלי הגיב:

    הדת האיסלמית היא דת מיסיונרית
    הדת הזו מבוססת על 2 דברים שלא ניתן לותר עליהם
    1 קל מאוד להיות מוסלמי מספיק לבוא אל הקדי ולהגיד 5 פעמים שמוחמד הוא נביא האל ואת מוסלמית
    2 הדת המוסלמית נותנת סוכריה ומאפשרת לגבר לקחת כמה נשים שרק יחפוץ לצורך זה היא גם מאפשרת לגבר לגרש את האישה בקלות רבה
    באמצעות 2 כלים אלו המוסלמים הצליחו לגדול בשטח ובאוכלוסיה
    דיכוי האישה הוא המהות הבסיסית של האיסלם
    כאשר האישה תשוחרר האיסלם יאבד את יכולתו וידעך לכיוון החילוניות ואולי לכיוון הליברליות
    אבל זה כאמור בלתי אפשרי
    אני פסימי מאוד לגבי יכולת האישה להשפיע בחברה המוסלמית (הענין ממולכד וחסר תקוה לחלוטין)
    פרט אולי לנסיון הטורקי
    שחרור האישה בתורכיה הוא תוצאה של תבוסת תורכיה במלחמות שלה כנגד אירופה
    רק תבוסה של האיסלם במלחמה תשחרר את האישה המוסלמית

  2. עופר יהלום הגיב:

    תיאורו של עלי את האיסלם כדת מיסיונרית ומדכאת (בניגוד לשאר הדתות?),פשוט אינו נכון: רוב שטח האיסלם כיום נוצר ע"י הכיבושים במאות ה7-8, ותמיד ריבוי נשים היה אצל מיעוט מהאוכלוסייה. ניתן למומר שריבוי הנשים דווקא האט את ההתפשטות מכיוון שיצר קשיי פרנסה או פחות ילדים לאשה.

    מיסיונריות כולל דרישות מעטות מן המאמינים קיימת בנצרות לא פחות, ובעבר גם ביהדות. דתות המזרח "חסינות" מפני התפשטות מיסיונרית של המונותאיזם מכיוון שהן דורשות הרבה מצד אחד, אבל משלימות עם אמונה מקבילה בדתות אחרות מצד שני.

    גם המבנה המדיני הוא לא כמו שעלי מתאר: מדינות רבות שדת המדינה היא האיסלאם אסרו מצוות דתיות שונות כמו רעלה לנשים, וכמעט אין מדינה שחייבה אותה.
    ובאותה צורה שעלי מתאר את הדמוקרטיה במזרח התיכון אפשר לתאר אותה באסיה – "חסרת סכוי פרט למדינות שנשלטו ע"י בריטניה שהחדירה ערכים כאלה או שהובסו המלחמה". קצת אופטימיות, זה פשוט לוקח זמן – לפני 20 שנה כמעט לא היו מדינות דמוקרטיות מחוץ לאירופה וצפון אמריקה.

  3. לנין ליהלום שבכתר הגיב:

    שוב פעם אותו בליל של דברים לא נכונים (אני מצנזר את עצמי מגידופים וחירופים בכדי שתגובה זו תתפרסם) זעיר-בורגניות ליברליות-נאורות מנותקות מכל הקשר חברתי.
    "פשוט לוקח זמן…"-
    זה לא עניין של ערכים וכו’.
    הודו לא היתה יכולה להיות דמוקרטית שהיא עדיין היתה ארץ חקלאית עם בעלי אדמות גדולים.
    במצב חברתי כזה שום זמן שבעולם לא היה הופך את הודו למדינה דמוקרטית.
    אבל התפוררות של היחסים החברתיים הישנים (כתוצאה מ… בכל מקרה זה שונה, אבל אף פעם לא בגלל שההמונים קמו משנתם והבינו שהכי טוב זה דמוקרטיה או תיעוש או… זו רק תוצאה של תהליכים אחרים, כדאי לך, אם אתה רוצה להבין מה קורה בעולם ללמוד קצת כלכלה וסוציולוגיה ועדיף את הגרסה הלא בורגנית שלהן), תיעוש וצמיחה של בורגנות מקומית כן עושה את זה (די להזכיר את יפן, קוריאה והודו וסין בעתיד.
    כמובן שתהליכים מסוג זה, על ההבדלים החברתיים שביניהם, קרו גם בדרום אמריקה)

  4. לנין ליהלום הגיב:

    שכחתי להוסיף כי הדמוקרטיה עצמה, למרות שהיא עדיפה על מצבים אחרים, היא לא חזון העצמות היבשות וכו’, ומדינות המערב הן לא מוסר מהלך על שתיים.
    מדינות המערב הן מדינות בורגניות שמדכאות באלפי אמצעים, ישירים ועקיפים, את בני ארצן, יוצאות למלחמות ברחבי העולם שבהן הן שוחטות ומענות מליוני אנשים למען האיטרסים שלהן, והדמוקרטיה היא כלי בירוקרטי יעיל וריק למעשה מתוכן בידיהן (כדאי לך לקרוא את אסכולת פרנקפורט בנושא).

  5. עופר ללנין הגיב:

    אני לא אתייחס לסיבות שבהן עלו משטרים דמוקרטיים במדינות שונות, רק אומר שההקשר התרבותי משפיע על ההפתחות הזו, מלבד גורמים אחרים.
    ואסכולת פרנקפורט שאתה מצטט אינה אלא עיוות של מרקס ולנין (האמיתי).

  6. לנין הגיב:

    משטרים דמוקרטיים (יותר נכון לקרוא להם משטרים בורגניים, שבתנאים היסטוריים מסוימים הם משטרים דמוקרטיים) הם תוצאה של התפתחות חברתית, שינוי ביחסים הפיאודלים הישנים והתפוררותם ע"י הסחר עם מדינות המטרופולין (כך במאה ה-19) ויותר מאוחר ע"י צמיחה של בורגנות מקומית.
    אנא הדגם לי דוגמא אחת שבה תהליכים כאלו קרו בגלל "התרבות".

  7. עופר ללנין הגיב:

    גם אני אמנע מגידופים שעולים בראשי.כוונתי בתגובתי המקורית היתה להעיר שעלי מתאר את האיסלם כנוגד את הדמוקרטיה, וזה תיאור אל נכון.
    ודווקא אסכולת פרנקפורט עסקה בנושאי התרבות כלומר העמידה את מרקס על ראשו, בניגוד למה שהתכוון.

  8. מיאדה הגיב:

    לעלי
    אלסלאם עלייקום
    האמת היא שטיפוסים פרימיטיביים שכמוך נהגו לקומם אותי פעם ולהוביל אותי לרמות מתקדמות ביותר של זעף עקב דבריהם המפלים ובלתי הוגנים בנסיונם המתמיד לקשור בין נשים מוסלמיות לבין מצבו הרעוע של האיסלאם בעידן זה ואו להפך. היום המצב הוא שונה: הצהרות כמו שלך והצהרות דומות לה גורמות לי עצב רב ואכזבה עזה עקב הכישלון של הדת שאליה אני משתייכת לעצב, ללטש ולייעל את התוצר של חסידיה- הכוונה היא למוסלמים ולמוסלמיות כאחד.
    אני מאמינה כי אין דת האיסלאם איראי על הבלימה של הנשים המוסלמיות במישורים השונים אלא הם אותם אנשים שעמם אתה נמנה שמנצלים במות ומפרשים את הדת כך שהיא תענה לאינטרסים של החברה השמרנית והפטריארכלית לה שנינו משתייכים.
    אתה ורבים כמוך מתקשים להבחין בין הדת למנהגים, בין דברי האלוהים ודברי הנביא מוחמד לבין דבריה של המורשת החברתית.
    אסלחק אללה

  9. לנין הגיב:

    מיסיונריות או לא מיסיונריות, ריבוי נשים או רק אישה אחת (היו חברות שהיו בהן גם ריבוי גברים) הן לא תוצאה של "תרבות".
    זה הסבר מעגלי משונה מאוד.
    "התרבות" יצרה את ריבוי הנשים, ומה יצר את התרבות?
    כל העניינים הללו נקבעים על ידי התנאים החברתיים (כלומר, צורת הקניין, יחסי המעמדות וכו’), ובמקרים מסויימים (בעיקר אצל חברות טרום חקלאיות, ולא אצל חברות בורגניות)על ידי תנאים סביבתיים-גאוגרפיים.
    בקשר לאסכולת פרנקפורט- לא היה בכוונתי לטעון שכל מה שבפיהם זו תורה מסיני, התכוונתי רק לניתוחים ספציפיים של האברהמס על הדמוקרטיה.

  10. נתן. הגיב:

    ללנין.

    את ריבוי הנשים המציאן הגברים לנוחיותם הפרטית.

    לא תרבות ולא נעליים.

  11. לנתן: ריבוי נשים אינו נוח הגיב:

    מה לעשות, ריבוי נשים קשור לכלכלה.
    אין כמעט ריבוי נשים בחברות המתקיימות על צייד (אסקימואים ושבטי לקטים-ציידים אחרים) לא תמצא יותר איילים בשדה בגלל שנשאת עוד אישה ולכן אין הגיון כלכלי בפוליגמיה. הפוליגמיה נפוצה בחברות המתקיימות על גידול חיות משק שם ניתן להגדיל את העדר ולהתאימו לגודל המשפחה(המוהר הוא ביסודו מתן מספר בהמות לחתן שצריך לפרנס עד פיות). הפוליגמיה נעלמת שוב בכל מקום בו רוב האוכלוסיה מתקיימת על משכורת (כמו אצל הציידים – לא יגדילו לך משכורת כשתינשא לעוד אישה).
    אילו היה ריבוי הנשים עניין של "נוחיותם הפרטית" של הגברים לא היה הבדל בין החברות אבל ה"נוחיות הפרטית" היתה תמיד קשורה ליכולתו של הגבר לפרנס את נשותיו.

  12. נתן. הגיב:

    " הפוליגמיה נפוצה בחברות המתקיימות על גידול חיות משק שם ניתן להגדיל את העדר ולהתאימו לגודל המשפחה".

    כלומר מנקודת הראות הגברית האשה והכבשה הן שתי סוגי חיות שניתן לגדל בעדרים,
    אם מגדילים את עדר הכבשים ניתן גם להגדיל את מספר הנשים.

    הבנתי, תודה על ההבהרה.

  13. לנין לנתן הגיב:

    פה מנהלים דיונים רציניים ואין לנו שום רצון לשמוע בילבולי שכל של צעיר מגניב שקרא שתי חוברות קומיקס ומנסה לבנות לפיהן תפיסת עולם .
    תודה.

  14. שי נימצן הגיב:

    לנין אני מסכים אתך בכל מילה. אמנם אנו לכאורה חיים בדמוקרטיה, אבל הטייטל של אתר זה הוא: "במה ביקורתית לחברה ותרבות", ולא "טוקבקיסטים בע"מ".
    אולי זה "לא דמוקרטי" אבל אני מעדיףך להיות "לא דמוקרטי" ונטול תגובות בהמיות.

    שם האתר הוא "הגדה השמאלית" למי שלא הבין את הרמז…

    לנין, זה עוד פעם מוכיח שדמוקרטיה לבדה לא מספיקה…

  15. נתן ללנין. הגיב:

    בעבר היה נהוג להתייחס לכל תרבות שאינה מערבית כ"פריימטיבית ונמוכה".
    גישה זו היתה כמובן טפשית.

    אולם הגישה של "השמאל המהפכני"( כפי שאתם נוהגים לכנות את עצמכם) המתיחסת לכל תרבות שאינה מערבית בהתבטלות ובהערצה והמכשירה מעשים של רצחנות ,דיכוי זכויות אדם ודיכוי נשים (כמו בפוליגימיה) בכל מיני הסברים פסבדו-מדעיים ופוסט-פלצניים היא טפשית לא פחות ומגוכחת אף יותר.

הגיבו ללנין ליהלום שבכתר

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים