הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-25 ביוני, 2007 9 תגובות

זה זמן שרציתי לכתוב אליך לא עליך
וגם עכשיו איני יודע מאיפה להתחיל, מאין
אקח מלים מול מלות הנצח שלך ואני עובר חולף
בבתי שיר שלך, מולדת המלים מקופלת בכרכים דקים
של שירה שלאחרונה אהיה גלוי איתך אני מתמלא בה קנאה,
לא קנאת סופרים, אלא קנאת גולים,
כמה היא שלך לגמרי שלך, אין לי מולדת כזאת לא שבכתב ולא שבארץ,
אבל אל תרחם עלי, לא זה העניין, הן בסופו של דבר אני הוא הרוצח
ולא יעזרו לי אלף עצומות נגד הכיבוש אני החייל
ההורג שוב ושוב שלוש יונים בירייה אחת,
וזה כבר עניין של הרגל –
אני יריתי בסוס העזוב לבדו ליד הבית שהפך ביתי החדש
והגפתי את חלונותיו היטב שלא תבוא בעדם המיית הנוהים
ואטמתי את שפת הבאר בבטון מזוין היטב
שלא אראה ולא אשמע חיים מתוך המים
ומה אני צריך סוס ערבי או סברס נצחי,
לא תמצא סברס אחד לרפואה בחולות איסדוד
שם בנינו עיר לאנשים שלא שמעו את שמעך
שמך נמחה במרוקאית וברוסית וגם באשדודית,
צריך להודות על האמת, עם כל האנדלוסיה,
כך עושים אנדלוס באשדוד, בינתיים בין יהודים,
ועכשיו חוגגים לה יובל במוזיאון חדיש מול הים איפה
היה פעם נבי יוּנס, כפר דייגים, ואין בתערוכה
אפילו לא שריד לסוס ערבי בודד ואין צבר
ומלמדים שם ילדים את ההיסטוריה הקדומה של העיר
הפלישתית לא הפלסטינית, כי מוזיאון זה לא פוליטיקה!

אני קורא את שיריך כמו כתבי אישום ואני מודה בכל סעיף וסעיף
כל פעם מחדש ולא יעזרו כאן אלף מחאותיי על הציונים הזקנים
והצעירים אשכנזים ומזרחים לבנים ושחורים – אני אחד מהם
כי אינני אחד מכם, זה החשבון העגום זה
אני הנכנס ויוצא במפתניך כבשלי
פעם לוגם מן הקפה הערבי
ופעם בועט בקנקן וקורא ערבי מלוכלך
ומנפץ את המראות כולן שלא אראה שם
את פני סבי תוהה עלי בערבית,
מה פתאום ערבית? אני משורר עברי!
אני משורר סוהר אל תאמין לאף מלה שלי
אני הסוהר גם שלי עצמי ושל מלותיי
קצוצות הכנפיים ושל שנתי הנודדת
ללא כתובת מדויקת למנוחה,
וכל-כך צדקת המולדת איננה מזוודה
וכל-כך צדקת המולדת היא מזוודה,
כפי שיודעים להסביר היהודים בשדה התעופה,
מה אתה טס עם מולדת שלמה בתוך מזוודה חשודה?
זה חוסר אחריות בסיסי ביותר, בוא הצידה בבקשה, אני
הבודק הביטחוני המחופש לאינטלקטואל מזרחי,
המחפש לשווא מולדת נפיצה בתוך מזוודה ערבית,
ואמרו לי שאתה יודע להסוות פצצה עמוק בתוך המלים,
ואני כל מלות האהבה והייסורים שכתבתי ושאכתוב וגם אלה
שמכות בְּרָקותיי, שלא אכתוב,
גם הן לעולם לא יגאלו אותי ואותך
כי אני בחיי מגלם את מותך,
אתה נחנק כי אני נושם,
אתה רעב כי אני אוכל,
אתה אסור כי אני מותר,
תרשום,
השלשלאות שלך הן לי כנפיים
ואיך אכתוב לך מלים של שלום, דו-קיום, תאעיוש יעני,
גם אם אקנה לי מזוודה בדיוק כמו שלך ואסע מכאן רחוק,
והרי נסעתי הרחק הרחק מכאן, וזה לא עובר העניין הזה,
כפי שהטיח בי פעם אינטלקטואל ערבי בכנות של משוגעים:
"איך אתה יכול להמשיך ולהתעקש להשתייך ליהודים?"
צחקתי לו, מה זאת אומרת איך? אני יהודי, אני לא יודע להיות משהו אחר,
איזו חוצפה, אני יהודי, לא ציוני, אבל יהודי, עוד משחר האדם המוגרבי אני יהודי,
ואולי לא הבנתי ממש, עד שבני גדל והיה לעלם צעיר שקורא לבדו ושומע דברים זרים…
ויום אחד כשאמרתי לו בצער כמה רחוק הוא הולך מאיתנו היהודים, הוא ניער אותי בנימוס:
מה אתה רוצה ממני, אמרת קומו נלך לאמריקה לברוח מהיהודי של חברון,
אבל אתה לא מצליח כי אין יהודים אחרים בעולם… אתה בורח מעצמך אבא.
וישבתי ובכיתי מרה כמה אני מקנא בחופש שלו,
כמה הייתי רוצה לצאת מדעתי, ידיעתי, תודעתי…
לכן משורר ערבי יקר, אני כותב לך בעברית,
לכן צייר מלות הנצח, אני מצייר לך ביהודית,
ציור שאין לי עבורו קיר ולא יהיה לי לעולם,
כי מאסתי באדמתך ואדמתי תמיד הקיאה אותי
ובגלות אני חיי על גרגרי אוויר בין שם לפה,
וכאן אני עוצם עיניים, נוגע לא נוגע…
תראה איך אתה נרדם והיהודי שבי מתגנב במלים
לעורר בך אשמה, לסחוט ממך חמלה,
ולא יעזור לך כאן קהלת על כל הָבֵל הַבָליו,
גם לא שיר השירים ושירת השירות,
גם המשיח לא יושיע אותך ממני ואותי ממך,
כי הרגתי אותו היום בבוקר,
כל יום אני משכים להורגו מחדש,
לדחות את קץ כל הקצים,
כי ביום ההוא יכפר עליכם…
כי ביום ההוא יתגבר על פחד הגבהים והמעמקים
ויבוא אלי בריצה קלה על גלי המדמנה הסוערת,
ביום ההוא יתהפכו העולמות ואעמוד אז
מול סבי ובני ואביט להם ישר בעיניים ואומר די!
מסכֵת חיי שקרים יהודים ברקמה ערבית,
ולא שנטלתי את חייך והפכתי אותם לחיי,
הרי חיי היו פעם חייך עד שבא דוד המלך מפלונסק
והוריד את שנינו באבן רוגטקה אחת,
כאילו היינו עיניו של אותו גוליית, בעיניו לפחות,
ירייה פולנית אחת הספיקה לשנינו,
כי היינו עסוקים בתפילה ובסיפור מעשיות, באפיית לחם וכתישת זיתים,
ושאר עיסוקי לב אוריינטלים בולעי זמן ומנעימי מוחין,
אבל המלך רצה אותי והקים אותי
לתחייה, כמו אליהו, בנשיפת וודקה אחת ושילח אותי עליך
לחופשי וקרא: מת הערבי, מת הערבי, יחי היהודי החדש!
תרשום,
אני נולדתי יהודי מתוך מותך, מותך הערבי שבי,
ואז יצאנו במחולות הורה סוערת הפולני ואני
והפולני מנפנף בזקנו של סבי
ומצביע על עורי השחום ושר: מכאן אני, מכאן באתי, כאן ביתי,
ואני נמלאתי גאווה יהודית חדשה ושיני זאב חדות ואתה רוּחְ מִן הוּן!
סירבת להסתלק מעיני המביטות אל אופק מערב…
היית לי לאויב המציץ אלי מן הראי כל בוקר מחדש,
ואני יורק ומקלל והורג בך שוב ושוב
כדי להוליד את עצמי מחדש יהודי מחודש,
ואל תטעה בי אני לא כאן להחליף אותך,
ואני לא מזרחן, אני מזרחי, יעני יהודי אוריינטלי,
יעני אין לי כפרה ואין לי תקנה, לא בגלגול הזה,
אולי ביום בו יתגברו על פחד הגבהים שלושת מלוויך דורשי סוד החיים 
– גלגמש, שלמה וישוע (ישו מלך היהודים, ישו מלך היהודים) –
ויֵרדוּ מצמרת עץ החיים אל ארץ קץ הקצים,
ביום ההוא, שלא יבוא עוד לְעולם,
אקרע מעל פניי את המסכה
חסודת הפנים והנפש
ואהיה מה שאהיה,
מי שאהיה אהיה,
יהודי בלי יהודים,
ערבי בלי ערבים,
מזוודה ללא מולדת,
מולדת ללא מזוודה,
צייר ללא מלים,
משורר ללא צבעים,
קיר ללא ציור,
ציור ללא קיר.

תגובות
נושאים: מאמרים

9 תגובות

  1. שירה הגיב:

    נהניתי מאוד לקרוא וזה לא היה קל.

    אני חושבת שזה נכתב מתוך הרבה כאב ומתוך מודעות רחבה ועמוקה.

    למרות שזה כואב אהבתי להרגיש את עומק המודעות שלך!

  2. איתן הגיב:

    מרגש ,מצמרר ומכאיב.

  3. רם אפרת הגיב:

    טקסט מרתק ומרגש. הרבה מהמילים הדהדו גם בי בעקבות קריאת "ציור קיר".

    — קישור —

  4. עמיר הגיב:

    מחווה יפה לא רק לדרוויש, אלא גם ללורקה.

  5. מכלוף הגיב:

    כל הכבוד
    מזדהה עם כל מילה

  6. פנחש מוואי הגיב:

    אין מה לומר.
    כלומר יש הרבה.
    אבל בהרף המלים
    הנשמעות כמו הדף חוזר
    של מלקוש על אבן חברונית
    בסרט על הכיבוש של במאי
    שעלה לישראל קצת אחרי
    שהכיבוש התחיל
    כדי להבין להיכן נפל.

    ולהיכן הן נהדפו
    המלים
    להיכן הן נגוזו
    השיירים
    ומהן השיירים של
    האותיות
    ומה עושים עם
    הברות
    ריקות

    פורמליסטיקה של חיים
    נקראת אצל חלקכם
    ביקוש
    אצל חלקם כיבוש
    ואצל כולנו
    שיבוש

    ולא שאני לא מחרז
    כדי למצוא חן
    בעיני המתבונן
    אני קר מאונן
    את הכיבוש
    ולא גומר
    אבל היד
    כואבת

  7. אלי חמו הגיב:

    ציור ללא קיר/קאסידה למחמוד דרוויש
    גם בוידאו:
    — קישור —

  8. khhck הגיב:

    האם גם סבל אדם אחר מעניין אותך.האם גם סבל יהודי שהיה בגולה וסבל מידי המרציחם מעיין או רק פ ל ס ת ין הלללאה הו אכבר

  9. לולי הגיב:

    למגיב khhck
    הוא מדבר פה על ההזדהות הטבעית שלו עם הפלשתינים מתוך היותו מזרחי ומופלה בפני עצמו- גם אותו עוצרים אנשי הבטחון, כמ ואת הערבי, אבל הוא עצמו יכול להיות גם איש הבטחון שעוצר. זוהי מערכת של סתירות שהיריבות עם הערבים יוצרת מכיוון שהתרבות של המזרחים היא אותה תרבות ערבית שיש לאויבנו, וכך גם צבעם.

    שירה צריך לקרוא פעם אחת, לקרוא פעם שנייה ולחשוב. נראה שאתה קודם חשבת, ואז עיינת. האם קורא שירה אתה?

הגיבו ללולי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים