הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-13 ביולי, 2007 25 תגובות

את המחוות האחרונות של ראש הממשלה אהוד אולמרט כלפי סוריה, ובעיקר את הזמנתו של באשר אסד לביקור בכנסת, יש לפרש כצעד של ייאוש כדי למנוע מלחמה, ולא כחלק מאסטרטגיה ברורה החותרת לשלום באזור. זו איננה מדינאות, אלא פוליטיקה יחצ"נית, ואולמרט לוקה, כמו כל הפוליטיקאים שלנו, בפסימיזם עקר המדריך כל צעד בדרכו המדינית.

שר החוץ של ארה"ב לשעבר, הנרי קיסינג’ר, ביסס את כל גישתו המדינית על פסימיזם קיצוני. הוא חשב שהעולם צועד לאבדון וראה בארצו את המחסום האחרון בפני התפתחויות גלובליות הרות-אסון. הצעדים המדיניים הרצויים בעיניו היו כרוכים תמיד במבצעים צבאיים או מודיעיניים-חתרניים שתכליתם בלימה של תהליכים היסטוריים שעלולים לקעקע את ההגמוניה האמריקאית בזירה הבינלאומית. לכן יזם את ההפצצות הרצחניות בווייטנאם ובקמבודיה והפך בעיני רוב האנושות הנאורה פושע מלחמה. שותפתו הבעייתית עם הנשיא ריצ’ארד ניקסון נבעה מאותו מקור פסימי. ניקסון תיעב יהודים אבל כמו אנטישמיים רבים נטה להפריז בהערכת כוחם הכלכלי והפוליטי ולכן תמך באורח עקבי פחות או יותר במדיניות הישראלית. קיסינג’ר החל את דרכו כתומך נלהב במפלגה הדמוקרטית ובעיקר בג’ון קנדי, אבל מאוחר יותר הפך לאחד מעמודי התווך במשטרו של ניקסון הרפובליקאי. השילוב בין היד החזקה כלפי דרום-מזרח אסיה, הרצחנות האקטיביסטית באמריקה הלטינית שהגיעה לשיאה בהשתתפות הפעילה של השניים ברצח הנשיא הנבחר של צ’ילה סאלבדור איינדה בספטמבר 1973, התמיכה האיתנה בישראל והניסיון המוצלח להפריד בין סין העממית לבין ברית-המועצות אִפיינו את תקופת נשיאותו של ניקסון, עד להדחתו בשנת 1974. קיסינג’ר היה מעריץ מושבע של המדינאי האוסטרי הנסיך קלמנס ונצל פון מטרניך (1773–1858), שגם הוא היה מונע על ידי פסימיזם ואיבה כלפי התהליכים המדיניים והחברתיים שחלחלו מהמאה ה-18 למאה ה-19. את מדיניות המניעה והבלימה שלו (Containment) למד גם ממטרניך, שהקדיש את רוב שנותיו כמדינאי למאבק נגד המהפכה הצרפתית והשפעותיה מרחיקות-הלכת באירופה באמצעות מסעי הכיבושים של נפוליאון. כל יום שעובר בלי נסיגה מדינית ואסון צבאי לארה"ב נחשב בעיני קיסינג’ר לרווח נקי; כך בדיוק ראה מטרניך את סדר העולם השמרני עליו הגן בכישרון רב כל ימיו.


מבקריו הרבים של קיסינג’ר, בעיקר באירופה ובחוגים ליברליים מסוימים בארה"ב, ראו בו איש דמים שמסכת מעשיו הרעים לא הגיעה לבית הדין הבינלאומי בהאג רק משום שהוא ייצג את המעצמה המובילה בעולם. לעומתו, פושעי המלחמה הסרביים, כולל הנשיא המודח סלובודן מילוסביץ’, היו סתם דגי רקק. אבל איש לא הטיל ספק בכישוריו של האיש. הפסימיזם שלו לא היה הלוך-רוח, אלא אידיאולוגיה שלמה שאת מסקנותיה הוא שינן לעצמו באורח עקבי ופעל לאורן במשך שנים ארוכות. בארץ שרר פולחן אישיות של קיסינג’ר. למרבה האירוניה, רק הימין הקיצוני שנא אותו כיוון שתמיכתו בישראל נבעה מאינטרסים אמריקאיים כביכול. כאשר אילץ את ישראל לנסיגות קלות, בעקבות מלחמת יום כיפור, הפגינו המטורפים שלנו נגדו וקראו לו אפילו "יהודון" (Jew Boy ). רק מעטים בחנו ברצינות את הטענות נגדו, כאילו סייע למצרים ליזום את המלחמה נגד ישראל באוקטובר 1973 כדי לקעקע את מדיניות הסירוב של גולדה מאיר ולמסד את צירופה של מצרים לאורביט האמריקאי אחרי שאנואר סאדאת גירש את היועצים הסובייטים מארצו בשנת 1972. אפילו חוקרים נון-קונפורמיסטים חוששים לגעת בפרשה הזאת שמא ינותקו ממקורות השפע של האקדמיה האמריקאית. גם אם קיסינג’ר היה אחד מאדריכלי המלחמה ב-73′ זה לא משנה את שתי העובדות המשמעותיות ביותר אודותיו: הוא ידיד אמת של המדיניות הישראלית, אולי בהסתייגויות מסוימות; הוא אחראי למעשי חתרנות, לרצח חפים מפשע ולהפצצות שעלו בחיי אזרחים תמימים בכל רחבי העולם. הפסימיזם שלו הוא עקבי ואינטליגנטי, אבל גם שׂטני ורצחני.


הממסד הישראלי בשנת 2007 לוקה בראיית עולם קיסינג’רית קיצונית, אולי יותר מקיסינג’ר עצמו. הפסימיזם של היום הוא מוחלט: בישראל גוברת ההבנה, גם בקרב האזרחים וגם אצל הקברניטים, שלא ניתן להכריע את העולם הערבי והמוסלמי בדרך צבאית קונבנציונאלית. מאז אסון אוקטובר 1973 ועד הכישלון במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, הבינו בארץ שמבצעים צבאיים ראוותניים יכולים לגרום סיפוק נפשי חולף ואורגיה של כתבות מתלהמות בתקשורת המיליטריסטית, אבל לא לפתור את הבעיות הקיומיות שלנו באזור הקשה הזה. מלחמת ששת הימים יצרה אשליות משיחיות ומשיחיסטיות וכך גם מבצע אנטבה ב-1976, שהיה מבריק מבחינה טקטית אבל זניח מבחינה אסטרטגית. שורה ארוכה של פאשלות שהיו בלתי נמנעות יצרו פסימיזם משתק, להבדיל מפסימיזם יוצר, בתרבות הפוליטית שלנו. בעצם, כל הכישלונות, החל ממבצע הגלשן של אנשי ג’יבריל (1987), דרך המנהרות והחטיפות, הצלפים במחסומים וההתנגדות היעילה בגבול הצפון הבהירו לנו, שהנחת היסוד הגזענית הרווחת כאן היא מוטעית ומזיקה. התיאוריה על "העליונות האנושית" שלנו לעומת האויב תמיד טעתה בכך שהיא תרגמה שלבים שונים בהתפתחות הטכנולוגית לאמונה מיסטית, חשאית למחצה, בגנים העדיפים של היהודים לעומת הערבים. הטימטום הגזעני הזה חילחל עמוק לתת-התודעה הקולקטיבית של הישראלים. מי שהקדיש את חייו למאבק נגד האשליה המתעתעת והחמורה הזאת זכה בעיקר לקיתונות של שנאה וכעס מהממסד ומהציבור גם יחד.


אבל בשנים האחרונות מתמסמסת בהדרגה האמונה בעליונות האדם הישראלי לעומת האדם הערבי, בעיקר בהיבט הצבאי אבל גם בכל הכרוך בנכונות להקרבה למען האומה. המתאבדים, האינתיפאדות, היכולת הערבית להפגין גבורה ונחישות בכל קרב יצרו ריאקציה כפולה בדעת הקהל שלנו: יש יותר כבוד לערבים ובעת ובעונה אחת גם יותר שנאה, שנובעת בחלקה הגדול מפחד ומחשש מפני הבאות. התגובות הגזעניות כלפי הערבים נגועות בהכללות קלאסיות אבל המוטיבציה להציג אותם כנחותים נעלמה כמעט לגמרי. הדמוניזציה כיום נוטה לכיוון הפוך: הערבים הם חזקים, רצחניים, מסוגלים לכל דבר, ולעולם לא נוכל להפיס את דעתם ולהגיע איתם לשלום. מכאן נובעת זניחת האמון בשלום בעיקר במרכז הפוליטי הישראלי. דווקא התחושה שעשינו לפלסטינים עוול היסטורי אדיר וסילקנו אותם מאדמתם והרסנו את עריהם וכפריהם בשנת 1948 גרמה לרבים לראות את הסכסוך מבעד לעדשות פסימיות (ההיסטוריון בני מוריס הוא הדוגמה המובהקת להלוך הרוח הזה, שהפך אצלו להשקפת עולם מבוססת). באליטות מקננים אלפי אינטלקטואלים שחושבים בסתר לבם שהפלסטינים הם הצד הצודק בסכסוך ודווקא משום כך אינם מאמינים באפשרות שהם ישלימו עם קיומה של ישראל. היוניות הפסימית לשעבר (שנבעה מאובדן האמון בעליונות האדם הישראלי) הפכה בהדרגה, מאותן סיבות עצמן, לנציות פסימית.


לכן שרויות החברה הישראלית והפוליטיקה הישראלית במלכוד כפול: הממסד איננו מסוגל לקבל החלטות, אין לו אמון בשלום וגם לא יכולת להתמודד עם תוצאות המלחמות הבלתי נמנעות שהיו ושיהיו והכלכלה הניאו-ליברלית היא מכשול בפני גיוס עממי והתייצבות איתנה במלחמות ואיננה מספקת הגנה פיזית ופסיכולוגית לאזרחים באזורי הספר; ההנהגה איננה יכולה לגייס את העם לקבלת החלטות מדיניות קשות הכרוכות בוויתורים הכרחיים כדי להשיג רגיעה ממושכת בחזית הפלסטינית, הלבנונית והסורית. במצב הדברים הזה של לא לבלוע ולא להקיא, לא להתקדם ולא ולסגת, לא ללכת לתנופה מדינית גדולה אבל גם להשתדל שלא להסתבך במלחמות מיותרות, נאלץ ראש הממשלה אהוד אולמרט לתמרן בין נתונים שהוא מסרב להכיר בעצם קיומם. הוא איש פיקח אבל נעדר נתונים בסיסיים כדי להצליח בתפקידו הבלתי אפשרי. מדינאות גדולה, דמיון יוצר והשפעה מאגית על הציבור הם תנאים הכרחיים להצלחה. אולמרט? פשוט אין לו את זה.


אז נשארנו עם פסימיזם מסוכן ועקר, כאשר בארסנל שלנו מסתתר רק נשק ההרתעה הגרעיני. ייתכן שהצלחתו של אדריכל דימונה שמעון פרס להיבחר לנשיא דווקא בעת הזאת היא פועל יוצא מהמוניטין שלו כאחראי הראשי לקיומו של נשק גרעיני בישראל, לפחות על פי הדיווחים העקביים בתקשורת הבינלאומית. בחודשים הקרובים, אולי בשנים הקרובות (כך חושבים המטורפים שחדלו להאמין ב"עליונות האנושית" הגזענית) יש לנו נשק בלעדי להשמדה המונית, וזו נחמתם.

תגובות
נושאים: מאמרים

25 תגובות

  1. ערן הגיב:

    חיים,
    אתה כותב: "באליטות מקננים אלפי אינטלקטואלים שחושבים בסתר לבם שהפלסטינים הם הצד הצודק בסכסוך ודווקא משום כך אינם מאמינים באפשרות שהם ישלימו עם קיומה של ישראל".
    על-מנת לשלול את האפשרות שהפלסטינים ישלימו עם קיומה של מדינת-ישראל אין צורך לחשוב בגלוי או בסתר שהם הצד הצודק. אפשר אפילו לחשוב שנעשה להם עוול נורא, ובגללו הם לא ישלימו (בשלב זה לפחות) עם קיומה של מדינת-ישראל, וגם זה מחייב להגיע למסקנה שהם הצד הצודק. האם יש בכלל "צד צודק"? מה קרה לרעיון (היפה) של הנרטיב הציוני מול הנרטיב הפלסטיני?

  2. דניאל הגיב:

    קודם-כל, שמח מאד לראות בשובך – חסרת לי בשבוע שעבר.

    כעת – לצפות מאולמרט למדינאות, זה דבר מופרך, כמעט כמו לצפות ממנו לאידיאולוגיה. כל מה שיש לו, הוא דיבורים – ועסקאות נדל"ן.

    בדיוק משום-כך, הציבור הישראלי שונא אותו כל-כך ויצביע למענו, בהמוניו, ברגע שיעשה קאמבק (בכל מקום אחר, זה נחשב לסתירה מטורפת; כאן, זוהי המציאות – פשוט, יגידו "אבל, זהו אולמרט החדש!! הוא השתנה!!").

    אני מסכים איתך לחלוטין, כמובן, באשר לרוצח-העמים קיסינג’ר – האיש היה מפלצת שאין כדוגמתה. יחד עם זאת, לא הייתי מגדיר בשום-פנים-ואופן, את המרצח מילושביץ’ – בתור דג-רקק…

    נשאלת רק השאלה: כיצד, לעזאזל, יכולים אנו בשמאל לגבור, על הפסימיזם שבתוכנו??

  3. ישעשגש הגיב:

    ניתוח מעולה, תודה.

  4. יהויכין הגיב:

    "באליטות מקננים אלפי אינטלקטואלים" – הלוואי וזה היה נכון. אבל זאת ראיה מאד אופטימיסטית.

    ומעבר לזאת, לומר שקיסינג’ר וניקסון הם אלה שהפרידו בין סין העממית לבין ברית המועצות, זוהי אמירה נכונה עובדתית אבל גם מנותקת מן המציאות מכל בחינה אחרת.
    באותה מידה ניתן לומר שהפלסטינים הם טרוריסטים – עובדתית זה נכון, אבל…

  5. חיים ברעם הגיב:

    ליהויכין,
    באשר לאינטלקטואלים, אני לא נוהג לזלזל בבני אדם גם אם אינם חושבים כמוני.
    אשר להערה בדבר קיסינג’ר וניקסון, פשוט לא הבנתי אותה. אם היא נכונה עובדתית (קשה מאוד לחלוק על עובדות שהתרחשו) אז מאיזו מציאות היא מנותקת? אתה יכול לומר את הדברים האלה על כל איזכור היסטורי, אבל אין טעם לעסוק באקטואליה בלי פרספקטיבה היסטורית כלשהי.

  6. ערן הגיב:

    תיקון
    "וגם זה מחייב להגיע למסקנה שהם הצד הצודק" – צריך היה להיות "וגם זה לא מחייב…"

  7. גדעון, דוגמה לפרסום בחיפוש הגיב:

    כאשר אני מחפש באתר הגדה עם המילה "ברעם", מקבל מודעות הבאות:

    HUGE Media – פרסום קירות
    שלטי ענק ע"ג קירות,פיגומים ובניינים
    בכל הארץ. הפקות דפוס Large Format.
    — קישור —

    רוצה לגור ב ברעם?
    הפרוייקטים המובילים ב ברעם!
    בית החלומות שלכם במרחק נגיעה מכאן
    — קישור —

    פשוט… אין מילים! מדובר בפרסומת להתיישבות יהודית על אדמות הכפר הערבי בירעם, ועוד ב"גדה השמאלית"

  8. ושוב תודה לחיים, וגם הצעה הגיב:

    מדוע לא תוסיף קישורים בדף שלך בוויקפדיה למאמרים התפרסמים באתר?

    — קישור —

  9. ע"ש הגיב:

    לקיסינג’ר היה חלק במלחמת יום הכיפורים?
    זה נראה לי הזוי ומתאים לכל מיני מאמינים בקונספירציות למיניהן.
    היתי רוצה לשמוע על כך יותר מחיים ברעם.
    תודה

  10. נתן. הגיב:

    העוול הגדול מבחינת הערבים הוא קיומה של מדינת ישראל, ולכן גם ברור ששום דבר מלבד חיסולה של מדינת ישראל לא יוכל לתקן את העוול הזה בעיניהם.

    אין ספק שמדובר במסקנה פסימית,אבל לפחות ריאלית ואמיתית ולכן היא עדיפה על גישה אופטימית ושיקרית.

  11. שאלונת הגיב:

    למה היה כל כך חשוב לכם, ברשימתו של שרון (למעלה), להביא את הסמל של קישור, אך ללא הקישור עצמו? לא היה שם ולו קישור ממשי יחיד.

    מה זה, בדיחה? ניסיון לעורר תוקפנות נירגנת או לעגנות כנגד כותב שכל עוונו הוא שהוא משקיע, וגם טורח להביא מראי מקום ולציין דברים בשם אומרם?

  12. נדיה הגיב:

    נכון, מיכאל. ושמואל אמיר כבר מתח כבר כאן ביקורת על כך שבמצע של מר"צ יש סעיף של "שמירה על יתרון/כוח ישראל" (ציטוט חופשי), בעוד הוא חושב שאין מקום לסעיף כזה במפלגה סוציאל-דמוקרטית, ובמפלגה סוציאליסטית אף היה נכתב בגלוי "פעולה להפחתת יתרון/כוח ישראל".

  13. יהודי הגיב:

    ניסיון פתטי מצד מיכאל שרון להראות את היתרון לכאורה של הפלסטינים על היהודים ישראלים.
    גם אין קישורים, וגם אם ייתן, ניתן לדעת כי הכל מחקרים מוטים מלכתחילה המכילים סילופים וחצאי אמיתות.

    בינתיים הנתונים האמיתיים של הבנק העולמי וחברות דירוג האשראי מראות בדיוק את ההיפך.

  14. מקס אפלבאום הגיב:

    למגיב מעליי : אחינו צא מזה , אנחנו עם נכשל ומדינה נכשלת עקב הציונות – אתה בהחלט צודק . אני עומד לסגור את הבאסטה ולהחזיר את המפתח לפלסטינאים אשר הרבה יותר : ציטוט ( עולים בהרבה עלינו במובנים חשובים (או לפחות, כך זה נראה לעיתים קרובות), ואין זאת גזענות. זו עובדה. מבחינה תרבותית, מבחינת יושר, מבחינת הגינות, מבחינת מיומנות מקצועית. קיימים ממצאים מחקריים המצביעים על כך שאנו, הישראלים, נמוכים בממוצע ובשיעור ניכר ביכולת חלוקת הקשב מבני דודינו הערבים ) .

    תגיד אתה באמת מבין מה אתה כותב , אתה הזוי חבר . באמת ישבידך ממצאים הממחישים זאת ? אם כן אזי כל האומה צריכה לדעת מזה , פרסם אותם בראש חוצות . ואם אתה סתם כותב נתונים אזי אין ליממש מה להגיד פרט לעובדה שאתה דומה למכונות תעמולה שאני מכיר ממקומות אחרים : ברית המועצות לשעבר , הרשות הפלסטינית והתעמולה הערבית .

    יום טוב !

  15. מיכאל שרון: היעדר היתרון הישראלי – נתונים הגיב:

    תמיכה בדברים שכאן יש במאמר הבא:
    — קישור —

    מתוך המאמר:

    הפלשתינאים עולים בהרבה עלינו במובנים חשובים (או לפחות, כך זה נראה לעיתים קרובות), ואין זאת גזענות. זו עובדה. מבחינה תרבותית, מבחינת יושר, מבחינת הגינות, מבחינת מיומנות מקצועית. קיימים ממצאים מחקריים המצביעים על כך שאנו, הישראלים, נמוכים בממוצע ובשיעור ניכר ביכולת חלוקת הקשב מבני דודינו הערבים (עד כמה שקשה לך, הקורא זאת כרגע, לקבל זאת ולראות זאת כמציאות, עקב הגזענות הכבדה בה רוויה תרבותנו, הגזענות הצפידה, המושרשת, שהטמעת במעמקי מוחך ובמערכיך הרגשיים, גם אם אתה נוקט במודע ועל פני השטח ברטוריקה ליברלית).

    הפלשתינאים גבוהים היהודי ישראל ביכולת חלוקת קשב. ראה החל מהפיסקה ה-4 בכתבה)
    — קישור —

    האמת מאחורי הרהב: דרוג ישראל העולמי כמדינה כושלת
    — קישור —

    ומי במקומותינו ידע דברים לאשורם – אולי מהטעם הזה, התוצר הישראלי לנפש, 19 אלף דולר לשנה, נופל מזה של יוון, והוא מגיע ל-60% עד חצי מהתוצר לנפש של מדינות המערב, וזאת חרף סיוע חוץ רב שישראל מקבלת, כספי המגבית, הבונדס, השקעות זרות, בעיקר בנדל"ן לאחרונה, וערבויות ענק של הממשל האמריקני למלוות בשווקי חוץ (נכון, כולנו חרף הערכים המספריים הגלובליים והפשוטים הללו אודות הכלכלה הלאומית, חשופים לרהב הרב במדיה אודות הצלחות כלכליות נוסקות). ב-31 השנים, 1973-2004 "צמח" התוצר הלאומי הישראלי בשיעור שנתי ממוצע נמוך של 1.5% (על פי מחקר מקיף של ד"ר דן בן דוד, בנק ישראל)

    התוואים הכלכליים-חברתיים של מדינת ישראל

    — קישור —

    וכך ישראל הלכה וצברה פיגור מצטבר יחסית למדינות רבות באירופה ודרום מזרח אסיה. ב-4 השנים האחרונות זרם למשק הישראלי אשראי רב כתוצאה מהלוואות חוץ בתנאים נוחים, וזאת עקב ערבויות שהיציב הממשל האמריקני למלוות ישראליות בשווקי חוץ – וזה בעיקרו פשר ה"צמיחה" בשיעור שנתי של 5% שמרבים להשתבח בה. הון עתק זורם לישראל גם משום שהיא הפכה לגן עדן בינלאומי להלבנות הון פשע.

    — קישור —
    — קישור —

    המשתנים המשמעותיים ביותר המסבירים את המעבר לתקופות של צמיחה מתמשכת הם משתנים חיצוניים שעליהם אין לקובעי המדיניות השפעה ישירה דרך המדיניות הכלכלית
    — קישור —

    אולי זאת גם הסיבה שמאז אוקטובר 1973 (ולמעשה מאז עיצומה של מלחמת ההתשה ב-69-70 על גדות תעלת סואץ, בקרב "כרמה" בירדן ב-1968, ועוד) ישראל מפסידה, פחות או יותר, במערכותיה הצבאיות כנגד כוחות הנופלים ממנה באיכות החימוש וגם בכמות כוח האדם, תהליך שהיגיע לשיא חדש במלחמת לבנון השנייה ביולי-אוגוסט 2006.

  16. חיים ברעם הגיב:

    הדיון הזה הידרדר לתהומות, לצערי העמוק. הטיעון שלי היה פשוט: הגזענות בישראל הפכה את פניה. היא לא מלגלגת עתה על הפחדנות כביכול של הערבים, אלא רואה בהם אויב נורא שאין לפייסו בשום מחיר.
    כמובן שאיש בשמאל לא טוען שיש לערבים יתרון גנטי כלשהו עלינו, וגם לא את הטענה ההפוכה. הכל תלוי בהקשרים, במצב החברתי, הכלכלי, המדיני והגלובלי. הדברים האלה הם מובנים מאליהם לכולנו, והבסיס לכל השקפה שמאלית היא שוויון בין כל בני האדם.

  17. לחיים הגיב:

    זה בסדר, לא רק הדיון הזה על הקרשים.

    זה המצב בכל הדיונים באתר כרגע, חוששני!!

  18. שירה הגיב:

    גם הטענה על הפחדנות וגם על הרצחניות הם סטריאוטיפים של מי שלא מכיר ולא רוצה להכיר את האחר. אין לטענות שום בסיס חוץ מהבסיס של יצירת מיתוס.
    בסה"כ מדובר בעם מובס שמנסה להתמודד עם התבוסה, תחת לחצי כיבוש מאוד חזקים ובמצב שהתקשורת הישראלית והעולמית מכסה על כל מה שבאמת קורה.
    מדובר באנשים שלאט לאט מפנימים את הדיכוי ומחזירים אותו או החוצה באמצעות אינתיפאדה או עכשיו, כלפי עצמם.
    המערב מתאפיין בשטחיות שבעיני היא ממש מפליאה, בעיקר כשמדובר באנשים פחות או יותר מלומדים. אבל שוב אני מגלה שהאוניברסיטה היא כלי לקבלת סטטוס ולא לקבלת שכל וטוהר לבב ושמטרניך אולי בכל זאת צדק ושלא צריך לתת את הכוח "להמונים"…

  19. מיכאל לשירה: האנומליה הגיב:

    שירה – זה לא המערב שהינו שיטחי. זאת ישראל. הניתוחים השונים חלים לגבי המערב. יש ביקורת, אך אין אנומליה, המערב הוא נורמאלי, האינסטינקטים האנושיים נורמליים, אף אצל מנהלי חברות רבים, מושא לביקורת רדיקלית נוקבת, יקדמו אותך על חריצות וכשרון, ולא יכנסו לך בנברנות ישראלית מחליאה לישבן. הגישה תהיה עניינית, ספורטיבית ונימרצת ולא דביקה ומרושעת, ומחפשת פגמים, ומחפשת השפלה ופריעה.

    בישראל קיימת אנומליה, שאיני יודע בדיוק מה מקורה, תגובות חלק גדול מהאנשים כאן אינן נורמליות, קיימת אכזריות עודפת, שאינה כרוכה בשום אינטרס ברור – אנשים יעדיפו לתפעל טריקים של נוכלות וקומבינות אף אם ירויחו 5 שקל, הרבה יותר מאשר תפעול בדרך ישרה בה ירויחו 10 – כפול מזה. אין להפעיל כאן מודלים של מיקסום תועלת אובייקטיבית, אלא אם תכניסי כאן כמימד את הערך הביזרי של תפעול רשע לשם רשע. אנשים מחו"ל אומרים לי, איננו מבינים את פשר הדבר, אחד מאותם דברים. הניתוח על מלחמת מעמדות, גלובליזצייה וכד’ רלוונטי לכל מקום אחר פרט לישראל. כשאת מנסה לחנות ולנסוע רוורס, זה שמאחרייך יקרב מכוניתו אלייך למנוע ממך את הדבר, ויצחק בפנייך צחוק אכזרי. בסרטים המערביים מראים אנשים מערביים. אנו, רבים מאיתנו שונים מהם. ניתן להבין זאת אולי במונחים תאולוגיים-פסיכולוגיים – נטייה נוורוטית קשה המתבטאת במיני אידאולוגיה לא מודעת לעצמה של מעין שטניזם לאטנטי. את ישראל ניתן להבין בניתוח פסיכו-אנטרופולוגי יותר מאשר בניתוח מרקסיסטי או כלכלי. קיימות בעמנו תצורות סאוב עתיקות.

  20. למכאל. הגיב:

    אשכולית היא הרבה פחות עגולה מלימון.

  21. מיכאל: חלוקת קשב ב’ הגיב:

    הבדלים בין מנת משכל לבין חלוקת קשב
    מיכאל שרון

    גם ל-IQ (מנת משכל) יש חשיבות, אך בצרוף לחלוקת קשב.

    IQ קובע מהירות השתלטות על מידע, ומהירות מניפולציות בנתונים. ויכולת הפשטה מסויימת. חסרונו של ה-IQ שאין הוא ערובה ליכולת לתת פתרונות חדשים. ואין הוא קשור ליכולת להתמודד עם מצבים משתנים במהירות. ואין הוא קשור ליכולת לגבש תמונת מצב טובה בשדה נתונים מורכב.

    על מנת להבהיר זאת, אומר כי היכולת הנמדדת ב-IQ מתבססת על מניפולציות מהירות במידע המאוכסן כבר במוחך, מסתמכת על רוטינות המוכרות לך, אך אין היא ערובה ליכולת לייצר מימדים חדשים.

    כדוגמא המסברת את האוזן, במבחן IQ לילדים למשל, שואלים אותך "מצא את היוצא דופן" ומציגים תמונות אשכולית, תפוז לימון ואפרסק. התשובה שמצפים ממך היא "אפרסק" שכן האחרים הם פרי הדר. אבל רגע, חכה, למה דווקא הבסיס להשוואה (המימד שאתה מפעיל בשיפוט) חייב להיות סוג הפרי? מה למשל עם מימד אחר, זה של קונטור (מתאר)? ואז דווקא האשכולית היא היוצאת דופן, שכן היא אליפטית, ואילו השאר הם עגולים פחות או יותר.

    ויכולים להיות מימדים רבים נוספים שאתה יכול ליישם כאן בשיפוט כגון צבע הפרי, או אפילו המרקם, ואז לאפרסק יש מרקם מאד שונה מהשאר. כך למשל, מול "תפוח, ענב, אשכולית ואפרסק" הגבוה ב-IQ יהסס יותר, וזמן תגובתו יתארך, שכן אין פה מימד מאד בולט להשוואה – ויתרונו של בעל ה-IQ הגבוה הוא שהוא מזהה מימד קולע ובולט במהירות. כאן, בעל ה-IQ הגבוה, דעתו לא אמורה להיות מוסחת מגורמים כגון גודל, והוא ייטה לחפש מעבר לגורמים קונקרטיים מימד מופשט כלשהו. כך, הנטייה הטיבעית אצל אנשים היא לאמר "עינב" בגלל ההבדל הבולט בגודל, אך בעל ה-IQ הגבוה יחשוב שיש כאן איזה מילכוד, הדבר לא יראה לו מהותי. כאן, אם תסתכל על המימד של צורה, האשכולית היא היוצאת דופן (אליפסה לעומת עיגולים) ואם על המרקם, האפרסק הוא היוצא דופן.

    אין שום משמעות לכשעצמה למושג "יוצא דופן" ואין שום משמעות להשוואה, ואין פתרון יחיד. שכן בחיים, דרישות המצב קובעות מהו המימד הרלוונטי. אם את (סליחה, מאצ’ו שכמותך…) מותקפת ויש לידך רק שולחן ועליו פירות, תבחרי באשכולית (בגלל המסה והמשקל) להמם לשניה ממרחק של 3 מטר את האנס המתקרב על ידי זריקת החפץ בפניו. מאידך, מרקם הפרי יהיה חשוב לך אם רצונך לעשות צילום מרשים ברזולוציה גבוהה, ואז, יהיה אפקט מדהים יותר לאפרסק, מאשר לתפוח. וכך הלאה.

    אנשים הם יצורים הפותרים בעיות, תוך זיהוי מימדים חדשים ובניית פתרונות התפורים לדרישות המצב, תכופות בזמן אמת ובמציאות משתנה במהירות. ותכופות במצבי עומס מידע (כגון טייס קרב). בעל ה-IQ הגבוה נכשל בכל אלה, ותכופות הוא עקר ביכולתו להנביע פתרונות חדשים למצבים מורכבים. והוא עקר גם במחקר ופיתוח, שכן הוא ינעל על קו אחד שגיבש. ואין הוא יכול לקחת בחשבון בו זמנית הן את הקו אותו גיבש, וגם קו נוסף בכיוון אחר לגמרי, וליצור מהם מבנה חדש (אינטגרציה). ולכן הוא יגיד על כל סתירה לקונספצייה שלו המוצגת על ידי תלמיד מחקר מבריק, שהיא "בלתי רלוונטית". או לחילופין, עקב עקרותו הוא, ומאידך, מהירותו המחשבתית, הוא יזדקק לרעיונותיהם של תלמידי מחקר בעלי יכולת גבוהה לחלוקת קשב, וברגע שמציגים לו תחילת רעיון או כמה קווים בנושא, הוא יוכל לעיתים להשתלט בעצמו על כל המידע. ולכן, הוא ייטה לקחת לעצמו רעיונות, אך להזיז את תלמיד המחקר המבריק הצידה.

    ישראל נמצאת על סף אסון בתחום משאבי אנוש, שכן שנים קידמו כאן לפי ה-IQ.

    כפי שכבר כתבתי, הטובים ביותר בתחומם, ניזקקים, לפי מחקר שנערך בארה"ב בסוף שנות ה-‏70, למינימום מסויים של IQ בשביל להיות אפקטיביים. גודל זה הוא 135 IQ (ולא 130 IQ כפי שכתבתי, על מנת שלא להבהיל חלק מהקוראים, יסלח לי אלוהי המדע). לא דרוש יותר. פולחן אנשי ה-‏200 IQ קידם לצמרת הרבה אנשים לא יוצלחים שדיכאו את המבריקים מהם, למשל בעלי ה-IQ של 150 נניח וחלוקת קשב גבוהה מאד ביחס לראשונים.

  22. מיכאל שרון: תשובה וחלוקת קשב א’ הגיב:

    מי שהוא שם מילים בפי. לא אמרתי "יתרון גינטי", אלא דיווחתי על ממצאים אמפיריים.
    זאת ממש כשם שתלמידים פלשתינאים נוצרים עולים בממוצע בחינות הבגרות על תלמידים ישראלים. איני כלל נכנס לסיבות לכך, שיכולות להיות תרבותיות, פסיכולוגיות ואחרות. כרגע זו התוצאה. טענה גזענית גורסת באופן מקדמי וא-פריורי שתוצאה כזאת תהיה קיימת תמיד ובהכרח גזעי, והדבר רחוק ממה שאני מציג כאן.

    הפלשתינאים גבוהים מיהודי ישראל ביכולת חלוקת קשב. ראה החל מהפיסקה ה-4 בכתבה הבאה

    — קישור —

    מחקר חלוצי בישראל אודות חלוקת קשב

    סקירת חוקר התרבות מר אלי אשד אודות הספר "חלוקת קשב"
    — קישור —

    __

    מספר נקודות מהמחקר שערכתי בכמה שלבים, בשנים 1980-1991 על 680 אנשים ביחידת מחקר קוגניטיבית-פיזיולוגית בביה"ח לווינשטיין, בית הספר לרפואה, אונ’ ת"א, בנושא של גבוהים ונמוכים בחלוקת קשב, ובאוריינטציות אישיות שגורות שלהם. תוצאות המחקר וניתוחיו מובאים בפרוט בספר "חלוקת קשב" (גומא – מדע ומחקר, הוצאת צ`ריקובר, 1996, 328 עמודים כולל ביבליוגרפיה נרחבת)

    באופן סכמטי, הראיתי במחקר אמפירי על 680 אנשים בנושא חלוקת קשב וכישורים מוחיים גבוהים מול נמוכים יותר, כי הגבוהים בחלוקת קשב, נוטים ליושר טבעי. ונוטים להשתית את הקריירה וההתקדמות שלהם על רעיונות טובים, ביצוע ענייני ואפקטיבי, ויצירתיות במעשי בנייה וקידום (כגון הצעות לשיפור תהליכי יצור במפעלי תעשייה).

    זאת בעוד הבינוניים ואף הנמוכים בחלוקת קשב (במידה שיש להם מעט כושר אירגון ותמרון) נוטים למקייאווליזם, נוכלויות, חיפוש דופי בזולת וכן סבוך תהליכים שלא לצורך והצבעה על קושיים מדומים למטרת האדרת משקלם ותגמוליהם; ואוריינטצייה קונפורמית של הסתמכות על חבורה ולא אוריינטצייה משימתית של קידום נושאים ענייני ויעיל.

    נהיה יותר ספציפיים: במחקרי אודות חלוקת קשב, נמצא שאקטיבציה נמוכה יותר של האונה הפרונטלית – המבנה המוחי המאוחר והמשוכלל ביותר בהתפתחות החיים (אקטיבציה נמוכה של האונה הפרונטלית או הקדם-פרונטלית, משתקפת למשל בירידת סף תדר ההבהוב בו נקודה מהבהבת נתפסת כיציבה CFF – Critical Flicker Frequency) מביאה לירידה ביכולת ההתמודדות עם תפקידים מורכבים, וירידה ביכול האינטגרציה והסינטזה של מספר רכיבים למבנה לכיד.

    הדבר משתקף למשל בדירוג נמוך יותר של טיב ביצוע עובדי תעשייה מצד הממונים (כמות תפוקה, הצעות ויוזמות לשיפור תהליכי יצור, שביעות רצון הממונה מביצוע בתפקיד מורכב, וכד`). בלי להכנס במפורט לתוצאות המחקר הזה, החלוצי בממצאיו בעולם אודות סגנון קוגניטיבי זה של יכולת ביצוע תפקידים מורכבים ובו זמניים, אציין כי אנשים אצלם רמת האקטיבציה של האונה הפרונטלית נמוכה יחסית, ויכולתם לביצוע תפקידים מורכבים נמוכה, נוטים יותר מבעלי האקטיבציה הפרונטלית הגבוהה לתצורות ההתמודדות הבאות:

    1) מקיאווליזם כלפי הזולת, על מנת להשיג יתרונות שאין ביכולתם להשיגם בביצוע מורכב.

    2) ערור תחושת חרדה אצל הזולת והטלת דופי בו.

    3) הם נוטים יותר להשיב בחיוב על פריטים בשאלון שבניתי (SMOS ) מסוג: אם לראות את הדברים באופן מפוקח, אז לפעמים -בשביל לקבל יותר הערכה – כדאי דווקא לסבך את הדברים או להצביע על קשיים. או: לעיתים, דווקא גילוי חולשותיהם של אחרים יכול להביא ליתר הערכה כלפי.

    4) למרות גילויי רהב (אני נוטה לעשות כל דבר בצורה מעולה ומיוחדת; אני נדיב יותר מרוב האנשים) הערכתם העצמית הינה נמוכה באופן מובהק ונמוך בהרבה מזה של בעלי היכולת הגבוהה לחלוקת קשב (בעלי האקטיבציה הפרונטלית הגבוהה) : "תכופות אני מרגיש חסר ערך (שאין בי כלום, שאני לא "שווה" כלום)" – תחושה הזרה לבעלי האקטיבציה הפרונטלית הגבוהה, שחרף צניעותם הקיומית , מדרגים באופן גבוה מאד את הפריט "אני מיוחד ובעל איכות גבוהה יותר מאחרים (אני "סוג א"` יותר מאחרים)".

    5) גישת הנמוכים בחלוקת קשב למצבי היום יום היא גישת משחק סך- 0 : "בעצם החיים הם ג`ונגל בו כל אחד מנסה לחטוף כמה שיותר".

  23. לנין לשירה הגיב:

    מה זה הגיבוב המדהים של דעות קדומות בורגניות?
    בקשר לפלשתינים- כמו שמה שאת מצטטת זה סטראוטיפ, גם מה שאת אומרת זו סתם הכללה חסרת כל בסיס ומנותקת מכל ניתוח סוציולוגי רציני.
    "המערב מתאפיין בשטחיות שבעיני היא ממש מפליאה, בעיקר כשמדובר באנשים פחות או יותר מלומדים"???
    שוב את מראה שאין לך הרבה מושג על מה את מדברת כששוב את מנתקת את דבריך מהקשרם הסוציולוגי, קרי מהניתוח המעמדי.
    מה הקשר בין הפקולטות הבורגניות וכח להמונים?

    אנשי שמאל לא מרקסיסטים (אם אפשר לקרוא ללא מרקסיסטים אנשי שמאל) מתחלקים לשני סוגים-
    סוג אחד והנפוץ ביותר, ביחס של 1 ל-100, הוא הסוג של אנשי מר"צ-עבודה (או לייבור,דמוקרטים וכו’ וכו’), אנשים שאומרים "כן שמעתי על המרקסיזם, קראתי, אבל זה אוטופיה, זה נגד טבע האדם…".
    אנשים אלו הם כמובן לא אנשים ש"בחרו בצורה רציונלית את ההשקפה הפוליטית שתעשה הכי טוב", אלא בסך הכל מייצגים את האינטרסים של הזעיר-בורגנות,מעמד הביניים לפעמים או אפילו חלקים של הבורגנות, שבתנאים הסטוריים מסויימים הם יותר "שמאליים" לעומת שאר הבורגנות.
    הסוג השני הוא הסוג שבאמת יכול להכיר במרקסיזם אבל הוא עדיין לא שמע עליו או שמע גרסאות וולגריות שלו, וסוג זה כאמור הוא נדיר ביותר.
    את מן הסתם שייכת לסוג הראשון וככזאת אין להתפלא (אין להתפלא גם בקשר לסוג השני) שאת לא מבינה על מה את מדברת ושופכת בליל מדהים של בילבולי שכל ריאקציוניים.

  24. מיכאל למעיר: הבנת הנקרא… הגיב:

    הרי זה בדיוק מה שכתבתי. אשכולית היא אליפטית (מלשון אליפסה. אליפסה היא בעלת שני מרכזים), ואילו לימון מתקרב לצורת עיגול.

  25. שירה למיכאל הגיב:

    לישראל יש בעיה קשה והוא שהיא מנסה, ויותר מידי זמן, להציל את הגוף ולא את הנשמה. ישראל היא כלי קיבול ענק לגופות של יהודים, אבל במאמץ להציל את הגוף, מתעופפת לה הנשמה מכל אינסוף הפרצות בתוך הכלי קיבול הזה.
    צר לי על הישראלים.. אני לארואה בהם את הצד החזק אלא את החלש מאוד. קשה לשמור בפאתוס כזה על הגוף, שמירה הרמטית, חרדתית, חסרת משמעות ובמשך כ"כ הרבה זמן.
    הלוואי ויכולתי להסביר לישראלים שאין שום משמעות למדינה "יהודית" במצב שהיא היום, ששום לקחים לא נלמדו מהשואה, שאסור לשמר את הגוף ולהרעיל את הנשמה.
    דווקא לפלסטינים המשימה קלה יותר. נשמתם חופשיה, למרות שגופם כבול, זה מצב מעולה להיות "ראוי לסבל" ולחפש משמעות. זה המצב הכי טוב בעולם להיות מאושר, באמת מאושר, והכי אנושי שאפשר.
    הכיבוש לא מעציב אותי יותר, כמו שאני משתוקקת לתת לפלסטינים את הכלים להתמודד עם הדיכוי הזה ומתוך האדמה הטרושה והשסועה, להוציא את הפרחים הכי ססגוניים והתבואה הכי בריאה.

הגיבו לדניאל

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים