הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 ביולי, 2007 20 תגובות

ב-1965 היתה לי "הזכות" המפוקפקת, יחד עם חברים אחרים שבחלקם הגדול רחוקים היום מהשמאל הרדיקלי, בהנהגתו של משה סנה, לפעול לפירוקה של מק"י, שעיקרו היה פילוג בין היהודים לערבים שבתוכה. הניסיון הזה כמעט והצליח, אבל רק "כמעט". עשרות קומוניסטים יהודים אמיצים ונחושים בהנהגתו של מאיר וילנר (משפחות וילנר, חינין, גוז’נסקי, בורשטיין, גונן ואחרים) מנעו מהניסיון לקרות. הם העדיפו שותפות יהודית-ערבית קומוניסטית על "אחדות לאומית" ואף על חברות אישית. עתה, אחרי שחזרתי למק"י, התחזקה הערכתי לחברים אלה ולכל מי שנלווה אליהם המקיימים זה עשרות שנים שותפות לא פשוטה בארץ הזאת, של מיעוט יהודי בצד רוב ערבי קומוניסטי. הערכה זו אינה מחייבת ואף אינה מאפשרת הסכמה גורפת תמיד, אולם מאפשרת ואף מחייבת חברות בין אלה הצועדים בשביל הצר עדיין, במדינה לאומנית וגזענית בה אנו חיים ופועלים.

מובאות מלנין באספקלריה ישראלית


באיחור אני מנסה להשתלב בוויכוח שהתעורר באתר "הגדה השמאלית" סביב מאמרה של תמר גוז’נסקי: "זה לא ויכוח בין מק"י לחד"ש, זה ויכוח רעיוני במק"י" (1.7.07) לבין מאמרו של שמואל אמיר: "לנין מבקר במק"י"; ומאמרו של ראובן קמינר: "איך להבין את הפוליטיקה של הזהויות" (9.7.07), שאליהם נלוו עשרות רבות של תגובות.


צידו האחד של הוויכוח, זה שבין תמר ושמואל, בא לידי ביטוי תמציתי במובאות של לנין המוצגות זו כנגד זו. תמר מציגה מובאה מ-1903 בה נאמר: "הסוציאל-דמוקרטיה כמפלגת הפרולטריון, מציגה כתפקידה החיובי העיקרי לא את הסיוע להגדרה העצמית של העמים והאומות, אלא של הפרולטריון בקרב כל לאום".


לעומת מובאה זו מ-1903, מביא שמואל מספר מובאות הבאות מתוך הניתוח הלניני את האימפריאליזם ואת מאבקן של הקולוניות כנגדו:


"מלחמות לאומיות נגד מעצמות אימפריאליסטיות אינן רק אפשריות, הן באופן בלתי נמנע פרוגרסיביות ומהפכניות".


"סוציאליסטים… חייבים בתמיכה נחושה באלמנטים היותר מהפכנים בתוך תנועות בורגניות-לאומיות למען שחרור לאומי", (המובאות מ-1916).


בימים בהם היתה ארץ-ישראל (פלסטין) קולוניה בריטית, ואף בשנים בהן היתה ישראל מדינה עצמאית לכאורה, מומשה בה אמירתו של לנין מ-1903, סוציאל-דמוקרטית וציונית כמובן. היתה התארגנות איגוד-מקצועית ראויה לשמה, ההסתדרות (שאחרי שנים היו גם הפועלים הערביים חברים בה); היתה בצידה התארגנות של מפעלים כלכליים "בחברת העובדים"; היתה תנועה קיבוצית משמעותית בהיקפה ובפעילותה; בצידה של ההסתדרות פעלה "קופת חולים" שכל חברי ההסתדרות היו חברים בה; היתה מערכת חינוך הסתדרותית שהקימה "בתי-חינוך" ברחבי הארץ; והיתה עיתונות יומית של המפלגות החברות בה ("דבר", "למרחב", "על המשמר" ו"קול העם"). אולם התארגנות זו של ציבור העובדים התמוטטה בהדרגה עד למלחמת הכיבוש של 1967 והתמוטטה כולה אחריה.


לעומת זאת לא קשה כלל להגיע למסקנה כי בישראל של 2007, לא רק בה ולא רק במועד הזה, המובאות של שמואל הן הנכונות והן המייצגות נכונה את המציאות בה אנו חיים. על הפרק, בראש סדר העדיפויות, ניצבת חתירה לקידומו של המאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הקולוניאלי ופיתוחה של ההתנגדות בחברה הישראלית לאימפריאליזם האמריקאי שכל ממשלות ישראל שירתוהו נאמנה.


על-כן צדקה מאוד תמר כאשר בתגובה שכתבה למאמרו של שמואל, השמיטה את המובאה של לנין מ-1903, והשאירה על כנו את הוויכוח המתנהל.


כותב שמואל: "השלב הראשון הוא הפסקת הכיבוש, יציאה מהשטחים ושלום עם העם הפלסטיני; רק אחרי זה יש אפשרות לדבר ברצינות על הצלחה של מאבק העובדים לשינוי המצב החברתי הקיים". "יש להודות בכך שאווירת המלחמה בה אנו חיים אינה רקע נוח למאבק מעמדי-חברתי".


כאן טמון ויכוח אסטרטגי של ממש: האם המאבק נגד הכיבוש והמאבקים המעמדיים-חברתיים הם שני שלבים הבאים בהכרח זה אחרי זה, או שהם חייבים להתנהל זה בצד זה, כאשר למאבק נגד הכיבוש ישנה עדיפות משום שבו מתנהלות הזוועות הנוראות ביותר. האם ניתן ונכון לזנוח מאבקים של מובטלים, קשישים-חולים, אמהות חד-הוריות עניות, נוער מוזנח ועבריינות, מערכות בריאות וחינוך הקורסות באוכלוסיות החלשות ופער מעמדי-חברתי השני בגודלו אחרי הפער האמריקאי? האם לא נכון יותר לקחת חלק בכל מידת היכולת במאבקים הללו, תוך הבלטת הקשר שבינם לבין הכיבוש והבלטת העובדה שאזרחי ישראל יהודים וערבים, חשובים לנו לא פחות מהפלסטינים שאותם מדינתנו מרעיבה והורגת?! האם התפתחותה של המערכה המעמדית-חברתית שאותה נארגן ובה נתמוך כמידת יכולתנו, לא תקרב עובדים ישראלים מקופחים למאבקנו נגד הכיבוש כפי שהמאבק נגדו עשוי לקרב אלינו ישראלים שאינם מודעים לקשר שבין המאבק המעמדי לבין מאבקו המדיני נגד הכיבוש וההשתעבדות למדיניות האמריקאית?


או באחת: האם לא נכון לדבוק בכוליות של השקפת עולמנו המכילה בתוכה כל עוולה שהקפיטליזם הגלובלי מממש על פני כדור הארץ?!


בין תודעה מעמדית לפוליטיקה של זהויות


בלשון אחרת מזו של שמואל מתקיף ראובן את התנגדותה של תמר "לפוליטיקה של זהויות": "המאבק של מק"י נגד הפוליטיקה של הזהויות – הוא מרשם כיתתי לכישלון ולבדידות. כמה יהירות וזלזול יש בקטע הזעיר הבא: "חשוב להדגיש שכאשר עוסקים בטיפוח זהות לאומית ערבית… וזונחים במודע את הגישה המעמדית הלאומית – בוחרים במעגל ההשפעה של השקפת העולם הבורגנית, זו המולידה את הפערים, הדיכוי והגזענות".


ראובן תוקף את ביקורתה של תמר נגד מסמך "החזון העתידי של הפלסטינים" על כך שאין לו גישה מעמדית, וקובע כי הוא (המסמך) אינו טוען שיש גישה מעמדית. יתכן שאינו יודע בכלל מה זה (האין כאן יהירות וזלזול?!)


ברצוני להזכיר לקוראים כי לאחר שהופיע המסמך הנדון התייחסתי אליו במאמר תחת הכותרת: "בין הסכמה למחלוקת". גם אני שללתי התקפה כוללת על המסמך בטענה שתביעותיו לשוויון פוליטי-חברתי-תרבותי הן נכונות היום והיו מתמיד לחם חוקה של מק"י בכל תולדותיה. אולם לעומת הסכמתי זו שללתי שלוש עמדות רעיוניות (כלכלית, התייחסות לכיבוש ולשותפות ערבית-יהודית).


בראשן של סעיפי המחלוקת שבין השקפתי למסמך ניצבה הבעיה המועלית גם על ידי תמר והיא הבעיה של תודעה מעמדית ושימת דגש כוללני על הזהות הפלסטינית בישראל. אני כיניתי את הבעיה "כמונוליתיות מעמדית של הפלסטינים". ציינתי את העובדה שהפלסטינים הישראלים מוצגים בזהותם הלאומית, ללא מעמדות של מנצלים ומנוצלים ומתוך חתירה להגיע מהר ככל האפשר לגלובליזציה ולהפרטה, שבתוכה מתפתחת החברה הלאומית היהודית, שגם היא מונוליתית מהבחינה המעמדית כמו הפלסטינית. זהות פלסטינית מול זהות יהודית. כמובן אין שחר להצגת התודעה המעמדית מול ונגד זהויות אחרות: מגדריות, עדתיות, תרבותיות ואחרות. הוויכוח הרציני הוא בשאלה מה קודם למה, מה עדיף על מה ומה נובע ממה? מי שיטריח עצמו לקרוא את הערך התרבותי של המסמך שנכתב בידי צוות בראשותו של סלמן נטור, יוכל להיווכח עד כמה עסקה מק"י, לא לבדה כמובן, בטיפוחה של התרבות הפלסטינית, שלא התעלמה מעולם מהתודעה המעמדית הממלאת תפקיד משמעותי, לא יחידי כמובן, בתרבותה.


שימת הדגש על התודעה המעמדית אמורה לנתק את התרבות הפלסטינית משליטתה של הבורגנות הלאומית שלה ואת הקומוניסטים היהודים ותומכיהם משליטתה של הבורגנות היהודית החילונית והקלריקאלית. משוררים כמו אלכסנדר פן, חיה קדמון ואחרים, ו"מקהלת דימיטרוב" סימנו את הכיוון. אולם מכיוון שהתודעה המעמדית תפסה תמיד מקום מרכזי בהתפתחותה של מק"י כמפלגה קומוניסטית לא נפגעו מעולם שיתוף הפעולה והאחווה בין יהודים ופלסטינים שהיתה תמיד נשמת אפה של המפלגה ושנעדרים לחלוטין מ"המסמך" החותר לדו-שיח בין "שתי הזהויות", היהודית והפלסטינית.


אין לי ספק כי פיתוח יתר של זהויות מגדריות, אתניות, לאומיות ואחרות, אינו מנוגד לתשתיתה של תודעה המעמדית, ששמה תמיד דגש למשותף, המונעת מחסומים וגדרות מיותרים. גם כאן השאלה האסטרטגית אינה מה כן ומה לא, כי אם מה עדיף על מה, מה חשוב ממה ומה נובע ממה.


* * *


אני מאמין כי במידה שמק"י תישאר נאמנה להשקפת עולמה וחבריה יפעלו לפיה במידת יכולתם, לא יפגעו על ידינו, לא המאבק נגד הכיבוש והאפליה הלאומית ולא המאבק נגד הניצול הגובר והפערים החברתיים המעמיקים.

תגובות
נושאים: מאמרים

20 תגובות

  1. חיים ברעם הגיב:

    מאמר חשוב ומאלף. כיוון שהתפיסה הבסיסית שלנו מעוגנת בהשקפה שכל בני האדם שווים, ממילא אין סתירה בין המאבק המעמדי לבין המאבק הלאומי של עם מדוכא נגד עם מדכא. גם מבחינה פוליטית מחזק המאבק המעמדי את המאבק בנושא הלאומי. עם זאת, יש להיזהר ממתיחת ביקורת נוקדנית על הבורגנות הפלסטינית, שמנהלת את המאבק הלאומי של העם כולו. הבעיה נעוצה בהשתעבדות חלק מהבורגנות הזאת לאינטרס האמריקאי. ניהול מדיניות שמאלית במדינה כמו ישראל מצריך לא רק מסירות ואומץ-לב, אלא גם המון טאקט.

  2. אבי הגיב:

    כל שלושת המאמרים שנכתבו כתגובה למאמרה של גוז’נסקי התנגדו לתוכנו של המאמר. אין אף כותב מאמר שמסכים איתה? שחושב ששיח הזהויות האמריקני הזה (מה שחשוב זה לא המצב הכלכלי-חברתי של השחורים, אלא הייצוג שלהם בתרבות) ושיח הלאומיות, רק מסיט את המאבק מהבעיות האמיתיות והמשמעותיות יותר שנגזרות מהמבנה הכלכלי של החברה?

  3. חררדו לייבנר הגיב:

    אבי,
    אף אחד מכותבי המאמרים לא חושב שההצגה הפשטנית והקריקטורית הזאת – שיח זהויות מול גישה מעמדית שהיא בעיקרה כלכלית-חברתית – משקפת את הדיון וההתלבטויות האמיתיות שקיימות במציאות הישראלית.
    המעמדות בישראל הובנו בתהליך קפיטליסטי-קולוניאלי ועל כן לשאלות לאומיות ואתניות יש משמעות מעמדית רבה. תהיה זו טעות להתעלם מהן או להגדיר אותן כמשניות למאבק הלכאורה אמיתי – הכלכלי-חברתי. כפי שתהיה זו טעות לעשות את ההיפך. קשה להשלים עם כך שמשימות פוליטיות הן מורכבות ולא ניתנות לסיכום בשלוש סיסמאות או במשפט אחד מנוסח היטב. אבל, זה מה שמתחייב מהמציאות בה אנו חיים. הגיע הזמן לגשת למשימה המורכבת ולא לחפש קיצורי דרך פשטניים שלא מובילים לשום מקום טוב.

  4. עופר כסיף הגיב:

    נראה לי כי רבים מן הנוטלים חלק בויכוח זה נוטים לבלבל (די בפזיזות!) בין המונח "פוליטיקה של זהויות" לבין "זהויות" גרידא. המונח "פוליטיקה של זהויות" נולד לפני כשלושים שנה בתוך השיח הפילוסופי-פוליטי שהלך והתפתח בעולם האנגלו-סקסי בעקבות ספרו של רולס "תיאוריה של צדק". למרות שפוליטיקה כזו הוזכרה ונדונה בצורה כזו או אחרת כבר אצל הגל, ישעיהו ברלין ואח’ כבר לפני שנים רבות, המונח עצמו נולד וצבר תאוצת שימוש רק בעשורים האחרונים. כל הוגיה של "פוליטיקת הזהויות" — צ’רלס טיילור, מייקל וולצר, וויל קימליקה, יולי תמיר (!!!) וכו’ — מתמקדים בפוליטיזציה של הזהויות כביקורת על מרכזיותם של מעמדות וכתחליף לפוליטיקה המעמדית. על כך, ועל כך בלבד — לא על עצם קיומן של זהויות וחשיבותן ככלל, עומדת ביקורתה של מק"י. אגב, מעניין לראות שלפחות שתי דמויות מרכזיות בפוליטיקת הזהויות משתמשות בפוליטיקה זו כדי להצדיק את הציונות: וולצר ותמיר. בהקשר זה, אף הייתי ממליץ לקרוא את מאמרה של ננסי פרייזר (למרות שאינני מסכים אתה כלל ועיקר) המנסה לשלב בין פוליטיקת הזהויות לזו של הצדק החלוקתי (‘דילמות של צדק בעידן "פוסט-סוציאליסטי"‘, המופיע בספרם של דני פילק ואורי רם, ‘שלטון ההון’, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004).

  5. אבי הגיב:

    חיים, האם לא עדיף לנסות לשתף פעולה או אפילו לארגן נציגות פועלית למאבק הלאומי הפלסטינאי שיהווה בעינינו את הנציגים האמיתיים והאותנטים של הפלסטינאים?
    אני יודע שזה נשמע פטרנליסטי, אבל מה שאנחנו צריכים זה יותר אחדות עם הפועלים הפלסטינאים ולא רק עם הבורגנות הפלסטינאית הנצלנית שחיה חיי רווחה בעוד המוני הפלסטינאים חיים בעוני מחפיר (בחלקו בגלל מדיניות ישראל, אבל בחלקו בגלל הבורגנות הפלסטינאית הנצלנית כולל אש"ף ופת"ח).

  6. שי אלון הגיב:

    מי שלא קרא בין השורות, ודאי שלא שם לב שהכותב התבקש לכתוב כתב חרטה ולהכות על חטא על מנת להצטרף לשורות רק"ח. למען האמת, החברים היהודים האמיצים במק"י היו בדיוק אנשי סנה שמאסו בנאמנות העיוורת לבריה"מ ובתמיכה הבלתי-מסויגת בלאומנות הערבית.

    מילא שהכותב מבקש להצטרף לרק"ח (רק"ח זה לא מק"י; מק"י מתה מזמן). אבל כך לעוות את ההיסטוריה? אותם חברים יהודים שעזבו מאסו לגמרי בהתנהלות המפלגה מאז מלחמת העולם השנייה, כאשר פק"פ תמכה בברית של סטאלין עם היטלר והתנגדה לגיוס לצבא הסובייטי.

    זכותו של פתר להצטרף לכל מקום שהוא רוצה, אך כדאי שיזכור מדוע באמת וילנר וחבריו פרשו ממק"י לטובת רק"ח. סנה היה אדם אמיץ שהעיז לשנות כיוון בסוף חייו. פתר עורך מהפך של 180 מעלות ביחס לסנה. האם ייזכר כמי שהצטרף למקהלת הלאומנות הערבית בימי זקנתו? אני מקווה שלא.

  7. אבי הגיב:

    מה שמדהים במאמרה של פרייזר, זה שלטענתה היא חיה כיום בארה"ב הפוסט סוציאליסטית. אבל, ארה"ב מעולם לא הייתה סוציאליסטית, סוציאל דמוקרטית ומעולם לא היה בה אפילו מדינת רווחה. כביכול פוליטיקת הזהויות אמורה להחליף את הפתרונות המעמדיים-סוציאליסטיים שאכזבו, אולם בארה"ב מעולם לא יושמו פתרונות מעמדיים. ממה בדיוק התאכזבו ההוגים האמריקנים? למה ללכת מעל לסוציאליזם ולחבר תפיסות פוסט סוציאליסטיות כשהם לא יישמו את הסוציאליזם?
    לחררדו, ישנם מזרחים, רוסים ונשים בין העשירונים העליונים- סמי שמעון, גליה מאור, שרי אריסון, לב לבייב ועוד וגם בין העשירונים המבוססים (המנהלת הראשית של "מנפאואר" בישראל, ראשי חברת השמירה "אבידר" וכו’), האם זה משנה משהו במבנה הכלכלי-חברתי הישראלי? האם זה חשוב שמנכלי"ת "מנפאואר" היא אישה או שראשי חברת השמירה הנצלנית ביותר "אבידר" הם מזרחים? האם זה הופך אותם לפחות נצלנים?

  8. אנג’לו איידן הגיב:

    מבחינה אסטרטגית אפשר כבר לסכם כי אבן הבוחן למידת הפרוגרסיביות בכל יחיד ובכל קולקטיב מונחת בתשובות לשאלות הנובעות מתוך העובדה שהיום בישראל, היעד האסטרטגי של השמאל מתמצה בהתמוטטותה של הציונות כארגון וכאידיאולוגיה גם יחד.
    אנג’לו איידן
    לא פשוט, אבל גם לא מסובך

  9. אבי הגיב:

    הבנתי מדוע תיאוריות שאינו סוציאליסטיות הן לא חתרניות.
    ראשית, יש הבדל בין צורה לתוכן. התיאוריות הפוסטקולוניאליסטיות, קוויריות ופמיניסטיות הן צורניות בלבד במובן הזה שהן לא טוענות שמשהו לא בסדר עם המבנה הקיים, אלא שזה לא בסדק שמיעוטים מסויימים לא מיוצגים בהם כמו שצריך. מה שצריך זה שנשים, מזרחים, הומו\לסביות יהיו גם הם חלק מהאליטה החברתית. אולם האם זה באמת משנה שאישה עומדת בראש חברת כוח אדם או שמזרחי עומד בראש חברת שמירה? התשובה היא שלא, כי המבנה נשמר ולא אמור להשתנות עפ"י התיאוריות הללו. לא סתם התיאוריות הללו מתרכזות ללא הירף באליטות (מי יהיו האליטות התרבותיות- האם אלו יהיו אשכנזים או מזרחים? גברים או נשים? הטרוסקסואלים או קווירים?). אין פה שום ניסיון או רצון לשנות את החברה.

    שנית, תיאוריות אלו הן פשוט המשך של התיאוריה הליברלית ובגלל זה הן מתקבלות בכזו קלות. כולם מסכימים שאפלייה היא דבר רע ולא מוצדק, זה חלק מהתפיסה הליברלית. אף אחד לא יגיד שאפליית נשים, מזרחים או בעלי נטייה מינית אחרת היא מוצדקת. לא סתם הומו\לסביות הן הטרנד האחרון. "החתרנות" של התיאוריות הנ"ל היא במסגרת הערכים והנורמות של התיאוריה הליברלית ולא במקרה שרוב התיאוריות הנ"ל מגיעות מארה"ב וששם מוקד ההתייחסות של הוגים קווירים ופוסטקולוניאליסטים ישראלים. יותר מזה, חלק גדול מההוגים של התיאוריות הנ"ל ובמיוחד הוגים קווירים ופוסטמודרניסטים, פשוט ממחזרים תיאוריות ששאובות מהליברליזם הקלאסי (ולעיתים אפילו מהליברטריאניזם) שהוא כידוע קפיטליסטי. הטענות : כל אחד יעשה מה שהוא רוצה (לעיתים תוך אי התחשבות בהשלכות המעשה על החברה) בין השאר משום שבסופו של דבר זה יהיה הכי טוב לכלל החברה (נניח החברה תהיה יותר סובלנית), טענות בדבר רלטביזם מוסרי, טענות בדבר עדיפות של פרטים ואינדיבידואלים על חברה וקולקטיביות, התנגדות לכל מה שמזכיר חברה וקולקטיביות (הם בוודאי היו מסכימים לטענתה של תאצ’ר ש"אין כזה דבר חברה"), קיומו של פרט רציונלי שלא כבול לזהות חברתית ויכול להחליף זהויות כרצונו (ע"ע ג’ודית באטלר), התנגדות למדינה וראייתה כרע שעלינו להתנגד לו (פוקו יסכים בשמחה עם לוק ומיל ועם רונלד רייגן שטען ש"המדינה היא לא הפתרון, היא הבעייה"), תפיסה שהכל הוא בסופו של דבר סובייקטיבי ונתון לנקודת מבט ("הכל בראש שלך") ותפיסה שכל התערבות של הממשלה והמדינה רק נועדת בכדי לדכא, להשתלט ולעצב את הפרטים בחברה (ושנית, פוקו היה מסכים בשמחה עם פרידמן, האייק וכו’).

    שלישית, חלק התיאוריות הנ"ל הן תיאוריות צרכניות שלקפיטליזם אין שום בעייה להתאים את עצמו אליהם (תיאוריות קוויריות, תיאוריות פוסטמודרניות). משום מה חלק מהתיאוריות הנ"ל סבורות שנהנתנות היא תפיסה חתרנית, אבל הקפיטליזם בשמחה יאמץ את "החתרנות" הנהנתנית משום שהיא טובה לעסקים (ומה שבאמת חשוב לקפיטליזם זה מיקסום רווחים כלכליים).

    אפילו תפיסות "חתרניות" כגון רוחניות בודהיסטית עברה התאמה קפיטליסטית ("אם רק תאמין תצליח", "הכל בראש שלך", "כל אדם נמצא במקום שהוא צריך להיות כי זה הקארמה שלו" וכו’). התיאוריה היחידה שלקפיטליזם קשה איתה ושהוא לא מוכן לקבל אותה, אלא אם כן מכריחים אותו היא התיאוריה הסוציאליסטית (ובעיני סוציאל דמוקרטיה היא גם תיאוריה סוציאליסטית) ולכן היא באמת חתרנית (בלי מרכאות).

  10. אשר פרוליך הגיב:

    לדני שלום:

    קשה להבין את החשיבה ה"דואלית" שלך.כשאתה
    מדבר על "זהויות","דיאלוג בין זהויות",אתה
    חוזר על המתקונים האידאליסטים המוכרים של
    טרום מרקס.
    אין כזה דבר "זהות פלסטינאית" כללית כמו
    שאין כזה דבר של "זהות ישראלית" כללית
    ה"זהות" של דנקנר ושל גאידמק היא אותה
    זהות של פועל הנקיון האטיופי,או עובדת במפעל
    של אוסם?
    ה"זהות" של הבורגנות הפלסטינאית בעלת
    חשבונות בנק שמנים בשוויץ היא אותה זהות
    של עניי מחנות הפליטים והרעבים ללחם בעזה או
    בגדה ?
    היום יותר מתמיד,יש לחזק את המאבק המעמדי
    ללא כל הפרדת "זהויות",ולא רק בין פלסטינאים
    וישראלים,גם לא בין נשים וגברים,ולא בין
    עובדים זרים לעובדים לא זרים,וגם לא בין מזרחים לבין אשקנזים או עולים מחבר העמים,כי
    אין אף "זהות",ללא זהות מעמדית.
    וכאן כל התורה על רגל אחת.

  11. עידו הגיב:

    אבי,
    אתה נובח על העץ הלא-נכון, כמו שאומרים באנגלית. אתה טוען שהתיאוריות הקוויריות, הפמיניסטיות והפוסט-קולוניאליסטיות רק רוצות נתח מהעוגה הקפיטליסטית ולכן אינן חתרניות. בוא ניקח צעד אחד אחורה: האם הדיכוי היחידי הוא מעמדי-כלכלי? האם הדיכוי של נשים, למשל, בכל חברה, בכל תרבות ובכל צורת שלטון מאז שחר הציוויליזציה האנושית, גם הוא תוצר של תנאים כלכליים?
    אין דבר כזה "התיאוריה הפמיניסטית" או "התיאוריה הקווירית". ישנם כל כך הרבה זרמים וגישות, שחלקן סותרות, מנוגדות ועוינות אחת לשנייה במובנים רבים. אכן ישנם גישות "נהנתניות" כדבריך. עבורי, למשל, אין להפריד בין מאבק מעמדי-כלכלי לבין מאבק מעמדי-מגדרי, מעמדי-אתני וכו’.
    המשותף לכל אלה הוא החלוקה למעמדות, אבל מעמדות אינם רק כלכליים. דיכוי מתקיים במקביל בכמה צירים – אנכיים, רוחביים וגם אלכסוניים אם תרצה. השאלה עליה מתדיינים הכותבים הנכבדים היא, ממש כפי שניסח אותה דני פתר, שאלה של סדרי עדיפויות. למעשה זו שאלה פרקטית, לא תיאורטית, שאלה של אסטרטגיה פרגמטית, במה להשקיע זמן, מאמץ ומשאבים.
    האם שיפור מעמדן של נשים ושינוי בתפיסה המיתולוגית של המגדר אינם יעדים חשובים וראויים בעיניך? עבורי הם קריטיים בדיוק כמו שיפור מעמדם ומעמדן של פועלים ופועלות, עניים ועניות ושינוי בתפיסה המיתולוגית של יחסים כלכליים (כלכלה ניאו-ליברלית כתורה מסיני). יש יותר מדרך אחת לפעול. על זה הדיון. בכל נקודה בזמן צריך להחליט "על מה ללכת". שוב, זו החלטה פרקטית.

  12. דניאל הגיב:

    כפי שאני מאמין ואף כתבתי עשרות פעמים בעבר, אין לנו לוקסוס שכזה, להחליט, ש"השנה נאבקים רק נגד הכיבוש", או "החדש נאבקים רק נגד ניצול-עובדים", או "בזמן הקרוב רק מפגינים, למען נישואים חד-מיניים / זכויות בע"ח / לגליזציית-גראס / הפרדת הדת מן המדינה"…

    ואין זה ר?ק משום, שכל הדברים הללו חשובים; כמובן שכך, אולם – מעל לכל – חובתה של חד"ש, אם ברצונה להיות גורם שמאלי-רדיקאלי אמיתי, לשים בלב פעילותה את ההסברה, כיצד כל המאבקים השונים הללו, הם – למעשה – רק ה?ב??ט?ים שונים, של המאבק האחד, כנגד הג-לא-בא-לי-זציה והטוטאליטאריות הוושינגטונית, האונסת עמים שלמים, לקבל את האידיאלים האמריקאיים החולניים, למן ההתנגדות הדוסית לסקס המוני ועד לעידוד הקמת סניפי מק’דונלדס, בכל מקום ואתר. זוהי משימתנו המרכזית, כפי שאני רואה זאת, כתוצאה מעצם היותנו (בתקווה…?) שמאלנים רדיקאליים: יצירת הקשר האסוציאטיבי, בין המאבקים השונים, משיכת הגבולות התרבותיים והתודעתיים, הרחק מעבר ל"לגיטימי", ל"נורמטיבי" ול"מקובל" והתוויית מפה תודעתית חדשה, למען כלל באי-עולם, ללא גבולות!! שחרור ההמונים משאיפתם, לשעבוד לשפע חומרי-צרכני מזויף והמרתו בשאיפתם, לביטול כלל הרכושנות הבורגנית באשר היא!! הבאה לידי מצב, של אחוות כלל הלאומים ולערבוב בין הלאומים, עד לביטולם של אלה!! שחרור כולל מן הדת וביזור כלל המערכות, עבור דרך משאלי-עם, דמוקראטיה ישירה – ועד לביטול כל סמכות שהיא והקמת עולם הקומונות האנארכיסטיות, בהן השיתוף הקומונאלי ושוויון כלל בני-האדם והיצורים הלא-אנושיים, יהיה בגדר מובן מאליו!! זוהי מהותנו וזהו תפקידנו, כתוצאת עצם-היותנו שמאלנים אמיתיים (="רדיקאליים"). כך, שלדיון בשאלה, "במה חשוב יותר לפעול" – אין, למעשה, שום תוקף ממשי במציאות הזאת. אלו הן מלים ריקות, מכיוון ששומה עלינו, בהכרח, לפעול במקביל בכל התחומים כולם.

  13. דניאל לאבי הגיב:

    אני מסכים איתך לחלוטין, כמובן, שאין שום ערך לשינוי במדרג בין בעלי-זהויות שונות – לדוגמא, ניקח את ארה"ב: פעם, לפני מאה שנה, או חמישים שנה, שוטרים לבנים, היו רודפים אחרי שחורים, תופסים אותם ומכים אותם מכות-צח. היום, שוטרים לבנים ושחורים יחדיו, רודפים אחרי פעילים רדיקאליים ומעשני-גראס, תופסים אותם ומכים אותם מכות-רצח. המסקנה: מה עשו האמריקאיים? האם שינו מהותית את חברתם? לא!! פשוט, העבירו חלק מתוך קבוצת המדוכאים, אל קבוצת המדכאים. העלו חלק מן השחורים לדרגה, בה "גם הם יכולים", להכות ולהתעלל, בחסות השלטונות – תוך הפגנת אחווה בין-גזעית: לבנים ושחורים, מתעללים ביחד!! וואללה. אז כמובן, שאין לכך שום ערך – כי אם עלינו להטמיע, קודם-כל, את ערכי ה?מ??א?ב?ק ה?א?ח?ד.

    יחד עם זאת, כאשר אתה שם – בסל אחד!! – את מיל ורייגן… נו, עולה בי רק התהייה, האם אמנם קראת, את כתביו של מיל?

    והפרט, ב?ה?כ?ר?ח קודם לחברה; כל גישה אחרת, כל גישה, המעמידה את החברה מעל לפרט – היא גישה פשיסטית מעצם-מהותה.

  14. דניאל לאבי – על איזה מיל, אתה מדבר? הגיב:

    פשוט, למיטב-ידיעתי מיל – ג’ון סטיוארט מיל – תמך, בראש ובראשונה ומעל לכל, בחופש-ביטוי, הבעת-דעה, ייצוג שווה ועוד, לכלל בני-האדם באשר הם.

    אולי אתה מדבר, על מיל אחר. או שהתבלבלת.

  15. אבי הגיב:

    קראתי את כתביו של מיל. מיל היה במושגים של היום ליברטריאן שמקסימום מסכים להודות שהמדינה צריכה לספק גם חינוך בנוסף על בטחון. מיל היה מוטרד מאותם "המונים" (והכוונה למעמדות הנמוכים) שיקבלו זכויות פוליטיות והתנגד לכך בכל תוקף.

  16. עופר כסיף הגיב:

    מה שנכתב לעיל על ג’ון סטיוארט מיל הנו, במקרה הטוב, מוטעה. ראשית, מיל לא התנגד למתן זכויות פוליטיות על בסיס מעמדי אלא תמך בזכויות אלה לחלוטין. הוא כן טען (והדבר אכן אומץ בבריטניה והתקיים שם עד 1949 כמדומני) כי באיזורים בעלי צפיפות אוכלוסין אינטלקטואלית (אוקספורד וקיימברידג’ למשל) צריך כל פתק להיספר בבחירות פעמיים עמ"נ שמשקל המשכילים יגדל בהשפעה על תוצאותיהן. שנית, מיל כן התנגד למתן זכויות פוליטיות על בסיס תרבותי-אתני. בספריו "ממשל של נציגים" ו"על החירות" טען (כתועלתן!) כי אוכלוסיות "לא מתורבתות", כלשונו, לא ידעו כיצד להשתמש כראוי בזכויות אלה ולכן לא רק שלא תוכלנה להפיק מהן תועלת אלא הן תינזקנה מהן. כך נתן מיל הצדקה פילוסופית לכאורה להמשך השלטון הבריטי בהודו בו היה אביו מן המובילים העיקריים.

  17. אבי הגיב:

    על מיל
    Mill’s early economic philosophy was one of free markets. However, he accepted interventions in the economy, such as a tax on alcohol, if there were sufficient utilitarian grounds. He also accepted the principle of legislative intervention for the purpose of animal welfare. [2] Mill believed that "equality of taxation" meant "equality of sacrifice" and that progressive taxation penalized those who worked harder and saved more and was therefore "a mild form of robbery".[3]
    — קישור —
    נכון שמאוחר יותר בחייו, מיל עזב את הליברליזם הקלאסי לטובת ליברליזם-שמאלי (תמיכה בהתערבות ממשלתית). אבל רוב עבודתו ועיקר פרסומו, היו כשהוא היה ליבראל קלאסי, כלומר קרוב לליברטריאן במושגים של היום.
    — קישור —.

  18. עופר כסיף הגיב:

    בהתאם (ולא בסתירה, כפי שניתן לחשוב) לעקרון הנזק/עקרון החירות שהציג ב"על החירות", מיל תמיד הונחה ע"י קו תועלתני-פרפקציוניסטי הטוען שעל המדינה להתערב בכדי להגדיל את התועלת החברתית (בכך חרג ממשנתו של מורהו ג’רמיה בנת’האם). השינוי שחל במיל והפיכתו מליברל קלאסי לליברל שמאלי לא התבטאו במעבר מהתנגדות להתערבות המדינה לתמיכה בה אלא בשינוי אודות תחומי ההתערבות ומידתם.

  19. בנגע למיל הגיב:

    אמנם, אין ויכוח שמיל תמך בכלכלה הליברלית – אבל מכאן, ועד לשים אותו בסלסלת-מתנה אחת, עם רייגן(!!), עוד ארוכה הדרך!! ויש לזכור, גם, מתי חי ופעל – באמצע המאה התשע-עשרה, עוד בטרם נחשף העולם, לכל זוועות הקפיטליזם והרכושנות, כפי שבאו לידי ביטוי כיום. בתקופה ההיא, עדיין, הבורגנות הקפיטליסטית היתה גורם יחסית-מתקדם, בהשוואה לריאקציה האמתית: המלוכה האבסולוטית והחוקים הפיאודאליים. אני מסכים שמרקס, למשל, היה יותר מתקדם ממנו ב?ת??חו?ם ה?כ??ל?כ??ל?י; ואולם, אל לך להתעלם, מן המסות שכתב מיל, בעד חופש הביטוי, למשל – המציגות מחשבה אולטרא-מתקדמת, גם כאשר המדובר בימינו-אנו. אין בשום-פנים-ואופן אפשרות, לשפוט את כתביו, הכלכליים-חברתיים, כאילו נכתבו בימינו… כך גם בנגע, לספירת הפתקים – הרי רק אז(!!), החליט הפרלמנט הבריטי, להעניק זכות-הצבעה גם לערים, שנבנו בעת החדשה…

    האנושות מתקדמת כל העת! ואולם, כאשר בוחנים את כתביו, המדברים על חירויות המחשבה, האמונה, הביטוי ועוד – זהו אור גדול, שיש ללכת בעקבותיו גם כיום!!

  20. אשר פרוליך הגיב:

    הבהרה קצרה:

    מרקס ואנגלס לא טענו לעולם שהניצול היחידי
    הוא הניצול המעמדי,או שהכל נובע אך ורק ממאבקי המעמדות על שליטה וכח.ניצול האשה,למשל
    מתרחש גם בתוך כל מעמד.
    אבל החידוש של מרקס ואנגלס היה בכך שנתנו
    הסבר מדעי למנגנוני ניצול שונים על בסיס המציאות הקונקרטית והעמידו את הגל,שעמד על הראש,שוב על הרגליים ועל הקרקע המוצקה.
    בזמן שהפסיכולוגיה,ההסטוריוסופיה,הסוציולוגיה והכלכלה עדיין מתעסקות ב"יצורים" פרי הדמיון העשיר והיצירתי של בני אדם,אותם "יצורים"
    שהעסיקו את אפלטון,את סוקרטס ואת הגל,מרקס
    והנגלס הוציאו להם את המסכות והעמידו אותם
    מולנו במערומיהם:יצורים מאוד פרוזאים ,אפילו
    טריביאלים,"ארציים" עד כדי שיעמום.

הגיבו לדניאל לאבי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים