באחד ממשלי קרילוב המוצלחים מנסים חברי תזמורת כושלת לבצע יצירה מוזיקלית, אבל כל מאמציהם עולים בתוהו. אחרי סידרה ארוכה של צלילים צורמים הציע אחד הנגנים לשנות את סדר הישיבה. אולי השינוי הזה יצליח איכשהו להפיק מהתזמורת מוזיקה ראויה. גם זה לא צלח, ובסופו של הסיפור הקטן מעיר קרילוב, בתרגומו הקלאסי של חנניה רייכמן: "שבו כרצונכם, אם כך או כך, מכם תזמורת לא תצמח".

כמו רבים מבני דורי, אני נזכר במשלי קרילוב לעתים תכופות. את הספר, בכריכה הכחולה, אפשר היה למצוא פעם כמעט בכל בית ואני זוכר את עצמי בגיל 9 נהנה מאחת ממחלותיי הרבות וגומע במיטתי כל מילה של קרילוב. בדרך כלל, ניתן להסיק מהמשלים שלו משהו על העבר ואולי גם על ההווה, אבל המשל הייחודי הזה, בעיקר בהקשר הישראלי, מפיץ אור בהיר ומאלף גם על העתיד.

כל הסקרים חוזים את התרסקותה של מפלגת השלטון "קדימה", ויש להניח שהם יתאמתו בבחירות הבאות. רק ישראלים מעטים מאמינים במנהיגותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, וקומץ עוד יותר קטן מאמין ביושרה שלו. הוא דווקא פוליטיקאי שפוי, לפחות יחסית למתחרים העיקריים שלו, אבל אין די בכך. מראש ממשלה ישראלי דורשים לא רק מיומנות פוליטית, אלא גם מנהיגות ומדינאות ואולמרט לא מסוגל לספק את הסחורה הזאת. החיבור שלו עם האליטות הוא מאולץ. מצד אחד, הפרשנים הבכירים סבורים שהוא הרע במיעוטו וחוששים מאוד ממחליפיו הפוטנציאלים, ומצד שני התנהלותו מול המערכת המשפטית מטילה עליו צל כבד בעיניהם.

ההתלבטות הזאת כבר עלתה לאולמרט באובדן האיש שלו בתקשורת, דן מרגלית, שהגיש לו ברצון ובאהבה שירות שלא יסולא בפז במשך שנות דור. כאשר מרגלית (צדקן צרוף שכבר מזמן איבד את מעמדו כעיתונאי, והפך למעין שופט עליון בעיני עצמו) החליט לפתוח במסע צלב נגד השחיתות במדינה תהו רבים על הסתירה המשוועת שבין תמיכתו באולמרט לבין הפוזה השיפוטית החדשה שלו. אחרי תקופה קצרה של התלבטות פומבית ומתחטאת עד לזרא, שבר מרגלית את הברית עם אולמרט ופנה נגדו. בסופו של התהליך נטש מרגלית גם את "מעריב" ואת עמיתיו שם שהמשיכו לכתוב בשבחו של ראש הממשלה, ועבר לחינמון ימני חדש, שיתמוך בבנימין נתניהו ואולי גם ביריבים אחרים של אולמרט. יתר הפרשנים, גם בתקשורת האלקטרונית, עדיין אוחזים בקרנות המזבח של המרכז הלאומני, אבל דבקותם באולמרט היא ספקנית ועל תנאי. כל מעידה שלו בתחום המדיני, שלא לדבר על הסתבכויות משפטיות כמעט בלתי נמנעות, יתעלו את רוב אושיות התקשורת להתנגדות פעילה לאולמרט.

"קדימה" היא סיעה בכנסת בלי מפלגה. יש לזה אולי כמה יתרונות במציאות הישראלית, שכן המפלגה היא לעתים אבן ריחיים כבדה מדי על שכמן של הסיעות הפוליטיות בכנסת. אולמרט ורוב חבריו הם פליטי מרכז הליכוד, ואיש מהם אינו מתגעגע במיוחד למציאות ששררה בביתנים השונים, למרחצאות הזיעה, לשוחד ולהטבות שאִפיינו את המרכז. אולמרט במיוחד היה שנוא נפשם של חברי מרכז הליכוד, והוא הצליח לשרוד בפוליטיקה רק משום שאיתר בחושיו החדים את הסיכוי שטמון בתמיכה חד-משמעית באריאל שרון. אבל מאז נחל בעיקר כישלונות, הפסיד במלחמת לבנון השנייה והפך למטרה קבועה להכפשות מוצדקות ובלתי מוצדקות של חוגי הימין ותומכי המתנחלים.

לדעתי שדולת ההתפשטות הטריטוריאלית, שמפעל ההתנחלות הוא דגלה וסמלה, עושה מיקח טעות ביחס השלילי שלה כלפי אולמרט. זה נכון שהוא הגיע כבר מזמן למסקנה שיש לפנות מאחזים והתנחלויות מסוימות אבל בשל חולשתו הפוליטית אין לו שום סיכוי לבצע את הפינויים האלה, למעט כמה מאחזי דמה לא חשובים. הסכנה הרובצת לפתחם של המתנחלים טמונה דווקא במנהיג חזק שיעלה לשלטון על מצע לאומני ואנטי-ערבי, אבל ינסה לפנות התנחלויות מטעמים מדיניים-אסטרטגיים הכרוכים ביחסה של ארצות הברית ובעיקר של הממשל החדש שיקום שם לנושא הטעון הזה. הניסיון המצטבר היה צריך ללמד את המתנחלים שדווקא נתניהו יותר מסוכן להם מאשר אולמרט, בדיוק כשם ששרון סיכן אותם יותר משמעון פרס. זה לא מתפקידי ללמד את המתנחלים כיצד לכלכל את ענייניהם, אבל קשה לי להבין מדוע הם סירבו להפיק לקחים בעצמם.

המאבקים הפנימיים בתוך "קדימה" אינם רלבנטיים במיוחד לעתידה של ישראל, ואיוש המשרות השונות, כולל זו של ראש הממשלה, לא יפתור את הבעיות החברתית-כלכליות וגם לא יקדם את התהליך המדיני. גם אם ציפי לבני, למשל, תגשים את חלומה הישן, תדיח את אולמרט למצהלות ידידיה בתקשורת ותנהיג את המדינה לכמה חודשים, לא ישתנה כאן שום דבר. הצלחתה תניב כמה כתבות פרופיל נחמדות בעיתונות הישראלית והעולמית, ואחר כך היא תשקע בניסיונות נואשים להתמודד עם אותן הבעיות שביעתו את קודמה. אין ללבני שום בשורה מדינית ייחודית. היא לא תוכל לפרק התנחלויות חשובות, לא תצליח לקדם את השלום עם הפלסטינים כיוון שגם היא מסרבת להידבר עם החמאס, לא תרצה ולא תצליח להגיע לשלום עם סוריה תמורת רמת הגולן ומדיניותה הכלכלית תהיה זהה לזו של אולמרט. אז מה יועילו חכמים בתקנתם? לכל היותר תצליח לבני להסתדר יותר טוב עם המערכת המשפטית ותשלם מס שפתיים לשלטון החוק. כל זה ייצור מראית עין של שיפור, מבלי שתחול תזוזה בנושא מהותי כלשהו.

מקץ זמן מה, קשה לאמוד עתה אם מדובר בחודשים או בשנים, תיעלם "קדימה" מן המפה הפוליטית ורוב הח"כים שלה יימחקו מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. אבל גם לזה אין חשיבות רבה מאוד. הזרם המנסה לתמרן בין האילוצים החיצוניים לבין הרצון הכללי של אזרחי המדינה, ימשיך להתקיים בצורות שונות. הוא יגיע לשלטון באמתלה שהוא "שמאל" או מחנה שלום, או בתואנה שהוא ימין רעיוני ובלתי מתפשר. למעשה הוא ימשיך את המדיניות של המרכז הלאומני ויתפקד בתור שכזה. לממשלה הבאה יהיו בדיוק אותם מאפיינים כמו לממשלת "קדימה", וביבי נתניהו או אהוד ברק ימשיכו באותם קווי מדיניות: רטוריקה של שלום, פעילות ביטחונית אלימה מאוד בהתאם לתכתיבי מפקדי צה"ל, ניסיונות בלתי פוסקים לתאם מדיניות עם וושינגטון, המשך הפנמת רוח הגלובליזציה והנהגת כלכלת שוק קניבלית, חסרת מעצורים ונטולת מצפן חברתי.

לכן אין הרבה טעם בהתרסותיו של אולמרט נגד יריביו, וגם לא בהתפארויותיו שהוא ייבחר שוב לראשות הממשלה חרף האתגר שהם הציבו בפניו. המריבות העכשוויות והעתידיות של אולמרט עם שני התאומים הרוחניים שמאיימים על שלטונו הן חסרות ערך, ומקומן במדור הרכילות ולא בחלק הפוליטי של העיתון. הממשל החדש שיקום בוושינגטון אחרי הבחירות ייאלץ כל ראש ממשלה ישראלי לרצות את אבו-מאזן ואת חבריו, מתוך האשליה השטחית שבכך מובטח הסדר האמריקאי באזור, לפחות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אם הנשיא האמריקאי החדש יחליט שיש לשחרר יותר אסירים, עם או בלי דם על הידיים, או לפרק פה ושם איזה מאחז נידח, נתניהו יספק את הסחורה הזאת בדיוק כמו אולמרט, ואולי גם ייתקל בפחות התנגדות בכנסת ובציבור. נתניהו וגם ברק אינם ידידים מובהקים של שלטון החוק, וכל אחד מהם ינסה לשבץ איזה "פרידמן" ממורמר במשרד המשפטים כדי להעסיק את בג"צ במריבות קטנוניות ולהסיח את דעת הקהל מהמשימה הכבדה באמת של מלחמת חורמה נגד השחיתות.

כיוון שאין סיכוי לאף מפלגה לזכות ברוב מוחץ בבחירות הכלליות הבאות לא יהיה מנוס מקואליציות דומות מאוד לזו הנוכחית. כל ממשלה תהיה ממשלת המשך ולא ממשלת שינוי, אם נעלה באוב את ניסוחיו הישנים של ישראל גלילי המנוח. היוזמה הסעודית כבר בוזבזה, כל ההצעות הסוריות להידברות נהדפות נוכח עינינו באין מכלים, ואולמרט מסרב להוציא כסף על הגנת הציבור חרף העובדה שמלחמות נוספות הן פועל יוצא ממדיניותו. כיוון האתגר היוני והחברתי הפך לבדיחה, גם בגלל עמיר פרץ, עומדים שוחרי השינוי המהותי אובדי עצות ליד שוקת שבורה.

Share on Facebook