הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 ביולי, 2007 18 תגובות

1. הקדמה: "אנחנו ננצח" – בשנה שחלפה מאז מלחמת לבנון השנייה, נשטפה החברה הישראלית בגל חסר-תקדים של ביקורת כלפי מקבלי ההחלטות בממשלה ובצה"ל. בניגוד למלחמות קודמות, הגיעו רבות מהעובדות היסודיות לגבי המלחמה הזו לידיעת הציבור כמה חודשים לאחר שהסתיימה – בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד והפרוטוקולים של דיוניה. באווירה הזו, נוצר גם הרושם כאילו אמצעי התקשורת הישראליים, שהובילו את גל הביקורת הזה, היו ביקורתיים כלפי המלחמה גם במהלכה.

דו"ח זה, אם כן, מבקש להעמיד את הדברים על דיוקם: חוץ מאשר במקרים בודדים, יוצאים מהכלל, המפורטים בדו"ח, סיקרו כל אמצעי התקשורת הישראליים המרכזיים את המלחמה באופן מגויס כמעט לחלוטין – גם כאשר כתביהם שלהם הביאו חומרים חדשותיים שכללו כמעט את כל מה שוועדת וינוגרד גילתה חודשים אחר כך בחקירותיה, אך אלה נדחקו לשוליים במהלך עבודת העריכה. אמצעי התקשורת יצרו אווירה כללית של תמיכה מלאה ומוחלטת במלחמה ובצדקתה, והדחיקו באופן שיטתי את סימני השאלה שעלו כבר מהיום הראשון שלה. מפעם לפעם, הופיעו לצד התמיכה הזו גם דברי ביקורת על מרכיבים טקטיים כאלה או אחרים בניהול המלחמה, ודברי הביקורת האלה הלכו והתעצמו לקראת סוף המלחמה – ככל שהתברר שצה"ל אינו מצליח לנצח. אבל הרוח הכללית שנשבה מהסיקור של המלחמה, במובן הרחב, האסטרטגי, היתה בלתי ביקורתית בעליל – מתחילתה של המלחמה ועד סיומה.


הדו"ח מבוסס על ניתוח הסיקור המלא של המלחמה במהדורות החדשות של שלושת הערוצים הגדולים, ערוץ 1, ערוץ 2 וערוץ 10, ובשלושת העיתונים הגדולים – "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". מדובר בנפח סיקור עצום: יותר מתשעת אלפים כתבות. ראוי לציין שלא כל אמצעי התקשורת סיקרו את המלחמה בדיוק באותו אופן. ערוץ 2 ו"מעריב" סיפקו לצרכניהם ברוב המוחלט של המקרים סיקור פטריוטי, נזעם, מגויס באופן גלוי. גם "ידיעות אחרונות" וערוץ 1 התגייסו, אבל עשו זאת באופן מתון יותר. "הארץ" וערוץ 10 סיפקו לעתים מזומנות סיקור ביקורתי ומעמיק יותר – ולרגעים היה הדיווח בערוץ 10 ביקורתי ואמיץ במובן המלא של המילה. זה ראוי לציון. חשוב לשים לב להבדלים האלה בין אמצעי התקשורת, אבל חשוב להבין שגם "הארץ" וערוץ 10, כמו אמצעי התקשורת האחרים, הציגו סיקור מגוייס במובנים רבים וקובעים.


מאז שהסתיימה המלחמה, ועד כתיבת שורות אלה, הגיעו אלינו, ל"קשב", עדויות לא מעטות, מכלי ראשון ושני, של אנשי תקשורת שסיפרו על אווירת ההתגייסות שכבשה את חדרי החדשות במהלך המלחמה. רוב אנשי התקשורת האלה ביקשו להישאר בעילום שם, ומשום כך לא נוכל לפרסם חלק מהעדויות האלה, שתוכנן יסגיר את המקור שלהן. אבל העדויות ששמענו היו דומות מאד זו לזו: הן סיפרו על תחושה מתלהמת, על היסחפות רגשית, על צנזורה עצמית והוראות מגבוה, ועל החשש להביע עמדות אופוזיציוניות אל מול תמונת העולם האחידה והחד-משמעית שהתבטאה, מדי יום, בסיקור עצמו. התמונה הכללית שעולה מהעדויות היא תמונה קשה: לא כך אמורה להתנהל תקשורת במדינה דמוקרטית.


מבין החומרים שהגיעו אלינו, אנחנו מפרסמים בדו"ח הזה שניים: האחד הוא עדותה של כתבת "ידיעות אחרונות", יעל גבירץ, שהייתה שותפה בסבב הכותבים של מאמר המערכת של העיתון. ב-9 באוגוסט כתבה גבירץ מאמר חריף, תחת הכותרת חטופים בצריח, בו הזהירה מפני פעולה צבאית בלתי אחראית. למחרת, השעה אותה עורך העיתון, רפי גינת, מתפקידה. המסמך השני הוא מסמך פנימי, בלתי חתום, שנשלח לתפוצת עובדי "מעריב" לאחר המלחמה, על-ידי סמנכ"ל השיווק של העיתון. המסמך מתאר את האופן שבו התנהל העיתון במהלך המלחמה. נכתב בו, בין השאר:


מעריב הוכיח שוב במרוצת מלחמת לבנון 2, שהוא העיתון הפטריוטי ביותר מבין שלושת העיתונים הגדולים. בניגוד ל"ידיעות אחרונות" ו"הארץ", שהתנהגו במלחמה כמו בשאר ימות השנה, ולא גיבשו קו מערכתי ברור, "מעריב" המשיך את מה שעשה בקומה זקופה גם בימים הקשים של חומת מגן (מבצע ג’נין) וגם בתקופת ההינתקות – תמיכה בצבא, עמידה איתנה לצד המדינה, ובלימה של ביקורת כל עוד הלחימה נמשכת.


גם כאשר היה בידינו חומר בעייתי הקשור לניהול הלחימה – המצב בימ"חים, המינויים הבעייתיים בפיקוד צפון, הוויכוחים המביכים בין מפקדים בכירים, ותלונות נוגעות ללב של חיילי מילואים היוצאים לקרב עם ציוד חלקי ובלוי – התאפקנו, במובן מסוים מעלנו בתפקידנו העיתונאי, אבל עשינו זאת כי שקלנו את השיקול הלאומי, הפטריוטי, והחלטנו שבמקרה של מלחמה, ובוודאי מלחמה שאינה מתקדמת כראוי ומשתבשת, אנחנו חלק מן המדינה, מותר וצריך לדחות את המחלוקת ואת הביקורת, ואיננו צריכים להתבייש או להתנצל על כך שאנחנו תומכים בצבא ובממשלה ומעניקים גיבוי. […]


הדברים האלה מגובים בעדויות של עובדים ב"מעריב", שלאו דווקא הזדהו עם העמדה המערכתית הזו.


במובן הזה, אפשר וצריך להתייחס למלחמת לבנון השנייה כאל הזדמנות שכמוה אולי לא תחזור. היום, שנה לאחר המלחמה, אחרי דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד, אחרי הסערות הציבוריות, כולנו יודעים פחות או יותר כל מה שצריך לדעת על המלחמה הזו. לכן אפשר לחזור אל הסיקור התקשורתי של המלחמה, בזמן אמת, לבחון את דפוסי הסיקור, את מה שהיה בו ומה שלא היה בו, להבין את המשמעות הציבורית של הדפוסים האלה – ולהתחיל לשנות.


2. סיקור מטרות המלחמה ותהליך קבלת ההחלטות :"קונצנזוס סביב שולחן הממשלה"


התמיכה המלאה של אמצעי התקשורת במלחמת לבנון השנייה, החל מימיה הראשונים ועד סופה, התבטאה יותר מכל באופן שבו דיווחו אמצעי התקשורת לקוראיהם וצופיהם על מטרותיה של המלחמה, ועל תהליך קבלת ההחלטות שהוביל לפריצתה. היום, לאחר שהתפרסמו מסקנות הביניים של ועדת וינוגרד, כולנו כבר יודעים דבר או שניים על כל אלה. קשה למצוא מילים חד-משמעיות כמו הקביעה של ועדת וינוגרד, כי "הצורה בה יצאה ישראל למערכה אינה קבילה, אסור שתחזור על עצמה, ויש לחתור לתיקונה בהקדם." אבל לאורך כל המלחמה, חזרו אמצעי התקשורת ויצרו עבור צרכניהם את הרושם כי מדובר במהלך מתוכנן היטב, שיעדיו ברורים ומובחנים, ורצויים מבחינתה של ישראל. בכך יצרו אמצעי התקשורת מצג-שווא של בהירות ותכליתיות – שלא היו קיימות במציאות.


סיקור משמעותי של תהליך קבלת ההחלטות בימים הראשונים של המלחמה כמעט לא הופיע באמצעי התקשורת. ברוב המוחלט של המקרים, ההחלטה לצאת למלחמה סוקרה באופן ממלכתי, כמעט חגיגי: אנחנו עומדים לעשות מה שצריך. ישיבת הממשלה תוארה כאירוע דרמטי והיסטורי, והקונצנזוס בין השרים הודגש פעם אחר פעם. רק בשולי השוליים של הסיקור התברר כי הקונצנזוס לא היה מלא, כי הרמטכ"ל, רב אלוף דן חלוץ, התחמק משאלות שנשאל על מטרותיה של המלחמה, וכי הממשלה אישרה למעשה את היציאה למלחמה בלי לראות תוכניות של ממש.


אמצעי התקשורת הציגו את מטרותיה של המלחמה כמוחלטות וברורות, גם כאשר המטרות השתנו מיום ליום; גם כאשר גורמים שונים הציגו מטרות שונות, לעתים באותו יום; גם כאשר היה ברור שחלק מהמטרות אינן ריאליות כבר מהיום הראשון; וגם כאשר המטרות עמדו בסתירה זו לזו. הסתירה החשובה מכולן הייתה זו שבין החזרת החטופים ובין הפגיעה בחיזבאללה. לא קשה היה להבין, כבר בתחילת המלחמה, שמבצע שמטרתו "שינוי כללי המשחק" בלבנון יהפוך את החזרת השבויים למשימה כמעט בלתי-אפשרית. אבל התובנה הבסיסית הזו מעולם לא עלתה לדיון רציני ומעמיק ולא קיבלה כותרות של ממש.


3. הסיקור של מקבלי ההחלטות: "עמוד שדרה של פלדה"


הסיקור הבלתי ביקורתי של תהליך קבלת ההחלטות במלחמה הזו בא לידי ביטוי כמעט מגוחך באופן שבו בחרו אמצעי התקשורת, בתחילת המלחמה, להציג את דמויותיהם של אולמרט ופרץ. במקום לשאול את השניים את השאלות הקשות והמתבקשות, הכריזו אמצעי התקשורת על מהפך: הנה שני המנהיגים האזרחיים האלה הפכו למצביאים קשוחים. הם מדברים ללא חת, פועלים בביטחון, שולטים במצב ביד רמה – ומאפשרים לצה"ל לפעול ביד קשה נגד החיזבאללה.


התמונה הפיקטיבית הזו החזיקה מעמד עד שהמערכה בלבנון החלה להסתבך. אז החלו להישמע יותר ויותר קולות מתוך המערכת הצבאית שטענו כי הדרג המדיני מונע מצה"ל לפעול כרצונו, ולא נותן לו לנצח. הקולות האלה השתלטו על הכותרות הראשיות של כל אמצעי התקשורת.


לאורך כל הלחימה, נדחקו לשולי הסיקור דיווחים על התבטלותו של הדרג המדיני בפני אנשי הצבא, ועל האופן השערורייתי שבו התנהלו יחסי העבודה בין הדרגים. מדובר בחומר חדשותי מהמעלה הראשונה, והוא הובלט באופן משמעותי בערוץ 10, ובמידה מסוימת גם ב"הארץ". שאר אמצעי התקשורת לא נגעו בו.


גם דיווחים על חילוקי דעות בתוך המערכת הצבאית הופיעו במהלך המלחמה רק לעתים נדירות, והובלטו כמעט תמיד כאשר הגורמים המבקרים דרשו להפעיל יותר כוח. הנושא כבש את הכותרות במשך יומיים-שלושה, כאשר הרמטכ"ל החליט למנות את אלוף משה קפלינסקי לנציגו בצפון, ולמעשה להדיח את האלוף אדם מתפקידו כאלוף פיקוד צפון. אבל גם ברגע הזה, הדיווחים על הדחת האלוף אדם נמנעו ברוב המוחלט של המקרים מבירור יסודי של אופן ניהול המלחמה – והתמקדו ביחסים האישיים בין אדם והרמטכ"ל.


4. חרדת התבוסה: "הספירה לאחור של הפרויקט הציוני כולו"


ככל שהתמשכה המלחמה, ובמיוחד לקראת סופה, השתלטה על אמצעי התקשורת תחושה קשה של אכזבה. האירועים הקשים במהלך המלחמה, חטיפת החיילים, הפגיעה הישירה בסטי"ל מול חופי לבנון, הקרבות הקשים שבהם נהרגו עשרות חיילים, מחדלי האספקה – כל אלה סוקרו באופן שלא ניסה להסתיר את העובדה שצה"ל מתקשה לתפקד, ובעיקר לא מצליח לנצח. אופן הסיקור הזה גרר אחריו לא מעט טענות כלפי אמצעי התקשורת – כאילו הם מסקרים את המלחמה באופן ביקורתי מדי. אבל את הסיקור הזה צריך לבחון מעט יותר מקרוב. הביקורת שהשמיעו אמצעי התקשורת נגד צה"ל נבעה תמיד, כמעט ללא יוצא מהכלל, מתמיכה מוצהרת וחד-משמעית במלחמה עצמה. זו הייתה ביקורת שדרשה פעולה תקיפה ויעילה יותר, לעתים נקמה, פגיעה מסיבית יותר בלבנון, ובעיקר – יותר תוצאות בשטח. יותר ניצחונות. הביקורות שפורסמו באמצעי התקשורת העבירו, בסופו של דבר, את המסר הבא: המלחמה צודקת ונכונה, אבל מקבלי ההחלטות לא מנהלים אותה כמו שצריך, ולכן אנחנו מפסידים. דבר מהם לא אמר: משהו לא בסדר במלחמה הזו כשלעצמה.


כשאמצעי התקשורת נואשו ממקבלי ההחלטות, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, הם נצמדו לחיילים בשטח, שבאו בטענות קשות כלפי הדרגים הבכירים וסיפרו על מחדלים שלא מאפשרים להם, לחיילים, לנצח את האויב. אמצעי התקשורת חזרו ודרשו, בשמם: תנו לנו לנצח. הדיווחים האלה על תסכול החיילים והקצינים בשטח הצטרפו למאות רבות של כתבות שסיפרו על גבורתם של אותם החיילים והקצינים עצמם, ועל המסירות המוחלטת שלהם. כל הדיווחים הללו יחד ייצרו תחושה של התגייסות מוחלטת לטובת המלחמה הזו.


התחושה הכללית שהסיקור הזה העלה לא הייתה של ביקורת, אלא של תבוסה. והתחושה הזו הלכה והתחזקה לנוכח האופן שבו סיקרו אמצעי התקשורת את הצד השני – ארגון החיזבאללה, ומנהיגו נסראללה. כמו ערפאת ובן לאדן לפניו, נסראללה תואר כדמות מעולם האגדות: גאון-רשע, שטן מתוחכם שמצליח להכות בנו פעם אחר פעם ולצאת מזה בחיים.


כל זה יצר בסופו של דבר הרגשה כמעט היסטרית של מלחמת קיום, מלחמה של להיות או לחדול. למחדלים של צה"ל הייתה משום כך משמעות אחת ויחידה: ישראל מאבדת את כושר ההרתעה שלה. לכן אסור היה להפסיק את המלחמה. לא לפני שמנצחים. בתוך תמונת העולם האפוקליפטית הזו, למותר לציין, לא היה מקום לסיקור ביקורתי אמיתי, כזה שמבקש לבחון את עצם הצדקתה המעשית, המדינית והמוסרית של המלחמה.


5. העורף הישראלי: היהודים "לא נשברים" – הערבים "מאמינים לנסראללה"


היום, לאחר שהתפרסמו תחקירים שונים בנושא, אנחנו כבר יודעים שהמדינה נכשלה בטיפול באזרחי הצפון במהלך המלחמה. במצב העניינים הזה, שלא היה בגדר סוד כבר בימי המלחמה הראשונים, אפשר היה לצפות מאמצעי התקשורת לבחון באופן רציני את השאלות הרלוונטיות, ולהציג אותן, בזמן אמת, בפני מקבלי ההחלטות: האם קיימת מערכת מיגון תקינה? האם המקלטים שמישים? מה נעשה בפועל כדי לספק הגנה לאזרחים שנשארו בצפון? האם קיימות הנחיות לאזרחים כיצד לנהוג במצב חירום זה? האם המדינה ערוכה לפינוי אזרחים במקרה הצורך? האם, כאשר התקבלה ההחלטה לצאת למלחמה, נלקחו הנתונים האלה בחשבון?


אבל לא כך סיקרו אמצעי התקשורת את סיפורו של העורף במהלך המלחמה. אמצעי התקשורת בחרו להציג בפני קוראיהם וצופיהם סיפור אחר, סיפור מגויס. הסבל האזרחי בצפון נרתם לתמיכה במלחמה, ומשום כך סופר בשני חלקים: החלק האחד סיפר על אזרחים יהודים, שמעבירים, בשגרת היום-יום שלהם, מסר ברור לאויב, לממשלה ולצה"ל: לא ישברו אותנו. אנחנו חזקים, ואנחנו מחזקים את ידי הממשלה וצה"ל בכל אשר יעשו. החלק האחר סיפר על אזרחים ערבים, והחלק הזה עסק באופן כמעט אובססיבי בשאלת הנאמנות: האם אתם איתנו או נגדנו? במצב העניינים הזה, כמעט לא נשאר מקום במסגרת הסיקור לדיווח על מצבם של אזרחי הצפון בפועל.


הדיווחים על תושבי הצפון שלא היו כל כך חזקים, אלה שנזקקו לעזרה ולא קיבלו אותה, ואלה שלאו דווקא תמכו במהלך הצבאי – כל אלה נדחקו לשולי השוליים של הסיקור. בנוסף, נדחקה אל השוליים העובדה המכרעת שהמדינה, שאימצה את תושבי הצפון אל חיקה ברמת ההצהרות, למעשה זנחה אותם בפועל: לא הושיטה להם עזרה, לא דאגה להם למקלטים ראויים ולא הכינה תוכנית לפינויים. בהקשר הזה עשו "הארץ" והערוץ הראשון עבודה מרשימה יותר מכל השאר. אבל גם אצלם, נבלעו הדיווחים מהסוג הזה בים הדיווחים המגוייסים.


6. הפגיעה בלבנון: "כאילו רעידת אדמה פקדה אותה"


האוכלוסייה האזרחית בדרום לבנון ובביירות ספגה במלחמה פגיעות קשות ביותר – קשות הרבה יותר מאלו שספגו האזרחים בישראל. על-פי דו"חות שונים, נהרגו בתקיפות חיל האוויר על לבנון יותר מאלף ומאה בני אדם, כשליש מתוכם ילדים. יותר מארבעת אלפים בני אדם נפצעו. כמיליון אזרחים ברחו צפונה והפכו לפליטים. למותר לציין, שהרוב המכריע של נפגעי המלחמה בלבנון לא היו קשורים בחיזבאללה.


סיקור הפגיעה המסיבית הזו בלבנון, אם כן, מגלה דפוס מרתק: לפני הפצצת חיל האוויר על כפר קנא, ב-30 ביולי, שבה נהרגו עשרות אזרחים, פעלו אמצעי התקשורת, ברוב המוחלט של המקרים, על-פי העקרון שקראנו לו בדו"ח – "עקרון ההפרדה": הסבל של אזרחי לבנון סוקר באופן רחב יחסית, ולפעמים אפילו באמפתיה – אבל הסיקור הופרד כמעט לחלוטין, בכל אמצעי העריכה האפשריים, מהפעולות של צה"ל שגרמו לסבל הזה. צה"ל תואר כמי שעסוק בלחימה בחיזבאללה, פוגע רק בתשתיות הטרור, ומקפיד שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית. הסבל הלבנוני תואר בנפרד, כאסון שנחת על אזרחי לבנון משום מקום, כאילו נפל עליהם משמיים. ביירות, למשל, נראתה בכתבות האלה, בלשונו של אחד הכתבים, "כאילו רעידת אדמה פקדה אותה". השילוב בין שני התיאורים האלה ניתק את הקשר הסיבתי בין פעולות צה"ל ותוצאותיה בשטח.


דיווחים ביקורתיים על ההפצצות המסיביות של חיל האוויר על מרכזי האוכלוסיה האזרחית בלבנון, במיוחד בביירות, נדחקו לשולי הסיקור. באותה המידה נדחקו דיווחים על חילוקי דעות קשים, בתוך מערכת הביטחון, באותה השאלה עצמה. למותר לציין, שהדיווחים האלה על הוויכוחים בין גורמי הביטחון מטילים צל כבד מאד על טענותיו החוזרות ונשנות של צה"ל, על כך ש"לא ידע" על האזרחים שנמצאו במקומות שונים שהופצצו. השאלה עלתה באופן מפורש בישיבות של גורמי הביטחון, וכתבים קיבלו על כך דיווחים ברורים. הדפוס הזה קיבל משנה תוקף גם בסיקור נלהב של התמיכה הבינלאומית בישראל. התחושה הכללית היתה: אם העולם אינו בא אלינו בטענות, אין לנו מה לבוא בטענות אל עצמנו.


אחרי האירוע בכפר קנא, הדברים השתנו. עכשיו התגייסו אמצעי התקשורת, ברובם המוחלט, להוכיח בדרכים שונות ומשונות שישראל אינה אשמה בהרג בכפר קנא. הסיקור שיקף, יותר מכל דבר אחר, את עמדת התעמולה המתגוננת של ישראל הרשמית, ושל צה"ל לאחר האירוע. הטענות הבינלאומיות נגד ישראל תוארו כתעמולה אנטי-ישראלית, והסיקור התמקד בטענות המוכרות: צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, הוא עושה ככל שביכולתו כדי להימנע מפגיעה באזרחים; החיזבאללה הוא זה שמשתמש בהם כמגן אנושי. יום לאחר ההפצצה בכפר קנא, יש לציין, התברר שלא היה מידע מודיעיני ממוקד על הבניין שהותקף. מתוך סבך התירוצים שטווה צה"ל כדי להסיר מעל עצמו אחריות על האירוע, עלה מידע חדשותי ראשון במעלה לגבי האופן שבו צה"ל בוחר את מטרותיו בלבנון: צה"ל לא פגע בבנין שהתמוטט על יושביו בטעות: המטרות שנבחרו הוגדרו מראש כרחבות היקף ולא ממוקדות, והן כללו את כל בנייני המגורים שנמצאו בתוך השטח המסומן כמטרה. התברר גם כי השר פרץ "שיחרר את הצבא ממגבלות לגבי פגיעה באוכלוסיה אזרחית". אבל כל אלה נבלעו בים התירוצים וההכחשות, ולא הגיעו מעולם לתודעת הציבור בישראל.


7. המגעים המדיניים: "לא נפסיק עכשיו את האש"


לאופן הסיקור הכולל הזה, על כל מרכיביו, הייתה השפעה מכרעת על האופן שבו סיקרו אמצעי התקשורת את הניסיונות המדיניים השונים להשיג הסכם הפסקת אש ולסיים את המלחמה. לאורך כל תקופת המלחמה עלו הצעות שונות, מגורמים שונים, לפתרונות מדיניים. רעיונות שונים לפשרה הועלו בפסגת שמונה המדינות המתועשות, שהתכנסה במוסקבה באמצע יולי; בפיסגת רומא, בסוף החודש; ולאורך כל התקופה על-ידי נשיא לבנון, שרת החוץ האמריקנית, האו"ם והאיחוד האירופי. דובריה הרשמיים של ישראל – אולמרט, פרץ ומפקדי הצבא – התייחסו לאורך רוב התקופה הזו אל ההצעות בזלזול גלוי ומוחצן. אבל בסופו של דבר, כאשר נחתם הסכם הפסקת האש, ב-14 באוגוסט, העריכו גורמים רבים, בתוך המערכת השלטונית ומחוצה לה, שישראל היתה יכולה להשיג הישגים מדיניים גדולים יותר אילו היתה מאזינה להצעות האלה, בתחילת המלחמה ולאחריה. למותר לציין, שהקשבה כזו הייתה יכולה גם לחסוך בחיי אדם רבים בשני הצדדים. היום אנחנו יודעים, לאחר ועדת וינוגרד, עד כמה היו מקבלי ההחלטות שטופים בלהט המלחמה הזו, שיצאו אליה מבלי שידעו באמת מהן מטרותיה – ולכן גם לא ידעו באילו תנאים אפשר וכדאי להפסיק אותה.


ברוב המוחלט של המקרים, סיקרו אמצעי התקשורת את האופציה המדינית באופן ששיקף את הזלזול של מקבלי ההחלטות. הדיווחים על המגעים המדיניים הופיעו בעמודים הפנימיים של העיתונים, ועמוק בתוך מהדורות החדשות – ונבלעו בתוך ים הכותרות שהתגייסו בלהט פטריוטי למאמץ המלחמתי. ההצעות של נשיא לבנון התפרשו אך ורק כ"סימני שבירה בלבנון"; ההצעות המדיניות של המעצמות – כאישור לישראל להמשיך בפעולה בשטח. הצנעת הקולות שגרסו כי פיתרון מדיני הוא אינטרס ישראלי, כולל קולה של שרת החוץ ציפי לבני, הבהיר באופן חד-משמעי כי אמצעי התקשורת מעדיפים הכרעה צבאית על-פי פתרון מדיני. לאורך המלחמה כולה, הקרין הסיקור הזה של האופציה המדינית, יותר מכל, את החשש הצה"לי שהסדר מדיני רק יפריע לצה"ל "לסיים את העבודה".


התסכול שהלך והתגבר מביצועיו של צה"ל בשטח, בחצי השני של המלחמה, רק הגביר את ההתנגדות לעיסוק בהסדר המדיני. בחלקה הראשון של המלחמה, המסר היה: "עכשיו לא מדברים, עכשיו מכים". המסר בחלק השני היה: "עכשיו, כשמאשימים אותנו בפשעי מלחמה, או כאשר מתגלה חולשתו של צה"ל, חייבים להכות חזק עוד יותר". בסופו של דבר, כאשר נמצאה הנוסחה שאפשרה את סיומה של המלחמה, קיבלו אותה אמצעי התקשורת בתחושה כללית של תבוסה. עכשיו, כשהסתיימה המלחמה, הופיעו פתאום באמצעי התקשורת קולות שאמרו: צריך היה לקבל את ההצעות המדיניות המקוריות, מתחילת המלחמה.


ביום שישי, ה-11 באוגוסט 2006, כאשר עצרת האו"ם כבר עמדה להצביע על הסכם הפסקת האש, החליט הקבינט הביטחוני על יציאה למבצע קרקעי נרחב בלבנון. מטרותיו המוצהרות היו לתפוס את השטח שעד הליטאני, לחסל עוד אנשי חיזבאללה ומאגרי קטיושות, וכן לנסות ולהטות עד כמה שניתן, ועד הרגע האחרון, את טיוטת ההסכם לטובת ישראל. המבצע עלה בסופו של דבר בחייהם של 34 חיילי צה"ל. התהיות על היציאה למבצע הזה לא היו בגדר סוד באותו היום, ובימים שלאחריו, אבל גם עכשיו הן נדחקו אל שולי הסיקור. רק ערוץ 10 שאל שאלות ביקורתיות ואמיצות על הסיבות שעמדו מאחורי אישור המבצע השערורייתי הזה – כולל סקרי הפופולאריות של ראש הממשלה. שאר אמצעי התקשורת קראו, כמעט ללא יוצאים מהכלל – "מלחמה עד הרגע האחרון".


8. סיכום


מכל התחושות, הדעות וההרגלים שגורמים לאמצעי התקשורת להתגייס כשפורצת מלחמה, אחת התפיסות העקשניות ביותר היא שאסור להעביר ביקורת תוך כדי המלחמה – שצריך לחכות עד שהיא תיגמר. מכל התחושות, הדעות וההרגלים, זו גם התפיסה האבסורדית ביותר.


אין שום משמעות לעיתונות ביקורתית ואמיצה בדיעבד. את השאלות הקשות באמת צריך לשאול תוך כדי המלחמה, מכיוון שאז יש עדיין סיכוי כלשהו לשנות. אם אמצעי התקשורת היו מעלים אל הכותרות הראשיות את העובדה שבישובים רבים אין מקלטים, והמדינה אינה מסייעת לתושבים – ייתכן שהמדינה הייתה נאלצת לעשות משהו, בזמן אמת, ולא משאירה את העבודה לארקדי גיידמק. אם אמצעי התקשורת היו מבליטים את העובדה שגורמים בינלאומיים שונים העלו הצעות טובות להפסקת אש כבר בימים הראשונים, ייתכן שלא היינו צריכים לדון אחר כך, בדיעבד, בשאלה למה אולמרט ופרץ התעלמו מההצעות האלה. אם אמצעי התקשורת היו מבליטים את הביקורת העקרונית על המלחמה הזו, את ההבנה שלא היו לה מעולם מטרות מוגדרות, את העובדה שיצאנו אליה מתוך תחושת עלבון ותסכול – ייתכן שהיא הייתה מתקצרת. אולי הגורמים הפוליטיים שהתנגדו ליציאה אל הליטני, בסוף המלחמה, היו מצליחים למנוע את ההחלטה האומללה הזו, שעלתה בחייהם של עוד 34 חיילים. אם העובדה שהשר פרץ שיחרר את צה"ל ממגבלות על פתיחה באש הייתה עולה לכותרות, כפי שהייתה חייבת, אולי אפשר היה למנוע משהו מההרס הנורא שזרענו בלבנון. סיקור ביקורתי שמתעורר כאשר הוא כבר לא אקטואלי הוא בגדר מעשה טקסי שאין לו משמעות. אמצעי התקשורת מבקרים, מפרסמים, מגלים – ואז עוברים הלאה, לנושא הבא. בדיוק בגלל זה, יכול היה אולמרט, בימי הביקורת הקשים ביותר, לאחר פרסום דו"ח וינוגרד, להחליט שהוא נשאר בתפקידו. הוא ידע יפה מאד שגל הביקורת הציבורית ידעך. הוא לא היה אקטואלי כבר ברגע שהתחיל.


משום כך, השאלה איננה רק כיצד סיקרו אמצעי התקשורת הישראליים את מלחמת לבנון השנייה. השאלה החשובה באמת היא כיצד יסקרו אמצעי התקשורת את המלחמה הבאה. אנשי התקשורת, העורכים והמנהלים, הכתבים והפרשנים, חייבים לערוך בעצמם את חשבון הנפש שדרשו לאחר המלחמה, ובצדק גמור, ממקבלי ההחלטות בממשלה ובצה"ל. זה חייב לקרות. וזה חייב לקרות עכשיו. לפני שתפרוץ המלחמה הבאה. לא אחריה.





אלו הם עיקרי הדו"ח של עמותת "קשב" על התקשורת הישראלית במלחמת לבנון השנייה. לדו"ח המלא הקישו כאן (קובץ PDF).

תגובות
נושאים: מאמרים

18 תגובות

  1. עמוס הגיב:

    מאמר מאלף, אם כי הדברים ידועים. ולגבי השאלה שבסוף – כיצד יסקרו אמצעי התקשורת את המלחמה הבאה – התשובה: בדיוק באותו אופן.

  2. משה הגיב:

    הסיבות לביקורת העצמית והביקורת על המלחמה מכלי התקשורות השונים נובעת אך ורק בגלל תוצאות המלחמה המאכזבות!!!
    המסקנה של "התקשורת" היא
    1. יש להגדיל את תקציב הבטחון – ולכן ברק מרשה לעצמו לבקש 7 מיליארד ש"ח נוספים.
    2. לתכנן טוב יותר את הסיבוב הבא.
    3. רק דגנרל יכול להיות שר ביטחון.

    כמובן שהתקשורת לא מתיחסת למצב החברתי המתדרדר שהוא סיבת הסיבות ליכולת העלובה של צהל וכמובן קידוש ההתנחלויות וגזל אדמות על פני שלום ואופק חברתי ומדיני.

  3. אורי הגיב:

    עצוב ומביש שעיתון, המשווק את עצמו כמגדלור של חופש הביטוי וכ"עיתון לאנשים חושבים", נמנע מכל התייחסות (ולו הזעירה ביותר) לדו"ח קשב. בכך הוא מצטרף לביטאוני המרכז הלאומני – ידיעות אחרונות ומעריב. כדברי דניאל,אנחנו זקוקים כיום יותר מתמיד לעיתון שפוי, ש"יטפל" באומץ ובצלילות במרכיבים שונים של המציאות סביבנו. מישהו/י מוכן/נה להרים את הכפפה?

  4. אורי הגיב:

    מומלץ לקרוא בעיון את הדו"ח המלא של עמותת קשב, שמבוסס על מחקר רציני, מקיף ויסודי של למעלה משנה. קשה לצפות שיהיה בכוחו לחולל שינוי משמעותי באופי פעולתם של אמצעי התקשורת הממוסדים, אבל חיוני שאנו – צרכני התקשורת – נפנים את הממצאים והמסקנות ונלמד לקרוא אחרת את המסרים התקשורתיים שאנחנו מקבלים מדי יום (ולא רק בעת מלחמה): נלמד לפקוח עין ספקנית יותר, לקרוא בין השורות ולפתח מודעות גבוהה יותר לדפוסי המניפולציה.

  5. עלי הגיב:

    הסיפור של כפר כנה מעניין
    הפצצת חיל האויר את הכפר היתה בלילה והתמוטטות הבנין התרחשה בבוקר
    מיד כאשר התרחש האסון הפיצו חברי הכנסת הערביים שמועה על מאות הרוגים וטבח המוני
    בערב הופיעו תמונות מזעזעות של ילדים הרוגים ב-CNN
    ה-CNN דיברו על 59 הרוגים מתוכם 30 ילדים
    עבר עוד יום והאו"ם הודיע על הקמת ועדת חקירה
    לאחר שהאו"ם הודיע שיחקור כתוצאה מתביעה של ישראל הודיע סניורה על 40 הרוגים
    האו"ם ביצע חקירה במשך שבוע והגיע למסקנה
    שנהרגו בכפר כנה 28 אנשים מתוכם 9 ילדים
    חקירה נוספת טוענת רק ל- 18 הרוגים

    גם האסון האקולוגי שנוצר מפיצוץ של מאגר דלק בשדה התעופה התברר מאוחר יותר כאסון מינורי ומקומי

    לפי מקורות החיזבאללה בכל המלחמה נהרגו 4 אנשי חיזבאללה

    ברור שבמלחמה ניהלו הלבנונים תעמולה
    שיקרית וניצלו את אמצעי התקשורת לניהול תעמולה כנגד ישראל
    המניע הנוסף של לבנון להכפיל ןלהשליש את מידת הנזק של המלחמה נבע מהבטחות שהם קיבלו ממדינות ערב לכיסוי ההרס שנגרם
    מכאן שוב ההרס שנגרם למעשה קטן בהרבה ממה שדוחו הרשויות בלבנון
    לגבי השיקולים המוסריים לניהול המלחמה
    העולם ומדינות ערב מסכימים עם ישראל שמי שאחראים למלחמה הם אירן וסוריה
    האחת היא מדינה קרימינלית שמאימת בגינוסייד
    השניה -סוריה מנהלת מדיניות של רצח פוליטי וטיפוח המתיחות הפנימית בפוליטיקה הלבנונית מתוך מטרות קולוניליות פאשיסטיות כנגד
    העם הלבנוני והשלטון הדמוקרטי לגיטימי של סניורה

  6. לנין הגיב:

    יפה אמר אורי "אבל חיוני שאנו – צרכני התקשורת – נפנים את הממצאים והמסקנות ונלמד לקרוא אחרת את המסרים התקשורתיים שאנחנו מקבלים מדי יום (ולא רק בעת מלחמה): נלמד לפקוח עין ספקנית יותר, לקרוא בין השורות ולפתח מודעות גבוהה יותר לדפוסי המניפולציה".
    התקשורת, כמו כמעט כל גוף אחר, היא כלי בידי הבורגנות, במקרה הזה כלי לתעמולה והנחלת דעות קדומות.
    השקר לא נעשה רק בימי מלחמה, אלא יום יום
    ("הכיבוש הנאור", "העובדים הזרים לוקחים לפועלים היהודים את העבודה", "המובטלים הם פרזיטים", "בנייה לא חוקית", "הסכנה הדמוגרפית", "המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון", "הצבא המוסרי בעולם" ועוד מיני שקרים רבים שהופכים את הקורבנות של הדיקטטורה הבורגנית, במוחותיהם של שטופי המוח, לתוקפנים ולרעים).
    בקיצור האמת העצובה היא שלרוב עצום של הציבור מגיע ידע בפוליטיקה/היסטוריה/סוציולוגיה וכו’ באחת משתי צורות-
    או בתור שקר מוחלט, או בתור אמת עובדתית אבל מנותקת מהקשרה החברתי האמיתי ובכך היא למעשה גרועה משקר ("אבל זאת עובדה, פרעות תרפ"ט, פוגרום קישנייב, פרעה, אין ספק שהאנטישמיות היא נצחית…).

  7. דניאל הגיב:

    בגדול, מה שאנו זקוקים לו נ?א?ש?ו?ת כעת, הוא עתון של השמאל. שכל אנשי השמאל, יקנוהו, יעשו לו מנויים וסייעו לתפוצתו – מעין שילוב, של "זו הדרך", עם "דבר" ו"על המשמר", בעשור האחרון לקיומם. עתון יומי – או, לכל-הפחות, שבועי – שיבטא עמדות של אנשים, המסוגלים ב??א?מ?ת לחשוב, בכוחות-עצמם, עתון עם חוט-שדרה אידיאליסטי שמאלי, ממש כפי, ש"מקור ראשון" הוא עתון אידיאליסטי ימני. שמאלנות ללא-התנצלויות!!

    ה"דבר" חיוני בעליל.

  8. angelo aidan הגיב:

    עוד ניסיון מתוך אין ספור ניסיונות הוליך שולל ולתחמן את החיילים רחוק מההבנה הנכונה על פרייריות שמכתיבים להם מלמעלה: "מלחמת לבנון השנייה" הבהירה ביתר בהירות כי ישראל היא צייתנית אמריקאית נאמנה על חשבונם של רוב הישראלים ושל רוב השוכנים את המזרח התיכון בכלל (ראה את הניתוח על מלחמת לבנון באתר — קישור — ).
    אנג’לו איידן

  9. יובל הלפרין הגיב:

    הארץ היה פחות "מגויס"? טוב.
    רק שבהפגנה הראשונה נגד המלחמה, בסוף השבוע הראשון שלה, סיפרו המארגנים שהם פנו לעיתון "הארץ" לסקר את ההפגנה, ושם ענו להם במפורש ש"זה לא הזמן להפגנות, יש קונסנזוס."
    "הארץ" תמיד יודע לשרת את אותו "קונסנזוס" באופן מתוחכם, תוך התלבטויות, ייסורים, קמטים במתח וכמה אגלי זיעה, וזה תמיד הרבה יותר אמין ומסוכן מה"עליהום" הפרימיטיבי של כל השאר.

    מובן שהסקירה המרתקת שהובאה כאן מותירה תחושה של חוסר אונים:
    מה יהיה במלחמה הבאה? אותו דבר.
    ובזו שאחריה? אותו דבר.

    מה עושים? מנצלים ככל האפשר את הזמן בין המלחמות כדי להמיר את התסכול הנוכחי לאי אמון קבוע, בקרב אוכלוסיות רבות ככל האפשר, בראשי הצבא (בפוליטיקאים ממילא אין אמון. הם הופכים לגיבורים ולקדושים רק כשהצבא מטביע עליהם חותם כשרות).

    ההיסטריה על תופעת ה"השתמטות" היא ההזדמנות לנצל את רגשות האשם של ה"משתמטים" מכל סיבה שהיא ליחס ביקורתי-עקרוני כלפי הצבא והחלטותיו.

    אפשר גם ליזום צעדים סמליים שיעוררו דיון. למשל, להציע חוק לפיו הכרזת מלחמה תחייב את אישור הכנסת, כמו במדינות אחרות. זה לא יתקבל, כמובן, אבל דיון בכך יהיה במה נוחה לשאול מדוע אפילו לשלילת זכויות היתר של הנשיא לשעבר יש מתנגדים,
    אבל ליציאה למלחמה אסור שיהיו מתנגדים, ומי שמסתייג בלבו מצביע בפועל בעד כדי "לא לפגוע בראש הממשלה" כפי שהעידו חיים רמון ושמעון פרס בוועדת וינוגרד.

  10. מרדכי בלייוייס הגיב:

    עוד נסיון מעיק של אנג’לו איידן לפאר את הדיקטטורה החשוכה והדכאנית – צפון קוריאה.
    הנה אנג’לו:
    — קישור —

  11. אוהד הגיב:

    הדו"ח טוב וחשוב וכך גם בקורת עצמית מפוכחת מצד כלי התקשורת.
    עם זאת, סיקור אוהד ופטריוטי של מלחמה, בעיקר בתחילתה, הינו חשוב אף יותר, גם במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.
    צריך לדעת מתי לעמוד לצד עמך וחייליך אשר מסכנים את חייהם(תוך כמובן בחינה בקורתית מתונה ומתמדת), גם כאשר אתה מתנגד למהלכי המדינה.

  12. לאורי ולדניאל מאנג’לו הגיב:

    המבוגרים זוכרים שהיו היה פעם עיתון חצי-שכזה: "חדשות".
    אפילו היה עיתון רבע-שכזה, לא יכול לשרוד בתנאים ישראלים של היום, איכן הגורם השמאלי ביותר מסוגל לפעול בחסימת הביטוי שבתמונה על החולצה. וסך הכול, מה עושה תמונה של סטלין על החולצה שלי? היא מצביעה על דרך פוליטית כנכונה ביותר על פי הבחינות שאני אמצתי – לא יותר מזה.
    ומה עושה הגורם השמאלי הזה (שדרך אגב גם הוא המשווק את עצמו כמגדלור של חופש הביטוי)? הגורם השמאלי הזה (שדרך אגב הוא רחוק מלהיות שמאלי) מכנה ‘הסתה’ את ההצבעה שלי ו-אותי מקלל ‘מסית!’

    כך הצבעה על דרך הופכת להזהרה בפני גורם שמאלי שכזה. וככה מה שהגורם הזה הפך להזהרה חייבת להשתנות להסתה בכדי להסתיר את ההזהרה שבה.

    עם מי אתם רוצים לפעול בשדה המאבק לחופש ביטוי?

    אנג’לו איידן

  13. דניאל לאנג’לו הגיב:

    כשאתה שם על חולצתך תמונה, של רודן שטבח עשרים ושלושה מיליונים מנתיניו ורמס את כל השאר – בל-תתפלא, שכך מתייחסים אליך…

  14. אנג’לו איידן הגיב:

    ברשימת ההצעות האפשריות מתוך עמדה מרקסיסטית לנינית ישנם כמה הצעות אשר נעלמות בקביעות. אחת ההצעות מן הסוג הזה היא הצעה להתפלא מול הבורות של הבריאות. מול מחסור בהצעה מין הסוג הזה, למרקסיסט, כפי שמרקסיסט חייב להיות, דרכים יעילות הרבה יותר מאשר להתפלא. אחת הדרכים היא לפרוס בפני קורבנות התעמולה האימפריאליסטית את הנתונים שבידיו.

    ושוב, על המרקסיסט הכן לא להתפלא, במידה וקורבנות מעדיפים להמשיך ולהיות שבוים של התעמולה הבורגנית או מגלים העדפות דומות, אלא להמשיך להתבסס על הנתונים הנכונים והבדוקים – וכמובן להמשיך להוביל את המאבק של מעמד הפועלים לחשיפת האמת על פי הניסיון מהפכני.

    קורה וקומוניסטים נחלשים ונופלים. לא נורה – גם כאן אין בכדי להתפלא. הרי הזרם המהפכני של הפועלים הוא לו תלוי במרקסיסט כזה או במרקסיסט אחר.

    אבל גם קורה וקומוניסטים מתחזקים וממשיכים בדרכם המהפכנית. אז מה? אין למרקסיסט האמיתי על מה להתפלא גם במקרה הזה. שאחרים יתפלאו, אם הם רוצים בכך.

    בקיצור, מרקסיסט שנוהג להתפלא, הוא בכלל לא מרקסיסט. וזה רק בגלל הסיבה הפשוטה שמרקסיסט אדוק יודע איכן היא חי – הוא חייב לדעת את זאת היטב.

    אני הקמתי אתר אינטרנט לכבוד העם הקוריאני
    (www.geocities.com/viva_north_korea).
    יש לי כל הסיבות בשביל להתגאות בעם הקוריאני!
    באתר הזה אני פורס חלק קטן מהנתונים אשר בידיי.
    בכמעט כל השפות אין מספיק חומר.
    באנגלית יש ממש הרבה חומר.
    עכשיו החומר הזה מתורגם בעברית באתר הנ"ל.
    זה מעט, אבל זו לא יותר מאשר ההתחלה.

    ישנם כמה אנשים שרוצים לדעת עוד. אנחנו נפגשים כל יום שני בכדי ללמוד ביחד כמה שאפשר ולתרגם עוד. זה לא קורס כמו שאר הקורסים. לא משלמים ולא מרוויחים, אבל עושים מאמצים כבירים לרכוש מה שאף קורס לא מסוגל להעניק: פוליטיקה מרקסיסטית רצינית.

    נוסף לכך, הגענו לבשלות של הקמת ההתארגנות ראשונה (עמל – עמדה מרקסיסטית לנינית) שבארץ מתייחסת לפוליטיקה מרקסיסטית רצינית בלי פשרות אידיאולוגיות.

    מה זו פשרה אידיאולוגית במרקסיזם? מוטציה אשר כזו מאומצת רק ע"י גישה אופורטוניסטית. אצל הדיאלקטיקן המטריאליסטי, או שניתן לסכם מסקנה מסוימת או שלא ניתן לסכם אותה. מה זה לסכם מסקנה מסוימת בלשון לא ברורה אבל מקובלת? הדבר הזה, המפלצת הזו, אין לה מקום במרקסיזם. המרקסיזם יודע או לא יודע. אין אצלו לדעת בערך. הוא גם מסוגל להנות בזמן שהוא מודה שהוא לא יודע משהו מסוים. העיקר, הוא לא מפסיק לבקר את עצמו.

    המרקסיזם תומך בבני הברית של מעמד הפועלים. התמיכה הזו לא ניתנת למיקוח – היא לא נשענת על בסיס רעוע, היא בודקת ובוחנת את בני הברית שלה עוד לפני סיכום המסקנות. לאחרי ההחלטה על אופי הברית, אין מקום ל"ברית של חצי כן וחצי לא", יש רק מקום לבדיקה ולבחינה חוזרת לאור נתונים חדשים ומבוססים.

    ישנם כאלה המתחנכים שמספיק לרצות וכבר רכשו לעצמם אוטומטית את החוש המרקסיסטי. זו תפיסה משולה ממעשיות שאפשר לספר לניזונים מאגדות או עצלנים מדי בכדי להיווכח מול הבדיקות המרקסיסטיות סביב השאלות הפוליטיות לקידומו, לא של איזה תעמולה אמריקאית או של איזה סיפור ציוני, אלא של האינטרס הפרוגרסיבי ביותר היום: האינטרס הפרולטארי.

    יש למשהו ביקורת על איזה חולצה או על איזה בן ברית של מעמד הפועלים? מה הוא חושב? שהוא יצליח להפחיד את מי פעל שנים בלי לפחד מהמוסדות הציוניים ומהאחרים אשר הצליחו בקלות לחתוך לו את הפרנסה? וזה רק דוגמאות בלבד. תהיו אמיצים! תתמודדו עם חוסר יציבותה של הביקורת שלכם מול יציבות של הנשק המרקסיסטי!

    אבל השאלה הייתה אחרת: עם מי אתם רוצים לפעול בשדה המאבק לחופש ביטוי?
    עכשיו השאלה השתנתה: אתם רוצים לרדת אל תוך שדה המלחמה למען חופש הביטוי עם נשק כל כך פגום יעילות פוליטית ועמידה התקפית?

    אנג’לו איידן

  15. רבקה שפק ליסק הגיב:

    המלחמה הייתה רצופה ליקויים בניהולה ע"י הרמטכ"ל וממשלת ישראל. אבל, יש מספר נקודות חיוביות שחשוב להדגיש:
    א. בניגוד לשדרת הפיקוד- החיילים תיפקדו כראוי.הם גילו אומץ, תושיה וחברות .
    ב. החלטה 1701 היא הישג שאין לזלזל בו:יוניפיל וצבא לבנון על הגדר וחיזבאלה מעבר לליטני. יוניפיל הרס את רוב הבטנקרים והחרים את הנשק שנמצא בהם.
    וידוי של קצין שיעי מהחיזבאלה שערק לאירופה גילה שהחיזבאלה היה על סףשבירה. הוא העריך שתוך10 ימים ללא הפסקת האש- החיזבאלה היה קורס.
    ג.האו"ם וגם צבא לבנון החליטו לפקח ביתר יעילות על גבול סוריה- לבנון.
    ד.מצבו הפנים- לבנוני של חיזבאלה נפגע מאוד בעקבות המלחמה.
    ה.הדחי וכפרי הדרום עדיין לא שוקמו ברובם וקיימת התמרמרות רבה שם.
    ו.מעמדו של חיזבאלה בעולם הערבי ניזוק- די לקרוא באתרים הערביים.
    ז.ישראל זוכה לעדנה בעולם הערבי בשל הפחש מאירן.
    ויש עוד…
    בקיצור, במלחמות הקודמות ניצחנו בקרב ונכשלנו לממש הישגינו.1967, למשל. הפעם לא כל כך ניצחנו חד משמעית, האגו הלאומי נפגע- אבל יש הישגים.
    הכשלון היותר גדול של אולמרט הוא בענייני פנים.

  16. יריב, שאלה למפעילי האתר הגיב:

    כאשר אני עושה חיפוש על "מלחמת לבנון", קופצת לי מודעה בנוסח זה:

    קישורים ממומנים

    דיאטה ששמה סוף לנשנושים
    פיתוח עולמי לירידה קלה ובריאה במשקל
    חברי מכבי וכללית משלמים רק 490 שח !
    — קישור —

    מה הקשר שלכם למפתחי הדיאטה הזאת ולמה המודעה הזאת קופצת???

  17. דניאל לאוהד הגיב:

    כן, בהחלט עומדים לצד העם – ורוצים שיהיה לו שלום. בהחלט עומדים, לצד החיילים – רוצים שישתחררו לאזרחות ויוכלו ל?ח?יו?ת.

    תקרא את זה כמה עשרות פעמים – בסוף תבין. בסוף.

  18. מנחם הגיב:

    עצומה הקמת ועדת חקירה לגבי התקשורת במהלך המלחמה — קישור —

הגיבו ללנין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים