הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 באוגוסט, 2007 26 תגובות

ספרה של חנה ארנדט, "מקורות הטוטליטריות" (1951) תרם תרומה מכרעת להשרשת המושג הטוטליטריות בשיח הרעיוני מודרני. הספר התאים מאד לאווירה של המלחמה הקרה שבה יצא לאור וזכה להערכה. במשך השנים רבו המבקרים – מכל גווני הקשת הרעיוני – שהסתייגו בצורה חריפה מהתזה המרכזית של ארנדט שביקשה להוכיח שהקומוניזם והפשיזם אינם אלא תופעות שונות של אותה מהות. בדיקה היסטורית קצרה מוכיחה שהמושג טוטליטריות משרת דווקא את הימין על כל חלקיו במערכה נגד הקידמה.

עקרון מרכזי של הליברליזם המודרני


הליברליזם המודרני מניח הנחת יסוד כי החרות נתונה במאבק מקיף ומתמשך נגד אויב מסוכן, הטוטליטריות. גרמניה הנאצית וברה"מ הן שסימלו את החברה הטוטליטרית בהתגלמותה. הוגי דעות ליברליים מדגישים שהטוטליטריות נעשתה לאיום ממשי בתקופה שלנו כתוצאה מהמשברים האופייניים לחברה המודרנית. עלינו להבין שמשברים אלה מצמיחים תנועות טוטליטריות חברתיות ופוליטיות אשר, עם עלייתן לשלטון, מנהיגות סדרי חיים חברתיים ופוליטיים על פי עקרונות הטוטליטריות. עקרונות אלה כוללים דיקטטורה, איסור אופוזיציה, דיכוי ברוטאלי וכדומה.


מושג הטוטליטריות הנו מרכיב מרכזי ומובן מאליו בתהליך הסוציאליזציה הפוליטית בארצות המערב. אנשים לומדים שהם חיים "בחברה חופשית" ורווחתם וחירותם מתקיימים תחת איום מצד הטוטליטריות. על כן, מפתחים אנשים בעלי תודעה סלידה כלפי הטוטליטריות. סלידה זו נקלטת בתודעה הכללית והופכת לאחת מאבני היסוד בתודעה ההגמונית. ההתנגדות לטוטליטריות היא אינטואיטיבית וכוללנית.


נוסף על כך, המושג משמש בסיס לנרטיב היסטורי הבנוי סביב המערכה של הטוב (דמוקרטיה ליברלית) נגד הרוע (דיקטטורה טוטליטרית). לפי נרטיב זה אנו נהנים היום מהצלחה גדולה במערכה נגד הטוטליטריות, כלומר, התמוטטות ברית המועצות מאשרת כביכול, את נכונות התזה. התזה של הטוטליטריות נראית לכאורה "אובייקטיבית" ו"מאוזנת" בכך שהיא מסתייגת שווה בשווה מהימין הקיצוני ומהשמאל הקיצוני.


ניתן לומר על כן, כי מושג הטוטליטריות מקובל (כמעט) באופן אוניברסאלי ומשמש ככלי אנליטי להבנת המציאות הפוליטית והאינטלקטואלית. קיימת גם הנחה שכל המשתתפים בשיח הרעיוני-פוליטי הרווח, שוללים את הטוטליטריות. על פי כללי השיח השולטים, תיפסלנה על הסף דעות יוצאות דופן, אם בעליהן יגלו חס ושלום חוסר מיליטנטיות בשלילת הטוטליטריות.


מקורות "המקורות"


מושג הטוטליטריות נקשר בצדק לשמה של חנה ארנדט שספרה "מקורות הטוטליטריות" הוא הטקסט החשוב והמוביל בנושא זה1. "מקורות הטוטליטריות" מורכב למעשה משלשה חלקים נפרדים אשר ניתנים לקריאה ולניתוח נפרד. חלק א’ מוקדש לנושא האנטישמיות; חלק ב’ מוקדש לנושא האימפריאליזם וחלק ג’ על נושא הטוטליטריות, מוקדש להצגת ברית המועצות וגרמניה הנאצית כצורת ממשל חדשה. צורת ההנמקה של המחברת בהירה וישירה. ארנדט מגלה בסיס משותף לשני המשטרים וטוענת ששניהם הם התגלמות של רוע קיצוני ואבסולוטי. במהלך קריאת הספר לא ניתן לטעות במסר הבהיר והחד-משמעי שארנדט כותבת למען האינטרסים של "העולם החופשי" אל מול האיום הנורא של ברה"מ.


רבים העירו על כך שהספר אינו מטפל בצורה יסודית במקורות הטוטליטריות. עם זאת הספר עוסק בצורה מעמיקה ומקיפה ב"סימני היכר" של שני המשטרים שנקבעו כאבטיפוס של טוטליטריות: גרמניה הנאצית וברה"מ.


חשיבותה של חנה ארנדט


אפשר למצוא נתונים ביוגראפיים בסיסים על חנה ארנדט באינטרנט. אך סקירה תמציתית זו עשויה גם היא לעזור לקורא.


בסוף שנות העשרים למדה ארנדט במרבורג אצל הפילוסוף מרטין היידיגר, אך נאלצה לעבור להיידלברג כדי לסיים את הדוקטוראט שלה בפילוסופיה מדינית אצל קרל יספרס. עם עליית היטלר לשלטון ב-1933 נמלטה ארנדט לצרפת, ופעלה בפריז בקרב פליטים מגרמניה הנאצית. ב-1940 היא ברחה מפני הפולשים הגרמנים וניצלה על ידי נציג אמריקאי מיוחד ששמע על יוקרתה האינטלקטואלית הבולטת.


בשלב זה רצוי להדגיש את המעמד המיוחד במינו לו זכתה ארנדט בקרב הקהיליה של הפילוסופים הפוליטיים באירופה ובארה"ב. ניתן היה לספור על יד אחת את מספר האינטלקטואלים שלהם היה מעמד דומה. המועד המציין מאה שנה ללידתה, לפני שנה, שימש הזדמנות לשירי הלל ולמחקרי עומק של עבודתה, לסקירת ספרות משנית, לכנסים ולסמינרים.


הניו יורק ריביו אוף בוקס היוקרתי בירך, במאמר של ירמי וולדרון, על זרם הספרים והכנסים המוקדשים למועד, תחת הכותרת "מה הייתה חנה אומרת?"2 יצחק לאור הגדיר אותה "כאחת מהוגי הדעות החשובים ביותר של המאה העשרים"3. נתן שניידר כתב, "היא זוכה לתהילה כהוגת דעות מעמיקה ומקורית שהקדישה את חייה לחיפוש אחר פילוסופיה פוליטית חדשה בשנות השקיעה של המרקסיזם"4.


קורי רובין ציין ש"מסלובניה עד טקסס, מתקיימים כנסים, תערוכות והקראות לכבודה"5. ראסל ג’ייקובי ציין שארנדט "הצטרפה לקבוצה המצומצמת של גיבורים פילוסופיים"6. מה שלא יהיו הסיבות לכך, ומה שלא יהיו הנימוקים, נעשית חנה ארנדט לדמות אינטלקטואלית מרכזית שאין להתעלם מהשפעתה על הפילוסופיה הפוליטית המודרנית.


חנה ארנדט מגיעה אל חופי העולם החדש


הדיון בשלב זה יתרכז במיליה האינטלקטואלי בניו יורק של שנות הארבעים, ובמיוחד בגורם שהיווה השפעה מעצבת על חנה ארנדט ועל בעלה, היינריך בלויכר. כשהגיעו השניים בתור פליטים מגרמניה הפשיסטית, קבוצה של "אנשי שמאל אנטי-סטליניסטים" הכירו את כישוריה היוצאים מן הכלל של ארנדט וארנדט נמשכה אליהם. הקבוצה שהושיטה תמיכה אישית וחברתית מכרעת לקליטתה ולקליטתו של בלויכר המשיכה במשך שנים רבות למלא תפקיד מאד מפוקפק בחיים הציבוריים בארה"ב. יש סימוכין לכך שאנשי שמאל ובמיוחד "בוגרים" של התנועה המהפכנית המרקסיסטית האנטי-סטליניסטית (תומכים של טרוצקי) של שנות השלושים והארבעים, הפכו במשך שנות החמישים ואילך לדמויות אידיאולוגיות מובילות של הימין הריאקציוני בארה"ב. מבלי שהתנסו בשלב האידיאולוגיה של הטרוצקיזם לא יכלו חברי קבוצה זו לצבור את הידע ואת הכישורים ששימשו בסיס להתגבשותם. ה"משפחה", כפי שהוכרו ברבים עברו צעד אחרי צעד, מאנטי-סטליניזם מהפכני וקומוניסטי בשנות השלושים לעמדה של אנטי-סטליניזם "ללא סייגים". מנקודה זו קצרה הדרך לאנטי-קומוניזם קנאי ומיליטנטי (מינוס טרוצקי, מינוס המהפכה) שכלל תמיכה נלהבת בארה"ב כמבצר העולם החופשי במשך כל שנות המלחמה הקרה. אלה שהחלו את דרכם הפוליטית כמרקסיסטים מהפכנים מושבעים נעו שלב אחרי שלב מביקורת "נגד הסטליניזם" אל שלילה מוחלטת של המעצמה הסובייטית ואל תמיכה בלתי מסויגת במדיניות ארה"ב הרשמית כמגן בטוח מול גל התוקפנות הבולשביקית.


בדיקת התפקיד של התנועה הניאו-שמרנית היום בארה"ב יש בה כדי לעזור לקורא להבין כיצד קבוצה אינטלקטואלית זעירה יכולה להפוך לגורם חיוני בחוגים השליטים. זה לא מקרי שניתן לעקוב אחרי רישומם של קשרים אישיים ומשפחתיים בתנועה של היום אחורה אל השמאל האנטי-סטליניסטי דאז.


יש שכינו את האוסף המרתק הזה של אינטלקטואלים שמשך אליו את ארנדט ואת בלויכר, בספר בשם זה, "האינטלקטואלים של ניו יורק"7. רשימה חלקית של נציגיה המרכזיים של הקבוצה מצטיינת בשמות מוכרים כמו אירוינג קריסטל, סידני הוק, ליונל טרילינג, קלמנט גרינברג, אירוינג האו, אלפרד קזין, דניאל בל ונתן גלזר.


בניו יורק, נעשו ארנדט ובעלה לתוספת חברתית, תרבותית ופוליטית יוקרתית למקומיים. בזמן המלחמה התפרסמה ארנדט באמצעות מאמרים שכתבה לכתבי עת שונים כגון פרטיזן ריביו וקומנטרי. היא הרשימה מאד את עמיתה המקומיים בתור אחת שקולה התבסס על אופקים רחבים של תרבות אירופאית. התברר מהר מאד שארנדט ידעה את כל מה שידעו עמיתיה ועוד.


במרץ 1946, נאם צ’רצ’יל את נאומו המפורסם בפולטון, מיזורי שבארה"ב, נאום שנועד לחסל אחת ולתמיד את שרידי הברית האנטי-פשיסטית האדירה שהייתה קיימת בין ארה"ב, אנגליה, וברה"מ תוך דרישה לעימות עם ברה"מ מעמדה של כוח. שנת 1947 ראתה מתחים ראשונים של המלחמה הקרה כמו דוקטרינת טרומן, שנועדה לסייע בידי "עמים חופשיים להביס משטרים טוטליטריים", תוכנית מרשל והקמת ה-CIA. במשך שנים אלה חנה ארנדט הגתה את הרעיון של ספרה על מקורות הטוטליטריות והחלה בכתיבה. השיח ההגמוני הפוליטי בארה"ב היה פשוט ונוח לעמדותיה. ארה"ב, כמנהיגת העולם החופשי, חייבת להדוף, לבלום ולקעקע את מכלול הסכנות הנובעות מכוחה ויוקרתה המתחזקות של ברה"מ. בקיצור, דובר במלחמה למען החרות ונגד העריצות, למען דמוקרטיה ונגד טוטליטריות. ספרה של ארנדט, שפורסם לראשונה ב-1951 התאים על פי כוונתה הברורה, לצרכים האידיאולוגיים של ארצה המאמצת.


הספר התקבל בהערכה גבוהה בקרב קבוצת חבריה שאצלם תפח האנטי-סטליניזם והפך לאנטי-קומוניזם מקיף ולוחמני שכלל קריאות נרגשות לניהול תקיף יותר של המלחמה הקרה.


אחד מהדמויות המרכזיות בקבוצה, אלפרד קזין, שהיה כבר אז סופר מוכר, עזר לארנדט לאתר מו"ל. קודם לכך עזר קזין לבלויכר להשיג משרת מורה במוסד אקדמי מכובד בניו יורק. לא היה זה עניין פשוט מכיוון שבלויכר, שוודאי היו לו הכישורים ללמד היסטוריה ופילוסופיה אירופאית, היה חסר השכלה פורמלית כלשהי. בכל מקרה, על רקע המתיחות הגוברת של המלחמה הקרה, באווירה של פחד מפני עימות צבאי קרב עם ברה"מ, גייסה חנה ארנדט את כישוריה האינטלקטואלים המרשימים לצד אלה שייצגו, למיטב הבנתה, את העולם החופשי. על רקע זה פרסמה ארנדט את המהדורה הראשונה של "מקורות הטוטליטריות" בשנת 1951.


הביקורת על ארנדט ועל "מקורות הטוטליטריות"


יש לציין כי היו רבים שראו לנכון לערער על מעמדה המיוחד של ארנדט. ראסל ג’ייקובי למשל, סבור שארנדט לא הייתה ראויה למעמדה הרם והעיר ש"כוכבה נוצץ כל כך כיוון שהרקיע האמריקאי האינטלקטואלי היה אפלולי כל כך". ג’ייקובי לועג לצורה המעורפלת של סגנונה, ובמיוחד לסגנון שלה בטקסטים הפילוסופיים החשובים שכתבה:


"אין לקבוע כי העמימות הכללית היא הסיבה לזוהר הכוכב של ארנדט. לעתים עבודתה היא מזהירה, במיוחד המאמרים שהיא כתבה. אך למעט היוצא מן הכלל, "אייכמן בירושלים", סובלים הספרים העיקריים שלה מערפול קשה. הדבר אירוני, אך ככל שביקשה יותר להתבטא כפילוסופית, נעשית ההתבטאות שלה מעורפלת יותר. אפילו אחרי קריאה קפדנית ביותר, קשה להבין את כוונותיה. הדבר נכון הן לגבי "תנאי המצב האנושי" והן לגבי "מקרות הטוטליטריות", הספר שזיכה אותה בפרסום. אך ארנדט נהנית מהתפישה הרווחת שערפול פילוסופי הנו סימן לעומק פילוסופי. חסידיה מודים לעתים שהספר "מקורות" אינו שיטתי או מוצלח. היא רצתה להציג את הנאציזם ואת הסטליניזם כנציגים תואמים של הטוטליטריות אך לא טיפלה בסטליניזם אלא בסיום הספר. החלקים הדנים באימפריאליזם ובגזענות הם קוהרנטיים ומעמיקים, אך אין להם כל קשר לטוטליטריות הסטליניסטית שלא צמחה לא מזה ולא מזה. כדי לבסס את הטיעון שלה היא צירפה נאציזם וסטליניזם להבל פילוסופי על אידיאולוגיה ועל בדידות. איכשהו מזינה "בדידות" ההמונים את הטוטליטריות." ג’ייקובי מצטט את ארנדט: "בעוד שנכון הדבר שההמונים אחוזים בולמוס הרצון להימלט מהמציאות מאחר שבהיותם חסרי בית במהות לא יוכלו לסבול עוד את היבטיה המקריים והבלתי ניתנים להבנה, נכון גם שלגעגועים שלהם אל הדמיון יש קשר כלשהו לכישורים של המוח האנושי שהמבנה העקבי שלו עולה על מקריות סתמית", ועל כל זה ג’ייקובי שואל: "מה זה צריך להיות?"


ג’ייקובי מוסיף שתי הערות חשובות. הוא משבח את ספרה "אייכמן בירושלים" אך מציין, על סמך דעתו של גרשום שולם, שהתזה המרכזית של הספר בדבר "הבנאליות של הרוע" סותרת את התזה של ארנדט ב"מקורות הטוטליטריות" כי הטוטליטריות מבוססת על "רוע קיצוני", תופעה החורגת מכל הערכים המוכרים. ג’ייקובי שם לב לכך שצבא המעריצים המתרחב של ארנדט עוסק פחות ופחות בספר על אייכמן…8


אף שהוא מתייחס באופן כללי בהערכה לארנדט, מצטרף קורי רובין לבעלי הדעה שמספרם גדל המדגישים דווקא את החולשות של "מקורות הטוטליטריות"9. רובין שולל במפורש את הקונצנזוס האקדמי שרואה ב"מקורות" את עבודתה העיקרית. הוא קובע, "הגרסה של ארנדט מטשטשת ניגודי כוח, אינטרסים, ואידיאות בז’רגון של ניתוחים פסיכולוגים, דבר שמאפשר לקוראים שלה לעקוף שאלות מעיקות הנוגעות לממדים הפוליטיים והכלכליים." רובין מצביע על כך ש"היסטוריונים של נאציזם ושל סטליניזם ציינו שהחלק הרלבנטי אליהם בספר מחדש מעט מאד." רובין מסיים את הטיפול ב"מקורות" בחוסר אדיבות: "התברר, עם סיום המלחמה הקרה, שגרסתה של ארנדט על הטוטליטריות עוררה גל ביקורת חריף של ההיסטוריונים. אירוינג האו, סופר ואוהד שלה נאלץ להגן עליה כסופרת של סיפורת במהותה שחוננה "בתובנה מטפיזית" שאפשרה לה לזהות את האמת מתחת פני השטח." רובין תוקף רבים ממעריציה של ארנדט על נטייתם לנצל לרעה את תג הטוטליטריות נגד אל-קאעידה, סדאם חוסיין ואיראן. רובין מבקר את "תעשיית ארנדט" על כך שזו מתעלמת מכך שחשיבותה של ארנדט היום מסתמכת על כתביה בנושא האימפריאליזם, ציונות וקרייריזם." כך יוצא שארנדט, שהתיימרה לבסס תיאוריה בדבר הטוטליטריות נעשית חשובה למעשה בכל תחומי הפילוסופיה המדינית פרט לנושא הטוטליטריות.


אנטי-קומוניזם מהסוג הנוקשה


קשריה הפוליטיים, האינטלקטואליים והחברתיים של חנה ארנדט עם קבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק אינם במחלוקת. ארנדט אינה חייבת הסבר לאיש על בחירת עמיתיה וידידיה. ככל הידוע, היא לא כתבה דבר על מרקם היחסים הזה. אך היא בוודאי ידעה שחברי הקבוצה התייחסו ל"מקורות" במונחים נלהבים, המליצו על הספר ועזרו לקידום קבלת הפנים היוצאת מן הכלל לספר.


באוטוביוגרפיה שלו, משבח נורמן פודהורץ, אישיות מרכזית בימין הקיצוני בארה"ב, את התפקיד המרכזי שמילא הספר "מקורות הטוטליטריות" במאבק נגד הקומוניזם. כשעסק בעתיד עיתון "קומנטרי", השתמש פודהורץ במושג מעורר עניין, "אנטי-קומוניזם נוקשה", וקבע כי כל חברי ה"משפחה" בשנות החמישים ראו את עצמם לא סתם יריבים של הקומוניזם אלא אנטי-קומוניסטים נוקשים. פודהורץ מסביר את פשר הדבר:



"בשנות החמישים המוקדמות, שני הביטאונים האינטלקטואליים העיקריים שהטיפו לאנטי-קומוניזם נוקשה היו קומנטרי וה-ניו ליידר (ה-פרטיזן ריויו השתייך לאותו מחנה, אך בהסתייגות מסוימת). אנטי-קומוניזם נוקשה כזה התבסס על שתי הנחות יסוד עיקריות:



  1. ברה"מ הייתה מדינה טוטליטרית בעלת אופי מרושע זהה לזה של גרמניה הנאצית. בתור שכזאת היא לא יכלה להשתנות אלא לרע (דעה זו זכתה לתמיכה רעיונית רבת עוצמה מידי חנה ארנדט בספרה "מקורות הטוטליטריות" שראה בשיטה זו קטגוריה מטפיזית אידיאית ולא שיטה של סידורים פוליטיים האמורה להגיב לתנאים היסטוריים משתנים).


  2. ברה"מ הייתה מחויבת ללא תקנה למפעל של מהפכה עולמית, שיקודם באמצעים צבאיים כשנחוץ הדבר ועל ידי חתרנות פנימית בהדרכה ממוסקבה כשאפשרי הדבר; רק עוצמתה של ארה"ב חוסמת את הדרך מפני השאיפה הקנאית להרוס את החרות בכל העולם, ורק ערנות אמריקאית לגבי הסכנה וטיבה תפתח את האמצעים לסיכולה."10

ארנדט היא זאת שגייסה את ההוכחות שסטלין שווה להיטלר ושברה"מ שווה לגרמניה הנאצית. הלוגיקה ברורה ופשוטה. היטלר גייס את כול הכוחות כדי לכבוש את כל העולם ומכאן שגם ברה"מ הטוטליטרית מתכוננת למלחמה באמצעים צבאיים וחתרנות פוליטית (גיס חמישי ומרגלים).


מהי חובתה של ארנדט? אם הופכים את תרומתה התיאורטית של אישיות כארנדט לתעמולת מלחמה גסה? האין היא חייבת להביע הסתייגות אם יש לה כזאת? ואם פירשו אותה שלא להלכה, האם לא הייתה מחויבת להעמיד את המטיפים לאנטי-קומוניזם נוקשה על טעותם? למצער, אין שום סיבה שלא לפרש את ה-מגנוס אופוס של ארנדט כהנמקה למען מלחמה תוקפנית של ארה"ב נגד ברה"מ. אינני יודע אם ארנדט הייתה מברכת על מלחמה תוקפנית של ארה"ב. בהקשר זה ידוע מתוך התכתבות שניהלה עם ידידים, כי היא מאד חששה מפני התלקחות מלחמתית בימי המשבר סביב ברלין. הטענה אינה שחנה ארנדט כתבה את "מקורות" כיוון שהיא רצתה אישית במלחמה עם ברה"מ, אלא שהתזה המרכזית של הספר שירתה בצורה נפלאה ממש את מטרותיהם של אלה שדחפו להסלמה ולעימות אף שידעו היטב שפירוש הדבר מלחמה כוללת. קשה להאמין שארנדט לא הייתה ערה למציאות הפוליטית של שנות החמישים המוקדמות ולהשפעה הקשה של המסר של סיפרה. לא היה לה קשה לחיות עם זה.


ז’יז’ק על שתי הטוטליטריות


יש שיניחו כי נפילתו של הקומוניזם הסובייטי הופכת את העיון בנושא הטוטליטריות לבלתי רלוונטי. מכל מקום, הניתוח החד של סלבוי ז’יז’ק על תפקודו הנוכחי של מושג הטוטליטריות, מוכיח כי אנו לא בודקים רק את התפקוד היסטורי (שגם הוא חשוב), אלא דנים בנושא פוליטי עכשווי ובוער11. כל מי שחושב שההיסטוריה עקפה את שאלת היחס בין הנאציזם לקומוניזם, צפוי להפתעה גדולה. ז’יז’ק קורא לציבור להבין את הסכנה בקריאה של מדינות קומוניסטיות לשעבר להרחיב את החרם על הצגה של סמלים נאציים, כדוגמת הצלב קרס, לפטיש ולמגל ואפילו לכוכב האדום. מאז דבריו אלה של ז’יז’ק בתחילת 2005, ההיסטריה האנטי קומוניסטית במזרח אירופה הגיעה לממדים מקארתיסטיים (הוצאה מחוץ לחוק של ליגת הנוער הקומוניסטי בצ’כיה, הסקנדל של הלוסטרציה (חשיפה מגמתית) של אנשים שעבדו עם הקומוניזם בפולין, התעוררות של הימין הקיצוני הפסאודו-פשיסטי ברחובות בודפשט המטיל מצור על הפרלמנט ההונגרי, שלא להזכיר את אורגיית החקיקה הריאקציונרית שנתמכת על ידי הכנסייה הקתולית בפולין). אם הקומוניזם הוא רע כמו הפשיזם, למה שהוא יקבל מעמד מועדף? למה שהיידיגר יגונה ויוחרם כאשר לוקאץ’ וברכט עוד יזכו לכבוד?


ז’יז’ק ממחיש את ההשלכות הרחבות יותר של מושג הטוטליטריות ומתאר איך בסוף שנות השמונים ההיסטוריון הגרמני המוערך, ארנסט נולטה, קבע כי יש טעות בהכרזה לפיה הנאציזם היה רוע בלתי ניתן להשוואה. לנולטה היה קהל גדול ואוהד לא רק לטיעון שלפיו הקומוניזם היה רע כמו הפשיזם, אלא גם לטיעון לפיו הוא היה סיבה לעליית הנאציזם עצמו, מכיוון שהנאציזם היה למעשה תגובה לקומוניזם. ז’יז’ק לא מהסס להסכים: קומוניזם היה מבוסס על ניגוד בין המעמדות והפשיזם סותר את ההנחה הבסיסית הזו. במילים אחרות, מדובר בתזה בסיסית שהקומוניסטים והדמוקרטים התאמצו להסביר. כלומר הפשיזם הציג גזענות ואלימות במקום מאבק מעמדי, כדי להסיט את ההמון מהאינטרסים המשותפים לקדמה חברתית ושוויון.
 
העמדה של ז’יז’ק – העמדה הליברית הייתה מוטעית מלכתחילה


עבור ז’יז’ק, נושא הטוטליטריות הוא עכשווי ובוער והוא דורש שאנשים יעשו את הבחירה:


"מלכתחילה קיימת טעות בעמדה הליברית ה"טהורה" הגורסת כי אין הבדל בין טוטליטריות שמאלית או ימנית, וכי שניהם רעים באותה מידה. עמדה זו מתבססת על הנקודות הזהות של שתי התנועות המזוהות עם אי סובלנות פוליטית ודחייה של ערכים דמוקרטיים והומניסטיים.


זה חשוב לנקוט עמדה ולקבוע שהפשיזם גרוע יותר מקומוניזם בצורה רדיקלית. העמדה ההפוכה, לפיה קיימת אפשרות רציונלית להשוות בין שני סוגי הטוטליטריות, נוטה לייצר את ההשוואה, במפורש או שלא במפורש, שפשיזם הוא פחות מרושע. שהוא בכלל תגובה הגיונית לאיום הקומוניסטי."12


ז’יז’ק מדגיש את הקשר בין התיאוריה של שני סוגי הטוטליטריות והניסיון המתמשך של התגובה האירופית לשנות את טבעה של הזהות הפוסט מלחמתית של אירופה.


הכוהנת הגדולה של המלחמה הקרה


ארנדט, כחוקרת פוליטית מובילה, פרסמה מגוון מרשים של ספרים, מאמרים ומסות לאחר הפרסום של "המקורות" ב-1951, עד לפרסום העבודה שלה על משפט אייכמן. מאמר זה מתמקד ב"מקורות" בגלל ההשפעה העמוקה שהייתה לו על יצירת "קונצנזוס ליבראלי נגד קיצוניות". זהו אותו "קונצנזוס ליברלי פרלמנטרי" שפסל כל שאלה רצינית על טיב הסדר הדמוקרטי-ליברלי. זהו הסדר המשתף פעולה עם תופעות שהוא עצמו מגנה ומשתיק כל ניסיון לדמיין חברה שונה ממנו. כל האמצעים כמו אזהרות ידידותיות, שכנוע ואף שוחד, מופעלים כלפי האנשים כדי שיתרחקו מבחינת הגבולות בהם הדמוקרטיה כביכול נגמרת וטוטליטריות מתחילה.


אין זה מקרי שטענה זו מכוונת כמעט בצורה בלעדית לחלק של השמאל המסרב להיכנע לאיסורים לחשיבה מעבר לגבולות של הדמוקרטיה הקפיטליסטית ליברלית.


בהקדמה לחלק הראשון של "מקורות", חנה ארנדט מצהירה: "הניסיון הטוטליטרי לכיבוש גלובלי ושליטה כללית היה דרך הרסנית לפריצת המבוי הסתום. הניצחון של הטוטליטריות היה הרס ההומאניות; היכן שהוא ניצח, היה זה התחלת ההרס של מהות האדם". אך עבור ארנדט, מונח הטוטליטריות הוא לא כולו הפסד. "בלעדי הטוטליטריות, לא היינו יכולים להכיר את הטבע האמיתי והקיצוני של הרוע".


האם אפשר להתעלם מהקונטקסט הפוליטי של הצהרה זו? רק מספר שנים לפני כן גרמניה הנאצית הושמדה במחיר נורא של חיי אדם וסבל אנושי. למעשה, ארנדט "מפעילה את האזעקה" נגד הקומוניזם ובריה"מ, מצרפת את הכישורים האקדמיים שלה לקריאות של טרומן, צ’רצ’יל ואחרים להתכונן לעימות עם ברית המועצות. לפי חנה ארנדט, גם הקומוניזם וגם הפשיזם הם ביטויים של שלב חדש בהיסטוריה האנושית, שלב הטוטליטריות. שתי התנועות הן במהות אותו דבר עצמו והן תופעות שונות של אותה מהות. אך נראה שלמעשה הן אינן זהות או אפילו דומות. ההבדלים יתבהרו בהמשך כאשר מנתחים את המהלך ההיסטורי ומתייחסים לרשימה ארוכה של אבחנות בין שתי התנועות ההיסטוריות.


ההבדלים העיקריים בין פשיזם ובין קומוניזם


המושג טוטליטריות הורחב עד כדי תיאוריה היסטורית שלמה. המקום המרכזי של המושג בשיח הפוליטי השוטף מחייב בירור מחדש של ההבדלים העיקריים שבין פשיזם ובין קומוניזם. למושג הטוטליטריות קיימת חשיבות עילאית. הוא משמש יסוד למערך תודעתי שלם המתיימר לשמש, לא פחות ולא יותר, כמפתח להבנת השאלות העיקריות של המאה העשרים. כפי שכתבתי, המושג והתיאוריה המבוססים עליו גורסים, בתמצית, כי במהלך המאה העשרים מתקיימת מערכה בין חירות, מצד אחד, ובין עריצות, מהצד השני. המשטרים הקיימים במערב הם שמייצגים את החירות, בעוד המשטרים הטוטליטריים, בדומה לגרמניה הנאצית ולרוסיה הסובייטית, מסמלים את העריצות. כזכור, הטוטליטריות אצל ארנדט מקורה בהתפרקות החברה המודרנית ובאי-יכולתה לעמוד בלחצים הפסיכולוגיים המאפיינים אותה.


מסגרת מושגית מנוגדת לתזת הטוטליטריות גורסת כי המאה העשרים היא עידן של מלחמות ומהפכות שמקורן בחולי המחמיר של המשטר הקפיטליסטי המודרני. מכאן, שהתנועות הפוליטיות המובילות וההתפתחויות במשך המאה משקפות את המאבק בין מהפכה ובין מהפכת-נגד. הפשיזם והמערב לא היו מסוכסכים אלא היו מתואמים בצורך להתעמת עם הקומוניזם. הקומוניזם, כפי שהתפתח בתנאי העולם השלישי ששררו ברוסיה ובסין, היה מסוגל לחולל תמורות חברתיות יסודיות, אך לא היה מסוגל לפתח חופש פוליטי.


אנו למדים כי הטוטליטריות היא המכנה המשותף בין שתי התנועות, הקומוניזם והפשיזם, והמשטרים שהקימו. המאבק נגד ההשפעה המתפשטת של הטוטליטריות ושלטונה המתרחב הוא מרכזי בתקופה שלנו. אבל אין שום ניתוח היסטורי רציני אצל ארנדט התומך בתזה הזאת בדבר הזהות המהותית בין הקומוניזם ובין הפשיזם.


השוואה היסטורית בין קומוניזם לפשיזם


הרקע ההיסטורי הישיר של הפשיזם ושל הקומוניזם


הפשיזם נולד כתוצאה של משבר בגרמניה (ארץ קפיטליסטית מפותחת) וכשלון ניסיונותיה לרכוש את ההגמוניה על כלל השיטה האימפריאלית. הקומוניזם התפתח על רקע משבר כללי בארץ הנחשלת ביותר באירופה, רוסיה הצארית, שביקשה להשיג קידום בינלאומי באמצעות התחברות לבעלת ברית אירופית רבת עצמה.


תפקידיהם של הפשיזם ושל הקומוניזם אל מול המערך האימפריאליסטי השלט


הפשיזם שאף למעמד בכיר בשיטה האימפריאלית העולמית ולא ערער על עצם השיטה. הקומוניזם פעל באופן יסודי נגד השיטה האימפריאליסטית הבינלאומית תוך שלילה גמורה ומאמץ לקדם עצמאות וריבונות במקומה.


הפשיזם והקומוניזם מול המעמד השליט בארצותיהם


הפשיזם נהנה מתמיכת המעמד הקפיטליסטי בגרמניה ומסיועו. הוא גם זכה לאהדה ולתמיכה של חוגי ההון הבינלאומי, שהעריכו את תרומתו לחזית המשותפת נגד הקומוניזם (בולשביזם).


הפשיזם והקומוניזם מול המעמד הקפיטליסטי


הקומוניזם צמח והתפתח מול האיבה החריפה של הגורמים הקפיטליסטיים הקובעים ברוסיה, ועורר את רוגזו וחששותיו של ההון הבינלאומי. התנגדות ההון הבינלאומי לקומוניזם באה לביטוי בניסיונות שונים של התערבות מזוינת שנכשלה.


הפשיזם והקומוניזם מול הריאקציה העולמית


הריאקציה בכל העולם אהדה את המשטר הפשיסטי ואת מטרותיו. במקביל, הריאקציה שנאה והשמיצה את מפעל הקומוניזם ברוסיה.


יחסי קניין בסיסיים


הפשיזם לא ערער בשום אופן על זכות הקניין של ההון הגרמני או על תפקידו המוביל בחברה הגרמנית. הפשיזם אמנם גייס את הכלכלה הגרמנית, אך רק במסגרת קדושת השלטון של ההון הפרטי. הקומוניזם חולל מהפכה בזכויות הקניין ברוסיה, נישל את בעלי ההון מזכויותיהם וביטל את הבעלות הפיאודלית על הקרקע. למרות המכשולים העצומים, יצר הקומוניזם, בפעם הראשונה בהיסטוריה, חברה שהצליחה לתפקד שלא על בסיס שיטת הרווח.


רפורמות חברתיות


הפשיזם לא חולל שום רפורמה רצינית לא בחברה הגרמנית ולא במבנה שלה. הוא גם לא הכניס שינויים שנועדו לקדם את מעמד הפועלים.


הקומוניזם חולל תמורות עצומות במבנה החברה. המונים למדו קרוא וכתוב, הגישה לחינוך בכל הרמות התרחבה, הונהג טיפול רפואי כללי, המבנה הכלכלי עבר ארגון והטכנולוגיה התפתחה.


גיוס הכלכלה


הפשיזם גייס את המשאבים הכלכליים של גרמניה למסע השתלטות עולמי. הקומוניזם השקיע את מרב המשאבים כדי להתגבר על הנחשלות בברה"מ ובשינויים חברתיים.


תוקפנות מזוינת


הפשיזם פתח במסע של תוקפנות בדרך לשלטון עולמי. הקומוניזם ניהל מערכה דיפלומטית ממושכת על מנת לבסס ביטחון קולקטיבי ונטש את המאמץ הזה רק לאחר שארצות המערב הפנו עורף לברה"מ. בנסיבות אלה ברית המועצות נקטה אמצעים הגנתיים סבירים.


ביטויים מוסריים ותרבותיים


הגזענות והמיליטריזם שימשו יסוד להיבט הרוחני והמוסרי של הפשיזם. פשיזם, משמעותו הגנה נמרצת על המצב הקיים ודיכוי חמור של כל תנועה לרפורמות או לתמורות. לעשרות, אולי למאות מיליוני בני אדם, הייתה בקומוניזם קריאה להתעוררות ולהתקוממות, פריקת שרשראות הדיכוי וחשיבה במונחים של תמורות למען המקופחים והסובלים.


נפילת המשטרים ה"טוטליטריים"


שתי המייצגות העיקריות של המשטרים הטוטליטריים – גרמניה הנאצית וברה"מ – אינן קיימות היום. המשטר הנאצי חוסל רק בעקבות מלחמת עולם ארוכה ואכזרית שגבתה עשרות מיליוני קורבנות. הקומוניזם התפורר בגין ניסיונות כושלים מצד השלטון לחולל רפורמות פנימיות. נפילת הקומוניזם הייתה כרוכה, על כן, במעט אלימות יחסית.


בשעה שאנו מפרטים את ההבדלים המהותיים בין שני המשטרים, אין אנו מתעלמים מתופעות מרכזיות המשמשות כבסיס לתזת הטוטליטריות. תופעות אלה כוללות העדר חופש פוליטי, דיכוי המוני, שלטון חד-מפלגתי ופיקוח ממלכתי על חיי החברה והתרבות. התופעות האלה ורבות הדומות להן חשובות, ואין שום צורך או אפשרות לטשטש או להתעלם מהן. אך אין בהן, למרות חומרתן, כדי לגרום לביטול ההבדלים המרכזיים בין שתי התנועות ומשמעותן הפוליטית. חשוב מאד לזכור שבקרב המכריע של המאה הקודמת תרם הקומוניזם הסובייטי תרומה מרכזית להכנעת גרמניה הנאצית. ללא תרומה זו, ייתכן מאוד שהיינו נידונים לאלף שנה של שלטון נאצי.


מרקסיסטים מציגים נרטיב-נגד למושג הטוטליטריות, ויש להם הסבר משלהם בכל הנוגע למשברים התכופים של מלחמות, מהפכות ומהפכות-נגד האופייניים למאה העשרים. חנה ארנדט מסבירה את מהלך ההיסטוריה של המאה כהתקפה של הטוטליטריות על החירות. תיאור העל המטפיזי הזה אופייני לאידיאולוגיה הבורגנית בכך שהוא מתעלם מהסתירה המרכזית הכלכלית-חברתית של התקופה. מקורם של שורשי המשבר בחברה המודרנית הוא בסתירה הפנימית של החברה הקפיטליסטית, שבה יחסי הייצור מהווים מכשול אובייקטיבי לקדמה אנושית. אין התוכן של המאה הקודמת מעין משל על המאבק בין הטוב והרע (מאבק שהוא מעין שחזור של המיתוס הנוצרי). התוכן של המאה העשרים הוא המאמצים הנמשכים עד עצם היום להתגבר ולהשתחרר מהמשטר הקפיטליסטי-האימפריאליסטי. האנושות ניצבת, על כן, עד לעצם היום הזה, בפני האלטרנטיבה שבין סוציאליזם ובין ברבריות.







  1. Hannah Arendt, Origins of Totalitarianism, World Publishing Co., Cleveland and New York, 1951, 1954


  2. New York Review of Books, March 15, 2007


  3. Ha’aretz, October 27, 2006


  4. Ha’aretz, October 20, 2006


  5. London Review of Books, January 4, 2007


  6. Chronicle of Higher Education, December 8, 2006


  7. Alan Wald, The New York Intellectuals, University of North Carolina Press, 1987


  8. Russel Jacoby, “Hannah Arendt’s Fame Rests on the Wrong Foundation”, The Chronicle of Higher Education, December 8, 2005). Jacoby is a professor of history at UCLA


  9. Corey Robin, Dragon Slayer, a review of some recent books on Arendt, London Review of Books, Vol 29, No 1; 4 January 2007


  10. Norman Podheretz, Making It, Random House, New York, pp.289-290


  11. Slavoj Zizek, The Two Totalitarianisms, London Review of books, Vol. 27 No. 6, March 17, 2005


  12. Slavoj Zizek, "The Two Totalitarianisms", London Review of Books, Vol. 27 No. 6, 17 March 2005

תגובות
נושאים: מאמרים

26 תגובות

  1. שי נ הגיב:

    ללנין,

    כתבת על ספירו: "אתה משרת למעשה את הבורגנות כשאתה מוכן לפעול רק בגבולות שהיא מתירה לך"

    ובמילותיו של פוקו: ספירו מוכן לפעול רק באופן מ מ ו ש מ ע. השאלה שצריך לשאול היא: משמעת של מי? מי הגדיר את המשמעת הזו? הממסד! אותו ממסד יכול להתנהל בצורה דכאנית ואי-שוויונית ביום-יום שלו, אבל לדרוש מנתיניו להתנהג בצורה "מנומסת".
    הדוגמא הטובה ביותר לכך בישראל הם דווקא הפרופסורים ובמיוחד ה"נאורים" שבהם. הייתי מציע להם לקחת דוגמא מפרופסור מתוחכם לא פחות מהם, ואשר זרק אבן על משטרה – מישל פוקו.
    כשספירו מדבר על "נאורות" צריך לשאול אותו: איזו נאורות? של מי? של הממסד?
    מי מגדיר את אותה דינמיקה של הכוח אם לא הכוח עצמו? האם ספירו מסכים עם קביעתו של מרקס שההוויה קובעת את התודעה? אם התשובה היא כן, אזי איך הוא יכול לרצות להתנהג באופן "מנומס" אם אופן זה יקבע את המסגרת שבתוכה תתנהל האלטרנטיבה. האם זו לא מסגרת של הממסד עצמו?
    אם התשובה היא לא (שהוא לא מסכים), אזי הכול ברור – הוא מגדיר את עצמו לפי המטרה הסופית ולא לפי ההתנהלות עצמה.

  2. ללנין ולמשה מאנג’לו הגיב:

    אתם אומרים שאתם יודעים, אז בטח יש לכם בסיס למה שאתם אומרים.
    אפשר לבקש מכם לשתף אותי בבסיס הזה?
    אנג’לו איידן

  3. לנין למשה הגיב:

    מהבחינה הזאת אין לנו ויכוח.
    אני לא מנסה להגן על בריה"מ, אני יודע יפה מאוד שהיא היתה מדינה מעמדית אולי אפילו יותר גרועה מהמדינות הבורגניות.
    וכמובן שהמפכה סוציאליסטית צריכה להביא להרחבת הדמוקרטיה (בעניין זה יש לקרוא את "ביקורת תכנית גוטא" של מרקס, "המדינה והמהפכה" של לנין ואת "תיאוריה מרקסיסטית על המדינה" של ארנסט מנדל).

  4. אבי הגיב:

    האם ארנדט תהיה מוגדרת היום כליברלית או כפוסט מודרנית?

  5. רק בשביל זה צריך את האתר הגיב:

    רק כדי לקרוא מיד פעם מאמר כפי שכתב מר קמינר כדאי לפתוח מדי יום את האתר!

  6. שי נ הגיב:

    זה מה שקורה כאשר דבר נתפס כאמת מוחלטת. אין הדבר אומר שזה לא אמת, אבל בטח שלא מדובר באמת מוחלטת (או שקר מוחלט).

  7. באמת אין אפשרות לטשטש? הגיב:

    לקראת סוף המאמר מופיע משפט חידתי על המשותף לפשיזם ולקומוניזם "תופעות אלה כוללות העדר חופש פוליטי, דיכוי המוני, שלטון חד-מפלגתי ופיקוח ממלכתי על חיי החברה והתרבות.." כלומר: אחרי הרבה מילים על קדמה מה שנשאר הוא דיכוי (הדיכוי אינו תופעת לואי אלא מרכיב מהותי ומרכזי במשטר חד מפלגתי).
    ואת הדיכוי הזה "ואין שום צורך או אפשרות לטשטש .." אבל המאמר הזה דוקא מראה אפשרות ויכולת לטשטש, הנה כמה דוגמאות:
    1. " בנסיבות אלה ברית המועצות נקטה אמצעים הגנתיים סבירים." דיברתי פעם עם תושבת פראג על הכיבוש הסובייטי ב1968 – יהיה לך קשה לשכנע אותה שזה "אמצעי הגנה סביר".
    2. "לעשרות, אולי למאות מיליוני בני אדם, הייתה בקומוניזם קריאה להתעוררות ולהתקוממות, פריקת שרשראות הדיכוי וחשיבה במונחים של תמורות למען המקופחים והסובלים"
    נו באמת, נסה פעם לשמוע חוויות מאנשים שחיו את מיטב שנותיהם תחת שלטון קומוניסטי: הם מספרים על דיכוי יומיומי ועל פתוח חשיבה תחבולנית של "איך לסדר אותם יותר משהם מסדרים אותנו".
    3."הקומוניזם חולל מהפכה בזכויות הקניין ברוסיה, נישל את בעלי ההון מזכויותיהם" נו באמת- לאנשי מנגנון המפלגה היו זכויות יתר ופריבילגיות שאנשי אצולת הצאר לא יכלו לחלום עליהם.
    4. "בקרב המכריע של המאה הקודמת תרם הקומוניזם הסובייטי תרומה מרכזית להכנעת גרמניה הנאצית. ללא תרומה זו, ייתכן מאוד שהיינו נידונים לאלף שנה של שלטון נאצי.."
    אילולא הסכם ריבנטרופ מולוטוב אולי לא היו הנאצים פולשים לפולין. עד לתחילת מבצע ברברוסה היו קשרים תקינים מאוד בין השלטון הקומוניסטי לנאצי. כאשר נאלץ סטלין להילחם בבעל בריתו לשעבר היטלר הוא הקפיא את האידאולוגיה הקומוניסטית ופנה לעמו דוקא בשם הפטריוטיות הרוסית הישנה.

  8. משה הגיב:

    מאמר מעניין הרושם שמתקבל מהדמות של "הפילסוף" אינטלקטואל ארנדט מזכיר במידת מה את אסא כשר והיחס של החברה אליו.
    כל חברה חייבת למצוא את האידיאולוגים שיתנו לה הכשר לפעולות הלא מוסריות – כיבשוש, גזל, ניצול, הרג……
    אנשים שמוגדרים בעיני עצמם כמוסריים צריכים את "הפילוסוף" "ואיש הרוח" שיתן להם הצדקה למעשיהם הנפשעים ונראה שלפירצה זו נכנסה ארנדט כמו שבחברתנו נכנס אסא כשר.

  9. לנין למתקרא ספירו הגיב:

    נתרגם את מה שאמרת מספירואית לעברית-
    אני מוכן לפעול למען סוציאליזם רק בגבולות החוקיים,מוסריים,משפטיים,פוליטים וכו’ שהבורגנות מתירה לי.
    אני חושב שאם אני אשכנע את כולם (צורת חשיבה זעיר-בורגנית קלאסית, לא סתם אתה לא משכנע את כולם יש לכך סיבות חברתיות שאתה, שלועג למדעיות של המרקסיזם, מסרב להבין) ואנצח בבחירות אז הבורגנות תוותר על האינטרסים שלה כי קיבלתי יותר פתקים ממנה.
    או בקיצור- אתה אוטופיסט, לא מבין את המציאות, נאיבי, מאמין בדעות קדומות בורגניות וככזה אתה משרת למעשה את הבורגנות כשאתה מוכן לפעול רק בגבולות שהיא מתירה לך.
    במניפסט הקומוניסטי יש פרק על סקירת ספרות סוציאליסטית.
    מכל הסקירה הזו אין מי שתואם אותך בדיוק, אבל אתה שילוב של הסוציאליזם הבורגני והסוציאליזם הזעיר בורגני.

  10. אבי הגיב:

    לגדעון – האם לדעתך יש לשייך את ארנדט לזרם הליברלי או לזרם הפוסט מודרני?

  11. שי נ הגיב:

    אבי,

    פוסט-מודרניות זה לא זרם. יש אינסוף הגדרות של פוסט-מודרניות, ויתכן וארנדט מהווה הגדרה אחת מיני רבים.

  12. לנין לספירו הגיב:

    אתה מרבה לדבר על נאורות, אז אנא הסבר לי בבקשה, נניח כי מחר מתרחשת מהפכה סוציאליסטית בישראל, איך יש לנהוג?
    איך לטפל במהפכני-נגד?
    איך יתנהל המנגנון של המהפכה? (אני מקווה שאתה מבין לפחות שאי אפשר לבטל את המדינה בין-לילה).
    וכו’…
    עם כל הכבוד, מר (תסלח לי על הפנייה הבורגנית) ספירו, העבודה רק מתחילה עם כיבוש השלטון, והחברה היא בדיוק אותה חברה בורגנית שהיתה יום לפני המהפיכה, למהפיכה יש אויבים רבים ויכול להיות שלא יהיה לה תמיכה של רוב מוחלט. אז מה עושים אז?
    לא נלחמים באויבי המהפכה כי ככה גנדי אמר?
    נותנים למהפכת הנגד לנצח כי לא מוכנים לאלץ את הטכנאים של מנגנון המדינה לעבוד (העיקר להיות נאורים, למרות שאולי הפעלת אלימות ברגע כזה תמנע מהפיכת נגד ונזקים גדולים יותר?).
    בקיצור מה שאני שואל, הוא לא איך "לנווט" את המהפכה מבחינת דמוקרטיה וכו’(ואני מסכים איתך שבריה"מ היתה מדינה מעמדית ששלטה בה הפקידות הבירוקרטית ולא מדינה סוציאליסטית בשום אופן), אלא איך בדיוק אפשר לעבור את אותה תקופת מעבר שמרקס ולנין מכנים הדיקטטורה של הפרולטריון, תקופה שבה יהיו נסיונות למהפכת נגד, במנגנון המדינה יהיו בעיקר פקידים שעוינים את המהפיכה, כל האוכלוסיה, כולל המהפכנית תהיה נגועה עדיין בדעות קדומות בורגניות, הזעיר בורגנות תחדש מדי יום את הקפיטליזם (שוק שחור…), איך בדיוק בתקופה זו אפשר גם לשמור על המהפיכה וגם להיות גנדי?
    איך בתקופה כזאת אפשר גם להיות סוציאליסט מבחינה מעשית ופרודוקטיבית וגם נאור?
    בזמנים כאלו מאוד יתכן שזה יהיה צורך אוביקטיבי לדכא כל אופוזיציה בורגנית, להכריח פקידים לעבוד, להחרים רכוש פרטי (לא בורגני) ואולי אפילו להשתמש בטרור נגד מהפכת נגד, ובמצב כזה כל היסוס לעשות זאת הוא אנטי-מהפכנות מסוכנת.
    או- בתקופה ההיסטורית הכי קריטית למאבק הסוציאליסטי אתה, לפי דבריך, בוחר בנאורות, כלומר בבורגנות.

  13. יעל ק. הגיב:

    האם כאשר ראובן קמינר מדבר על קומוניזם, האם הוא מתכוון למשטר הלניניסטי-טרוצקיסטי-סטליניסטי שהתפתח ברוסיה? או אולי על קומוניזם אחר? אם הכוונה למשטר ברוסיה, לא הצלחתי להבין את כל התיאורים היפים והמחמאות שניתנו לו, ואיך הם מתיישבים עם המציאות האיומה של "טיהורים" המונים, מחנות עבודה, מעמד עליון לביורוקטים ואנשי-שלומם, דיכוי נרחב ועוד ועוד.

  14. חררדו, "מסע ארוך" הגיב:

    ואני דווקא חשבתי שהוא מדבר על הקומוניזם הסיני, שהוא לכל הדעות המודל לחיקוי בה’ ידיעה, בדרך להצדעת האנושות לספירות אחרות.

  15. אנג’לו לבהירות הגיב:

    אומר ראובן קמינר: "אין אנו מתעלמים מתופעות … העדר חופש פוליטי [לבורגנות – אנג'לו], דיכוי המוני [של האינטרסים הבורגניים – אנג'לו], שלטון חד-מפלגתי ופיקוח ממלכתי על חיי החברה והתרבות." – תופעות, שלפני היותם תופעות, היו למדיניות ברורה של ההנהגה הסובייטית, אשר ייצרה, "בפעם הראשונה בהיסטוריה, חברה שהצליחה לתפקד שלא על בסיס שיטת הרווח."

    השיטה האחרונה הזו מנרמלת את החופש הפוליטי ליד הדיכוי המעמדי והשלטון הרב-מפלגתי ליד חוסר אחראיות הממלכתית על חיי החברה והתרבות לטובת המעמד השליט במשטר הדמוקרטיה הבורגנית (או דיקטטורה בורגנית, שזה הינו הך). גם נרמול זה הוא מדיניות ברורה.

    שתי שיטות, אחת מול השנייה – שתי מגמות, אחת מול השנייה: שיטה קדמונית בעלת מגמות ריאקציוניות מול שיטה חדשה ש-" בפעם הראשונה בהיסטוריה, חברה שהצליחה לתפקד שלא על בסיס שיטת הרווח", אלא על בסיס מגמות מתקדמות. גם זה ברור. האי-בהירות מתחילה כאשר המוסגים מתבלבלים. לא חסר מעוניינים בכך וגם לא חסר מתבלבלים מזה. ראובן קמינר הביא לפנינו דוגמות מיני הרבות.
    אנג’לו איידן

  16. איתן לרנר הגיב:

    כרגיל חלק מהמתדינים נתפס שוב ושוב להבדלים ולדימיון . לדידי כל שלטון ויחל את דרכו עם הכוונות הטובות ביותר , דרכו להסתאב כיון שלאנשים יש נטייה והטייה לשימוש בכוח שהם צוברים . אפשר לראות את זה בכל קהילה או קבוצה וכל התארגנות מתקופת הילדות ועד לפוליטיקה . למי שיש כוח ישתמש בו . חלק מהמהפכנים ההוזים כאן בהקיץ כגון לנין מוכנים ובאמת נראה שמאמינים שלצורך השלטת האידאולוגיה "הנכונה " איחן ברירה אלא לעבור תקופה של דיכוי וטרור נגד מהפכני הנגד – בצורה כזו גם אם תביא את בשורתו של אלוהים עלי אדמות איני רוצה אותה . הכפייה הנובעת מהמחשבה שמישהו יודע מה נכון גם לאחרים היא בבסיס העיניין . אין לי פתרונות אלא אוטופיה והאוטופיה היא לעבור לחברות אנרכיות יותר עם מינימום מנגנון מדינה או אם ניתן לבטלו לחלוטין , אשרינו ואולי ייטב לנו.

  17. משה ללנין . הגיב:

    אינני מגנה צעדים אנטי דמוקרטים כאשר משתלטים על המדינה!!!! אבל כאשר המדינה מקדשת צעדים אנטי דמוקרטים ומציגה אותם כסוציאליזם, מצרה זכויות דמוקרטיות ולא מרחיבה אותם, איננה מאפשרת ויכוח ודיון בין הזרמים השונים של מעמד הפועלים הם שורש הרע והם הם שמחלישים את מדינת הפועלים עד לחיסולה.
    מדוע שאדם "נורמלי" יתמוך בסוציאליזם שניתפס ונראה גרוע יותר (זכויות אדם, דמוקרטיה, שותפות במדינה ) ממדינה דמוקרטית מערבית .

  18. גדעון ספירו הגיב:

    קיים פער תהומי שאינו ניתן לגישור בין הקומוניזם כרעיון וחזון לבין הפשיזם. בעוד הקומוניזם מבקש להגיע לחברה חופשית ושוויונית המתנהלת ללא אמצעי כפייה, עד כדי ביטול המדינה על מנגנוניה האלימים, הפשיזם הוא בדיוק היפוכו של דבר-יצירת חברה המנציחה את ההיררכיה והאלימות באמצעות מנגנוני המדינה והמעמדות השליטים.

    רשימתו של קמינר לא עוסקת בכך. זהו ניסיון פתטי לטעמי, לטהר את שרץ העריצות הסובייטית. הפערים בין הקומוניזם כרעיון לבין הקומוניזןם הסובייטי, תהומיים אף הם.
    יש קווי השקה רבים בין העריצות הסובייטית והפשיסטית, כפי שיש מאפיינים דומים לכל המשטרים הטוטליטרים.
    ברית המועצות אמנם חיסלה את בעלי ההון הקפיטליסטים אבל לא יצרה בעלות חברתית על אמצעי הייצור. לעם לא הייתה כל השפעה על המערכת הכלכלית. הבעלות הפרטית של בעלי הון עם זכויות היתר שלהם, הוחלפה בבעלות המפלגה ושליחיה ויצרו מעמד שליט חדש בעל זכויות יתר כלכליות ופוליטיות. בניגוד לניסיונו של קמינר לבדל את הפשיזם מהקומוניזם הסובייטי בנושא הגזענות, המיליטריזם והאימפריאליזם, הרי דווקא בשלוש נקודות אלו, ברית המועצות שיחקה באותו מגרש. השלטון הסובייטי היה גם מיליטריסטי, גם אימפריאליסטי וגם גזעני (ראו היחס לעמי הקווקז, כולל גירושים המוניים על בסיס אתני במקביל לרוסיפיקציה של מדינות הברית הלא רוסיות.
    דווקא המלחמה בגרמניה הנאצית, הירואית ללא ספק, לא נעשתה על בסיס אידיאולוגי, אלא לא במקרה, כפי שהעיר מגיב קודם, התבסס על הקריאה לרגש הלאומי הרוסי.
    קשה להתעסק בהיסטוריה בשאלות "אילו", האם ללא ברית המועצות גרמניה לא היית המנוצחת, כפי שגורס קמינר, או שמא דווקא אז גם היא הייתה חוטפת פצצת אטום אמריקאית כמו יפן.
    לכן אין טעם לספקולציות האלו, ודי לנו בקביעה, שתרומתה של ברית המועצות להכנעת גרמניה הנאצית הייתה מכרעת, ואת זה איש לא ייקח ממנה. אולם עובדה זו אינה מקהה את סימני הדימיון בין שני משטרים טוטליטריים אלה.
    המגמה של קמינר להפוך את חנה ארנדט לסוכנת המלחמה הקרה בשירות ה-C.I.A הוא לדעתי פשטני, אפילו פרימיטיבי ותואם סגנון של תעמולה סובייטית בתקופת המלחמה הקרה.

  19. רוזה הגיב:

    גדעון ספירו סבור שמותם השקט והאסתטי של מיליוני הומלסים, חסרי תרופות, ושאר נפלי הדמוקרטיה, עדיף הוא על מחזות לא אסתטיים של מהפכה, הוצאה להורג ו"משטרי האימים". הומלס שחור מהגטו בלוס אנגלס צריך להגיד תודה שהוא מת במשטר דמוקרטי שבו רק משכנעים אנשים, ולא מוציאים להורג בטקסים. כך גם פינוי שקט מכפר שלם, בלי טלויזיות עדיף על "הלאמה" טוטליטרית של נכסי מיליונרים. זו הצלחתה הגדולה של הבורגנות, ביזור והשתקה, אסתטיזציה של ההוצאות להורג. האם היתה מלחמה בעיראק ?

  20. מרכס ללנין הגיב:

    אצל ספירו אין בכלל בעיות כאלו: אין בכלל מהפיכה כי ההמונים יבינו, אחרי שספירו יסביר להם את היתרונות שב"סוציאליזם הספירואי", ופשוט יצביעו בעדו באופן מסודר ודמוקרטי, בעלי ההון יוכלו להמשיך בפעילותם הפרודוקטיבית בשיתוף פעולה עם המגזר הסוציאליסטי והכל יבוא על מקומו בשלום, בלי מהפכות ומהפכות נגד.

  21. גדעון ספירו הגיב:

    למתקרא לנין,
    השאלות שאתה מעלה אינן חלק מהפרוגרמה הפוליטית שלי, ולכן איני מתלבט בהן.
    בניגוד אליך אינני חושב במושגים של דיקטטורה, לא של הפרולטריון ולא אחרת. אני חושב במושגים של דמוקרטיה, ולכן כיבוש השלטון לשיטתי יעשה בבחירות רק אם רוב העם ירצה בכך, אם אצליח לשכנע אותו.
    מי שחושב כמוך במושגים של דיקטטורה, מבקש לשלוט על העם גם אם רובו לא רוצה בך, ואז, בכדי להמשיך ולהחזיק בשלטון אתה צריך לנקוט בצעדים של כפיה, אלימות והקמת בתי סוהר לחושבים אחרת ממך שמבקשים לתת ביטוי פוליטי לרעיונותיהם.
    אצלך נאורות היא מושג בורגני שיש לבוז לו, אצלי נאורות עולה בקנה אחד עם משטר סוציאליסטי דמוקרטי שקשוב לעם ויכול להתקיים רק עם העם רוצה בו.
    מרגע שהחלטת שאתה רשאי לכפות על העם משטר שאינו רוצה בו, סופך שאתה מגיע לימים האפלים של משטרים שרצחו ואסרו עשרות מיליונים כמו אלה של סטלין, מאו טסה טונג, פול פוט, צ’אושסקו, פרנקו, פינושה, אידי אמין, מובוטו ודומיהם.

  22. אלי הגיב:

    כמי שבא מתחום מדעי החיים (ולא החברה) אני תמה כיצד ניתן היום יותר מ 150 לאחר כתיבתם של מרכס ואנגלס להגן עוד על תורתם.
    בכל מקום בו הוקם משטר קומוניסטי הוא התנוון חיש מהר לדיקטטורה ושלטון הנומקלטורה או "המעמד החדש"

    בראיון מלפני 15 שנה ציין אילן פפה כי הקמת מדינת ישראל לא הצדיקה מחיר של 750000 פליטים פלסטינאים .
    האם קמינר סבור שעליתו לשלטון של המשטר הסובייטי הצדיקה את מליוני הנרצחים והאסירים בגולאגים ?

  23. אירית הגיב:

    מאמר טוב, המנתח את הציר האדום-חום האמריקאי, מטרוצקי לניאושמרנות, ועשוי להנהיר גם את הניצנים המסתמנים של ברית כזו מעל דפי אתר זה בשנתיים האחרונות, בין השמאל הרדיקלי לימין הניאושמרני המקומי.(או שאולי רק אני רואה את זה)
    מה שחסר לי מאד בניתוח הזה הוא בדיקת המקום של היהודים (וישראל) במהלך הזה, והאם אפשר להסיק מסקנות רחבות יותר. קמינר מנסה להוכיח, ודי בהצלחה, שיסודות הניאו שמרנות של עכשיו הונחו במניפולציה של המחאה האנטי סטלינסטית, לכיוון נוח יותר לממסד האמריקאי. כלומר, נעשה חיבוק דוב עם הסבה לימין, וצעד וחצי לכיוון הסי.איי.איי, שביצע ניכוס המסר המקורי. זו טכניקה אמריקאית נפוצה, ומה אפשר לאמר אם כן על תהליכים דומים של "עיצוב" עמדות ותנועות שמאל ישראל כיום, על ידי דחיפה קלה למקום הנכון, בידי האמריקאים. זה מעורר שאלות עמוקות ונוגות על מצבו הקיומי של היהודי בעולם, והצורך להחליף נאמנויות כמו גרביים כדי לקבל מקלט.ולא שאני מבקרת את העושים כך, רק מציינת כי אני מקווה גם כן להחליף גרביים.
    אין לי ספק, מקריאת הספר (לפני כארבע שנים, כך שאינו רענן במוחי, אבל הרישום נותר) שכאשר נכתב ארנדט התכוונה לכך שהדמוקרטיה המערבית שנוצרה בעקבות הנצחון על גרמניה, מגלה את כל הסימנים של "טוטאליטריות" שהיא מאתרת בנאציזם, רק בצורה אחרת. המבוא שלה מבהיר את זה ללא ספקות. אך, זה נכתב אז, ואחרי כן חלפו שנים, וכמובן השהות באמריקה עשתה את שלה. קשה לדעת מה היה קורה לו חזרה אז לאירופה. יש להניח שהיה מבשיל משהו אחר ואם היתה חיה בארץ, נאמר, כניראה היתה סורגת גרביים ומעבירה את זמנה בין הטרדה מינית כזו או אחרת בציון (הגשמה מלאה יותר של ייעוד האשה היהודיה, כולל גם ב"הגדה השמאלית" ומפלגות השמאל). השאלה היא מה למד קמינר על ההווה מן הדוגמא הזו ? כך למשל, ההגירה האחרונה והמסיבית של רבים מן השמאל הרדיקלי דוקא לאמריקה, לאן היא תוביל את השיח והמחשבה שלהם בעוד כמה שנים ? כמובן, לאחר חמש שנים ריפוד באקדמיה האמריקאית, יש נטיה לקליברציה קלה המושפעת מאינטרסים קיומיים, "שוחד יעוור עיני חכמים".נפלאות דרכי האימפריה.

  24. שמוליק לדרמן הגיב:

    מר קמינר, כמו המקורות שהוא מצטט, נופלים לטעויות רווחות לגבי ארנדט, שאין להם הצדקה בכתביה:
    1. ארנדט לא תקפה את הקומוניזם אלא את הטוטליטריות הסטליניסטית. למעשה לא פעם היא תקפה את ה"קומוניסטים לשעבר" ואת המקרתיזם, שהתמחו בתקיפת כל דבר שהריח מקומוניזם, ואף יצאה כנגד מלחמות משיחיות של "השלטת החירות בעולם". את הטוטליטריות היא הנגידה לא רק לדמוקרטיה אלא גם למשטרים האוטוריטריים. אם נעשה בה שימוש לצרכי המלחמה הקרה,זה מגוחך להאשים אותה בזה. למעשה לכל המאוחר ב- 1966 היא הכריזה שלדעתה המשטר הקומוניסטי אינו טוטליטרי עוד.
    2. להגיד שארנדט "מסבירה את מהלך ההיסטוריה של המאה כהתקפה של הטוטליטריות על החירות" זה פשוט מופרך. ארנדט נטתה פחות מכל להנחות על-היסטוריות כאלו. מה שהיא כן אמרה – לחלוטין בצדק -זה שהטוטליטריות היא אכן תופעה חסרת תקדים שיש לה משמעות פוליטית, תרבותית והיסטורית חשובה ביותר, ולכן יש להבין אותה על הייחודיות שבה.
    3. אכן, ארנדט היתה בהחלט מודעת להקשר הפוליטי בו כתבה: קיומם של שני משטרים בהם האידיאולוגיה, מחנות הריכוז, שלטון המשטרה, רצח מיליונים שלא היו מתנגדים של המשטר בשום צורה, הפכו פרקטיקה מרכזית. אלו נקודות הדמיון שהיא ראתה בין שני המשטרים. אין מדובר כאן בשאלת הרוע (ארנדט למעשה הדגישה שהנאציזם אולי אכן ביטא "רוע" גדול יותר מאשר הסטליניזם – אם כי לאור מה שאנו יודעים היום על המשטר הסטליניסטי היא היתה אולי "רכה" מידי איתו) אלא באופי הייחודי של המשטר, שאכן היה המשטר היחיד שביקש לחסל לדעתה לא רק את החירות הפוליטית, אלא את שורשי החירות של כל אדם – הספונטניות האנושית, שנמחקה במחנות הריכוז והעבודה הנאציים והסטליניסטיים. לכן הוא שונה באופן רדיקלי בעיניה לא רק מהדמוקרטיות אלא גם מכל משטר אחר.
    4. מר קמינר צודק בדבר אחד – ארנדט אכן חששה מחוסר הבנה של האיום שהטוטליטריות נשאה בחובה. היא בעיקר חששה שאוריינטציה אידיאולוגית קומוניסטית עיוורת תגרום לניסיון להסוות את ההרס וההרג ההמוני שהביא איתו המשטר הטוטליטרי. מר קמינר, למרבה הצער, בהתעלמות המופגנת שלו מהעובדה הזו של המשטר הקומוניסטי לפחות בימי סטלין, והניסיונות המביכים שלו להגן על המשטר (ברית המועצות נקטה אמצעים הגנתיים סבירים?!), רק מוכיח את צדקת החשש הזה.

  25. אנג’לו איידן הגיב:

    הינה עוד אחד: שמוליק לדרמן.
    מה הוא יודע על סטלין, על ההנהגה הקולקטיבית בתקופתו ועל ועל התמורות שבתקופה הזו?
    עד אשר האוניברסיטאות בעולם סיימו את המחקרים שלהן, המתבססים על ממצאים שבארכיוני המשטר הסובייטי, בהתחלת שנות התשעים, כל הלדרמנים התלהבו להתבסס על השקרים שהופצו מתקופת ניקיטה כרושצ’וב. היו גם כאלה תחבו את אפם בתעמולה הנאצית בתקופת יוסף גבלס.

    למרקסיסטים, כפי שמרקסיסט צריך להיות, היה קשה להתמודד עם הלנדרמנים למיניהם. היום זה שונה לחלוטין. היום, אלה שבאמת רוצים, יכולים להיווכח בהעדפות של האדונים האלה. נוח לאדונים האלה בהתעלמותם הגמורה, לדוגמה, סביב המסקנות המחקר של המחלקה להיסטוריה של אוניברסיטת לוס- אנג’לס (UCLA). וזה למרות שראש המחלקה הזו, הפרופסור הידוע במסירותו המקצועית, ג’ון ארצ’ גטי, פיקד על המשלחת האמריקאית, מרובת המומחים, במחקר הנ"ל.

    האדונים האלה מעדיפים להמשיך, כאילו כלום לא אירע, להתבסס על סיפורים של גורמים הריאקציוניים ביותר, לקרוא את הסיפורים שלהם בשם ‘מחקרים’ ולכנות ‘עובדות’ את השקרים שבאותם הסיפורים.

    שכל שומעי הסיפורי ה-"טוטליטריות הסובייטית" ידעו כי אנחנו, המרקסיסטים כפי שמרקסיסטים צריכים להיות, התחלנו להתמודד בחלקם ע"י הפנייה למחקרים הנ"ל. בחלקם, הסיפורים האלה ממשיכים לסבול את טעם ההפרכה של העבודות שלנו עצמנו. לכך, דואגים לא אחרים חוץ מאיתנו – באינטרנט יש רק אתר אחד בעברית אשר ממחיש ברורות את העובדה הזו: — קישור —

    גם האתר הנוכחי מאפשר לנו להתבטא. יש להשים לב כי אין מעיזים להתייחס עניינית לתעמולה שלנו. ולדוגמה, בכך, ניתן להיווכח בקישור הזה: — קישור —

    אנג’לו איידן

  26. גיל הגיב:

    הגעתי למאמר הזה במקרה, דווקא בגלל אזכור שמו של יצחק לאור, אבל גם אם רוב הסיכויים שהתגובה כבר לא תיקרא:

    המאמר עושה סלט לדעתי. נראה כאילו המחבר כלל לא קרא את הספר עצמו. ארנדט החשיבה את משטרו של סטלין כטוטליטרי, לא את הקומוניזם. בנוסף, "פשיזם" לא היה עבורה זהה לטוטליטריזם, ומעולם לא הגדירה את משטריהם של היטלר וסטלין כפשיסטים. היא כותבת פעמים רבות בספר שהטוטליטריות זו תופעה מודרנית, אולם יש רודנויות ועריצויות רבות מסוגים אחרים (פשיזם למשל). בוודאי שלא ראתה במה שאינו טוטליטרי חופשי.

הגיבו ללנין למתקרא ספירו

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים