הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-7 באוגוסט, 2007 תגובה 1

הרהורים וחוויות מצפייה בהצגה בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי


חברי פורום המשפחות השכולות – הישראליות והפלסטיניות, למען שלום, פיוס וסובלנות, הוזמנו לבוא ולצפות בהצגה "חברון", המועלית בימים אלו בתיאטרון הקאמרי, בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי. המחזה, פרי עטו של תמיר גרינברג, בוים על ידי עודד קוטלר ומשתתפים בו קבוצת שחקנים נפלאים, יהודים וערבים.

הרעיון להזמין את חברי הפורום לצפות בהצגה ולהשתתף בדיון בסיומה, היה מבורך ולו רק בשל ההזדמנות לחשוף בפני קהל המבקרים באותו הערב את תפישות העולם של הפורום, דווקא על רקע העימות הקטלני בין הקהילות היהודית והערבית החיות בחברון. בנוסף, הצפייה במשותף בטרגדיה של שתי משפחות החיות בחברון, טרגדיה של רציחות הדדיות ואובדן בני משפחה יקרים, יצרה עוד פן נוסף של קרבה בינינו, חברי הפורום, בעיקר בשל התגובות הדומות של כולנו על המחזה וההצגה.


לקראת הצפייה בהצגה עשיתי מעט שיעורי בית. קראתי מספר תגובות וביקורות על ההצגה – מנקודות ראות שונות – בעיקר פוליטיות. נוכחתי לדעת שהתגובות מן הצד הימני של המפה הפוליטית היו בבחינת לחיצה על קפיץ שחוק: כל עיסוק ביחסי מתנחלים ופלסטינים הוא בבחינת קריאת תגר עליהם, אפילו ללא צפייה בהצגה וללא קריאת המחזה. הטיעונים השגורים של "שנאה עצמית" הכחשת מאורעות תרפ"ט, רצח התינוקת פס וזכות האבות, עלו באופן מיידי בכל תגובה של תומכי ימין. מי שראה את ההצגה לא יכול שלא לחוש שהיא למעשה עושה חסד עם המתנחלים ואינה מציגה אותם כ"רעים" יותר מאשר התושבים המקומיים.


התגובות מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, צד שאנו משתייכים אליו, גם כן היו תגובות צפויות: טענות (מוצדקות לכאורה) שהמצב האמיתי הוא גרוע הרבה יותר; שהמחזאי בחר באיזון הקדוש שבין שתי תפישות עולם באמצעות הצגה מאוזנת של התנהגויות, אשר מעוותת את המציאות הנוכחית של הכיבוש – מושג שלא מוזכר כלל במפורש בכל ההתנהלות של המחזה.


בעקבות הצפייה במחזה אני מצהיר בזה שלמרות שייכותי הפוליטית לצד אחד של המתרס, אינני מתרגש – לא מטענות הצד האחד ולא מטענות הצד השני. יצירה אמנותית מותר לה להקצין; מותר לה למתן וזאת כל עוד היא מצליחה להעביר את המסר הנכון – או יותר נכון את הריגוש הנכון בקונטקסט הנכון. הצגת תיאטרון אינה יצירה תיעודית; אני אינני מחפש את הסיפור האמיתי! אני מחפש את הגיבורים האמיתיים של המחזה, אשר יחזרו אלי בחלום, בלילה שלאחרי, ויפרקו פעם נוספת את המטען האינטלקטואלי או הרגשי שבו הם התחלקו איתנו על הבמה. ויש גיבורים כאלו במחזה: טוראי שמואלי – החייל השומר במחסום שאיבד קשר עם המציאות, מלבד ספר התקנות אשר נותן לו את העוצמה למנוע מעבר במחסום, שממילא הוא מעבר אל no-where. הקשר הטלפוני אצלו אינו פועל; החמלה אצלו עולה וצפה אבל מיד נכנעת בפני עוצמת ההתנהגות התקנונית. ולידו, הילד הפלסטיני אשר מוכר את שירותיו עבור שקל אחד לצורכי מעבר במחסום, מעבר שלעולם לא יתרחש. שתי הדמויות האלו מייצגות את האבסורד במציאות ההזויה הזו וזאת לעומת המציאות הטרגית של הגיבורים הראשיים במחזה. גם שתי האימהות הצעירות המאבדות את תינוקיהן ראויות לציון לשבח. הן אינן משלימות עם גזר דין המוות שנגזר על ילדיהם; הן לא תאפשרנה לעבור לסדר היום ללא קריאת תגר; הן לא תשתתפנה בטקסי הפרידה והקבורה המקובלים בחברותיהן. הן עצובות; הן כואבות; הן זועקות; אבל הן אינן כנועות; הן מאיימות לשבש את הסדר האלוהי אשר לא מנע את שיבוש התפקוד האימהי שלהן; הן כמעט כורתות ברית ביניהן, בתוקף האסון האישי – ממש כמעט כמו נשות הפורום – הישראליות והפלסטיניות – המשתפות פעולה על מנת למנוע הרג, שכול ואובדן נוסף. ואולי הגיבורים הנוספים, הם עצי הזית – הצעיר; הקשיש; הזועף והחרד – אשר מייצגים את הטבע על עושרו; על פריו; על ענפיהם המעניקים לציפורים מקומות קינון; על גזעיהם המאפשרים לבני האדם לנוח למרגלותיהם. אלו עצי הזית, שנופלים קורבן לרוע של בני האדם, שבמציאות האכזרית הזו אין להם כל סיכוי.


זה מחזה אכזרי ללא חמלה. זה מחזה עצוב ללא תקווה. זו מציאות שבני האדם נידונים לכליה. המתים אינם נקברים והעכברושים משתלטים; למעשה איש לא נשאר בחיים – אפילו השומר במחסום – שלא נוקט שום עמדה, אלא נוהג לפי הספר; ואפילו הסוחר הפלסטיני המתפרנס מאבנים משוחזרות, המצטברות מבתים הרוסים. שניהם נהרגים, אחד בידי השני. רק החמור; הנער הפלסטיני המפגר והמתנחלת החולמת הצעירה, נשארים בחיים וצועדים אל עולם אחר, אולי טוב יותר? אם רק אלו הם הניצולים, אז כנראה אין תקווה לשנות את העולם. אלו לא הדמויות אשר למרות הישרדותם יוכלו להנהיג עולם חדש, אחר, ולתת משמעות להבלות שבכיבוש; לאבסורד שבכוחנות; לחוסר התכלית שבנקמה; לאי הרציונליות של עימות, לחיים ולמוות, על זכות כל צד לעצב את הסדר האלוהי לפי דרכו שלו, ללא פשרה וקבלת האחר.


שתי האימהות, המזוהות עם חברות המאמינות בסדר האלוקי ובצידוק הדין – מורדות. טוב שכך!! אבל גם הן וחברותיהן ממשיכות לדבוק בצורך לנקום את האובדן וההרג שנגרם להן ולמשפחותיהן. על זה אני בוכה!!


כאן אנחנו חברי הפורום נפרדים מעלילת המחזה. מכאן אנחנו ממשיכים למקום שתמיר גרינברג המחזאי לא לוקח אותנו. לא ה"חמוריות"; לא התמימות ולא מידה של פיגור יתנו לנו את התקווה, אלא כפי שבועז אמר בדיון לאחר ההצגה, "לקיחת האחריות למעשינו; לכוונותינו; להתנהגותנו – היא הערובה היחידה" למנוע את העכברושים – האמיתיים והסמליים – להשתלט עלינו ולגרום למות יקירינו.


עלי, מבית אומר, שאחיו נהרג ע"י חיילי צה"ל בשנת 2000 ובועז, מנווה שלום, שבנו נפל באסון המסוקים, חברי הפורום המשותף של המשפחות השכולות, הישראליות והפלסטיניות, על הבמה בדיון בקאמרי היו האנטיתזה לאיילה מימון, בת המושל; למהדי כנעאני, בנו של ראש העיר לשעבר ולחמורו של אחמד שיצאו חיים מן הטרגדיה הזו, אבל לא מסוגלים להבין כיצד ומדוע. הם הנציגים הישראלים והפלסטינים של פורום המשפחות והשחקנים במחזה – היהודים והפלסטינים הישראלים – הם הגיבורים האמיתיים של המחזה בתוקף נכונותם ויכולתם לפעול ביחד; לשתף פעולה ולהעביר מסר משותף – שאפשר גם אחרת; שצריך ממש אחרת!!

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. איתן הגיב:

    דבר שמאד בלט בהצגה זו האוטנטיות החזקה ורמת הזדהות מרקיעת שחקים עם התפקיד ,שהיתה מנת חלקם של השחקנים ,ששחקו דמויות פלשתינאיות.
    ואילו אצל השחקנים, ששחקו את הדמויות של משפחת המתנחלים , בלט חוורון והם היו רחוקים מלשכנע בתפקידם.
    זו בהחלט הצגה המעוררת למחשבה ומצביעה על ביבי האבסורד ,שאליה יורדת החברה הישראלית בעטיו של הכיבוש המשחית אותה ופוגע בה. כיבוש המדביק לנו אות קין מוסרי .

הגיבו לאיתן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים