הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-15 באוגוסט, 2007 6 תגובות

ב-15 באוגוסט 1947 נולדו שתי מדינות חדשות: הודו ופקיסטאן (השנייה בעצם יום קודם), במושבה החשובה ביותר באימפריה הבריטית, זו שרכישתה הפורמלית הפכה את המלכה ויקטוריה לקיסרית – התת-יבשת ההודית הענקית. ההיסטוריה ידועה לציבור הרחב – הסרט "גנדי" והסדרה הטלוויזיונית "היהלום שבכתר" היקנו את עיקרי הסיפור למיליוני אנשים ברחבי העולם. החלק שכולם זוכרים הוא תיאור הזוועות שנילוו לחלוקה הזאת – מיליוני אנשים בורחים מכאן לשם ומשם לכאן, ומאות אלפים נרצחים בשני הצדדים.

מאז עברו 60 שנה. מהאטמה גנדי, שהנהיג את המאבק לעצמאות במשך עשרות שנים וגרם להתקפי עצבים כרוניים בחוגי השלטון בלונדון, נרצח זמן קצר אחרי העצמאות – ולא על ידי מוסלמי כי אם על ידי הינדואי אדוק וקנאי. (בהזדמנות זו אני מבקשת להדגיש שהינדי זו השפה הנפוצה ביותר בהודו; הדת הנפוצה ביותר בהודו היא הדת ההינדואית ומאמיניה הם הינדואים, לא הינדים). ראש הממשלה, מי שהיה יד ימינו של גנדי, ג’וואהרלאל נהרו, הנהיג את הודו עד מותו בשנת 1964. צאצאיו של נהרו המשיכו לעמוד בראש מפלגת הקונגרס הדומיננטית עוד שנים רבות, אבל הדמוקרטיה ההודית המשיכה להיות דינמית ותוססת, פרט לשנתיים (1975-1977) בהן אינדירה גנדי הנהיגה משטר חירום קשוח, שבעצם גרם לנפילתה. הרושם כאילו משפחת נהרו שולטת בהודו – מה גם שסוניה גנדי, כלתה של אינדירה, אלמנתו של בנה ראג’יב שהיה זמן קצר ראש ממשלה, עומדת בראש מפלגת הקונגרס – מטעה, כי מדובר בסמלים ולא בשלטון. נוח להנהגת הקונגרס שמי שעומד בראשה יהיה קשור למשפחה המזוהה עם הקמת הודו העצמאית.


אבל לא על הפוליטיקה ההודית-פקיסטאנית אני מבקשת לכתוב היום. בימים אלה התקשורת העולמית מלאה מאמרים וכתבות על המתרחש בשתי המדינות האלה, כאשר הדגש הוא על עלייתה המסחררת של הודו לדרגת מעצמה כלכלית חשובה, לעומת הדרדרותה של פקיסטאן לעבר מלחמת אזרחים תחת שלטונו של הגנרל פרווז מושארף, ואין טעם שאנסה להוסיף על כך. המעוניינים לדעת יותר – או יותר לעומק – יימצאו את דרכם אל המידע. הפעם, ברשותכם, אני מבקשת להסתכל על הדברים מזווית פחות עכשווית ואולי יותר פילוסופית.


מוזר לדבר על הודו כעל מדינה "חדשה". אמנם דמותה המדינית עברה הרבה תהפוכות במהלך הדורות, גבולותיה השתנו והכוחות שמשלו בה אף הם. אבל הארץ הענקית המשתרעת בין ים לים, שראשה בפסגות ההימלאיה ורגליה טובלות באוקיאנוס ההודי, ידעה גאות ושפל של תרבויות עשירות וחכמות במהלך כחמשת אלפים שנה. קשה, אולי בלתי אפשרי, לאמוד את תרומתה לציווליזציה האנושית – גם המתמטיקה המודרנית לא היתה יכולה להתפתח ללא המצאת האפס שהמציא אסטרונום הודי במאה ה-12 – וההשפעה הגלובלית של החשיבה הדתית-פילוסופית העולה מן היצירות הקדומות בשפה הסנסקריט, עליהן מושתתת הדת ההינדואית ומהן צמח הבודהיזם. וכאן, לדעתי, טמון ייחודה של הודו בימינו. כשני-שלישים מעמי העולם בימינו משתייכים לדתות המונותיאיסטיות – היהדות ושתי בנותיה, הנצרות והאיסלם – שיש גם הקוראים להן הדתות האברהמיות. שתי המעצמות האסיאתיות, הודו וסין, עומדות מחוץ למחנה הזה, ובסין יותר משיש דת יש מינהגים. בהודו, לעומת זאת, כל החיים רוויים בדת, וראיית העולם המשותפת להינדואיזם ולבודהיזם עומדת בסתירה גמורה לחשיבה של הדתות המונותיאיסטיות.


גנדי הוא שקבע את גלגל הטווייה בדגל ההודי, וסיבותיו עימו, אבל אפשר להביט על הגלגל הזה מהיבט אחר. בניגוד לתפיסת-העולם המשותפת ליהדות, לנצרות ולאיסלם, לפיה ההיסטוריה של היקום נעה במסלול ישר מאיזו-שהיא התחלה לאיזה-שהוא סוף או קצה, בהינדואיזם, ובבודהיזם שנולד מתוכו, ההיסטוריה היא מעגלית או מחזורית – היקום נברא ומתקיים עד שהוא נהרס, ושוב נברא ומתקיים עד שנהרס, וכן הלאה. גם חיי היצורים, כולל בני-האדם, הם מעגליים – הנפש שבה ונולדת, חיה ומתה ושוב נולדת בגוף אחר. רק מאמץ נפשי, פיזי ומוסרי יכול לשחרר את הנפש מן המעגל הזה ולאפשר לה להתמזג בנפש היקום כולו. יתר על כן – בניגוד לדתות המונותיאסטיות, לפיהן העולם נברא על ידי אל יחיד אחת ולתמיד, החשיבה ההינדואית-בודהיסטית הרבה יותר ספקנית ופתוחה. במיזמור הבריאה הידוע שב"ריג-ודה" נשאלת השאלה, מניין "כל זה" בא? התשובה היא, שהאלים אינם יודעים כי הם נבראו אחרי "כל זה", ואולי רוח היקום יודעת – "ואולי גם היא לא".


אנחנו גדלנו על ההנחה שהמונותיאיזם היה שלב יותר מתקדם בתרבות האנושית מאשר הפוליתיאיזם, או ריבוי האלים, אבל לאמיתו של דבר המונותיאיזם אינו יותר "מתקדם" משום בחינה, ולמעשה הוליד את הדואליזם השולט בעולמנו. מכיוון שהאל האחד חייב להיות כל-יכול, כל-יודע ומקור המוסר והצדק, הרי שתמיד יש להמציא כוח מנוגד, שטן כלשהו שניתן ליחס לו את הרע המצוי בעולמנו. הכפילות הזו מאפיינת את כל החשיבה בעולם הנוצרי-מוסלמי-יהודי, ומונחת בתשתית החיים החברתיים-פוליטיים בארצות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, החילוניות והדתיות, גם יחד.


התרבות הפוליתיאיסטית-ספקנית לא דבקה בנראטיב החד-סיטרי המוכר לנו בתרבויות האברהמיות. כיוון שכך, שלוש המהפכות המדעיות שזיעזעו את התרבות בעולם המונותיאיסטי (וממשיכות לזעזע חלקים מן החברה האמריקנית עד היום) – היינו, המהפכה הקופרניקאית, המהפכה הדרוויניסטית והמהפכה האיינשטיינית – לא גרמו לזעזועים בעולם הלא-מונותיאיסטי. להינדואים ולבודהיסטים לא היה שום קושי לעכל את הגילויים שכדור הארץ אינו מרכז היקום, שהאדם מוצאו מבעלי-חיים קדומים וכי היקום הוא בן מיליארדי שנים ואין לאמוד את גודלו.


לפני שנים רבות שמעתי מפי הסופר המנוח דוד שחר – איש מורכב ואירוני – את הסיפור הבא. בשנים הראשונות אחרי הקמת מדינת ישראל הוזמנה אישיות ישראלית בכירה לבקר בהודו. זו היתה מעין פריצת-דרך, כי הודו לא הכירה אז בישראל והיחסים הדיפלומטיים היו מצומצמים. האיש הבכיר (אינני זוכרת בוודאות במי היה מדובר; כמדומני ישראל ישעיהו) הגיע להודו בחברת כמה עוזרים, ושם גילה למרבה המבוכה שרוב ההודים שפגש לא ידעו דבר וחצי-דבר על ישראל ועל העם היהודי. "ולמה שיכירו?" אמר אחד העוזרים.  "מה זאת אומרת?" השיב הבכיר, "הרי אנחנו נתנו להם את התנ"ך!".


הודו היא לא רק ארץ עתיקה, היא גם לא היתה תמיד ארץ ענייה – להיפך. ויליאם דאלרימפל, הסופר הבריטי שכתב כמה ספרים מצויינים על הודו, מציין במאמרו בשבועון "טיים" האחרון, שהודו היתה תמיד ידועה כארץ עשירה מאוד, וזו הסיבה שמשכה אליה את הסוחרים האירופים, החל מן הפורטוגזים שבאו בעקבות ואסקו דה גאמא ועד האנגלים שהשתלטו עליה: "בשנת 1600, כשקמה ‘חברת הודו המזרחית’ [ממנה צמח השלטון הבריטי] היתה בריטניה אחראית ל1.8% מן התל"ג העולמי, לעומת הודו שייצרה 22.5% ממנו. בשנת 1870, בשיאו של הראג’ [השלטון] הבריטי, ייצרה בריטניה 9.1% מן התל"ג ואילו הודו כבר היתה למדינת העולם השלישי, סמל עולמי לרעב, עוני ומחסור". יתר על כן, הוא כותב: "על אף מפעלי ההשקייה הגדולים, המבצעיים ההנדסיים-טכניים העצומים, והחוסן בפני השחיתות של הביורוקרטיה, השלטון הבריטי היה אחראי להרס הביטחון-העצמי המדיני, תרבותי ואמנותי, כמו גם להתרוששותה של הכלכלה ההודית". אכן, כפי שהצביע פרופ’ אמארטיא סן, חתן פרס נובל בכלכלה, גל הרעב הגדול האחרון בהודו התרחש שנה-שנתיים לפני הסתלקות השלטון הבריטי, וגם הוא יותר משהיה תוצאה של בצורת, נבע משילוב של ניהול כושל ואטימות-לב.


כידוע, ישראלים רבים נוסעים להודו כדי להתפרק מלחצי החברה שלנו, להסתובב בבגדים זרוקים, לעשן כל מיני דברים (מסעדות הגג בערים רבות טובלות בעשן שממנו לבד אפשר להתמסטל, והמלצרים יודעים לדבר עברית), ולהתבסם במיסטיקה שיטחית ודי שטותית. אבל הודו מספיק גדולה – גיאוגרפית, תרבותית ואינטלקטואלית – כדי לספוג גם את הסוג הזה של תיירים. מה שהרשים אותי במסע שערכתי שם יחד עם קרוב משפחה החי שם שנים רבות, דובר הינדי ומבין סנסקריט, הוא התסיסה הפוליטית העצומה, הניכרת בכל מקום בצורת פעילות מפלגתית, שפע של עיתונות בכל השפות המקומיות וגם באנגלית, ונכונות האנשים להיכנס לשיחות פוליטיות ערניות עם כל מי שמתעניין. והמוזר הוא שכאשר חזרתי לארץ ודיברתי על הדמוקרטיה ההודית אמרו לי ישראלים רבים בספקנות, "זאת באמת דמוקרטיה?" – כאילו לא יתכן שאנשים כהי-עור יקיימו משטר דמוקרטי! האמת היא, שהודו הרבה יותר דמוקרטית מרוב מדינות המערב, בהן בדרך כלל מתחלפות בשלטון שתי מפלגות שההבדלים ביניהן מיקרוסקופיים. אבל על כך אכתוב בפעם אחרת. היום אני מרימה כוסית לכבוד הדמוקרטיה הגדולה בעולם החיה ובועטת בארץ עתיקה: "בהאראט מאטא קי ג’אי!" (אמא הודו, עלי והצליחי!).

תגובות
נושאים: מאמרים

6 תגובות

  1. יגאל הגיב:

    תודה על המאמר המלומד.
    אני בהחלט מלא התפעלות מהמדינות העצומות הללו, הודו וסין. הודו בכל זאת ידועה לעולם כמרכז של רוחניות, של חיפוש עצמי שונה, של קבלה ללא תנאי, ומן ההיסטוריה הכל כך עשירה. אין ספק שצמיחתה של התרבות המערבית כסוג של פלא חוזרת למימדיה הטבעיים, אל מול התרבויות המפוארות הללו.

    ברם, לא אהבתי את הזלזול ב"דתות האברהמיות", כלשונך, שגם בתוכן, הפערים בין יהודת לאיסלאם ולנצרות, ולזרמים השונים ביניהם, גדולים ורבים.
    יש מקום של כבוד בפנתיאון התרבות העולמי, להוגי דעות ולמשכילים מכל הדתות, ולא כאן המקום לפרט את שמם ותרומתם.

  2. שמאלני: יעל לוטן מתארת את התרבות באופן עיוור הגיב:

    יעל לוטן מזכירה את ההיפים שביקרו בשנות ה-60 בהודו ובקיבוצים בישראל וחזרו לאירופה וצפון אמריקה מלאי התפלאות וההערצה. על הפגמים שהיו בישראל בשנות ה-60 כמו הממשל הצבאי ביישובים הערבים, והיחס הגזעני והמנשא כלפי ניצולי השואה והמזרחים אין טעם להרחיב לקורראים פה.
    להודו יש את התרבות היפה שלה יחד עם הפילוסופיה וההשכלה שהתפתחה באופן שונה מהמערב אך להודו יש גם מגרעות משלה: דת גזענית ומעמדית מהנוקשות בעולם מי שנולד לקסטה של הטמאים מנוע מעבודות רבות ונישואים לקסתות הגבוהות יותר. נוהג שריפת נשים לאחר מות בעליהן עדיין נפוץ בניגוד לדתות המנותאיסתיות הרואות באדם צלם אלוהים שהפגיעה בו אסורה, ונשים הנושאות עוברים ממין נקבה עוברות היום הפלה. האנגלים אכן דאגו להטיל הגבלות על היצוא ההודי ולהציף את הודו בתוצרת בריטית אך יש לזכור שהכלכלה ההודית ירדה בהדרגה בגלל המהפכה התעשייתית באירופה, עלייתה של אמריקה כספק התבואה העולמי, ביוקרטיה ושחיתות בהודו בה התפתח משטר קסטות ופואדליזם נוקשה.
    ברטניה גם פיתחה רשת מסילות, והביא למודרנזציה והעם ההודי זוכר לטובה דברים אלה לבריטים יחד עם הדיכוי שהביאו.

  3. לנין הגיב:

    מאמר, שכרגיל אצל יעל, או אצל כל "שמאל" בורגני, מתעלם מסיבות חברתיות-כלכליות.
    סתם הערה- ראיתי השבוע בטלויזיה ויכוח בהודו על האם לאפשר לפתוח בה סניפים של וול-מארט.
    אישה אחת טענה שלא כי זה יהרוס את הסוחרים והיצרנים הזעירים. אבל מן הסתם ההתפתחות הקפיטליסטית בהודו תהרוס אותם בלאו הכי…
    (בתור חוק היסטורי/חברתי, למרות שהודו לא "אברהמית").
    ומה בקשר למשפט המוזר "הכפילות הזו מאפיינת את כל החשיבה בעולם הנוצרי-מוסלמי-יהודי, ומונחת בתשתית החיים החברתיים-פוליטיים בארצות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, החילוניות והדתיות, גם יחד".
    זה באמת קל מידי לתקוף את הציטוט הזה, אני מוכן להפנות את מי שרוצה ל"התפתחות הסוציאליזם מאוטופיה למדע" של אנגלס בכדי שיבין מה הבעיה כאן.

  4. מעניין הגיב:

    שכחת להזכיר ששני שלישים מהארצות הן מונותאיסטיות אבל היה מעניין לראות כמה מתוך המדינות המונותאיסטיות הנחשלות הן מוסלמיות..

  5. יעל לוטן הגיב:

    יעל לוטן – לשמאלני:

    זה מה שקורה שניזונים מסטריאוטיפים. נכון שהבריטים ביצעו כמה מיזמים ענקיים בהודו – כפי שמציין ויליאם דאלרימפל במובאה שהבאתי – אבל גם גרמו להידרדרות התעשייה שלה, יחד עם שאר כלכלתה. בהודו היתה תעשייה כבדה מפותחת – ראייה לאיכות הברזל המחושל שלה הוא עמוד הברזל העתיק העומד בדלהי, שבמשך למעלה מאלף שנים לא עלתה בו חלודה; אין לו משל ודוגמה באירופה – שלא לדבר על תעשיות מקומיות אחרות, כגון תעשיית הטקסטיל. את אלה הרס השלטון הבריטי במכוון, כדי לפתוח את הודו לתוצרת הבריטית מברמינגהם, מנצ’סטר וכו’. שנית – הסיפור על שריפת האלמנות היה מיושן הרבה לפני העצמאות – גם בעבר היה המנהג מוגבל למקרים בודדים בקאסטות העליונות, ובימינו קורה אחת לכמה שנים שאי-שם אלמנה מחליטה לעלות על מוקד שריפת הגופה של בעלה, ואז כל הודו מזדעקת! כמו כן, בדת ההינדואית יש לנשים נשמה בדיוק כמו לגברים, והסיבה שנשים רבות מבצעות הפלה כשהעובר בביטנן הוא נקבה איננה מפני ש"לנשים אין נשמה", אלא בגלל המנהג של המוהר הרב שיש לספק לבנות כשהן נישאות. זוהי הסיבה שבעלי מרפאות בהן מתבצעות בדיקות אולטרסאונד היו תולים שלט האומר: "שלם היום חמשים רופי ותחסוך חמישים אלף בעוד עשרים שנה!"… היום החוק אוסר לבצע הפלות כאלה, אבל אין ספק שהן ממשיכות להתבצע, וכל המאמצים לאסור על מנהג המוהר לא מצליחים לבטל אותו. התוצאה – מחסור גדל והולך בבנות לעומת בנים.

    לא טענתי שחברה ההודית מושלמת – אף אדם שפוי לא יאמר דבר כזה. מארת הקאסטות עדיין שוררת בחלקים ניכרים בחברה ההודית, למרות מאמציהם של גדולי מנהיגיה. ה"אפלייה המתקנת" השוררת בשירות המדינה ובאוניברסיטאות לא מצליחה לגבור על המסורת הזאת, ובני הקאסטות הגבוהות נאבקים בכל כוחם נגד ההטבות לקאסטות הנמוכות. יתר על כן, לעומת חמישית האוכלוסייה (כמאתיים מיליון) ההופכים במהירות לאמידים ומבוססים, שרויים שמונים אחוז מן ההודים בעוני מרוד. בנאומו ביום העצמאות החודש הדגיש נשיא הודו, מנמוהאן סינג, שהודו לא תהיה מדינה עצמאית באמת עד שימוגר העוני הזה, ואכן נעשים מאמצים אדירים להתמודד איתו. התסיסה הפוליטית בחברה ההודית פשוט לא מאפשרת אפאתיה. כמעט בכל כפר בהודו יש "אינטרנט קפה" (גם אם החשמל בא מגנרטור) בו יושבים בני המקום ועוקבים בדריכות אחרי המתרחש בכלכלה ובפוליטיקה – זהו חזיון שהיה מחמם את ליבי לו נמצא בעיירות הפיתוח בישראל.

    במקום להסתמך על כתבות צבעוניות בתקשורת הישראלית, רצוי לקרוא כמה מן הספרים המצויינים שנכתבו על הודו בדור האחרון, ביניהם ספריהם של שאשי טארור, אמרטיא סן, ויליאם דאלרימפל ועוד. התמונה העולה מהם הרבה יותר מורכבת ומעניינת מכל הסטריאוטיפים הנפוצים.

  6. גרי אטרי הגיב:

    מאד התרגשתי לקרוא את הכתבה, שכן היא הזכירה לי את שנות פעילותי במפלגה הקומוניסטית (במחתרת) בהודו בשנות העשרים, לפני שגורשתי לפלשתינה.

הגיבו לשמאלני: יעל לוטן מתארת את התרבות באופן עיוור

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים