הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-29 באוגוסט, 2007 8 תגובות

הדברים שיכתבו להלן, נכתבים בעקבות צפייה בסרט גרמני נפלא: "חיים של אחרים", הדן בשטאזי המזרח גרמני, בפעילו ששינה את השקפת עולמו בעת שעקב אחרי קורבנותיו מהאינטליגנציה המזרח גרמנית: מחזאי, סופר ורעייתו השחקנית. חובה עלי להודות כי למרות העובדה שפעילותו של השטאזי הייתה מגעילה למדי, לא חדלתי אף לרגע מלהשוותה לפעילותו של השב"כ בכלל, ובשטחים הכבושים במיוחד, כאשר האחרון עולה על זוועותיו של הראשון עשרת מונים.

לפני שאומר כמה דברים על גרמניה ושכנותיה במזרח אירופה, ארשה לעצמי להעיר הערה כללית.


בין פדגוגיה לפוליטיקה


לאחר למעלה מ-40 שנה של פדגוגיה ומספר שנים כמעט זהה של פעילות פוליטית בשמאל, ברור לי שלא רק שאין תהום המפרידה בין השתיים, כי אם חייבת לשרור ביניהן זהות ערכית בסיסית בדרך הפעולה של הנהגותיהן. שתיהן חייבות לצאת בדרך פעולתן מנקודת המוצא בה נמצאים מושאי פעולתן: חניכים בגילאים ובמצבים שונים, וחברות שרמת התפתחותן שונה זו מזו.


משם הן חותרות כלפי מעלה בהתאם לאינטרסים וליכולת המודעת של החניכים והחברות. עובדה זו אינה פוגעת בחזון כהוא זה. היא מדריכה את דרכי הפעולה להתאימם תמיד עם האינטרסים והרצון של מושאי הפעולה ולעולם לא לכפות את עצמה עליהם. במילים אחרות, היא חייבת להיות דמוקרטית להלכה ולמעשה. אסור לה לכפות את עצמה על החניכים בפדגוגיה ועל הרוב המכריע של האזרחים בחברה נתונה. הניסיון מוכיח כי מנהיגות פדגוגית או פוליטית אחרת לא רק שאינה מוסרית, כי אם נידונה לכישלון במוקדם או במאוחר. הניסיון מוכיח כי מוסד חינוכי כופה שאינו משכנע את חניכיו עד כמה דרכו תואמת באמת את הצרכים והרצונות המודעים שלהם נידון לכישלון או בפעולתו החינוכית של המוסד עצמו או במהלך חייהם של בוגריו לעתיד לבוא.


לא שונה במאומה הוא מצבן של חברות שהנהגותיהן השמאליות חותרות להתפתחותן: כל כפיה על הרוב, פנימית או חיצונית, נידונה לכישלון. אמירה זו אינה כוללת כמובן מיעוט מעמדי שהשלטון נלקח ממנו על ידי רובה של החברה הנידונה. הלקחים של המאה העשרים שיובאו להלן מהווים הוכחה ניצחת לכישלון הנידון: הניסיון הסובייטי, הניסיון של גרמניה ושכנותיה, הניסיון הקוריאני והניסיון הסיני, שהצליח לגבור על שגיאתו שלו.


השגיאה הסובייטית


על השגיאה שהיוותה גורם מכריע, לא יחיד, לקריסה הסובייטית, הבעתי את דעתי לא פעם. שום וועד רכזי המונה כמה עשרות או מאות חברים, ושום שליט יחד בתוך מוסד כזה, אינו רשאי ואינו יכול להחליט על שינוי חברתי מואץ המחייב מאות מיליונים של אזרחים לשנות את אורח חייהם ואת השקפת עולמם מהקצה אל הקצה: ממדינה קפיטליסטית פיאודלית מפגרת למדינה סוציאליסטית, לתיעוש מואץ ולקולקטיביזציה. איך יתכן לבצע מהלך כזה באוכלוסיה מפגרת שרובה רכשה את בורותה במדינה פיאודלית-קפיטליסטית? כמובן שהתנאי היחיד לבצע מהלך כזה הוא הקמתה של מדינת משטרה סטליניסטית על כל מוראותיה; מדינה שבמצב של משבר (תקופת גורבצוב), אינה מסוגלת להזיז ממקומם 18 מיליון חברי מפלגה שיתייצבו להגנתה. היום אין לי ספק כי אילו מומשה תוכניתו הכלכלית-פוליטית-החדשה של בוכארין (הנאפ), הייתה המציאות הסובייטית שונה לחלוטין. לפי תוכנית זו בצד אוצרות טבע, תעשיה אזרחית וצבאית, שהיו בידי המדינה, הייתה פתוחה הדרך לתעשייה וחקלאות פרטית בינונית וזעירה, היו נענים רוב האינטרסים של רוב האזרחים הסובייטים כפי שהם הבינו אותם באותה עת, היה המשטר החברתי זוכה להגנתם, מפני האויבים שקמו למשטר בתוכו.


שתי הגרמניות


כאמור לא השטאזי הטריד את מנוחתי בעת הצפייה בסרט ואחריה. אותי הטרידה יותר מכל חלוקתה של גרמניה, כאשר גבולותיהן של שתי המדינות נקבעו לא בהתאם להחלטותיו של העם הגרמני, כי אם בהתאם למקומם של הצבאות שהביסו את גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה, צבאותיהן של מדינות המערב שכבשו את מערבה של גרמניה והצבא האדום שכבש את מזרחה. כך, בדרך פשוטה כל-כך חולקה המדינה הגרמנית, חולק העם הגרמני, וחולקו משפחות גרמניות לשני משטרים העוינים זה את זה, מבלי שהגרמנים עצמם החליטו על כך בכל דרך שהיא. עם הזמן נבנתה גם "חומת ברלין" שהחוצה אותה בכל דרך שהיא סיכן את חייו, עד ש"הפרסטרויקה" הסובייטית שהביאה להתפוררותה של ברה"מ, גרמה גם להתפרקותה של "חומת ברלין", על ידי המוני גרמנים זועמים. שתי הגרמניות שהתקיימו בנפרד עוין כ-50 שנה, חזרו להיות מדינה אחת, עם אחד שמשפחותיו מאוחדות.


אני שואל את עצמי (באיחור רב כמובן) מי נתן להנהגה הסובייטית ולממשלתה את הזכות להחליט על חלוקת גרמניה למדינות עוינות, עמים עוינים ומשפחות שאמורות היו להיות עוינות גם הן?


כאשר קמו תושבי ברלין המזרחית בעזרתם של תושבי ברלין המערבית, להרוס את חומת ברלין, לא היה שום כוח פוליטי גרמני שיצא להגנת החומה. אולם תוך כמה שנים כבר ברור היה שחלק חשוב מתושבי מזרח גרמניה לא מחקו את הטוב שהיה בה ולא קברו אותו מתחת להריסותיו של הרע. מתוך הריסתה של מפלגת הוניקר המזרח גרמנית התפתחה מפלגה שמאלית שמחקה מתוכה את הרוע או לפחות את רובו של זה; זכתה להישגים לא מבוטלים במערכת הבחירות הכלל-גרמנית ולפני כשנה התאחדה עם השמאל שפרש מהמפלגה הגרמנית הסוציאל-דמוקרטית, הקים בוועידתו האחרונה את "מפלגת השמאל הגרמנית" שמחבר את החיוב שהיה במזרח עם הטוב שלא היה בה, ושעיניהם וליבם של גרמנים רבים, רבי ניסיון והשכלה פוליטית פקוחות לקראתו.


שתי הקוריאות


באותן שנים בקירוב, קבע "המטה העולמי של התנועה הקומוניסטית", במוסקבה, חלוקה אחרת הדומה מאוד לחלוקה הגרמנית, בקוריאה. חצי האי הקוריאני, שהיה במשך שנים בחסותה או בכיבושה של יפן, שוחרר במלחמת העולם השנייה ע"י ברה"מ וסין בצפון וארה"ב בדרום, עד קו הרוחב ה-38. בין השנים 1950-1953, התפתח סכסוך דמים בין שתי הקוריאות (בניגוד לעבר בו סגדתי לצפון ללא עוררין, אינני יכול להישבע היום מי היה האחראי לסכסוך). המלחמה הסתיימה ב-1953, בדיוק במקום בו החלה, בקו הרוחב ה-38. הגבול בין שתי הקוריאות הוא היום הגבול המבוצר ביותר והמאויש ביותר בעולם. בשנת 2000 התקיימה פגישת פסגה ראשונה בין מנהיגי שתי הקוריאות, שכלל פעולה כלכלית-חברתית, צעדי פיוס להפגת המתח, איחוד משפחות ואף צעדים ראשונים לאיחוד מדיני.


מי שצפה בטלביזיה משנת 2000 יכול היה לראות במו עיניו למה גרם המפגש של המשפחות לקוריאנים. גברים ונשים קשישים, בני 70-80 ויותר, נופלים איש על צווארו של בן משפחתו בהתרגשות שטופת דמעות, לאחר שלא ראו זה את זה קרוב ל-50 שנה.


אין ספק בעובדה ששתי הקוריאות (הדרומית כ-44 מליון נפש, תעשיה מפותחת ורמת חיים ממוצעת גבוהה; הצפונית כ-22 מליון נפש, משבר כלכלי עמוק לאחר קריסתה של ברה"מ, שצריכת הקלוריות הממוצעת של תושביה היא 500 בעוד שבדרומית 3300) תאוחדנה מכיוון שהם עם אחד ללא מיעוטים לאומיים ושפה אחת, כאשר אלפי משפחות חולקו בכוח הזרוע מבלי שמישהו שאל לדעתם! ראוי להוסיף כי בדרום המפותח פי כמה מהצפון פעיל שמאל משמעותי שאין לי פרטים אודותיו פרט לעובדה שהוא פעיל מאוד להגנת העובדים הרבים במפעלי התעשייה הענקיים, וחותר לאיחוד בין שתי הקוריאות. האם לא סביר כי בתהליך האיחוד בין שתי הקוריאות שמועד מימושו אינו ידוע עדיין יאוחד גם השמאל שבתוכם ובדומה לגרמניה ישוחרר השמאל מהשלילה האנטי-דמוקרטית של הצפון, ויוקם שמאל כלל קוריאני, שינהל מאבק משותף למדינת רווחה אחת בשלב הראשון, ולמדינה קוריאנית סוציאליסטית בשלב השני בהתאם לאינטרסים של עשרות מיליוני הקוריאנים?


מהפכת התרבות בסין


בין 1966-1968 בוצעה בסין "מהפכת תרבות" (ששמה המלא "מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה") ביוזמתו של מאו-צה-טונג. תפקידה המוכרז היה "לחסל את הבירוקרטיה ולהפיח רוח חיים במהפכה שהתדרדרה. הוקמו "משמרות אדומים" עסקני מפלגה מרכזיים הודחו מתפקידם ותוכנית הלימודים הרשמית בוטלה. הונהגו רפורמות "לטפח השקפות פוליטיות נכונות" של מאו, שחובה היה ללמוד אותן, לשנן אותן בעל-פה. אוניברסיטאות רבות נסגרו והפרופסורים שלימדו בהם הובלו ברחובות כשתלויים עליהם שלטים משפילים. ב-1968 חזר בו מאו מתמיכתו ב"מהפכת התרבות" כשנוכח לדעת להיכן התדרדרה ובעזרת הצבא בוטלה "המהפכה" כליל, אם כי בוועד המרכזי של המפלגה נמשך המאבק בין המהפכנים "כנופיית הארבעה" שכללה את אשתו של מאו לבין "הליברלים". ב-1976 מת מאו-צה-דונג ודנג-טשאו-פינג המנהיג הוותיק שהודח מתפקידיו "במהפכה" חזר למעמדו והפך תוך זמן קצר למנהיג המפלגה, כאשר הכלכלה המתגשמת עד היום יסודותיה הונחו על ידו. להערכתי זהו מעין "נאפ" סיני, המתנהל בתקופה אחרת לחלוטין בתנאים עולמיים סיניים השונים מן הקצה. גם כאן אוצרות הטבע והתעשייה הכבדה מולאמות על-ידי המדינה. השקעות הון זר גדולות מסייעות להתפתחות הכלכלה הסינית ויוצרות פערים כלכליים וחברתיים ענקיים בתוכה. הקולקטיביזציה הכפוייה בכפרים בוטלה ומ-2002 מתקיימות לא רק בכפרים אבל בעיקר בהם הפגנות נגד השחיתות והאבטלה. מן הראוי לזכור כי סין למדה מניסיונה השלילי של ברה"מ וחוזרת ללא הרף: "אנחנו לא דגם לחיקוי"; "אנו לא מרכז המהפכה"; אנו בונים סוציאליזם בעל סימני היכר סיניים"; "תמיד נהייה חלק מהעולם השלישי"; ואמירה המושמעת לא פעם: "אם נגיע לרמתה של דנמרק באמצע המאה ה-21 הישגנו הישג גדול".


בצידה של המפלגה, מחוצה לה ובתוכה פנימה, מתנהל בגלוי ויכוח רעיוני שמאלי, התוקף את המדיניות הכלכלית-חברתית המתנהלת בסין ומרחיבה פערים מעמדיים. לאחרונה נשמעו גם, נאומים או מאמרים, של שני המנהיגים המרכזיים בסין: מזכ"ל המפלגה שהוא גם נשיא המדינה, וראש הממשלה, המכירים בפערים המתרחבים והקוראים למנוע אותם. אינני חושב שאטעה אם אומר כי סביר שזה יהיה הנושא המרכזי של ועידת המפלגה הקרובה; שיהיה מלווה בויכוחים רציניים במפלגה ומחוצה לה, ושעוד יעמיקו את הניגודים הקיימים כבר היום בין סין לארה"ב.


נראה לי שחשוב שנציין לעצמנו כי המאבקים המעמדיים, המקבלים צורות שונות, אינם פוסקים כאשר מפלגות קומוניסטיות או מפלגות שמאל רדיקליות אחרות עולות לשלטון. מה שמתחולל בארצות אמריקה הלטינית היא הוכחה ניצחת לנגד עינינו.


המשותף בין פדגוגיה ופוליטיקה


בסיכומו של דבר נראה לי כי שני עיקרים משותפים לשניהם:


שניהם אינם יכולים להתקיים ללא חזון, חזון אישי וחזון חברתי, אם כי שניהם רחוקים ממימוש החזון על ידי הפדגוגים והפוליטיקאים. אחזור ואומר שוב כי ההיסטוריה האנושית ארוכה והחיים האנושיים קצרים. על-כן אין מצב טבעי יותר מרצונם של אישים, מהפכנים מנהיגים ומהפכנים מן השורה, לרצות לממש את חזונם בחייהם. מרקס ואנגלס "חלו במחלה זו" ברוב שנות חייהם. מרקס אמור היה להיות מורה דרכה הרעיוני-פוליטי של המהפכה כאשר תפרוץ ואילו אנגלס הכין עצמו מדי פעם להנהיג את צבא המהפכנים.


לעומת חיוניותו של החזון, חיוניים לא פחות עקרונותיה של הדרך. זו חייבת להתחיל תמיד מהמקום בו נמצא מושא הפעילות הפדגוגית או הפוליטית. רק משם, מהמקום בו אלה נמצאים , יכולה הפעילות המתקדמת להתממש הלכה למעשה.


על-כן, כאשר ההתפתחות אינה כזאת, ועל כידוני "הצבא האדום" מתממשות מהפכות דמה עד לחומת ברלין ועד בכלל; ושתי קוריאות מנוגדות ועוינות מוקמות על קו הרוחב ה-38 לא לפי החלטות עמן; ו"מהפכת התרבות" מנסה להתלבש על ידי "משמרות אדומים" על אחוז ניכר מאוכלוסיית כדור הארץ, נידונים משגים אלה לכישלון הממיט אסונות חברתיים כבדים, וזאת למרות "טוהר כוונותיהם" של "ההוגים" ואולי גם של המבצעים, ובודאי של "הסוגדים" שגם אני נמנתי לא פעם עליהם.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. אבי הגיב:

    דני, עד כמה דיון שמבקר את פעולות הקומוניסטים במחצית הראשונה של המאה ה-20 רלוונטי כיום למציאות העכשווית? הרי הבעיה הנוכחית היא לא קיומן של המון תנועות פוליטיות מרקסיסטיות שמאיימות לכונן עוד ועוד דיקטטורות מרקסיסטיות, הבעיה הגדולה כיום היא שלטון ההון. עדיף להתמקד בפתרונות ואלטרנטיבות לבעיה הזו ולא לחזור ולדון במה קרה במחצית הראשונה של המאה ה-20.

  2. שי נ הגיב:

    שאלה לדני פתר:

    מדוע לפי דעתך סוכן השטאזי שעקב אחר הזוג שינה את דעותיו ואת השקפתו?

  3. כמי שלא היה אוהד הגיב:

    אף שתמיד הייתי בעל השקפת עולם שמאלית מעולם לא חשבתי שרוסיה ומשטרה הם הפתרון. גם ממה שפתר כתב ברור לחלוטין שאם יש טעות איומה הרי היא ישום הקומוניזם בהיותו ראיה חד צדדית של המציאות ונסיון לפתרון כוחני של בעיות. חבל שהשמאל בישראל(ונדמה לי שגם פתר עצמו) לא מישמים הבנה זו לגבי הסכסוך הישראלי פלשתיני – אין צד אחד צודק וצד אחד רשע ואין פתרון קסם שיכול להיכפות על הצדדים ע"י העולם.

  4. מרים א. הגיב:

    מציעה למגיב האחרון לקרוא את "פואמה פדגוגית" של מקקרנקו, שם הסביר והראה איך המשטר הקומוניסטי טיפל טיפול יסודי בחוליגנים.

  5. למרים א ממי שלא היה אוהד הגיב:

    גדלתי על הפואמה הפדגוגית. את התוצאות של החנוך הנפלא ראינו, הפנמנו ואפילו הרוסים זרקו אותו. צריך להבדיל בין אידאל פוליטי או ספרותי לבין המציאות המרה. מי שלא מבחין…

  6. אורי הגיב:

    דני,
    מאמר קצת תמוה. אתה כותב על משטרים רצחניים ועל מהפכות שהגיעו לגבול הג’נוסייד, ויש אומרים שאף חצו אותו. ציינת שבפוליטיקה, כמו בפדגוגיה, כדאי לשאול אנשים לדעתם. ברשותך הייתי מוסיף שגם כדאי לא לבצע בהם רצח המוני בדרך ליצירת העולם החדש.

  7. נבירה עקרה בנבכי העבר. הגיב:

    נבירה עקרה בנבכי ההסתאבות בעבר של אותן תנועות הקומוניסטיות שהגיעו לשלטון.

  8. מור הגיב:

    מאמר מעניין, גם אם אני לא מסכימה איתו עד הסוף. ההשוואה בין פוליטיקה לפדגוגיה בדבר הצורך בחזון, כמו גם בבחינת המושא שלהם – היא נכונה בעיני ויפה – אך קצת הלכה לטעמי לאיבוד בתוך הדוגמאות ההיסטוריות.

    אני לא סבורה שאת כלכלת סין ניתן לתאר במושגים כמו של הנאפ בברה"מ.
    אני גם לא בטוחה בנכונות של המפלגה הסינית לקיים דיון אידאולוגי פתוח ודמוקרטי בתוכה, כפי שאתה מאמין שהיא עושה.

הגיבו ללמרים א ממי שלא היה אוהד

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים