חבר הכנסת ג’מאל זחאלקה, ידיד ותיק שלי, אמר פעם שהוא לא חושש במיוחד מאנשים שזועקים "מוות לערבים". את האיום האמיתי מגלמים האנשים ששרים "הבאנו שלום עליכם". בצד השנינות והצחוקים, יש המון אמת מרירה במשפט הזה. את החשש מפני הצבועים, שהם גרועים יותר מהפרושים ומהצדוקים, הביע אלכסנדר ינאי כבר בימי החשמונאים.
אבל בימי צרה ומצוקה אפילו אנשי השמאל העקבי נוטים להתנחם בפוליטיקאים מהממסד שהם קצת פחות גרועים מאשר האחרים. לפני כמה שנים ניהלתי ויכוחים מרים, בטור הזה אבל גם בפגישות פוליטיות וחברתיות, עם אנשים ונשים שהתחלחלו מאדישותי העוינת כלפי מועמדותו של אהוד ברק לכהונת ראש הממשלה. כיום חלק מהם מוכנים להודות שהוא דומה מאוד ליריבו המושבע ביבי נתניהו והנועזים יותר אף גורסים שברק גרוע מביבי. אבל יש להניח שבבחירות הבאות יתייצבו רובם לדגלו של "המועמד הפחות גרוע" נגד נתניהו. חבל לבזבז את הזמן על עיסוקים תפלים כאלה, אבל אני לא מצפה מכולם להפיק לקחים. הפחד הוא אולי יועץ רע, אבל איש לא הצליח להדיח אותו מתפקידו כיועץ-על.
בקרב האליטות, אלה שיש להם מה להפסיד במקרה של אסון מדיני וכלכלי, רווחת עדיין האמונה שניתן לכונן הסדר זמני אם נוותר קצת לימין הפרו-אמריקאי ברשות הפלסטינית, נאפשר לעשירים בגדה המערבית (מעזה כבר נואשו כולם) לעשות עסקים באירופה ובעולם הערבי ולבזבז את הכסף ששייך לבני עמם בבתי הקזינו של לונדון ומונאקו. נשיא המדינה שמעון פרס הוא ההתגלמות העליונה של האסכולה הזאת, ולכן הוא מרשה לעצמו, אחרי שנים רבות של בושה והדחקה, להתגאות בחלקו לא רק בבניית הפצצה הגרעינית אלא גם בהקמת ההתנחלויות בגדה.
"האליטות" אינן גוף מונוליטי, יש שם זרמים והסתעפויות, אבל הוויכוח הוא בדרך כלל על דרך הביצוע ולא על המהות. הגיוון הרעיוני קיים גם בנושא החברתי-כלכלי. לא רק במאמרים פובליציסטיים אלא גם במדורי החדשות אנחנו קוראים יותר ויותר דיווחים על אנשים שהידרדרו כלכלית ואינם מסוגלים למצוא תעסוקה מסיבות של גיל ומקצוע, גם כאשר הסטטיסטיקות מצביעות על ירידה במספר המובטלים. כתבה קצרה ב"ידיעות אחרונות" השבוע על עוזב קיבוץ משכיל שלא מצליח למצוא עבודה בצפון הארץ נגעה מאוד ללבי. אבל תעשיית ההזדהות איננה מצליחה להנחיל לקוראים תחושה של קירבה רגשית גם עם סתם מובטלים מהמגזר המזרחי והערבי. קל יותר להחדיר לעיתונים קטע מרגש על תלאותיה של קבוצת אנשים קטנה ומוכרת; קשה יותר לכתוב באותם עיתונים מאמרים שתוקפים את השיטה הרכושנית עצמה ואת ההגמוניה האמריקאית שמכתיבה לכל העולם פילוסופיה כלכלית שמדירה את העניים, את השכירים, את הנשים, את הגמלאים ואת העובדים הזרים.
לעתים די תכופות מחלחלת אלינו האמת על המצב במדינה ובשטחים דווקא מעבודתם של עיתונאים ופרשנים שאינם מתיימרים לעלות על בריקדות או לייצג אמת מהפכנית כלשהי. לדני רובינשטיין מ"הארץ", שכמו נחום ברנע גם הוא חניך מובהק של "דבר" ושל ארץ-ישראל העובדת, אין תדמית עצמית מהפכנית. הוא ממש מלח הארץ אבל חוש ההומור העצמי מאפשר לו לומר בחן רב דברים שהיו מקוממים את הציבור הרחב מפיו של כתב אחר. בתחילת השבוע, אחרי ששקעתי בעצבות רבה למקרא הדיווחים על המובטלים בצפון, תיאר רובינשטיין את הדרך שבה רואים הפלסטינים את מצבם. הוא הסביר, בפשטות משכנעת, שהפלסטינים (וזה משתקף בכל דיווח ופרשנות בתקשורת בגדה) לא מתרשמים במיוחד ממסמך העקרונות המשותף ומהוועידה האזורית שבה אמורים אהוד אולמרט ויו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) לחתום עליו.
ציטוט אופייני ממאמרו של רובינשטיין יבהיר את הדברים היטב לקוראים: "צריך לראות את כותרות התקשורת הערבית בכלל והתקשורת הפלסטינית בפרט, המדווחות כל יום על הרוגים ופצועים, על תקריות המוגדרות מעשי טבח, או רצח בדם קר, ולצרף אליהן את דיווחי הנשים מ’מחסום ווטש’, המספרות על התעללויות והשפלות-כדי להבין שהמרחק בין דיבורים למעשים הוא עצום".
המצוקה הפלסטינית היא קשה, האבטלה והמצור הכלכלי הביאו את התושבים לידי ייאוש ואותם אנשים שגרמו לקיטוב כלכלי בחברה הישראלית חולמים על הסכם עם הפלסטינים שינציח ויעמיק את הפערים הגדולים ממילא גם בשטחי הרשות.
רובינשטיין שייך לזרם המטיל ספק רב בתקפותם של הסדרים טריטוריאליים הכרוכים בחלוקת הארץ, חרף הסלידה המוחלטת שלו מהכיבוש ומגילוייו האנטי הומאניים. הוא מסביר שחלה הקצנה גדולה בחברה הפלסטינית. הוא איננו כותב את הדברים במפורש אבל המסקנה הבלתי נמנעת היא שבעצם אוסלו ושנת 1993 שייכות לתקופת האבן מבחינה היסטורית. מה שניתן היה אולי להשיג אז, תמורת מחיר הולם והוגן, נמצא כיום מעבר להרי החושך, שאותם יצרנו במו-ידינו. ייתכן שאבו-מאזן ייכנע ללחץ האמריקאי-ישראלי ויחתום על הסכם כלשהו. אז מה בכך? אתם זוכרים את ההסכם עם לבנון ב-17 למאי 1983 שמנחם בגין ראה בו את אחד מהישגיו הגדולים לפני ששקע בדיכאון נורא? הרי ברור שהסכמים שאין להם בסיס פוליטי, גלובלי, תרבותי וכלכלי אינם שווים את מחיר ההקלדה. אם אבו-מאזן מייצג את העשירים ואת האופק האמריקאי שלהם, אז כל הסכם איתו רק יחריף את הניכור ואת השנאה בין שני העמים.
ההתעלמות מתוצאות הבחירות לרשות עלתה ותעלה לנו ביוקר רב. אני מסכים שאין טעם להתעלם מההקצנה בשני העמים, אבל יש לשנות לחלוטין את היחס לחמאס. צריך להגיע להידברות בנושאים פרגמאטיים כדי למנוע התלקחות שרק תזיק לתושבי האזור. אני לא טוען שממשלה כלשהי בישראל יכולה להגיע לפשרה קבילה עם החמאס בשנים הקרובות, אבל גם למגעים רצופים כדי לפתור בעיות אנושיות וכלכליות יש חשיבות רבה. אולי לא על מנת להגיע להסדר סופי אבל לפחות כדי למנוע שפיכות דמים ומעשי טרור הדדיים.
בעיקר חשוב להפיק לקחים היסטוריים מהכישלון הקונספטואלי שלנו בנושא אש"ף. שנים רבות מדי חששה ההנהגה הישראלית מפני כל התמתנות של ההנהגה הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת. התמתנות כזו, גרסו קברניטי הממסד הישראלי עד 1993 ושוב, אחרי הפוגה קלה, משנת 1996, תגרור דרישה בינלאומית מישראל לפרק התנחלויות בגדה ובירושלים ולוותר גם במקומות הקדושים על הר הבית. לכן נופפו אצלנו כל כך באמנה הפלסטינית שאיש איננו מזכיר אותה כיום. קל יותר לממסד להתמודד עם הנהגה קיצונית מאשר עם הנהגה מתונה. גם אחרי שעראפת עצמו התנער בפומבי מהאמנה התעללו בו הישראלים והביא למעשה למותו. האמנה היתה הנכס ההסברתי הטוב ביותר של ישראל והמנהיגים שלנו ממש התקשו לסלוח לעראפת על ביטולה. לא הייתי מעלה באוב את האפיזודה המביכה הזאת, אלמלא חזרה ישראל על אותה שגיאה גם היום.
הקונספציה הבסיסית של ישראל שמבקשת להשתית את כל מגעיה עם השכנים על מש"תפים וסוכנים, או על דמויות אפלות כמו ג’בריל רג’וב ומוחמד דחלאן, היתה תמיד הרת אסון. תאצ’ריסטים כמו אולמרט, נתניהו, ברק ופרס אינם מסוגלים להתייחס בחיוב לאינטרסים של התושבים בשטחים, כפי שאין להם שום עניין ברווחתם של העשירונים התחתונים בישראל עצמה. כאשר פרס מדבר על הכלכלה כגשר לשלום הוא מתכוון לבניית מפעלים בהון ישראלי וזר, לניהול ישראלי גלוי או סמוי, לניצול עבודה ערבית זולה. מספר זעום של אנשים משני העמים יתעשרו וגם אירופים או אמריקאים יפיקו רווחים, אבל מלבד תעסוקה בתנאי עבדות לכמה אלפי פועלים לא תחול עלייה ברמת חייהם של הערבים, לא בירדן ולא בפלסטין.
לכן אין שום קשר בין השלום שאליו חותר השמאל לבין המגעים בין ראש הממשלה ליו"ר הרשות. מי שרוצה להצטרף לכוחות בעולם שנאבקים לשחרור מההגמוניה האמריקאית ומשליטת ההון הגדול בחייהם, יחפש דרכים להידבר עם נציגי העם האמיתיים בפלסטין, ולא עם המושחתים והמתעשרים. זה מחייב בניית גשר להידברות גם עם החמאס, וקירוב האיסלאמים בתוך ישראל כדי שיהיו חלק מהמאמץ הזה. אני לא יודע אם זה אפשרי, אבל ברור שזה הכרחי.
יישר כח לחיים ברעם על מאמרו הנוקב!
תודה על המאמר, באמת טוב.
המאמר הכי טוב שלך עד היום.
בסופו של דבר, השאלות של הסוציאליזם לא יפתרו בפלשתין, ולכן הדרך היחידה לסיום הטרור האימפריאליסטי הישראלי היא ע"י הקמת מדינת לאום פלשתינית בורגנית.
מדינה פלשתינית בורגנית בלי יתרונות אימפריאליסטים לישראל- בלי אזורי תעשייה משותפים ובלי אזורי סחר חופשי וכו’.
רק כשכל הערך העודף של הפועל הפלשתיני ילך לקפיטליסט הפלשתיני תוכל פלשתין להתפתח (מה שלא יכול לקרות כמובן תחת שלטון האימפריאליזם הישראלי, שבמשך 40 שנה מצץ את כל הערך העודף של הפועל הפלשתיני מציצת ערפד, מה שמנע פיתוח של השטחים, לצד כמובן תת-פיתוח מכוון בכדי לשמר שכר נמוך).
יש איזה סתירה מובנית במאמר הזה הכתוב ברהיטות ובבהירות נדירים במקומותינו.
חיים ברעם טוען כי יש להגיע להידברות עם החמאס והאיסלאמיסטים, אבל מיד מוסיף כי אינו יודע אם זה אפשרי.
תמיד קיימת האפשרות שמי שאתה רוצה לנהל עימו דיאלוג יסרב להענות לבקשתך מטעמים השמורים עימו, ולכן לאור האפשרות הזו נשאלות שתי שאלות:
אם הצד השני מסרב לשבת עימך למשא ומתן כלשהו, ואפילו ממשלת הציונים הייתה נשלטת על ידי השמאל העיקבי, האם במקרה זה ברעם היה מאשים את הצד השני ב"סרבנות שלום"?
ותהיה נוספת: כיום עמדותו של השמאל העיקבי נוטה לכיוון המדינה הדו לאומית שבה יחיו הישראלים והפלסטינים זה לצד זה. במידה והסירוב האיסלמי לדיאלוג יתמיד האם אין מקום להגמיש את עמדת השמאל העיקבי ולהציע לצד השני מדינת הלכה איסלמית שבה יחיו היהודים כמיעוט כדי שמשא ומתן בין הצדדים יתקיים?
שוב אני מגלה את השוביניזם הגברי, הפעם אצל חיים ברעם. הגבר השמאלי המצוי יקבל את דברי חיים על נכונות להידבר עם החמאס במסגרת המאבק "לשיחרור מההגמוניה האמריקאית וההון הגדול" כ"מתקדמים".
האם היה חיים מוכן להידבר גם עם תנועת כהנא ברוחב לב כזה? בוודאי שלא. אבל כאשר מדובר בתנועה שמדכאת את האשה עד עפר, משליטה דיקטטוררה דתית חשוכה, שראשיה לא פחות מושחתים מאנשי אבו מאזן, יש היתר שמאלי בשם, איזו אירוניה. "המאבק במושחתים". האם אנטי אמריקאיות היא רישיון הכניסה לסלון השמאלי וכל השאר בטל בשישים?
הביקורת שלכם בהחלט מעניינת וראויה אבל אני בכל זאת מציעה לאלישע וגם לפמיניסטית לקרוא שוב את הטקסט.
אין לי שום סיבה לנקוט בסיגנון דמגוגי. לכן הסברתי שייתכן שההידברות עם חמאס לא תצליח. האמביציות בטור הן צנועות: הידברות כדי להשיג יעדים קטנים ופרקטיים בתקווה למנוע קונפליקט שישראל בהגדרה איננה יכולה להרוויח ממנו דבר, ושיעלה בקורבנות רבים גם לצד השני. כמובן שמדובר גם בשינוי אוריינטציה כללי, במאבק נגד הגלובליזציה ונגד קיפוח העמים העניים על ידי העשירים בהנהגת ארצות הברית. בעבר הקרוב הצעתי להקים מועצה לשלום יהודי-איסלמי, ולנסות לשנות את היחסים גם עם הקהילה האיסלמית באירופה. אלה הן תפיסות מיעוט שמאליות שמחובתי לשטוח אותן בפני הציבור גם אם לא יזכו לעולם ברוב.
אשר לפמיניסטית, הרי השיחות עם חמאס נועדו ליצור אווירה אחרת, לא לקבל את התפיסות האיסלמיות ביחס לנשים שאותן אנחנו שוללים מכל וכל. אין שום מקום להשוואה בין הגזענות הישראלית (הכהניסטים הם רק חלק לא חשוב מהתמונה הכללית) שרוצה להנציח את המצב הקיים ואף לגרש מכאן מאות אלפי בני אדם, לבין החמאס,תנועה המייצגת חלק מהעם הפלסטיני שחי תחת משטר כיבוש אלים ומנשל.
פמיניסטית, האם סירוב להידבר עם החמאס יקדם את מצבן של הנשים הפלסטיניות? האם הידברות עם החמאס פירושה ברית ידידות עמו?
החיים תחת טרור הכיבוש הביאו לחולי ולאלימות גוברת בתוך החברה הפלסטינית. חלק גדול מהאלימות הזו מופנה כלפי נשים. אז מה עדיף?
אגב, מהיכן המידע שראשי החמאס מושחתים (פיננסית) לא פחות מאנשי אבו-מאזן?
אלישע, ניסית להיות שנון בשאלה השנייה, אבל לא הצלחת. לגבי השאלה הראשונה, התשובה שלי היא "כן".
חיים,
אני חושב שלפי שיטתך (ההגיונית והסבירה ביותר שתחזיק מעמד), פספסנו הזדמנות מעולה לבנות גשר באמצעות אותם אחינו היהודים-ערבים שהממסד מכנה "מזרחים", מפאת הנטיות האוריינטליות שלו. במקום שאלו יהיו החוליה המקשרת בין מזרח ומערב, רובם הפכו לפרדוקס המהלך בין המערביות והמזרחיות. זהו מעשה ידי שלטון ה"אחוסלים" (קימרלינג) שממנו יהיה קשה מאוד לחזור.
הויכוח הוא לא על הכיבוש. הוא רע ואכזר ואנו כאן בישראל צריכים לעשות ככל יכולתנו להפסיקו.
האם חיים ברעם מוכן לקיים שיחות עם כל ארגון פלסטיני רק משום שהוא מייצג חלקים של העם הפלסטיני, בלי קשר לערכיו?
האם לא אכפת לחיים ברעם שמצב הנשים בעזה הוא חמור ביותר ולא רק בגלל הכיבוש? האם הוא יודע כי נשים נרצחות בעזה, סובלות מאלימות קשה? האם היחס המפלה לנשים בדיקטטורה האיסלאמית בעזה אינה סוג של גזענות?
ואם הגזענות פסולה, מה חושב ברעם על כך שאמנת החמאס נאחזת בפרוטוקולים של זקני ציון כמסמך רלבנטי המלמד על האופי השטני של היהודים?
סדר היום הפמיניסטי שלך הוא מאוד מרשים. כנראה שזה לא בדיוק סדר היום של הנשים בעזה שתמיכתן בחמאס לא שונה מתמיכת הגברים בו. לכן מי שסדר היום שלו הוא מאבק בכיבוש צריך להדבר גם עם הנשים בעזה.
כנ"ל גם ביחס "לערכים". הערכים הליברלים של הציונים לא הופכים אותם לפחות שטניים. בכדי להבין זאת אין צורך להאחז בפרוטוקולים של זקני ציון מספיק לחיות בעזה.
לפמיניסטית,
אני מבחין היטב בין ביקורת כנה על התנהלותו של אירגון החמאס ועל האידיאולוגיה שלו לבין המאמץ הלאומי המתמשך לחפש תירוצים כדי להימנע מהידברות הכרוכה בסופו של דבר גם בנסיגה מהשטחים הכבושים.
הגזענות פסולה, היחס השלילי לנשים פסול אבל השימוש בכל אלה כדי להחזיק בשטחים הגזולים הוא פסול שבעתיים.
האם, לדעתך, הפלסטינים צריכים להידבר עם מדינת ישראל? מדינה בה מדוכאות נשים בידי בתי דין רבניים (שנשים פסולות מלשפוט ואפילו להעיד בהם)? האם העובדה שמדינת ישראל מייצגת את היהודים בישראל מחייבת הידברות עימה ללא קשר לדיכוי הנשים השיטתי הנמשך 60 שנה והמעוגן בחוקיה?
דעתי האישית היא שהפלסטינים צריכים, על אף הבחילה שצעד כזה מעורר בכל פמיניסטית (ובעצם אצל כל אדם הגון), להידבר עם ממשלת ישראל. למרות מסורבות הגט והעגונות שהיא מדכאת באכזריות ולמרות שניצול נשים בשכר רעב וללא זכויות סוציאליות הוא הליבה הכלכלית והערכית של מנהיגי ישראל עדיין אי אפשר להגיע לשלום בלי לךהידבר עם הדיקטטורה הפטריארכלית בירושלים.
אני לא מציעה לא להידבר עם החמאס בכלל, לעולם ועד ובכל הנסיבות. אבל אינני חושבת שאנו צריכים להיות יותר קתולים מהאפיפיור. אם הנשיא הנבחר הפלסטיני ותנועתו החילונים מחרימים עתה את החמאס, האם זה מתפקידינו לשבור זאת והלתייצב לצד החמאס?
לשאלתך על שחיתות החמאס: למדתי על כך מרשימותיה של עמירה הס בהארץ. אם יש לך מקורות יותר מהימנים, אשמח אם תשתף אותנו בכך.
ל"לנין"=
אתה אומר שהפתרון הוא מדינה פלסטינאית בורגנית,וכשכל הון שילקח מהעובדים הפלסטינאים יעבור לקפיטליסט הפלסטינאי,הדרך לסוציאליזם תסלל.
טעות בידך !.=ההון במאה ה21 חוצה גבולות ויבשות ווודאי מרחקים של מספר קילומטרים.לנין האמיתי היה מתהפך בקברו לשמוע דברי "לנין" המזויף.האם חשבתה לרגע שהבורגנות הפלסטינאית לא תשתף פעולה עם הישראלית? האם חשבתה לרגע שהאמפריאליזם יוותר על מעורבותו באיזור בגלל שהוקמה מדינה פלסטינאית בורגנית? האם חשבתה שמדינה זו לא תשרת אימפריאליזם זה או אחר בשירות הנאמן של אותה בורגנות?.האם חשבתה שהמלחמות המטורפות והחולניות בין הישראלים והפלסטינאים תפסקה ושלום יסרור באיזור ?
לחיים ברעם=
למה אתה מפחד להשתמש במילה הנכונה שהיא
מעמדות ובמקום זה אתה משתמש במילה "אליטות" ?
האם המילה "מעמד" מיושנת ?,מרקסיסיטית מדי? מעמדות נעלמו מן העולם?
לטרמינולוגיה של כל כותב,יש משמעות מעבר לפרוש המילולי,היא גם משקפת השקפת עולם ועמדות פוליטית.המילה "אליטה" לא מתארת נכון את המשמעות של חלוקת החברה במעמדות על פי מקור הכנסתם.חלוקה זו ברורה וחדה= אלה שמתפרנסים מעבודתם ואלה שמתפרנסים מעבודה של אחרים.לחלוקה זו יש משמעות עצומה בכל התחומים ולא רק במישור הכלכלי."אליטה",לעומת זאת,מסתירה את מקור החלוקה המעמדית של החברה,והופך מקור זה לדבר מטושטש ולא ברור.
חוסר הבהירות הזו היא ש,בסופו של דבר,משרתת
את שליטה של מעמד אחד,המסתתר מאחרוי מוסגים מעורפלים כמו "אליטות", על המעמד האחר,הנשלט לא רק כלכלית,אלא גם אידאולוגית,ומילולית.
ואני שואל= מי הם "הנציגי האמיתיים של העם הפלסטינאים"? מי הם ברי השיח לדו-קיום ושלום באיזור ?
ואני עונה לשאילה זו שנשארה פתוחה במאמר=
רק נציגים העניים,העובדים,המנוצלים,הנשים,הפועלים של שני העמים הם ברי השיח,ורק אלה יעשו שלום.
ואם אין נציגים כאלה,אז.צריך לעשות הכל,אבל הכל,שסוף סוף,יהיו,וזו האחריות של כולנו.
מאמר מצוין כרגיל. מאוד התרשמתי מאיך שחיים מציין שאין לראות ב"רע במיעוטו" ברק (לא סתם במרכאות) מי שיש להתייחס אליו כעדיפות כלשהי.
נקודה נוספת בנושא מי שקיים בצד הפלסטיני, חשוב מאוד לציין את העובדה שבלי קשר לכך שחובה לנהל מו"מ עם כל גורם שרק קיים, רובה המוחלט של הפוליטיקה הפלסטינית היא ריאקציונרית, ומורכבתאו מגורמים פוליטיים פרו-אמריקאיים או מגורמים פונדמנטליסטים. רק בשוליים ניתן למצוא שמאל פךסטיני מתקדם, שיוביל את עמו למטרות הלאומיות שאליו הוא אמור להגיע.
הדבקות באידיאולוגיית זכויות האדם כערך עליון ומקודש שהמשמעות הפוליטית היחידה שמשתמעת ממנו היא- לתמוך בזכויות האדם… היא כמובן לא שמאלנית (במובן האמיתי של המילה) אלא ליברלית-בורגנית, בלי שום משמעויות מהפכניות לגבי החברה, שהרי לפי גישה זו המצב האידיאלי הוא המצב הקיים, רק בלי לוחמה, ובסופו של דבר מבחינה מדובר בתמיכה בסדר הקיים, כלומר בהמשך הדיכוי הבורגני ה"נורמלי".
בקשר לפמיניזם שלך, בהיותך זעיר-ליברלית, הוא כמובן משולל כל הבנה תיאורטית של מהות דיכוי האישה ולכן גם כל אפשרות לשינוי אמיתי לשחרור האישה.
דיכוי האישה לא היה קיים מאז ומעולם, אלא התחיל (חוץ מבמקרים יוצאי דופן של חברות ציידים לקטנים שהיו נתונות במלחמות תמידיות) עם התפתחות הרכוש הפרטי ועימו הצורך להוריש את הרכוש הזה, מה שהוביל כמובן להתפתחות המשפחה המונוגמית והמעבר ליחסי קרבה לפי משפט האב, שהרי היה צריך לדעת בוודאות מי האב בכדי להוריש את הרכוש הפרטי.
רק אז התחיל דיכוי האישה במובן האמיתי של המילה (יש כמובן ספרות ענפה בנושא אם תרצי לקרוא).
דיכוי זה נמשך מאז לכל אורך ההיסטוריה הרכושנית ואמנם הושגו הישגים בתחום שחרור האישה בעקבות המהפכה התעשייתית והילך, כמובן בגלל התפקיד שהתחילה למלא האישה בתהליך הייצור…
על בסיס החברה הרכושנית לא יכולים להיות מושגים הישגים גדולים בהרבה משיש בימינו בתחום שחרור האישה, מפאת הרכוש הפרטי והצורך להורישו (בעיקר), וההתמקדות של רוב הפמיניסטיות בימינו (יותר נכון ליברליות קודם לפמיניסטיות) בתחומים של ייצוג של נשים בפרלמנט ("אם רק כולם יבינו" המפורסם) וכו’ אין לו ולא יכול להיות לו דבר וחצי דבר עם שחרור אמיתי של האישה, שדיכויה טבוע בתנאים החברתיים-כלכליים של ימינו, קרי הקפיטליזם.
יוצא שאין משמעות פרודוקטיבית אמיתית לפמיניזם, מעבר לתחום המצומצם המורשה ע"י הבורגנות של פוליטיקה של זהויות וייצוג שווה, חוץ מסוציאליזם.
פמיניזם אמיתי=סוציאליזם.
נ.ב
לפני שזה אפילו יעלה בדעתך, אל תבלבלי על פמיניזם בבריה"מ, ששם לא היה קומוניזם (שני שלבים… בירוקרטיה שלטת… תשלימי את הלימוד לבד), למרות שגם שם הושגו הישגים יפים בתחום שחרור האישה.
לשואל, האם יש להידבר עם ישראל לאור דיכוי האשה כאן? שאלה מצוינת, והלוואי ומולנו עמדה מדינה או רשות פלסטינית שזו הייתה נקודת המוצא שלה. לא כך הם פני הדברים.
מצב האשה במדינה הפטריאכלית הישראלית עדיין טוב ממצבה של חברתה הפלסטינית. בישראל יש לאשה אלטרנטיבות, היא לא חייבת להסתייע ברבנות, יש נישואים אזרחיים בחו"ל, יש הכרה חוקית בידועה בציבור, יש ארגוני נשים שנאבקות על זכויות האשה, חוקי ההלכה היהודית הם לא חוקי המדינה (להוציא כמובן עניין הנישואין), מה שמכונה "רצח על כבוד המשפחה" הוא בר עונשין, יש ארגוני נשים פלסטיניות הנאבקות למען זכויות האשה, נשים רשאיות להתלבש על פי טעמן ללא תכתיבי המדינה, ועוד שלל זכויות שהדמוקרטיה הבורגנית עדיין מאפשרת – זכויות שלאשה הפלסטינית בדיקטטורת החמאס הן בבחינת חלום בלבד.
הניצול הכלכלי של האשה הוא חלק מהשיטה הקפיטליסטית, שהחמאס לא מערער עליה, וגם גברים סובלים ממנו.
לא צריך להשחיר את המצב בישראל מעבר לדרוש על פי העובדות.
האם האינטרסים הסקטוריאליים של כמה אנשי פתח-וושינגטון נעלמים מעיניך? לא שאני מעדיף את החמאס, אבל לשיטתך אנחנו יכולים לזנוח את שיקולי הצדק ואת החשיבה העצמאית שלנו ולפעול בהתאם למה שפלסטיני אחד אומר או עושה לפלסטיני אחר.
חומר קריאה:
מלחמתו של מחמוד עבאס בעם הפלסטיני
מאת עלי אבונימה
The Electronic Intifada
פורסם במקור ב-10 באוגוסט 2007
תרגום מאגלית: רות פליישמן
— קישור —
אין ספק שאתה צודק במה שאתה אומר, אבל שוב, האפשרויות הם לא סוציאליזם או סוציאל-דמוקרטיה, הבחירה הריאלית כיום היא בין כיבוש אימפריאליסטי ישיר ואלים לבין מדינת לאום פלשתינית בורגנית, עם הדיכוי הבורגני ה"רגיל", ובמצב הזה הבחירה חייבת להיות מדינה בורגנית לאומית, שרק על בסיס זה, ולאחר ההרס (הבלתי נמנע) של הפלח והזעיר בורגני, אפשר יהיה להאבק על סוציאליזם.
כפי שקורות הכיבוש הוכיחו, תחת הכיבוש האימפריאליסטי לא יכול להתרחש פיתוח של השטחים (הצורך לשמור על שכר נמוך וכו’), וכתוצאה מכך תנאי החיים הם בלתי נסבלים, והיחסים החברתיים הישנים (מורשת מהתקופה הפאודלית) מתפוררים בעצלתיים.
ברור שגם במצב של מדינת לאום בורגנית ישראל תנסה להמשיך לשדוד (כפי שמוכיחים הסכמי אוסלו), ומן הסתם גם ארה"ב,אירופה ישתתפו בביזה, אבל עדיין חלק גדול יותר של ערך עודף יפול בידי הקפיטליסט הפלשתיני, השטחים יתפתחו, השכר יעלה, ויתפוררו היחסים החברתיים הישנים. זה תהליך שיכול לקרות כיום רק באמצעות מדינה בורגנית.
שוב צריך להדגיש- מה שעומד כיום על הפרק הוא לא סוציאליזם, אלא שיחרור מהכיבוש ופיתוח (מהבחינה הכלכלית ומהבחינה של הרס היחסים החברתיים הישנים) של פלשתין.
לא יתכן סוציאליזם בארץ אחת, ועל אחת כמה וכמה לא בפלשתין.
במצב שנוצר, כשברור שסוציאליזם לא על הפרק, צריך לבדוק מה מקדם מבחינה היסטורית וזה הפתרון היחיד.
יש גם פשרות טובות ("אם גנב מכוון לך אקדח לראש ודורש שתיצא מהמכונית זה טירוף לא להסכים, בתנאי שאחרי זה אתה עוזר לתפוס אותו בשביל שיתלו אותו…" או משהו כזה, מתוך "מחלת הילדות של השמלאנות בקומוניזם").
כמיטב-המסורת של ה"שמאל" הציוני המבולבל, גם את מעדיפה להיתלות, ב"כמה שהחמא"ס הם רעים, פנאטים דתיים ופרימיטיביים" (טענות עמן אני מסכים לחלוטין, שלא תהיינה אי-הבנות. אני מתנגד להם ולדרכם לפחות כמוך), במקום להתמקד, בפושעת האמיתית בארץ הזאת: ישראל ומשטרה. אולי "רצח-נשים על רקע כבוד-המשפחה" הוא בר-עונשין, אבל אם קצין ישראלי, מטווח לראשה של נערה פלשתינית, בעזה ובשכם – עונש, בוודאי לא יקבל. קרוב לוודאי צל"ש (ואני עדיין חש בחילה, מערב ההתגייסות האובר-מיליטאריסטי אמש – געל-נפש מרוכז, בהשתתפות כל כלי-התשקורת הישראליים, כחלק מן הלינץ’ התשקורתי הכללי, בנו ה"""משתמטים""" וסרבני-הגיוס).
בתור אזרחית במדינה, שחייליה מטווחים ילדים, מנין לך התוקף המוסרי, להטיף לבני עם אחר – ועל-אחת-כמה-וכמה, לבני העם הכבוש הנטבח עצמו!! – במה להאמין וכיצד לחיות, מנין את שואבת, בדיוק, את החוצפה הקולוניאליסטית, להחליט, עם מי מהם תדברי ועם מי לא?
דברייך בדבר "נשים רשאיות להתלבש על פי טעמן ללא תכתיבי המדינה" הם לא יותר, מאשר הזיה. נסי-נא להיות גבר ג’נדרקוויר, או טראנסית ולהסתובב ברחוב יפו בירושלים בשמלה, או בחצאית. אולי ברמת אביב גימ"ל, או בגינת שנקין, יכולה את ליהנות, מן החירות הנהדרת הזאת! אבל, אם תנסי אותה במרבית המקומות האחרים במדינה – יהודיים, ערביים או ווט-אבר-יים – זה יגמר רע. מ?א?ד, מ?א?ד-מאד רע.
אצלנו, בישראל הציונית והעברית, יש לא-פחות פונדמנטליסטים חשוכים בעלי מנטאליות ימי-ביניימית (או, למצער: של המאה ה-19), מאשר בפלשתין. ולא יזיק לך לחשוב, מהם תנאי-החיים בעזה, לעומת אלה שבישראל… כי היהודים הישראליים הכי-הכי עניים ו"דפוקים", עדיין חיים בגן-עדן ממש, בהשוואה לתושבי רפיח, למשל, או ג’בליה. קצת הכרה באשמתנו, של כולנו, בטח ובטח לא תזיק לך.
בהיותי דו-מיני, נודיסט ועל גבול הטראנסיות, איחוד למדינה אחת, עם תומכי חמא"ס, יפגע בי לפחות כמו בך – ומן-הסתם יותר. פאק, ה"חיים" בירושלים כמות שהיא כיום, הם בגדר סיוט מבחינתי! ועדיין, אני לפחות מודע לזה, שיש דברים קצת יותר חשובים, מרווחתי אני האישית – כמו, למשל, לקיחת אחריות הולמת, על הפשעים שהביאו, מלכתחילה, ליצירת ארץ-מולדתי.
אבותינו פלשו לארץ ערבית, גירשו חלק מתושביה ודיכאו – ועודם מדכאים – בברוטאליות מפלצתית את כל השאר. מיליוני בני-אדם, חיים בתנאים בלתי-אנושיים, כדי שאת ואני וכולנו נוכל לרבוץ כאן, לחיות ככל העולה על רוחנו ולהתברבר, עם מי נאה לנו לדבר ועם מי לא. די כבר. יש גבול לכל דבר.
דני.
ללנין שלום:
יתכן שאתה צודק והוויכוח שלנו לא עקרוני אבל טקטי,ובמישור זה תמיד רצויה גמישות ועירנות.בהחלט אני מסכים שסוציאליזם בארץ אחת בלתי אפשרי ופחות מזה אפילו בפלסטין.
מצד שני,אנו חיים בתקופה בה משבר עולמי של הקפיטליזם הולך ומתקרב ואני בספק אם מבחינת הזמן (לוח הזמנים)משבר זה יגיע לפני התהליכים שאתה מתאר,תוך כדי,או לאחר מכן.
השאילה "מה לעשות"(כולל המצב של המכונית המאוימת שתארתה),תמיד תלויה במימד הזמן,אם זה בשניות(במקרה של המכונית),בשנים,במקרה של משבר קפיטליזם גלובלי או דורות,במקרה של מדינה פלסטינאית.
קשה לענות לשאילות אלה,לכן אני מציע בכל זאת לא להסתפק ב"פתרון הפשוט" של הקמת מדינה פלסטינאית,אלא להוסיף לכך המימד האינטרנציונליסטי של מאבק שני העמים לשלום,
דו-קיום וסולידריות של העובדים משני העמים.
"אלא להוסיף לכך המימד האינטרנציונליסטי של מאבק שני העמים לשלום,
דו-קיום וסולידריות של העובדים משני העמים".
כמובן, זה טריויאלי.
חבל, אתה מבזבז תחמושת ואנרגיה לחינם כי אני מסכימה עם עיקרי טעוניך בכל הקשור לכיבוש. בניגוד למרבית הישראלים ממחנה השלום אני תומכת בנסיגה מיידת וחד צדדית מהשטחים הכבושים מבלי להתנות זאת בהסכם שלום שממילא לא נראה באופק.
כל זאת לא מפחית מזכותי להחליט כי בין החמאס לפתח, שגם הוא לא ערש חלומותי,אני מעדיפה את הפתח היותר חילוני.
אין לי גם ויכוח איתך שבישראל יש אזורים חשוכים, אבל בעזה אין את שינקין שבה אתה יכול למצוא מפלט.
ולא רק היחס לנשים מעורר בי התנגדות שם. תחשוב מה גורלם של המוסקסואלים, שבמידה ומתגלים דינם מוות.
בתי הקברות מלאים באנשים עם כוונות טובות שהמתינו עד בוש ל"משבר עולמי של הקפיטליזם".
בינתיים התמוטטו משטרי הקומניזם שהיו אמורים להראות את הדרך לשאר, כמגדלי קלפים רעועים …
אני סוציאל דמוקרט וגם מאמין בריאל-פוליטיקה.
עלינו לנסות לשפר את המשטרים הקיימים מתוך השיטה הקיימת ולא לחכות ל"מהפכה" שאני מצטער לבשר לך – לעולם לא תגיע.
אבל הרי זהו לוז העניין – א?ינ?ך? ר?ש??א?ית "להחליט", בין הפת"ח לחמא"ס!! ההחלטה, הבחירה, היא של הפלשתינים ולא שלך ושלי!! וזה קולוניאליסטי לחשוב אחרת, לחשוב שאנחנו נבוא ונגיד לפלשתינים, עם מי "נאה לנו" לדבר ועם מי לא…
גם החמאס לא ממש עושה מאמצים להידבר עם ישראל,
ובאו"ם למשל טורחים שגרירי מדינות ערב לצאת מן האולם כאשר עולה הנציג הישראלי לנאום.
אז מדוע שמורה רק לערבים הזכות להחרים ולבחור פרטנר ולא לנו?
לא הייתי ממהר לומר ש"הסוציאל-דמוקרטיה נכשלה פי 100 יותר מהנסיונות הסוציאליסטים שנעשו עד כו". שהרי הנסיונות הסוציאליסטים נכשלו ונכחדו, החל מבריה"מ וכלה בקיבוצים בישראל. ואם יש עוד שריד כמו למשל קובה, אז זה מכיוון שעמוד התווך שם הוא בעצם דיקטטורה, ולכן דין קובה כדין סוריה.
סוציאליזם פשוט לא מתאים לבעל-החיים הנקרא "אדם", גם בגלל הפרשנויות הקיצוניות שהוא מקבל שוב ושוב (כמו שאמר כאן מישהו פעם: קרל מרקס היה מתהפך בקברו אילו היה יודע אילו מעשים נעשו בשמו) שהופכות מיד לדיקטטורה, וגם בגלל שיצר האדם הוא קפיטליסטי מנעוריו.
אני לא מקבל גם את האמירה שלך לפיה משטרים סוציאל-דמוקרטים העבירו פעם אחרי פעם את השלטון לימין כזה או אחר. אתה כמובן צודק בזה שהסוציאל-דמוקרטיה היא יותר ימנית (בהגדרה) מהסוציאליסטים, אבל שוב, מקומות בהם אומץ סוציאליזם קיצוני התגלו כימנים, אימפריאליסטים ורצחניים לא פחות מכל מדינה סוציאל-דמוקרטית.
למגיב ללא שם:
1-אף אחד לא הציע "למתין" למשבר,להיפך
(למה אתה ממציא דברים ?)
2-אף פעם לא הוקמו משטרים "קומוניסטים".
בברה"מ היה התחלה של משטר סויאליסטי שהחזיק שנים רבות אבל תוך כדי כך התנוון והפך לדקטטורה ביורוקרטית.גם בקובה לא הוקם משטר קומוניסטי אלא משטר סוציאליסטי ולהבדל בינהם כבר דנו באתר זה לרבות במאמרים עכשווים.
מציע לך להתחיל להבין טיפה יותר וללמוד הרבה יותר לפני שאתה כותב דברים מסולפים.
3-הסוציאל-דמוקרטיה נכשלה פי 100 יותר מהנסיונות הסוציאליסטים שנעשו עד כו=
א-משטרים אלה לא מנעו מלחמות אימפריאליסטיות ואף השתתפו בהן בשמחה גדולה
ב-משטרים אלה אפשרו את הגלובליזציה שאנו חווים היום
ג-משטרים אלה העבירו פעם אחרי פעם את השלטון לימין כזה או אחר ונכשלו בהחזקת השלטון (כולל בישראל).
והרשימה עוד ארוכה.
4-שוב,אף אחד לא מציע "לחכות" למהפכה.קודם כל מהפכות לא "באות" בעצמן או נופלות מן השמיים.בנוסף לכך,מהפכות הן לא הברירה היחידה
אבל הן "ברירות המחדל"במלוא מובן המילה,קרי,כשלא קיימת אפשרות אחרת,אז הן ברירת המחדל של ההסטוריה.
טעות בידך. אני לא מנהלת מו"מ בשם הכיבוש. אינני הכיבוש. אני מחליטה עם מי להידבר על סמך בסיס מינימלי משותף. למשל, אין לי מו"מ והידברות עם בתי הדין הרבניים אף על פי שהרוב בישראל תומך בנישואין כאלה. מי שפוסל נשים לדיינות וקובע שאשה פסולה לעדות, אין לי מו"מ והידברות עימו.אבל אני כן מנהלת הידברות עם הרפורמים שיחסם לנשים והומסקסואלים שונה.
אינני מתנהלת רק על פי דעת הרוב. אם רוב העם הפלסטיני תומך בדיקטטורה דתית, בה מתנהל דיכוי בכלל ושל נשים והומוסקסואלים בפרט, אין לי דיבור איתם. אני גם לא מנהלת מו"מ עם קו קלוקס קלן, או הניאו נאצים בלי קשר אם הם רוב או מיעוט, אלא בגלל עמדותיהם. זו לא עמדה קולוניאליסטית אלא אוניברסלית.ואת הכיבוש צריך לחסר אתמול בלי מו"מ. פשוט לסגת לגבולות ה-4 ביוני 1967 ולתמוך בפלסטינים שוחרי זכויות אדם כמו שאני תומכת בסינים שוחרי זכויות אדם.
נו, אשרייך וטוב לך שאת נגד הכיבוש ובעד חזרה לקווי 67′. גם אני, כמובן!! הצרה היא, שלדעתי הסיכוי לכך, שישראל תוותר, אי-פעם, על שילה, על חברון ועל קדומים – שלא לדבר, כבר, על אריאל ועל מעלה-אדומים!! – הוא אפס. זה לא יקרה, זה המצב ולפיכך, עלינו להתפכח מן החלום הזה, להתעשת ולהבין, שיש שתי אופציות: האחת, ישראלים ופלשתינים מתחילים להיפגש, להכיר אלה את אלה ואיכשהו, אולי (סיכוי זעיר, אני יודע – אבל, בוודאי גדול יותר מזה, שישראל תחזור, אי-פעם, לקו הירוק…), לומדים לחיות יחד, באיזשהו כבוד הדדי מינימאלי – או השנייה: המשך המצב הנוכחי, עוד דיכוי ועוד אפארטהייד ועוד רציחות המוניות ומעשי-טבח מקומיים, עד לטראנספר, או להשמדת-עם כוללת.
אבל אם את מעדיפה לחיות באשליות, כאילו ישראל תיסוג מן הגדה אי-פעם… נו, חלומות פז.
לפמיניסטית העונה לדניאל=
את צודקת.החמאס,אפילו שנבחר בבחירות דמוקרטיות יחסית,מוביל את העם הפלסטינאי לאסון.החמאס מנצל את הדכוי,הכבוש ואת הרקבון של הבורגנות הפלסטינאית למשוך את ההמונים לדרך המובילה בחזרה לימי הביניים.
החמאס אינו רק אוייב של ישראל אלא גם אייב של העם הפלסטינאי.
נכון שלנו אין זכות לבחור את הנהגת העם הפלסטינאי,אבל יש לנו הזכות לבחור עם מי מדברים.
אני מסכים לחלוטין עם "לנין" – ואילו לאשר: לא, אין לנו זכות להחרים איש. הפלשתינים בחרו, זוהי בחירתם – ועלינו לנהל משא ומתן, עם הנהגתם הנבחרת, תהיה זו החמא"ס, הפת"ח, החזית העממית (הלוואי!!!!!!!!!!!) או הג’יהאד האסלאמי. ואין זה ענייננו כלל – אנו חייבים לדבר, עם ההנהגה הפלשתינית – תהיה אשר תהא.
תסלח לי, אבל אתה מנפק לנו שורה של קלישאות וסיסמאות שלא מסבירות דבר באשר לדיכויה של האשה.גם בחברות סוציאליסטיות ללא פתרו את הבעיה והאשה נשארה תקועה ברבדים הנמוכים יותר של החברה, הן במעמדה, הן בעיסוקיה, הן בשכרה. כך בקיבוץ, כך בבריה"מ כך בקובה וכך בסין (שם מתרחש רצח נשים בקנה מידה המוני).
אופייני ל"סוציאליסטים לניניסטים" מסוגך, שמרוב שנאה לקפיטליזם ובוז לזכויות אדם("זעיר ליברלי")הם מוצאים עצמם במיטה אחת עם פונדמנטליזם דתי קיצוני נוסח חמאס, שם דיכוי האשה חמור עשרות מונים מזה הנהוג בחברות קפיטליסטיות.
את משום מה מתעלמת מה-נ.ב שהוספתי.
בריה"מ,קובה וסין הן לא מדינות קומוניסטיות (אפילו לא בשלב הראשון של ההתפתחות הקומוניסטית), אלא שלטון מעמדי של בירוקרטים, במדינות אלו לא נוצרו התנאים החברתיים לשחרור האישה, כמו גם במדינות הקפיטליסטיות, ושוב, את מתעמת ממה שהסברתי לך- שדיכוי האישה התחיל עם התפתחות הקניין הפרטי באצעי הייצור, הוא קשור בו קשר בל ינתק, והוא יכול להסתיים רק עם סיום הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור.
בנוסף, אין לי שום בוז לזכויות אדם, אבל מי ששם "זכויות האדם" (לפי הגדרתם הבורגנית כמובן) בראש סדר העדיפויות הפוליטי שלו, בלי קשר אם מפירי זכויות האדם הם המדכאים שמנסים להשליט דיכוי או המדוכאים שמנסים להשתחרר ממנו, יוצא שהוא תומך במדכאים, ולכן בטווח הארוך גם למעשה פוגע ב"זכויות האדם".
שכחתי להוסיף-
הדיכוי והאלימות כלפי נשים ברוב החברה הערבית, ובפרט בישראל ובשטחים, לא נפל מהשמיים, הוא תוצאה בלתי נמנעת של היחסים החברתיים שם (פיאודליזם מתפורר… חוסר פיתוח… היחסים החברתיים הישנים נשמרים ברובם למרות למרות שינוי חיצוני מסויים… כדאי שתלמדי, זה נחמד להגיד על תופעה פויה בלי להבין למה היא קוראת ואיך אפשר להפסיק אותה. זה, מבחינת התיאוריה, ההבדל בין מרקסיסטים לזעיר-ליברלים).
הדיכוי כלפי נשים וכו’ טבוע בתנאים החברתיים הללו וזה נחמד להצביע על זה ולהגיד נו נו נו, אבל רק התפוררות של היחסים החברתיים הללו, ומבחינה מעשית בישראל המשמעות היא אינטגרציה של הערבים בחברה, ובפלשתין סיום הכיבוש והתפתחות קפיטליסטית.
רק התפוררות כזו, שישראל מונעת אותה בגלל השיקולים האימפריאליסטים שלה (עבודה זולה, מונופול על הסחורות…) יכולה להוביל לסיום האלימות.
כאשר יתפוררו היחסים החברתיים ההלו, תהיה בחברה הערבית אלימות "רגילה" כלפי נשים, כמו בחברה הישראלית והמערבית בכלל, וסיום של הדיכוי כלפי הנשים והגזענות בכלל יוכל להיות מושג רק ע"י סוציאליזם.