הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 בספטמבר, 2007 7 תגובות

דומה שהכל כבר נאמר. סופר אנגלי אמר פעם, "ככל שאני מיטיב להכיר בני-אדם, כך יותר אני מחבב את הכלב שלי". מארק טוויין אמר: "אם תמצא כלב פצוע ותיקח אותו הביתה ותטפח אותו, הוא לא ינשוך אותך. זה ההבדל בין כלב לבן-אדם". ויש עוד שפע של אמירות נחמדות על כלבים כייצורים טובים מבני-אדם.

אבל הרעיון המעסיק אותי, ולא מאתמול, הוא היקף הקשר בינינו לבין שאר בעלי החיים, והמשמעות העמוקה שלו בנפש האדם. לאחרונה מת כלב שחי עם קרובי-משפחתי במשך כ-16 שנים – ובבית אבל כבד. אנשים בעלי רצון-טוב אומרים, "זה כמו לאבד חבר או בן משפחה". אבל האמת היא שזהו צער ממין אחר. היחסים בינינו לבין כלב או חתול, סוס או ציפור, שונים לגמרי מן היחסים הקיימים בין שני בני-אדם. והצער המשפחתי הזה הזכיר לי נשכחות.


פעם בארצות הברית בשנות ה-60 ראיתי צילום באחד מכתבי-העת הנפוצים, של אדם שמת ממנת-יתר של הרואין. זו היתה תמונה מזעזעת ועגומה מאוד – גבר כבד-גוף שכב על ביטנו על מזרון מזוהם בחדר ריק שבו אפילו קרשי הרצפה נעקרו בחלקם – ככל הנראה בית נטוש – אבל על הקיר היה תלוי פוסטר של נוף יפהפה, עם אגם ויער. התמונה עוררה בי מחשבות לא צפויות. לא על המגיפה הנוראה של הסמים הקשים, שפשטה בארצות המערב כאש קוצים; גם לא על השפעתם של הסמים האלה על החברה ועל האדם המתמכר להם; גם לא על הסחר המתמשך למרות כל המשאבים שממשלות משקיעות במאבק בו. חשבתי על כך שגם בשפל הנורא ביותר של האדם, כאשר בעצם כבר לא נותר ממנו הרבה – הסם אכל את כל המחשבות, המאוויים, השאיפות, הרגשות והקשרים האישיים – עדיין נותר בו איזה דחף, איזשהו געגוע לטבע. וחשבתי על כך שגם בשכונות העוני העלובות ביותר שראיתי – בארצות הצפון כמו באזורים טרופיים – בהן אנשים חיים ממש מיום ליום, במאבק בלתי פוסק על עצם הקיום, עדיין הם מחזיקים ציפור קטנה בכלוב, או דג זהב באקוואריום עגול, או לפחות עציץ על אדן החלון, ובכל הזדמנות הם יוצאים לפארק העירוני או לגינה השכונתית ויושבים תחת עץ. ברי-מזל החיים בקרבת נהר, אגם או ים, יוצאים להסתכל על המים ואולי לטבול בהם.


בשנות ה-60 היתה הפסיכולוגיה נושא חם ביותר. באמריקה שלט פרויד, ופסיכואנליטיקנים עשו הון. היו גם אי-אלה אסכולות אחרות – חסידי אדלר, יונג, אריך פרום ועוד – אבל תורתו של פרויד שלטה בכיפה. באמצע כל אלה עלה לכותרות הביהייביוריזם הרדיקלי של ב. פ. סקינר, לפיו האדם אינו אלא תוצר של גירויים חיוביים ושליליים, שכר ועונש. העיסוק ביצורים פשוטים כמו יונים שיכנע את החוקרים מן האסכולה הזאת להשליך על בני-האדם גירסה מורחבת של התפיסה של פבלוב, ההוא עם הכלבים המייררים. גם כן באותה תקופה היו פסיכולוגים יהירים להחריד, כמו רודולף בטלהיים – זה שבמשך כמה חודשים הטריד קיבוצים בארץ – שהתיימר לרפא ילדים אוטיסטים והאשים את אימהותיהם שגרמו למחלתם. היו גם כמה מורדים, כמו תומאס סאס, שטען שאין מחלות נפש אלא רק אנשים המסרבים להתנהג כמו שצריך, ומצד שני ר.ד. לאנג, שטען שמחלת הנפש אינה אלא "מטאפורה", ותגובה על החברה-המעוותת.


על מה הם לא חשבו? – על התת-מודע, על אדיפוס ואלקטרה ועל הגמילה מחיתולים, על קנאת אחים ותאוות אחים, על ארכי-טיפוסים, גנטיקה, הורמונים ורפלקסים… רק על הדבר הזה, שניצב מול עיניהם בכל מקום – הצורך העמוק במגע עם הטבע, ולו בייצוגו המינימלי ביותר – הם לא נתנו את הדעת.


אין ספק שמשהו השתנה מאז. אפשר לומר שהנושא נפתח והפך כמעט נחלת הרבים – היום כל אחד יודע שכלב או חתול יכול לשפר את בריאותם של חולים וזקנים. היום לוקחים ילדים אוטיסטים לשחות עם דולפינים, ומתבגרים עם בעיות נפשיות נשלחים לחוות בהן הם מטפלים במשק החי. בארץ חל מהפך שלם ביחס לבעלי חיים – מניחים קערות עם מים ומזון לחתולי הרחוב, ואנשים מרבים לטפח בעלי חיים (הנקראים "חיות מחמד") מסוגים שונים. היום כמעט לא שומעים אימהות אומרות לילדיהן הקטנים, "אל תיגע בחתול, פיכסה!" או "אל תיגעי בכלב – הוא ינשוך אותך!"


אבל, כמו שאמר הסופר רומן גארי בספרו הנפלא "שורשי השמיים" – אין די בכלבים וחתולים, האדם זקוק לפילים ואריות, נמרים ולווייתנים. כבר בשנות ה-50, לפני התפשטות המודעות האקולוגית, לפני שהתעוררו חרדות על היכחדות זנים שלמים, רומן גארי ראה את מקומו של האדם עלי אדמות, שהוא קשור לטבע בכל נימי הווייתו, והניתוק ממנו הוא אסון. ב"שורשי השמיים" (1956) איש צרפתי בשם מורל, שהיה כלוא במחנה שבויים נאצי בזמן המלחמה, יוצא לאפריקה להציל את הפילים. מאבקו מושך אליו אנשים שונים, כולם יוצאי-דופן בחברה שלהם, וכן מנהיגים אפריקאים המתמרדים נגד השלטון הקולוניאלי. אבל למרות ההתעניינות התקשורתית, אין הם מצליחים לעצור את ציד הפילים, הנמשך כספורט וגם למען המסחר בשנהב. אכן משהו השתנה מאז – היום אסור לצוד פילים, והמסחר בשנהב אסור בתכלית ברחבי העולם. גם לווייתנים מוגנים, והמדינות הבודדות הממשיכות לצוד אותם נאלצות בלי הרף להצדיק את מעשיהן. אותו הדבר חל על מעט הטיגריסים, הגורילות, האורנג-אוטנים והקרנפים שעוד קיימים בעולם, אבל רוב הסיכויים שילדים הנולדים בימים אלה יראו את החיות האלה רק בצורת פוחלצים או בסרטים ישנים.


ולא רק בחיות מדובר – היערות והאגמים אף הם הולכים ונעלמים. לא רק האדם עזב את הטבע כאשר עבר לערים, ואלה תפחו מעבר לכל תחזית – הטבע עוזב אותנו. אפשר היה לראות את תחילת התהליך הזה בראשית ימי המהפכה התעשייתית, ובספרות המערבית רואים את הסימפטומים. במהלך המאה ה-19 באירופה עברו הסופרים מן הכפר אל העיר. אמיל זולא, צ’ארלס דיקנס, דוסטוייבסקי, ורבים אחרים, החלו לתאר את החיים של הלומפן-פרולטריון בערים ובשוליהן, ותיאוריהם ממחישים את החסר הנפשי המחמיר של בני אדם שלא רק רע להם מבחינה כלכלית, אלא ניתוקם מן הטבע גורם להם נזקים נפשיים חמורים.


נדמה לי שתפסתי את הרעיון הזה לראשונה בשנת 1956, כאשר ביקרתי במגדלים שבנה לה-קורבוזייה בעיר מרסיי שבדרום-צרפת, אותם הוא תיאר כ"מכונה למגורים". בעיניי הם נראו מפלצתיים – מאורות בטון שבנה ענק עבור גמדים. אם מתייחסים לבני-אדם כאל נמלים, ומחשבים בדיוק כמה שטח וחלל ושירותים בסיסיים דרושים לכל אחד לקיום, מקבלים משהו כזה. גגות המבנים היו אמורים לשמש פתח אל השמש והאור, ומסביב לבניינים היה דשא עם כמה עצים. אבל כל הקומפלקס היה מפלצתי. הוא הדגים את אותה יוהרה מנוכרת שהפגינו רבים מן הפסיכולוגים שסיווגו וקיטלגו את הכל – חוץ מאשר את הצורך האנושי המשווע למגע עם הטבע.


למה לקח כל כך הרבה זמן להבין את זה? – הרי יצירות האמנות הקדומות ביותר הם הציורים המופלאים שנמצאו במערות בצרפת וספרד. אין לדעת מה גרם לאותם אנשים קדמונים לצייר אותם, אם היתה להם תכלית כלשהי, אבל אין לטעות בלהט בו צוירו בעלי החיים השונים. כמו כן, ידוע שבכל התרבויות הקדומות, במסופוטמיה ובמצרים, בעמק האינדוס וביבשת אמריקה, היו דמויות אלים לובשות צורת בעלי-חיים. גם אלי האולימפוס הופיעו מפעם לפעם בדמות חיות שונות. ובאגדות הבריאה של העמים הנורדיים היקום כולו קיים סביב עץ ענק הנקרא איגדראסיל.


ולבסוף, ההוכחה על דרך השלילה. מחקרים שנעשו על פושעים מן הסוג הנורא ביותר, רוצחים סדרתיים שהיו לשם דבר בגלל מפלצתיות מעשיהם, מצאו שבמקרים רבים האנשים האלה בילדותם ונעוריהם התעללו בבעלי-חיים. הנטייה הזאת ידועה היום כמעין אות אזהרה שיש לשים אליו לב לפני שיהיה מאוחר מדי.


אנחנו חיים בארץ קטנה מאוד, שיערותיה הטבעיים אבדו לפני מאות אם לא אלפי שנים, שאת הנהר הממשי היחיד שלה רתמנו לצרכי המים שלנו, ואת הנחלים זיהמנו כך שבעלי-החיים שחיו בהם נעלמו מזמן. אמנם שתלנו מטעים רבים וחורשות, אבל הנזקים ברורים והתחזית עגומה. לא אכנס כאן לעניין העוולות שעושים המתנחלים, הכורתים עצים ומשחיתים שדות – זהו רק חלק מן הנזק המתמשך. בילדותי הרחוקה עוד היו כאן ג’מוסים, בערים עוד נראו חמורים ואפילו גמלים, ובנחלים עוד היו לוטרות, שלא לדבר על דגים. היום כל אלה נעלמו. אנחנו חיים בין קירות בטון, עם פה ושם כמה עצים ושיחים לקישוט, ומתרפקים על הכלבים, החתולים, האוגרים והתוכים, המזכירים לנו לאיזה עולם אנחנו מחוברים בכל נימי נשמתנו. באלה עלינו להתנחם.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. שמאלני: לא כל תכנון עירוני חייב להיות מפלצתי הגיב:

    כשביקרתי בסן פרנסיסקו הופעתי לגלות שבכל שכונה בעיר יש פארק עם דשא ועיצים שאנשים מכל שכבות האוכלוסיה האתנית והמעמדית באים לשאוף אוויר צח ואף לשוחח אחד עם השני.
    נעצבתי כאשר שנזכרתי שרוב הערים במדינת ישראל שולטים נדלנסטים קרים שאינם מקיימים לעולם את החוק של 7 מטר מרובע לאדם, והורסים מבנים היסטורים וגנים לטובת מפלצות אדריכליות, ובת"א הגדילו לעשות כאשר השאירו את הדרום ללא פארקים בניגוד לצפון החדש שיש לו את פארק הירקון.

  2. פרופסור עדה למפרט הגיב:

    ליעל לוטן שלום
    שמחתי לקרוא את דברייך וכולי איתך. התוספת שלי תופיע בעוד שבועיים בספר חדש "נפש ערומה" בהוצאת ידיעות אחרונות, (סליחה על הפרסומת) בו אני מנסה להסביר את האבולוציה של האדם בתוך טבע שהוא "גן עדן" אליו אנו מתגעגעים, ועל-פיו אנו שופטים מה יפה בעינינו, מה מושך ומה דוחה.גם האמנות כפופה לדעתי לאותם כלי שיפוט ובמודרניות יש משום התעלמות מהם ויצירת אמנות לא יפה. התייחסות מיוחדת יש בספר לאבולוציה המשותפת לנו ולכלב בה לקח הוא על עצמו את תפקיד המתריע בשער מפני אויבים,בעזרת חוש הריח, בעוד אנו ויתרנו על החרטום המריח לטובת לסת עדינה שיכולה לדבר ולהפריח באמצעות המילים את מותר האדם. זו לדעתי הסיבה לניצחונו של הומו-ספיינס על הניאנדרטלים. אהבה גדולה נוצרה בין האדם לכלב בזכות התלות ההדדית והקריטית הזו.

  3. ירמיהו הגיב:

    מאמר יפה שבהחלט מצביע על מגמה חיובית עם השנים.רק שצריך לזכור שמדינת ישראל בכל מה שקשור לזכויות בעלי חיים וסביבה עדין מגלה מנטליות עולם שלישי.משרד החקלאות והרשויות המקומיות מאוישים באנשים טכנוקרטים הרחוקים מלהבין הומניות הנדרשת לטיפול מבעלי חיים עזובים ועד פיטום אווזים מרושע.
    הטיפוס הישראלי הממוצע עדין מתייחס לחיות מחמד כאל רכוש ולא כיצורים עם זכויות מולדות.נטישתם המסיבית במהלך מלחמת לבנון השניה רק המחישה את המנטליות הנוראה הזאת.
    וקיום מספר רב של עמותות הפועלות לטובתן
    מדגיש את האדישות המרושעת של השלטון המרכזי.מתי נבין שהם זה אנחנו ואנחנו זה הם.

  4. גדעון ספירו הגיב:

    רשימה מקסימה.

  5. אשר פרוליך הגיב:

    ליעל שלום ושנה טובה לכולם !!

    לצערי את גם "נפלת" במלכודת שרבים רוצים

    להפיל אותנו בתוכה,שהיא המחשבה ש"האדם רע

    ביסודו".

    הדבר סותר כל גלוי האהבה,הקרבה,מסירות,ונתינה הקיימת בכל מקום בו קיימים בני אנוש,בין בני זוג,הורים לילדים,משפחה,חברים,רעים למאבקים צודקים ונעלים,מאז ימי קדם ועד היום.
    האדם הוא הייצור הנפלא והמתקדם ביותר הידוע היום לנו ביקום,והחיובי בו עולה בהרבה מהשלילי.
    נכון שסיפור האנושות רבוי מלחמות,הרג הדדי,
    ניצול וגם אדישות לגורל אחרים,אבל ההישגים החיובים עוברים כל דימיון ועדיין פתוחים לאופקים אינסופיים.
    האהבה,התקווה,ההקרבה והנתינה לא מתה,וכל פעם שרוצים לארוג אותה,היא נולדת מחדש,כמו הפרחים במידבר אחרי גשם ראשון.
    אני אוהב חיות,אבל אני אוהב יותר בני אדם,והתופעה החולנית הזאת להעדיף חיות על בני אדם דורשת טיפול רציני,לא רק פסיכולוגי,אלא גם פוליטי וחברתי.

    שנה טובה לכל בני אנוש !!

  6. יעל לוטן הגיב:

    לאשר פרוליך

    אילו שנאתי בני אדם והעדפתי את בעלי החיים לא הייתי מצטערת על הנזק הנגרם לנו עם היעלמות הטבע מחיינו, בעיקר בערים. טענתי היא שאנחנו זקוקים לקשר קבוע עם הטבע, הכולל בעלי חיים, סביבה עשירה בצמחייה, ואם אפשר – מים. הבעתי פליאה על כך שלקח לפסיכולוגים למיניהם כל כך הרבה זמן להבין את זה – ועכשיו אולי מאוחר מדי. זוהי אינה עמדה של מישהו ששונא את בני-האדם.

    לדעתי אין טעם לנסות לחשב אם החיובי באדם עולה על השלילי. הבט סביבך!

  7. אשר פרוליך הגיב:

    ליעל שלום:

    כמובן שגם אני אוהב טבע וכואב לי על ההרס
    העצום,והבלתי הפיך שנעשה,אבל הוא לא נעשה
    על ידי "האדם". הוא נעשה על ידי מיעוט רודפי
    בצע שנתן לזהות אותם(והמשרתים שלהם)בקלות יחסית.
    אותו מיעוט מנהל שטיפת מוח רצוף בה מנסים לשכנע עד כמה "בני אדם" הם אגואיסטים,אינדיבידואליסטים,רודפי כוח,שליטה וכסף,מעל ומעבר כל ערך אחר.
    הרי זה היסוד של הקפיטליזם.
    וכדאי שנתחיל לקרוא את הדברים בשמם.
    הקפיטליזם היא לא רק שיטה כלכלית של ניצול.
    כדי להתקיים היא חייבת לשכנע את המנוצלים שזו
    השיטה היחידה האמיתית,ה"טבעית",כוון שהיא מתבססת על "טבע האדם".
    וכוון ש"טבע האדם" הוא אגויסטי,אנוכי,רודף
    בצע,מותר ואף צודק לנצל כל הזדמנות להרוויח גם על חשבון אחרים ועל חשבון הטבע.
    וטענה זו גם משמשת למטרה נוספת:
    להתגונן נגד אלה הטוענים שקיימת אפשרות נוספת שהיא הסוציאליזם והקומוניזם.
    ולמה ?,פשוט,כי זה נוגד את "טבע האדם".
    טענותי כלפי ה"ירוקים" וה"אקולוגיסטים" הן בכלל לא במישור של צדקת טענותיהם,אלא במישור של הבנת הסיבות הגורמות למצבים נגדם הם נלחמים.
    הכלל הראשון בכל מאבק,כדי שהוא יהיה יעיל,הוא לזהות את האויב,את הגורם שנגדו צריך להלחם.
    אין אדם שחי בחלל ריק.כל אדם הוא חלק ממסגרת כזו או אחרת,ומסגרת זו מכתיבה לו התנהגויות,שאיפות ואף חלומות.
    כדי לשנות את האדם,חייבים גם לשנות את המסגרת בה הוא חי,בה הוא עובד,בה הוא מתקיים,יוצר וחולם.אינני אומר ששינוי המסגרת זה מספיק,במקביל כל אדם צריך להשתנות,כפי שהסבירו כל כך יפה מרקס וגם צ’ה גוארה.שום שינוי לא יעשה באופן אוטומתי,אבל ללא שינוי המסגרת,השיטה הכלכלית,הקיומית,וגם התרבותית-חינוכית-פסיכולוגית,עתיד העולם בו אנו חיים,עומד בספק גדול.

הגיבו לפרופסור עדה למפרט

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים