הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בספטמבר, 2007 103 תגובות

בסתיו 1972 בא חיים הנגבי לביקור בלונדון ויחד הלכנו לבקר את אריך פריד, משורר יהודי גרמני שמאלני שחי בלונדון. כשהיינו אצלו שמענו את חדשות ה-BBC והופתענו כשהקריין הודיע על מעצר חברי קבוצה שמאלנית יהודית-ערבית בישראל שנאשמו בריגול לטובת סוריה. חשדתי שזו פרובוקציה של שירותי הביטחון הישראלים אך חיים אמר כי ייתכן שלהאשמות יש בסיס.

התברר שהוא צדק. כמה מחברי "מצפן" לשעבר, שלא הסתפקו בפעילות פוליטית, עזבו את "מצפן" והקימו ארגון יהודי-ערבי חדש כדי להיאבק בנשק נגד הכיבוש הישראלי ולמען פלסטין עצמאית. הם רצו לפעול כמו המחתרת הצבאית של הארגון האנטי-גזעני בדרום-אפריקה, ה"קונגרס הלאומי האפריקאי" (ANC) כלומר, לפגוע במתקנים צבאיים וכלכליים של משטר הדיכוי כדי לאלצו להקצות משאבים גדולים להגנה מפיגועים אלה וכך לשבש את כלכלתו. חברי הרשת היהודית-ערבית היו כולם אנשי שמאל, ורובם – כמו אנשי ה-ANC בדרום-אפריקה – יוצאי המפלגה הקומוניסטית. הם התנגדו לפגיעות בנפש וראו זאת כדבר פסול מבחינה מוסרית ומזיק מבחינה פוליטית, אלא אם כן מדובר בחיילים נושאי נשק.


אנשי הרשת נסעו לקפריסין וטורקיה ופגשו שם אזרח ישראלי לשעבר, פלסטיני יליד חיפה, שנעצר בשעתו על ידי שירותי הביטחון הישראלים אך שוחרר מהכלא בתנאי שיהגר מישראל. הוא התיישב בדמשק ופעל כסוכן כפול – של סוריה ושל ישראל. משפחתו נותרה בישראל וזה נתן לשירותי הביטחון הישראלים מנוף ללחוץ עליו. חברי הרשת ציפו שהוא יקשר בינם לבין ארגוני המחתרת הפלסטינים בדמשק. הם לא ידעו שהוא עובד עם המודיעין הסורי ועם המודיעין הישראלי. הוא הביא אותם לדמשק וסידר להם פגישה עם אנשי המודיעין הסורי. הוא גם דיווח על כך למודיעין הישראלי.


בשובם לישראל ניסו להקים רשת מודיעין שתעביר לסוריה מידע שוטף על ישראל. רוב המידע התבסס על ידיעות בעיתונות היומית בישראל. הם נתפסו על ידי שירותי הביטחון הישראלים, הועמדו למשפט על בגידה וריגול ונדונו לעונשי מאסר ממושכים. בראש הרשת עמד פלסטיני מחיפה בשם דאוד תורכי. הכרתי אותו כפעיל קומוניסטי מסור משנות ה-50 וכאחד החברים הערבים הראשונים ב"מצפן". הוא נדון ל-17 שנות מאסר אך שוחרר לאחר 12 בעסקה שעשתה ישראל ב-1985 עם ארגונו של אחמד ג’יבריל. בעסקה זו שחררה ישראל 1,150 אסירים פלסטינים תמורת שלושה אסירים ישראלים.


כשחזרתי לישראל בקיץ 90′ נסעתי לבקר את דאוד בביתו בוואדי ניסנאס בחיפה, הרובע בו השתמר משהו מחיפה הערבית בימי המנדט הבריטי כשרוב תושבי חיפה היו ערבים. הוא סיפר לי שנולד ב-1927 בכפר מרר ליד צפת. כשהיה תינוק עברה משפחתו לחיפה ושם גדל. הוא עבד בחברה בריטית ליבוא ולמד אנגלית וצרפתית. מעולם לא שנא יהודים. היו לו חברים יהודים רבים. הוא התקומם נגד עוול ודיכוי, התנגד לציונות, התנגד לחלוקת הארץ, ושלל את זכות האו"ם לחלק את פלסטין. הוא דגל ברעיון של מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית עם שוויון זכויות לכל תושביה – יהודים כערבים – בכל השטח שבין הירדן לים התיכון. לאחר הקמת מדינת ישראל הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית כי ראה בה כוח שלוחם נגד דיכוי ולמען שוויון פוליטי וכלכלי, ומגן על זכויות העם הפלסטיני.


לאחר 15 שנות פעילות התייאש דאוד מהמפלגה הקומוניסטית בגלל חוסר הדמוקרטיה בה, ובגלל הסכמתה לחלוקת הארץ לשתי מדינות. המפלגה הקומוניסטית המקורית בפלשתינה (פ.ק.פ.) שנוסדה ב-1922, התנגדה בתוקף לחלוקת הארץ ולמדיניות של "שתי מדינות לשני עמים" אך מאז 1948, כאשר סטאלין שינה את עמדתו ותמך בחלוקת הארץ ובנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים" שינתה פ.ק.פ. (שהפכה ב-1948 למק"י) את עמדתה והחלה להתנגד לרעיון של מדינה חילונית ודמוקרטית אחת בשטח שבין הים לירדן בו תמכה בכל תקופת המנדט הבריטי.


דאוד עזב את מק"י ב-1962 והצטרף לקבוצת "מצפן". קבוצה זו הוקמה ע"י ישראלים שעזבו את מק"י ודגלו במהפכה סוציאליסטית בישראל ובכל המזרח התיכון. "מצפן" ראה בהתיישבות הציונית את שורש הסכסוך בפלשתינה בעוד שמק"י טענה שהסכסוך בין ישראל לעולם הערבי נובע מתמיכת ישראל בארה"ב בסכסוך הגלובלי בין הקפיטליזם לסוציאליזם. "מצפן" גם קרא לפירוק ה"הסתדרות" ולהקמת ביטוח-בריאות ממלכתי, שתי נקודות שמק"י התנגדה להן. כש"מצפן" החליט ב-1965 לסייע בבחירות לכנסת לרשימתו של העיתונאי אורי אבנרי – שלא דגל בשוויון חברתי וכלכלי, עזב תורכי את "מצפן". לאחר מלחמת 67′ החליט לתרום למאבק הפלסטיני מבלי להצטרף לארגון כלשהו. כך הגיע לרעיון הקמת הרשת והחל בהקמתה. בית-המשפט בחיפה האשים אותו בבגידה.


זה מגוחך. אין אדם יכול לבגוד במשהו שמעולם לא היה נאמן לו. דאוד מעולם לא היה נאמן לציונות או למדינת ישראל, שהיו בעיניו תמיד אויבים, הוא מעולם לא נשבע אמונים למדינה ולא חתם על שום מסמך ברוח זו. הוא נאבק נגדם. כיצד יכול אדם לבגוד במה שהוא נלחם נגדו? דאוד היה, ונשאר, נאמן למאבק נגד דיכוי בכלל ונגד דיכוי העם הפלסטיני בפרט. העובדה שברשת היו חברים יהודים מלמדת על מהותה. הרשת לא פעלה נגד יהודים אלא נגד דיכוי. הציבור היהודי בישראל כה שבוי בנאמנות לאומית עד שאינו מסוגל להבין נאמנות לאנושות, או לאדם. אזרח ישראל שאינו נאמן למדינת ישראל נחשב בעיני רוב הישראלים – אוטומטית – כ"בוגד".


זו תוצאה ישירה משטיפת המוח של מערכת החינוך הציונית בישראל לנוער הישראלי.


במקום נאמנות לאדם ולאנושות, מחנכת מערכת החינוך הציונית בישראל לנאמנות למדינה וללאום.


בתום הקראת פסק הדין במשפטם בבית המשפט המחוזי בחיפה (1972) קמו כל נאשמי הרשת על רגליהם באופן ספונטאני – בלי תיאום מראש – ופתחו בשירת ההמנון הבינלאומי של השמאל המהפכני ה"אינטרנציונל". היתה זו הפעם היחידה שהמנון זה הושר בבית-משפט ישראלי. חברת מפלגה קומוניסטית שעברה בחוץ במקרה נדהמה לשמוע את צלילי האינטרנציונל בוקעים מבית-המשפט. מעולם לא אירע דבר כזה בישראל. זה מלמד משהו על המפלגה הקומוניסטית הישראלית שהקפידה לפעול אך ורק במסגרת החוק. משפט ה"רשת היהודית-ערבית" היכה את ישראל בתדהמה. איש בישראל לא תיאר לעצמו שישראלים ממוצא יהודי ישתתפו במאבק הצבאי הפלסטיני. ישראלים נדהמו במיוחד כששמעו כי אחד מחברי הרשת הוא הנכד הראשון של קיבוץ גן-שמואל ששירת במלחמת 67′ כקצין צנחנים בצה"ל.


הימין בישראל מיהר לגנות את השמאל הציוני על כך שהחינוך שלו דחף צעירים יהודים להצטרף ל"רשת". האיבה הגיעה עד כדי כך שנהג אוטובוס "אגד" סירב לעצור בתחנת גן-שמואל. עיתונאים נחתו על גן שמואל כציפורי טרף על פגר וראיינו כל מי שהיה מוכן להתראיין, ובמיוחד את הורי קצין הצנחנים שהצטרף לרשת. הם שאלו את אמו: "האם את תומכת במעשה בנך?" היא ענתה להם: "חינכתי את בני להתייחס לכל בני-האדם כאל שווים. אם מעשהו נבע מכך, אני תומכת בו". תשובה זו סתמה את פיותיהם והדפה את טענות העיתונות על התנהגות פסולה.


בביתו של דאוד לאחר השחרור הוא הראה לי סרט וידאו על משפטו כפי ששודר בחדשות הטלוויזיה הישראלית בעת המשפט. הסרט הראה את תא הנאשמים והקריין הודיע שוב ושוב: "הנאשמים הודו כי תיכננו מהפכה ברוטאלית". הכרתי את דאוד כאדם רגיש הסולד מברוטאליות. גם שאר הנאשמים, רובם קומוניסטים או סוציאליסטים, לא היו חסידי ברוטאליות. אפשר היה להאשימם בתכנון "מהפכה סוציאליסטית", אך לא "מהפכה ברוטאלית", חשבתי שאולי היתה זו פליטת פה, אך הקריין חזר שוב ושוב על כך שהנאשמים תיכננו "מהפכה ברוטאלית". תהיתי במה מדובר כי שום איש שמאל בעולם כולו לא צירף אי-פעם את התואר "ברוטאלית" למונח "מהפכה".


לבסוף פתרתי את החידה. אנשי הרשת, מהפכנים סוציאליסטים, ראו בעובדי התעשייה (בלועזית – "פרולטריון תעשייתי") ציבור מהפכני בחברה ולכן תמכו במהפכה שתבוצע ע"י פועלי התעשייה ("פרולטריון התעשייתי"), כלומר "מהפכה פרולטארית". זה מושג נפוץ בשמאל המהפכני בעולם מאז סיים מרקס את ה"מניפסט הקומוניסטי" במלים "פועלי כל הארצות – התאחדו". הקריין שמע את המלים "מהפכה פרולטארית" אך בהיותו בור לא הכיר את המושג "פרולטארית" ולכן תרגם "פרולטארית" כ"ברוטאלית". כך הפכה ה"מהפכה הפרולטארית" ל"מהפכה ברוטאלית".


אינני בטוח אם האחראי לשיבוש הוא הקריין, או התובע שהקריין רק חזר על דבריו. לא היתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשיבוש שקיבל משמעות פוליטית. בשביתת הימאים ב-1951, כשמאות שוטרים, בהנהגת מפקד משטרת נמל חיפה – בודינגר, התקרבו בספינות לאונייה "תל-אביב" הייתי על סיפונה כשבודינגר קרא במגבר קול מספינת מנוע שהתקרבה לאונייה:


"אני קורא בזה לימאי ‘תל-אביב’ לרדת מהאונייה". בדיוק אז סיים נער הסיפון שלנו לנקות את חדר האוכל ויצא לשפוך את דלי האשפה לים. הוא הטיל את האשפה מעבר לדופן מבלי לבדוק אם נמצא שם מישהו. האשפה נחתה – במקרה – על בודינגר שפירש זאת כתשובה שלילית להודעתו וציווה על השוטרים להסתער על ה"תל-אביב". דבר דומה אירע באלג’יריה בשנות ה-60, כשהאלג’יראים לחמו לעצמאותם. היו שם כמיליון מתנחלים צרפתים שחיו שם כמאה שנים. הם התנגדו לעצמאות ורצו שצרפת תמשיך לשלוט באלג’יריה. המתנחלים השתדלו למשוך לצדם את הצבא הצרפתי, שרבים ממפקדיו תמכו בהם. המתנחלים אירגנו הפגנה המונית בעיר אלג’יר וצעדו לעבר הנמל בו עגנו אוניות מלחמה צרפתיות. סיסמאות ההפגנה דרשו "אלג’יריה צרפתית" וקראו לימאים לתמוך בהם. אנשי צי המלחמה הצרפתי תמכו במתנחלים ובהפגנתם. אך ימאי אחד שניקה מקלע פלט במקרה צרור. המפגינים פירשו זאת כתגובה להפגנתם והתפזרו.


גם מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 פרצה כתוצאה מאי-הבנה כזאת. סאדאם חוסיין, שליט עיראק, שאל את שגרירת ארה"ב בבגדאד גילספי כיצד תגיב ארה"ב אם צבא עיראק יפלוש לכווית, השגרירה ענתה שמדיניות ארה"ב היא לא להתערב בסכסוכים מקומיים. סאדאם פירש זאת כהיתר ופלש לכווית. הסעודים נבהלו שמא ימשיך לסעודיה ופנו לנשיא ארה"ב, ג’ורג’ בוש (האב), הוא החליט כי הפלישה מסכנת אינטרסים של ארה"ב. גילספי פוטרה. פרצה "מלחמת המפרץ", ועיראק גורשה מכווית.


בכלא אירגן דאוד שביתות רעב ומאבקים להגנת זכויות האסירים. המאסר לא שבר את רוחו, ולא הפך אותו לשונא יהודים. יום אחד בדרכו לעבודה בכלא באה לקראתו סוהרת יהודיה שבירכה אותו ב"בוקר טוב". מחווה זה חזר גם למחרת, ובבוקר שלאחריו. סוהר שראה זאת דרש מהסוהרת שלא לברך שום אסיר ב"בוקר טוב". היא צייתה.


דאוד התרשם ממחוות הסוהרת וכתב לה שיר בשם "בת דוד" (בערבית מכנים את היהודים "בני דודים" בגלל קרבת המשפחה בין ישמעאל ליצחק בתנ"ך).


בת דוד


מבנות דודי הלכה בשביל, ליד מחסום עצרה ממול.
כל הפרחים בשביל קינאו, בשושנה נעימת הקול.
ממול עיני זרח חיוך, ב"בוקר טוב" כאור אציל.
חיוך שובה משמע ולב, באור פניו וטיב הצליל.
כאור ירח מרגיע ימים, מעל שכמי פרק העול.
את פני שטף מבט, משושנה בצד הגבול.
שדד חיוך מלב כאוב, שלא חייך מזמן, חדל.
האיר לעין עולם חשוך, כעלטה בשחור הליל.
את נפשי מילא תקווה, לאורך זמן שלום מקביל.
ולי נעים היה לפגוש, מסיר שעמום בקול צלול.
בת דודי טובת הלב, גנבה אותי מחיק בחיל.
מה טוב היה לראות צבייה, בבוקר אור ללא מכשיל.
מבת דודי בת האדם, מנע קירבה הפריד חתול.
אוי ואבוי לראש השחור, מאור מוחק אותו כליל.
לרב צערי סוהר רע-לב, הלשין – ואז נסגר השביל.


אינני חושב שיש עוד אסיר בעולם שכתב שיר ברוח זו לסוהר.


לאחר שחרורו המשיך דאוד לכתוב שירה פוליטית. שיריו מתפרסמים בעיתונים ערבים בישראל ומחוץ לה. תחנת רדיו קומוניסטית בלבנון, "קול העם", משדרת אותם תכופות והוא ידוע בעולם הערבי כלוחם לצדק, לשוויון, ולזכויות העם הפלסטיני, שמאסר ממושך לא שבר אותו. השקפת עולמו, מטרותיו הפוליטיות, והתנהגותו במאסר, זהים לאלה של נלסון מנדלה, מנהיג המאבק נגד שלטון הדיכוי של הגזענים הלבנים בדרום-אפריקה. כמו מנדלה גם דאוד מתנגד לפתרון של שתי מדינות, וכמו מנדלה גם הוא תומך במדינה חילונית ודמוקרטית אחת לכל תושבי הארץ.


לא יהיה זה מוגזם לומר שדאוד תורכי הוא נלסון מנדלה הפלסטיני.


ב-1992 דחה דאוד הזמנה מערפאת לבוא לטוניס כי ראה בכך ניסיון להשתמש בו כחיזוק לתדמית ערפאת. הוא שלל את הסכם אוסלו מראשיתו כי ראה בו הכרה פלסטינית בציונות והקמת מדינת מכלאה לפלסטינים עם שיטור אנשי ערפאת. הסכם אוסלו הפקיר 1.5 מיליון פלסטינים אזרחי ישראל לציונות וניתק את הקשר הפוליטי שלהם לעם הפלסטיני. הסכם אוסלו הקים מדינת-מכלאה לפלסטינים, שבויה כלכלית, צבאית ופוליטית, בידי ישראל. גם בדרום-אפריקה הקים משטר הגזענים הלבנים מדינת חסות לשחורים בשם בנטוסטאן, ומנהיג תואם-ערפאת בשם גטשה בוטלזי משל בה.


ה-ANC שלל "פתרון" זה, נאבק נגדו, והקים מדינה בלתי-גזענית אחת לכל תושבי דרום-אפריקה. בפלסטין הסכים אש"ף ל"פתרון" בנוסח בנטוסטאן כי אש"ף אינו ANC וערפאת אינו מנדלה.


ב-1997 קטעו לדאוד את שתי רגליו בגלל נמק שנגרם מסכרת. גם זה לא שבר אותו. הוא חי בעוני עם אשתו החולה ובתו אך רוחו איתנה והוא ממשיך לכתוב שירה פוליטית. קוראי שירתו יודעים כי קולו הוא קול מצפון העם הפלסטיני. אי אפשר לקנותו בכסף, בכבוד, בחנופה, בהבטחות על גן-העדן, על מושב בכנסת, באיומים, או במאסר.


הוא אינו שונא יהודים ואינו שונא איש, הוא שונא דיכוי.


יש הרואים בו דון-קישוט אך כשהוא מצביע על דרום-אפריקה הם משתתקים.


זה האיש שישראל רואה בו "בוגד" שתכנן וניסה לממש "מהפכה ברוטאלית".

תגובות
נושאים: מאמרים

103 תגובות

  1. רן רוזנברג הגיב:

    הערות למגיב האחרון.
    קראתי את הערותיך באשר להתקוממות הערבית נגד הקולוניאליזם הציוני אותן הצגת כפרעות ביהודים.
    לא חסר שבתגובתך הבאה יהיה מידע כיצד נישלו ערביי פלשתין את היהודים מארצם ומאדמתם עליה חיו 1500 שנה בשקט ובשלוה עד אשר פלשו אליה הערבים מחיג’אז.
    את הסיפורים האלה שמענו כילדים וגם נטינו להאמין שמדינת ישראל החדשה הציעה לערביי פלשתין להישאר אבל הם שמעו לקול מדינות ערב ובחרו לצאת "מרצונם הטוב והחופשי" כדי לאפשר לצבאות ערב לשחרר את פלשתינה מידי הציונים מה שיאפשר לערביי פלשתין לשוב לפלשתינה ריקה מיהודים.
    נו באמת ,אנחנו חיים בעידן המידע והאינטרנט ולא בשנות ה-50 שבהן בן גוריון היה מצהיר לאחר כל פעולה של יחידה 101 בראשות הקצב שרון,"שום יחדה של צה"ל לא נעדרה מבסיסה אתמול".

  2. רון סילבר הגיב:

    זה אומנם כתוב כסיפור יפה אבל יש כאן הרבה עילוי וכבוד לדאוד תורכי שהיה זה ש"זימר" בחקירות והביא למעצרם של 33 איש רובם אינם קשורים לפרשה ונעצרו רק בשל שהכירו את אלה שקשורים ודאוד תורכי ראה לנכון לציין את שמם בחקירה.
    בכלא דאוד לא אירגן שום מאבקים ושום שביתות ורוב האסירים הכטחוניים לא שיתפו עימו פעולה כי ראו בו "מלשין" שהסגיר את חבריו.

  3. עידו זילברשטיין הגיב:

    על הכתבה המעניינת והתגובות, תודה על הכתבה המעניינת, באמת חסר גישה למידע על אנשי מצפן, החזית האדומה וכו’. אני מאמין (ואולי מנאיביות או מהיותי חלק מהמעד הבוגרני השליט והמדכא), במאבק המוני עממי, בלתי אלים. דיקטטורה של פרולטריון אינה טובה מכוחנות של בעלי ומשפחות הון. הזכות לקניין פרטי ואישי, כמו החשיבות שבמניעת ריכוזיות ומונופול של המדינה, הם לדעתי זכויותשראוי שיקוימו ואינם תעמולה קפיטליסטית.

    אני מאמין שעדיין התודעה הציבורית לא מספיק חשופה ויכולה להכיר בעוול שעצום שהבנו אנו היהודים ושעודנו מביאים במפעל הלאומי שלנו לערבים, יחד עם זאת אני חושב שבאמת יש להציג את הזכות של היהודים למקום משלהם שם יהיו שווים בזכות ולא בחסד, ושאם יש מקום אחד בעולם שבו מגיע להם להיות זה כאן. רק צמצום העוול ותיקונו יתקנו במקצת את המצב הנורא שבו אנו נמצאים…

    שלא נדע עוד מלחמה, ושאיש אחיו יאהב, שנוכל לחיות יחד בחברה שווה, הוגנת וצודקת, עם פרנסה, בריאות, חינוך ורווחה ואושר לכל…

הגיבו למוני יקים

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים