"מוקד סיוע לעובדים זרים" ו"קו לעובד" הגישו בשנת 2004 עתירה לבג"ץ נגד ממשלת ישראל וחברת "יילמזלר אינטרנשיונל", בדרישה לבטל את הסכם ה"אופ-סט" בין ממשלת ישראל לטורקיה שזכה לכינוי "טורקים תמורת טנקים". ההסכם משנת 2002, הוא למעשה עסקה של סחר בבני אדם, אשר לפיה השביחה תע"ש 200 טנקים עבור טורקיה. כחלק מן ההסכם נקבע, כי במשך חמש שנים יגיעו לישראל 800 עובדים טורקים עם רישיון לעבוד בתחום הבניין, שיועסקו על ידי חברת "יילמזלר" (לפעמים נכתב שמה ילמזלר), ועל ידיה בלבד. העתירה נכתבה על ידי עו"ד נעמי לבנקרון ועו"ד יונתן ברמן מ"מוקד סיוע לעובדים זרים" ועל ידי עו"ד ד"ר יובל לבנת מ"קו לעובד".

מעדויות עובדי חברת יילמזלר עלתה תמונה קשה של ניצול, איומים ועבדות חוב. בעת גיוסם נדרשים העובדים לחתום על שטר חוב פתוח, שנותר בידי החברה, ומאפשר לה לעקל כספים ורכוש של העובד ללא כל תנאי ובסכום שתמצא לנכון למלא בשטר החוב. עם הגיעם לישראל נלקחים דרכוני העובדים ונותרים בידי מעסיקיהם. בחודשיים הראשונים לעבודתם, חברת יילמזלר אינה משלמת לעובדיה משכורת. רק לאחר חודש העבודה השלישי הם מקבלים את משכורתם הראשונה. עובדי החברה עובדים שעות רבות מדי יום; ובמקרים נדירים הם אף נדרשים לעבוד קרוב ל-24 שעות ברציפות. אין משלמים להם עבור שעות נוספות. עובד המתלונן בפני האחראים בחברה על השכר הנמוך, מאוים כי אם ישוב ויתלונן יפוטר ויגורש לטורקיה.

בחלק מאתרי הבנייה נאסר על העובדים לצאת מן האתר לאחר שעות העבודה ללא קבלת אישור מנהל העבודה, או להחזיק טלפון סלולרי אף במגוריהם. מדי פעם מקיימת החברה "כנס איומים", בו נאספים כל העובדים, ונציגי החברה מאיימים עליהם לבל יעזבו את החברה ומבהירים להם את תוצאותיה של עזיבה כזו – הפיכה לשוהים שלא כדין, גירוש ומימוש שטרי החוב הפתוחים, עליהם חתמו טרם הגיעם לישראל. עובדים שהתלוננו על תנאי העבודה או השכר, אכן גורשו על ידי אנשי חברת יילמזלר לטורקיה במרמה או בכוח, מבלי שקיבלו את שכרם.

הארגונים דרשו להחיל על עובדי יילמזלר את אותם הנהלים החלים על מהגרי עבודה אחרים. בפועל, מצבם קשה יותר משל שאר העובדים הזרים עליהם חל הסדר ה"כבילה" למעסיק שבוטל על ידי בג"ץ בשנה שעברה בשל היותו מכשיר מצב של "עבדות מודרנית".

השופט ריבלין, שכתב את דעת הרב, קבע כי אף על פי שכבילתם של עובדים למעסיקיהם פסולה באופן עקרוני, בנסיבות הספציפיות והמיוחדות של ההסכם שחל על עובדי חברת יילמזלר, אין מקום לפסילת ההסדר. זאת בשל היותו הסדר מוגבל בזמן ובשל טענת המדינה כי אין פגיעה של ממש בזכויות העובדים משום שהם אינם משלמים דמי תיווך ומשום שקיים פיקוח של המדינה על תנאי העסקתם. השופטת חיות הצטרפה אל השופט ריבלין והדגישה שניתן להשלים עם ההסדר הזה כחריג בשל היותו קצוב בזמן, אולם אם תתקבלנה בעתיד החלטות דומות "יהיה צורך לשוב ולבחון את חוקיותן ולא מן הנמנע כי תדרש לגביהן מסקנה שונה".

השופט לוי, בדעת מיעוט, הביע את מורת רוחו מן ההסדר:

" … המביט נכוחה על עובדותיה של הפרשה שבפנינו אינו יכול, להשקפתי, שלא להתקומם על השימוש שנעשה באותם עובדים ככלי שרת וכאמצעי לקידום עניניהן של ממשלת ישראל ושל חברות מסחריות. שהרי מה לו, לעובד הטורקי, וליחסים בין-מדינתיים? מה לו עם הצלחתן של תעשיות ביטחוניות בישראל? מה לו עם השבחתם של טנקים עבור צבא מדינתו? מהו מקור החיוב, על יסודו נדרש אותו עובד לשלם בחירותו, בכבודו, בכושר השתכרותו ובתקוותיו לעתיד טוב יותר למשפחתו, לשם קידומם של אינטרסים אלה? מהו אשר מצדיק כי יופעל עליו כוחה הכופה של הכבילה… מהו המצדיק כי זולת התמורה לה נדרש, כמקובל, בגדרה של התקשרות חופשית והוגנת עם מעסיק, ייתבע הוא לשאת במחיר נוסף, שמפירותיו לא יטעם ושעל פשרו וטיבו לא נשאל מעולם?

"תכלית זו אינה מתיישבת, מניה וביה, עם התשתית הערכית עליה מיוסדת מדינת ישראל. עקרונות בסיס של מוסר ליברלי לימדונו, כי לעולם יהא האדם מטרה ולא אמצעי גרידא בהגשמתה. אין זאת אלא, שהרעיון לפיו ישמשו עובדי ‘יילמזלר’ מכשיר להשלמת מקור החיוב בעסקה מסחרית בין צדדים שלישיים אינו מוסרי ולא יוכל לעמוד"…

לוי הוסיף כי לא ניתן לקבוע שזכויותיהם של העובדים אינן נפגעות והדגיש כי הכבילה למעסיקים, אף אם היא אינה כרוכה בתשלום דמי תיווך בחו"ל ואף אם קיים פיקוח על תנאי ההעסקה היא כשלעצמה מהווה פגיעה אנושה בזכויותיהם, בחירותם ובכבודם של העובדים.

"מוקד סיוע לעובדים" זרים ו"קו לעובד" מביעים את אכזבתם מתוצאות פסק הדין המכשיר סחר בבני אדם בחסות המדינה ושוקלים להגיש בקשה לדיון נוסף. אם זאת, הארגונים מעודדים מכך שהשופטים כולם מסכימים כי הלכת איסור הכבילה של עובד למעסיקו מחייבת: "רעה חולה" כינה את הכבילה השופט ריבלין, ""אין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לעקרונות היסוד העומדים בבסיס ההלכה" מוסיפה חיות.

ההסכם בין ממשלת ישראל לטורקיה פג תוקפו בסוף השנה האזרחית. הארגונים דורשים ממשלת ישראל, לבחון את הדברים החמורים העולים מפסק הדין ולחדול מביצוע עסקאות מפוקפקות על גבם של בני אדם.

בג"ץ 10843/04

עדותו של ר.ס. – אזרח טורקיה שניתנה בינואר 2005

שמי ר’, ואני אזרח טורקיה. בשנת 2003 שמעתי מחברים על חברת הבנייה יילמזלר. שמעתי שאדם בשם נג’דאת, מהעיר אנקרה, מראיין אנשים לצורך קבלתם לעבודה בחו"ל בבניין. היינו קבוצה של 108 איש, לפי מה שהיה רשום ברשימות בחברה. נמצאתי מתאים לעבודה, ונג’דאת אמר לי לבוא לאנקרה עם שטר חוב פתוח, ועליו חתימתי. נג’דאת לקח ממני את השטר. נתתי לו גם 150 דולר במעמד זה, וידוע לי שאנשים שהגיעו איתי לראיונות העבודה העבירו לידיו 150 דולר. לא קיבלנו כל קבלה על סכום זה.

נג’דאת דרש ממני ומהעובדים האחרים להשיג מסמכים שונים, כגון אישור בריאות ממקום מסוים ודרכון. כן נדרשתי לנסוע שלוש פעמים לאנקרה, המרוחקת מביתי שבאדה פזרי, מרחק רב, ואף עלותן של נסיעות אלו היתה גבוהה. בסך הכל, הוצאתי כ-1,500 דולר לצורך הנסיעה. לוויתי את הכסף הזה מקרובי משפחה, ומכרתי רכוש שלי למטרה זו.

חילקו לנו חוזי עבודה, אך האיצו בנו לחתום עליהם במהירות, ואספו אותם מאיתנו מבלי לתת לנו עותק של החוזה. עם זאת, הספקתי לראות שנאמר בחוזה ששכרי יהיה 2.5 דולרים לשעה (כ-10 שקלים כיום). יש לציין כי לפני שחתמתי על החוזה שוחחתי עם אדם בשם אהמט אריק, שנאמר לי שהוא אחראי על עבודת החברה בישראל. הוא אמר לי שארוויח בישראל כ-1,000 דולר לחודש (כ-4,000 שקל כיום). התקשרתי אליו כדי לברר את פשר הסכום עליו חתמתי בחוזה, ואהמט אריק אמר לו שזה רק באופן "פורמלי" בשביל הניירות. הובטח לי כי כשאגיע לישראל, ארוויח סכום של 1,000 דולר לחודש.

הגעתי לישראל ב-29 למרץ 2003 והתחלתי לעבוד ב-1 ביולי אותה שנה. עבדתי סך הכל 19 חודשים בחברה, עד לאמצע דצמבר 2004.

לא קיבלתי בנתב"ג, עם הגעתי לישראל, כל מידע בשפתי ולא קיבלתי כל מסמכים בהם פורטו זכויותיי. עם הגעתי לנתב"ג נלקח ממני דרכוני יחד עם דרכוני שאר העובדים על ידי אדם שזהותו לא ידועה לי. לאחר שבוע, ניתן לי צילום מדרכוני, ונאמר לי שאם המשטרה תישאל, עלי להראות את העתק הדרכון. דרכוני לא הושב לי עד היום.

את שכרי התחלתי לקבל בסוף ספטמבר 2003, שכן נאמר לי שחברת יילמזלר תשלם לי רק לאחר חודשיים מתחילת העבודה וכי חברת יילמזלר רוצה לשמור אצלה בכל רגע שכר של חודשיים לכל עובד, על מנת למנוע אפשרות כי העובד יעזוב את החברה.

בישראל הועברו לידיי על ידי חברת יילמזלר כמה מאות שקלים מדי חודש, ונמסר לי ששאר הכסף יופקד בחשבוני בטורקיה. נדרשתי לחתום בכל פעם על הסכום אותו קיבלתי (ניתן היה לקבל עד 600 שקל בחודש במזומן). במעמד מסירת הכסף המזומן נדרשתי לחתום על נייר נוסף שאיני יודע מה היתה מטרתו. בחודשים יולי-אוגוסט 2003, החודשיים הראשונים לעבודתי, קיבלתי 300 שקל מדי חודש, ובחודשים אלו לא הופקד בחשבוני כל סכום שהוא בטורקיה.

התקשרתי לאהמט אריק ושאלתי מדוע לא משולם לי שכרי, ונאמר לי ש"ככה זה. בחודשיים הראשונים לא מקבלים כסף, ואחר כך מקבלים. את שכר שני החודשים הראשונים תקבל בטורקיה כשתחזור". כמו כן הוא הבהיר לי שאם אעשה בעיות במהלך השנה, הכסף יילקח ממני. ברצוני לציין שאהמט אריק הוא המנהל של החברה בישראל.

מדי יום נדרשתי לעבוד 10 שעות, בימי שישי 9 שעות. לעתים נדרשו כמה מחבריי לעבוד בשבת, אך אני לא נדרשתי לעשות זאת. באחד המקומות בו עבדתי השכנים התלוננו על עבודה בשבת, ואתר הבנייה חדל מעבודה בשבת.

קיבלתי רק פעמיים תלוש שכר בו פורט שכרי, ואף שני תלושים אלו הוחזרו לידי החברה.

מספר פעמים חליתי בשפעת, וביקשתי לראות רופא אך לא נתנו לי. היו מספר ימים בהם לא עבדתי, ובימים אלו לא הרווחתי שכר כלשהו. במועד אחר היו לי כאבים עזים במרפק, אך לא ניתן לי כל טיפול שהוא, פרט לחבישה. מעובדים אחרים אני יודע, כי מדיניות החברה הינה להחזיר לטורקיה עובדים הנפצעים, במקום לטפל בהם.

במהלך התקופה הראשונה לעבודתי, בחודשים יולי-אוגוסט, עבדתי בעיר חרדית, למיטב ידיעתי, בני ברק. בתקופה זו, נפל על גבי גוש שיש בגודל 30 על 60 ס"מ. שכבתי שלושה ימים בלי יכולת לעבוד. עם זאת, לא הוסברו לי זכויותיי בנושא ביטוח לאומי על ידי החברה, ולא פניתי לעורך דין. זאת, מכיוון ששמעתי שעובד אחר של החברה שנפגע בתאונת עבודה פנה לעורך דין, ואריק הבהיר לעובדים האחרים כי "מי שפונה לעורך דין בבוקר, יגיע לטורקיה בערב" ונזקקתי לעבודה בחברת יילמזלר.

לפני כארבעה חודשים נערכה באתר שבו עבדתי בדיקה של משרד התמ"ת, בנהריה. יום לפני שנערכה ביקורת זו, נדרשו כל העובדים לערוך ניקיון יסודי באתר, נוקו השירותים והמקלחות, והקונטיינרים והמקום בו נהגנו לאכול נצבעו מחדש. שני עובדים של החברה, ששימשו כ"מלשינים" ביחס להתנהלותם של עובדים אחרים, ויידעו את ההנהלה למשל מי מהעובדים יצא מן האתר ללא רשות, סיפרו לנו מאוחר יותר שהם נתבקשו לפני הבדיקה על ידי אריק להגיד שהרוויחו 5 דולרים לשעה, וכי בחודש האחרון הרוויחו 1,400 דולר. כמו כן הם נדרשו לומר ש- 1,000 דולר הם שולחים לטורקיה, וכי נשארים להם כאן 400 דולר כדמי כיס.

ברצוני לציין כי כשעבדתי בקריית ים בימים שבהם היתה צפויה להגיע ביקורת של משרד התמ"ת, היינו מקבלים קסדות. מנהל העבודה היה אומר לנו "היום באה ביקורת של משרד העבודה תלבשו את הקסדות". בימים אלו גם הורו לנו לעבוד עם חבלי ביטחון בעבודות גובה, למרות שבימים כתיקונם לא עבדנו באופן זה.

עם זאת, לא יכולתי לעזוב את עבודתי בחברה. לקחתי על עצמי הלוואות כדי להגיע לישראל, ורק במהלך 19 החודשים שעבדתי בחברה עלה בידיי להחזיר את החוב. מדי חודש אריק הבטיח לי שבחודש הבא ישתפר שכרי.

בתקופה בה עבדתי בחברה, לא הירשו לנו להחזיק מכשיר טלפון נייד. אריק אמר לכל העובדים כי אסור להשתמש בטלפון נייד, ומי שייתפס, יישלח לטורקיה. אם נמצא טלפון נייד על ידי מנהלי העבודה, הם היו מחרימים אותו. אם העובד סירב לתת את מכשיר הטלפון, נאמר לו כי עליו לבחור בין נתינת המכשיר לבין עלייה למטוס לטורקיה.

פעם או פעמיים בחודש חברת יילמזלר ערכה לעובדים ישיבות, בהן אמר לנו אריק באופן אישי, או מנהל העבודה מסר בשמו, שאין לעשות שימוש בטלפון נייד, ושאסור לצאת מהאתר אלא בין השעות 17:00-22:00. מי שמאחר פעמיים – יטפס על השער כדי להיכנס, ומי שמאחר יותר מפעמיים – יישלח לטורקיה. מספר פעמים איימו עלי מנהלי העבודה שאיני עובד מספיק מהר, וכי ישלחו אותי לטורקיה אם לא אעבוד מהר יותר.

במספר מקומות היו תלויים שלטים עם חוקי החברה, ביניהם:

בשעה 22:00 צריך ללכת לישון.
בשעה 22:00 יש לכבות טלוויזיה.
אין לשאת טלפון נייד.
אסור לדבר בקול רם.

היתה הנחיה מיוחדת שאמרה כי עובדי יילמזלר אינם יכולים לעבוד בשום חברה אחרת בישראל. על מסמך זה היתה חותמת של הקונסוליה הטורקית בישראל.

היו כתובים שם דברים נוספים, שאינם זכורים לי במדויק.

כמו כן, מנהלי העבודה אמרו לנו תמיד, בעל פה, שאסור להתקרב לאריק לטווח הקרוב משישה מטרים. מי שהתקרב אליו מעבר לטווח זה – ננזף. מי שרצה לפנות לאריק צריך היה להתלבש בצורה מסודרת, לפני הפנייה. כמה מחבריי לעבודה גורשו, כי הפרו כללים אלו, ובין השאר גורשו מספר עובדים שהכרתי באופן אישי: מוסטפה סווים וחוסיין ילמז. אח של אשתי, עבדול קאדיר ביירקטר, גורש מישראל מכיוון שקרא את תוכניות הבנייה בישיבה. נאמר לו שלא ראוי לקרוא תוכניות אלו בישיבה, ולכן תסתיים העסקתו בחברת יילמזלר.

לפני 5-6 חודשים לערך, כשעבדתי בחיפה, בקרית ים, בחברת "קל בניין", הגיעו לאתר הבניה 6-7 שוטרים במדים, אשר ערכו בדיקת דרכונים. הדרכונים הוחזקו בכל אתר בקונטיינר ששימש כמשרד. השוטרים שאלו את מנהל העבודה, רסול צ’ליק, מדוע הדרכונים בידיו. צ’ליק הסביר שזה מטעמי בטיחות. בשלב זה השוטרים החזירו לנו את הדרכונים, ועשו בדיקה שמית. לאחר שהשוטרים עזבו את האתר, דרש רסול צ’ליק, מנהל העבודה, כי יחזירו את הדרכונים לידיו. סירבתי לעשות זאת, ולכן התקשר מנהל העבודה לאריק, והוא הבהיר לי שאם לא אתן את דרכוני, יגרשוני לטורקיה.

ראיתי שהשכר שהובטח לי אינו משולם, וראיתי כיצד החברה מתייחסת לעובדיה. באותה תקופה, דצמבר 2004, פגשתי אשה, והתחלתי להיפגש איתה, אך החברה לא התירה קיום יחסים מעין אלו ונדרשתי להפסיק. חברת יילמזלר לא התירה לעובדיה להיפגש עם ישראלים או לדבר איתם, כעניין של מדיניות, ולכן גם מערכת יחסים זו היתה אסורה. התעקשתי להמשיך ולהיפגש עם אותה אשה, ואז נמסר לי כי בשל כך אני עומד להשלח לטורקיה. ב-16 בדצמבר, למיטב זכרוני, נהג החברה, אדם בשם עזיז, בא עם רכב לאסוף אותי לשדה התעופה לטיסה שתחזיר אותי לטורקיה. ברגע שעזיז פנה אלי, הלכתי לאסוף את חפציי, חמקתי מהמקום בדרך אחורית, ולא חזרתי יותר אל החברה.

חברים שעבדו איתי סיפרו לי שהחברה הביעה כעס רב על עזיבתי, וכי נאמר להם שיש לחברה אנשים מיוחדים שעוסקת בלכידת "ברחנים". חבריי סיפרו לי כי אותם אנשים מחפשים אותי באזור חיפה, כי ידעו ששם חברתי מתגוררת.

לאחר שעזבתי את החברה, מצאתי עבודות מזדמנות במקומות שונים. הגעתי לחברה שהיו לה אשרות עבודה פנויות, בחיפה, הם אמרו לי שיוכלו להעסיקני אם אביא מכתב שחרור. התקשרתי לאריק וביקשתי מכתב שחרור, אך הוא סירב ואמר שאני חייב לחזור לטורקיה.

ידוע לי שבשלב זה עבר שטר החוב הפתוח, עליו חתמתי בטורקיה לפני הגעתי לישראל, לפרעון. אינני יודע מה הסכום המדויק שדורשת החברה מבן דודי (שחתם כערב על השטר) אך עובדים אחרים בחברת יילמזלר סיפרו לי כי לרוב מדובר בסכום של 15 מיליארד לירות טורקיות, שהן כ-11,000 דולר (כ-44,000 שקל).

בשום שלב שהוא לא פניתי למשטרת ישראל להגיש תלונה על מצבי. כשהיינו בחברה נאסר עלינו לפנות למשטרה, שכן אז היו עשויים לגרשני מישראל; ולאחר שעזבתי את החברה ידעתי שאני שוהה בישראל שלא כדין, ולכן עשויים לעצור אותי ולגרשני מישראל. במצב זה, לא היה באפשרותי בשום שלב להגיש תלונה למשטרה.

Share on Facebook