הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-5 באוקטובר, 2007 24 תגובות

השנה אנחנו עדים להתעוררות מעניינת בניסיונות ההתאגדות של עובדים בלתי מאורגנים במקומות עבודתם. עובדי שמירה ואבטחה הקימו ארגון עצמאי במכון וייצמן ובבית החולים קפלן; ברשת בתי הקפה קופי בין בחרו העובדים ועד, וכך עשו גם שכירים בסינמטק תל אביב ועיתונאים שחתומים על חוזים אישיים בעיתון "הארץ". ואפילו גננות ברשת חרדית של גני ילדים ביקשו וקיבלו את ברכת הרב להקמת איגוד משלהן. לצדם התייצבו הקליניקות המשפטיות באוניברסיטאות, ארגונים חברתיים לזכויות אדם, חברי כנסת בודדים, עיתונאים ספורים ולעיתים אף ההסתדרות. במרבית המקרים לא ערערו העובדים על עצם שיטת ההעסקה שבה רק צד אחד בהסכם המדומה קובע את הכללים. מחאתם פרצה לאחר שנוכחו לדעת שמעסיקם הוא נצלן שמפר את חוקי העבודה בשיטתיות, וכי בלא מאבק יימשך קיפוחם בהעדר אכיפה שלטונית יעילה. משהחליטו העובדים להיאבק על זכויותיהם גילו, "שהבוס לא יקשיב כשבחור אחד ממלמל / אבל הוא חייב להקשיב כשהאיגוד מדבר", כמו שהורה לנו פיט סיגר(1).

בשבוע סוכות היה אפשר לֽצפות, במסגרת הביאנלה לאמנות שהתקיימה בהרצליה, בסרטם הדוקומנטרי הנוקב של אמיר טאוזינגר ואסף סודרי "שביתה". הסרט מתעד את ריסוק ניסיון ההתאגדות של פועלי חיפה כימיקלים בנגב בשנת 2003. כשהתבוננתי בתמונות הנעות על מרקע הטלוויזיה הישנה במועדון העולים בהרצליה, הרהרתי בשינוי הבולט שחל ביצירות דוקומנטריות פוליטיות במעבר ממחלקת האקטואליה הרדיקלית לתצוגה האמנותית. על הקיר ממול צפו בנו תמונותיהם המצופפות של חברי המועדון, וטרנים עטורי מדליות גבורה, מימין נראה דיוקנו המדובב של עזמי בשארה, ומשמאל התעמתו אנרכיסטים נגד הגדר עם חיילים בבילעין. האקטיביזם החברתי והפוליטי שזרם מן המרקעים שהוצבו באולם נבלע בשקט המלאכותי ששרר מסביב. הסרטים התאלמו. צמדי אוזניות אמנם המתינו למתעניינים על הכסאות שנותרו ריקים, אך רק בודדים טרחו להרכיב אותן. במחצית השעה ששהיתי באולם הסתפקו המבקרים במסר הוויזואלי וויתרו על קולה של המחאה. ואולם אני סבורה, אף שאינני יכולה להוכיח את השערתי, שלסרט "שביתה", בתקופת נדודיו ברחבי הארץ, היתה השפעה מעצבת על צופיו, חרף המסר הפסימי שנבע ממנו. שביתה בתנאים של אי ודאות תעסוקתית, בלי גב כלכלי איתן וללא סולידריות מעמדית היא עניין מסוכן בימינו, אך אין תחליף להתאגדות עובדים. לפיכך, בין אם התאגדו העובדים מתוך הכרה בחשיבותה של הסולידריות, ובין אם נבחר ועד לשם ניהול משא ומתן נקודתי שהסתיים בפשרה, תופעות ההתאגדות של הזמן האחרון מבשרות על שינוי מעורר ציפיות בתפיסת העובדים את כוחם המאוחד מול המעסיקים. הסביבה הקפיטליסטית היא כיום סביבתם הטבעית של מרבית הצעירים המצטרפים אל עולם העבודה. במובנים רבים הם משלימים איתה ואף מקבלים אותה. אך הם מתקשים להתמודד עם מעסיק עושק מחמת הפחד מאובדן העבודה. השאלה החשובה היא איפוא, מהם דגמי ההתאגדות המתאימים לעולם עבודה מבוזר המורכב ממעמד מיוחס (שמצטמק והולך) של עובדים במשרות מלאות וקבועות, ומעמד מתרחב של עובדות ועובדים שמתאמצים להתרגל לשוק עבודה "גמיש" לטובת המעסיקים. לשירותם של האחרונים עומד הכן חיל המילואים התעסוקתי הכולל לא רק מובטלים, כמו בתיאוריה המרקסיסטית, אלא גם שכירים בחברות קבלן, עובדים ארעיים, עובדים במשרות חלקיות שלא מבחירה, שרובם/ן נשים, ומהגרי עבודה ממדינות עניות, שיותר ממחציתם/ן הן נשים.


תומכי ההסתדרות טוענים שאין תחליף לארגון עובדים גדול ומבוסס. לטענתם, בעידן הכלכלה הניאו ליברלית, עלולות התאגדויות חלופיות לפורר את מעמד העובדים ולהחליש עוד יותר את כוח עמידתם. ואולם, מודל הוועד ההסתדרותי אינו מותאם לשוק עבודה גמיש, שבו תחלופת עובדים מתמדת מקשה על בחירת ועד מייצג. ומה גם שעובדים בענפי השירותים כגון מאבטחים, עובדי ועובדות ניקיון או סיעוד מפוזרים באתרי עבודה שונים ומבודדים זה מזה, תנאים שמקשים על יצירת קשרים חברתיים ובניית סולידריות בין העובדים. ההסתדרות אומנם מייצגת עובדי חברות כוח אדם וחברות קבלן בהסכמים הקיבוציים שנחתמו בינה לבין המעסיקים הגדולים ואף גובה דמי ארגון מן העובדים, ואולם הם עצמם אינם שותפים במשא ומתן על תנאי עבודתם, ובמקרים רבים אף אינם מודעים לחברותם הכפויה בארגון. סיבות היסטוריות ואקטואליות שונות פגעו באמון העובדים באיגוד העובדים הגדול במדינה, ואין להתפלא על כך ששיעור העובדים המאוגדים בישראל ירד מכ-80% בשנות ה-80 של המאה ה-20 לכ-35% כיום.


יש התאגדות אחרת
 
הצעה מסקרנת ומתועדת היטב להתאגדות עובדים חלופית מציעה לנו ואנסה טייט בספרה "איגודי עובדים עניים – לבנות מחדש את מעמד העובדים מלמטה"(2). טייט, עיתונאית שכתבה במשך שני עשורים על נושאי עבודה ועובדים, ואקטיביסטית בעצמה שהיתה שותפה בהקמת איגודי עובדים, מתמקדת בסיפור הניסיון שנרכש בהקמת איגודי עובדים עניים בארה"ב בעשרים ומשהו השנים האחרונות. העובדים העניים שהיא מספרת עליהם מועסקים בענפי השירותים בשכר נמוך, במשרות חלקיות ובמספר אתרי עבודה כגון, עובדות במשק בית, עובדים זמניים ובשכר שעה, מהגרי עבודה ואפילו עובדים מובטלים ומקבלי קצבאות שהתקבלו כחברים פעילים באיגודים הללו.


לטענתה, ההצלחה בארגון שולֵי עולם העבודה מוכיחה שיש דרך אחרת לבנייה של תנועת עובדים, אשר מטרותיה חורגות מן הדאגה לקיומה העצמי או להרחבת שורותיה, ומכוונות להשגת מפנה חברתי המבוסס על עקרונות של צדק.
 
יוניוניזם העובדים העניים צמח בארצות הברית כבר בשנות ה-80, אך אופיו עוצב בהשפעתן ובהשראתן של התנועות לזכויות האדם של שנות ה-60 וה-70. האיגודים המקצועיים הרגילים, שהשתדלו לבדל את עצמם מן התנועות האזרחיות האלו ולא גילו עניין בעובדים הבלתי מאורגנים, נתפשו בעיני הפעילים בתנועות האזרחיות כנגועים בגזעות, בסקסיזם ובביורוקרטיה עודפת. פעילי האיגודים הרדיקליים שקמו משמאלם הבינו שעליהם להציע משהו נוסף על נוסחת ה"לחם וחמאה" שהציעו האיגודים המקצועיים הרגילים, והניפו את דגל ה"יוניוניזם של הצדק החברתי". ההתאגדות החלופית דחתה את השגרה הביורוקרטית שהשתלטה על האיגודים המקצועיים, לטובת אקטיביזם של פעילים ופעילות מן השורה, דמוקרטיה שיתופית, הקמת קואליציות עם ארגונים בעלי עניין דומה, טקטיקות יצירתיות לגיוס עובדים ולביטויי מחאה ומיקוד של מטרות לטווח ארוך. מאבקי העובדים לא הוגבלו אך ורק להעלאת משכורות ולשם השגת הטבות לעובדים, אלא התרחבו לתחומים נוספים כגון, מאבק נגד גזענות ונגד אפליה על רקע של מוצא אתני או מגדרי. כך התאפשר לנשים ולקבוצות מיעוט, שהודרו מן החוגים של מקבלי ההחלטות באיגודים המקצועיים הרגילים, לפעול ולהשפיע באיגודים החלופיים שהצטיירו כאקטיביסטיים, יצירתיים ואפילו הרפתקניים במה שנוגע לאידאלים של צדק חברתי ושוויון.


בשוק העבודה נתפשים רוב העובדים העניים כחסרי מיומנות שאינם משתייכים לענף מקצועי מוסדר. לכן הסיווג שנעשה באיגודים המקצועיים לעובדים על פי ענף התעסוקה ומיומנות העובדים אינו נענה לצרכי העובדים הבלתי מקצועיים. לעומתם, פועלים איגודי העובדים החלופיים בדרך דומה לזו של הארגונים לזכויות האדם, מועדוני מהגרים או מוסדות דת, המפיצים את בשורת הצדק החברתי בחבילה אחת עם הדוֹגמה הדתית ומציעים לפעילים ולעובדים מרכז קהילתי ובית. היוזמה להתאגדות עשויה להיווצר במקום העבודה, אך לא פעם היא יוצאת מן הארגונים החברתיים שמאתרים, לאחר מחקר, את הענף, החברה או המפעל המתאימים ביותר לפעילותם. לבחירת יעד ההתארגנות יש חשיבות עצומה, מפני שהצלחה בהתאגדות והשגת הסכם קיבוצי במקום אחד משדרת גלי אופטימיות למרחב העבודה כולו, ואילו כישלון מדכא את הרצון לפעולה למשך זמן רב. לכן, יש להשקיע מאמץ רב במחקר שדה ולבחור בזהירות את מטרותיה של פעילות השטח.


בבחירת המטרות ממליצה טייט להתמקד בענפים הכלכליים שבהם מקובלת העסקת עובדים ועובדות זמניים בתחלופה גדולה ששכרם נמוך, ולוותר על נטיית הלב לבחירה בתעשיות שיש להן "חשיבות אסטרטגית". ענפים אלה אחראיים כיום לכמעט שליש מכל מקומות העבודה בשוק העבודה האמריקאי, ולדעתה הם צפויים להתרחב בעתיד.


לאחר שנבחרה המטרה יוצאת קבוצת המארגנים למסע של גיוס חברים וחברות עם רשימת עובדים שהוכרו כפעילים אפשריים ובכללם מהגרי עבודה, עובדים המתפרנסים בכלכלה הבלתי פורמלית כמו עובדות משק בית, עובדי ניקיון ומטפלות עצמאיות, ואף מובטלים. הפעילים עוברים מבית לבית, נפגשים עם העובדים ומשפחותיהם ומזהים עובדים כריזמתיים עם יכולת הנהגה. העובדים מוזמנים למרכזי הפעילות בהם מתקיימות סדנאות להעלאת התודעה המעמדית ברוח הקבוצות הפמיניסטיות של שנות ה-60. הארגון המתהווה מתבסס על פעילים מן השורה, שכולם, זולת המובטלים, משלמים דמי הצטרפות חד-פעמיים ודמי ארגון חודשיים. ארגונים אלה פועלים, על פי טייט, כתנועות חברתיות עם מאפיינים של איגודים מפעליים ומתנהלים באורח דמוקרטי שיתופי, עם ועד מנהל המורכב מאנשי הקהילה. דגם כגון זה הולם סביבת עבודה המאופיינת בחילופי עובדים תכופים.


טייט מתארת אותם כארגונים שופעי אנרגיה תנועתית המתבטאת בשיטות הפעולה הדינמיות שלהם, אשר מעדיפות פעילויות שטח על תביעות משפטיות או מינהליות. פעילויות השטח כוללות הפגנות מחאה, שביתות שבת בכניסות לאתרי העבודה, חלוקת עלוני הסברה ברחובות ובקניונים, הכרזת חרם צרכנים ועוד.
 
מסקנתה החד-משמעית של טייט היא, שמאבקים נדונים לכישלון כאשר הם מתקיימים בחלל קהילתי ריק. כדי להצליח יש לדאוג לתמיכה ולמעורבות קהילתית. ככלל, היא כותבת, ככל שגבר הדמיון בין האיגודים החלופיים למבנים של האיגודים המסורתיים, כך הם התרחקו מן המובטלים או מעובדי העבודות היזומות ובמהלך הזמן הם נבלעו באיגודים המקצועיים הרגילים או התפרקו. גם מדדי ההצלחה של האיגודים החלופיים אינם יכולים להידמות למדדים המסורתיים. בשעה שארגוני עובדים עניים אחדים החתימו אלפי עובדים והשיגו חוזים משופרים בעבורם, ארגונים אחרים הסתפקו במספר חברים מצומצם, אך התבלטו בפעולתם הקהילתית.


המצב הישראלי שונה, כמובן, מן המצב האמריקאי ולא רק בשל גודלו של שוק העבודה והאפשרויות שהוא מציע לעובדים, או מפאת הדומיננטיות ההסתדרותית במציאות המקומית. המעבר המהיר והקשוח מחברת רווחה לחברה מופרטת, ומכלכלה ריכוזית לקפיטליזם גלובלי, מצא אותנו חסרי ניסיון במאבקים אזרחיים ובלי מסורת מבוססת של פעילות למען זכויות אדם. נראה שבארבע השנים האחרונות עשתה החברה האזרחית כברת דרך ארוכה ברכישת הניסיון החסר. ימים יגידו איזו תועלת יפיקו מן הניסיון הזה העובדים והעובדות בשוליים הגמישים מדי של עולם העבודה.






  1. פיט סיגר, "מדברים איגוד", נוסח עברי: יהושע סימון; מתוך "אדומה" – אנתולוגיית שירה מעמדית (עמוד 52); הוצאת אתגר / מעין / הכיוון מזרח, 2007.



  2. Vanessa Tait, Poor Workers’ Unions – Rebuilding Labor from Below; South End Press, Cambridge, Massachusetts, 2005

תגובות
נושאים: מאמרים

24 תגובות

  1. נסים ברכה הגיב:

    הדברים המובאים מעשירים את הדיון אשר מתנהל בימים האחרונים וחשוב שימשיך להתנהל באתר הגדה השמאלית.
    אני מקווה שעובדים המעורבים בפועל בפעולה להתארגנות עובדים יקחו חלק בדיון זה ויממשו בכך את הכורח לחבר בין ההבטים התאורתים-מחקריים לבין הנסיון המעשי כאן ועכשיו.
    הערה(שולית)לחווה יששכר-מין הראוי לא להשוות בין היקף החברות בהסתדרות בימינו ,עם התקופה בה החברות היתה שלובה עם החברות בקופת חולים.

  2. אבי הגיב:

    חדוה עוד פעם דוגמאות מארה"ב? מה יהיה עם האמריקניזציה הזו? הרי ארה"ב היא כשלון בכל הנוגע לאיגודים או זכויות עובדים. לא עדיף דוגמאות והוגים משבדיה, הולנד, בלגיה, דנמרק וכו’?

  3. לאבי הגיב:

    או חלילה דוגמאות ממצרים, מרוקו, הודו, דרא"פ וברזיל?
    מה זאת האירופיזציה הזאת??

  4. השוואה מתבקשת הגיב:

    מה לעשות שישראל בתחום הנסקר במאמר הולכת ונדמית לארה"ב (ולאנגליה) יותר מאשר להולנד ולשבדיה, יותר מאשר למרוקו ולברזיל.

  5. לעמי הגיב:

    האם לעובדי המסעדות, המקדונלדסים למיניהם, המזכירות, עובדי תחנות הדלק והסופרמרקטים יש ועדים בסקנדינביה? או ששכירי מגזר השירותים נשארים חשופים גם שם?
    השאלה באמת מעניינת אותי.

  6. דווקא ברזיל הגיב:

    היא השוואה מתאימה למדי. גם שם מדובר במספר קטן של איגודים גדולים שלא מזיזים את התחת (תסלחו על הביטוי) בשביל לסייע לעובדים בשכבות הנמוכות יותר, כולל אפליה על בסיס אתני וכל הסיפור הזה.

  7. עמי וטורי הגיב:

    מישהו פה התבלבל בין הסיבה למסובב. שבדיה נראית כפי שהיא ניראית בגלל מבנה האיגודים המקצועיים ובגלל כוחם. ולא להפך. במילים אחרות אם יהיו פה איגודים מקצועיים במודל השבדי גם המציאות פה תהיה יותר דומה לשבדיה.

    נכון שרוב האליטה הישראלית דוברת אנגלית ולכן לא מכירה את הדוגמאות המרעננות בהרבה של התאגדויות אפקטיביות ורדיקליות באמת בארצות דוברות צרפתית (בלגיה וצרפת) בארצות עם שפות סקנדינביות (שבדיה נורבגיה דנמרק ופילנד) ואפילו בגרמניה והולנד. אבל זו עדיין לא סיבה שלא להתעניין בדוגמאות אחרות.

    כוחם של העובדים נובעה ממיקומם בתהליך היצור. בלעדיהם לא יווצר דבר. וזה נכון גם לענפי השירותים המדוכאים כמו ניקיון הסעדה והארחה. האירגונים האירפאים הסולידאריים באמת מבינים כמובן שגם המובטלים הם חלק פעיל משוק העובדה ולו רק בגלל יכולתם להחליף את מי שעובד כרגע. ולכן איגודים מקצועיים לא אמריקאים כוללים תמיד הן את מי שמועסק והן את מי שמובטל. בארה"ב כחלק מהשיטה אבטלה מוציאה אל מחוץ לאיגוד המקצועי ברוב הענפים.
    לישראל יש מספר יתרונות על השוק האמריקאי בהקשר של איגוד מקצועי. א השוק הישראלי קטן בהרבה ותמיד ישאר כזה. כלומר גם הפריפריה הכי פריפריאלית אינה באמת מעבר להרי החושך כפי שחבלים מסוימים בארה"ב הינם ביחס לערים הגדולות של הצפון מזרח. בניגוד לארה"ב התחיקה הישראלית אחידה על כל המרחב. אין לנו שיעורים שונים של שכר מינימום בין מקום למקום. בארה"ב שכר המינימום משתנה בהתאם למדינה ולעיר וכך גם יתר החוקים הסוציאלים כולל אפילו הזכות לשביתה ולהגנה במהלכה שאינן אחידות בארה"ב.
    בארה"ב לא קיימים מושגים שקיימים אפילו בישראל כמו צווי הרחבה להסכם קיבוצי, "ארגון יציג" ועוד. על העובדים האמריקאים "לזכות באיגוד שלהם". כלומר לקיים הצבעה שבה רוב העובדים מביעים את תמיכתם בקלפי בקיומו של איגוד מקצועי, לאחר מכן להצליח לחתום על הסכם קיבוצי מול המעסיק ורק אז נוצר איגוד. כלומר בכל התהליך של עד ההשגה של הסכם קיבוצי שכמובן יכול מאוד להיות שלא יושג אין בעצם איגוד מקצועי. אפילו החוקים הבריטים או האוסטרלים וודאי שגם החוק הישראלי אינם כה דרקוניים. לכן גם האיגוד האמריקאי בהגדרתו הוא איגוד רק של מי שעובד בפועל ובהעסקה ישירה.
    יש עוד הבדלים אך נראה לי שחוסר הרלבנטיות של ארה"ב למציאות הישראלית למרות הקולוניאליזם התרבותי שלה ברורה למדי.

  8. חדוה הגיב:

    תודה למגיבים ותשובתי לאבי: אכן, האמריקניזציה משתלטת גם על שוק העבודה שלנו. לכן לקחי ההתאגדויות החלופיות בארה"ב רלוונטיים כיום לגבינו יותר מהמודל השוודי, שאף הוא מאויים בזמננו על ידי כוחות השוק הגלובליים, ואין לדעת אם ואיך יעמוד בפניהם. לאחר שקראתי את ספרה של ואנסה טייט חשבתי לנכון לשתף את המתעניינים בנושא בניסיונות המתוארים בספר וכך עשיתי.

  9. ספקן הגיב:

    ובארה"ב יש אבטלה נמוכה מאוד, ודאי נמוכה יותר מבאירופה. ומכאן אנו לומדים ש…?

  10. עמי וטורי הגיב:

    התשובה היא כן בהחלט! רוב עובדי המסעדות ובתי הקפה בשבדיה כולל מקדונלדם מאוגדים. וההסכמים הקיבוציים חלים כמעט כל העובדים בתחום. זה גם המצב בתחום עובדי תחנות הדלק שמשתייכים בשבדיה לאיגוד של עובדי התובלה.
    כנ"ל לגבי עובדים ברשתות קמעוניות.
    האיגודים בשבדיה עקשניים מאוד ומקפידים לאגד גם את עובדיהם של עסקים קטנים עם שניים שלושה שכירים ולהפעיל כנגדם אם צריך את כלי "החרם" כפי שעשו לאחרונה כלפי בר סלטים עם שלושה עובדים בגטבורג שבעליו סרבה להחיל אצלה את ההסכם הקיבוצי. דעת קהל בשבדיה תמכה ברובה בעמדת ה HRF (איגוד עובדי המסעדות והמלונות) למרות שבעלת ההעסק שנשברה תוך פחות מחודש (למרות עזרה כספית שקבלה מגופים ימניים) ניסתה לקבל סימפטיה ולהציג עצמה כ" יזמית צעירה המנסה להשתחרר משילטונם האבסוליטי של האיגודים המקצועיים".

    ולספקן עדיף להיות מובטל באירופה מעובד שירותים בארה"ב מה גם שבסקנדינביה אחוז המועסקים מכלל האנשים בגיל העבודה גבוה מבארה"ב.

  11. עופר נ. הגיב:

    לספקן, שיעור האבטלה איננו הנתון החשוב ביותר. חשובים ממנו מצב זכויותיהם ורמת חייהם של המובטלים (וגם המועסקים).

  12. חדוה ישכר הגיב:

    לעמי וטורי שלום,
    אני שמחה על ההזדמנות להביע בפניך את הערכתי העמוקה לרעיונותיך ולפעילות השטח המבורכת שלך.ואולם, צריך להודות כי המודל השוודי, שאתה כה מאמין ודבק בו, רחוק מאיתנו כיום כרחוק ארצות הקור מחלוננו, גם בעידן ההתחממות הגלובלית.על סולידריות בין עובדים, כפי שהיא מקובלת בסקנדינביה ובארצות אחרות באירופה, נותר רק לחלום. נסיוני ב"קו לעובד", הן כיועצת בקו החם לעובדים ועובדות ישראלים, והן כחברה בפרויקט הסיוע לעובדים פלסטינים בהתנחלויות, הביאני לידי הכרה בצורך הדחוף בחשיבה יצירתית על צורות התאגדות חדשות בישראל, שיגיבו ביעילות ובגמישות על אופני העסקה פוגעניים של עובדים ברמות שכר נמוכות. ספרה של טייט , המסכם יותר מעשרים שנות התאגדות חלופית ומציע מסקנות שימושיות, נראה לי רלוונטי מאוד למציאות המוכרת לי, ומתאים לדיון המתנהל מזה זמן ב"גדה". מאליו יובן שאינני דורשת "כזה ראה" לא בעניין זה ולא באחרים.

  13. נתונים הגיב:

    (מתוך ה-CIA Factbook):
    שיעור האבטלה בפינלנד: 7%
    שיעור האבטלה בשוודיה: 5.6% (8.4% לפי .regeringen.se, שאין לי מושג מה זה אבל זה מצוטט בוויקיפדיה)
    שיעור האבטלה בארצות הברית: 4.8%
    שיעור האבטלה בבריטניה: 2.9%

  14. שי נ. הגיב:

    למי שפרסם נתונים:

    שמעת פעם על המונח "עניים עובדים"?

    נראה לי שעדיף להיות מובטל פינלנדי מאשר עובד סוג ז’ בארה"ב.

  15. נתונים נכונים הגיב:

    הנתונים מה-CIA ישנים, לא מעודכנים והרבה פעמים פשוט מעוותים, אז הנה הנתונים הנכונים
    אבטלה בפינלנד – 5.9%
    — קישור —
    שיעור האבטלה בשבדיה – 4.8%
    — קישור —
    שיעור האבטלה בדנמרק – 3.3%
    — קישור —
    שיעור האבטלה בנורבגיה – 1.8%
    — קישור —

    שיעור האבטלה בארה"ב -4.7%
    — קישור —
    שיעור האבטלה בבריטניה – 5.4%
    — קישור —
    שיעור האבטלה בקנדה – 5.9%
    — קישור —
    שיעור האבטלה באוסטרליה – 4.3%
    — קישור —
    סה"כ שיעור האבטלה במדינות סקנדינביה הוא 3.9%, לעומת שיעור אבטלה ממוצע של 5% במדינות האנגלו-סקסיות.
    אבל כל זה לא חשוב, מה שחשוב באמת זה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה או שיעורי התעסוקה
    (employment rates) ובמדינות סקנדינביה שיעורי ההששתפת בכוח העבודה או שיעורי התעסוקה הרבה יותר גבוהים מבמדינות האנגלו-סקסיות.

  16. הבהרה הגיב:

    מגזין "פורבס" מפרסם את הנתונים העדכניים ביותר שניתנים לו כל חודש ע"י הלמ"ס השבדי, הפיני, האוסטרלי וכו’, הוא לא ממציא נתונים אלא רק מפרסם מה שמדווחים לו, וכמובן רק לידיעתך "פורבס" הוא מגזין ימני וקפיטליסטי אך נחשב לאמין ביותר, הוא עסוק בתקיפת מדינת הרווחה ללא הרף, אבל הוא לפחות מספיק הגון בשביל לא להמציא נתונים . ה-CIA מפרסם נתונים ישנים, לא עדכניים והרבה פעמים מעוותים שאין להם זכר בשום מקום אחר (לא בלמסי"ם המקומיים, לא באו"ם לא ב-OECD, IMF, WTO או ב"בנק העולמי"). בכל מקום אפשרי לדוגמא, התמ"ג לנפש של נורבגיה גבוה מזה של ארה"ב (לפי נתוני האו"ם, הבנק העולמי, קרן המטבע הבינ"ל וכו’) רק ב-CIA המצב שונה.
    חוץ מזה כפי שאמרתי מה שבאמת חשוב זה נתוני ההשתתפות בכוח העבודה או נתוני התעסוקה ולא נתוני האבטלה!. כך, לדוגמא, בחודש האחרון נתוני התעסוקה (השתתפות בכוח העבודה) בארה"ב השתפרו ונתוני האבטלה התדרדרו. מה שקרה למעשה זה שנוספו עוד עובדים והמצב בשוק העבודה השתפר (אחרי כמעט שנה שלמה של התדרדרות). כפי שאפשר להבין מהכתבה שנתתי על ארה"ב המצב טוב יותר בחודש האחרון מבחודש הקודם למרות שהאבטלה עלתה, זאת משום שהנתונים החשובים באמת זה שיעורי התעסוקה ולא שיעורי האבטלה. בכל מקום שלא תבדוק תראה שנתוני התעסוקה במדינות סקנדינביה גבוהים מנתוני התעסוקה במדינות האנגלו-סקסיות וכך הם גם תמיד היו (למעשה גם נתוני האבטלה במדינות סקנדינביה טובים בהרבה מנתוני האבטלה באנגלו-סקסיות. עדיף שיעורי אבטלה של 3.9% משיעורי אבטלה של 5%).

  17. לעניין העניים העובדים הגיב:

    העליות בשכר בארה"ב נבלמו בגלל הגרעון העצום שהמדינה נמצאת בו בגלל המלחמה בעיראק. לחץ אינפלציוני שוחק את השכר ומוביל להרעה במצב השכירים, יותר מאשר ססמאות על מחסור בהתאגדות ובועדים.

  18. נתונים נכונים? הגיב:

    הנתונים שהובאו כאן שווים ל***. זה כמו שאבא ואימא יילכו לחנות לקנות 2.5 זוגות נעליים כי הם קראו בעיתון שזה מס’ הילדים הממוצע למשפחה.

    ניקח מדינה כמו שבדיה. 4.8% אבטלה. יופי. אבל מה לעשות שהאבטלה בין המהגרים גדולה ב-13% מאשר בין הנייטיבס השבדיים ובנוער המהגרים מגיעה ל-30% והיא בין הגבוהות במדינות ה-OECD – כפי שמובא בסקירת ה-OECD על שבדיה לשנת 2007, עמ’ 32?

    — קישור —

    האם זה בגלל שמדיניות התעסוקה בשבדיה גזענית במיוחד?

  19. מוזר הגיב:

    למה להעדיף את הנתונים של מגזין "פורבס" על הנתונים המעודכנים של ה-CIA Factbook, או על אלו באתר של ממשלת שבדיה?

    אה כן, כי הם מתאימים לך לאג’נדה. "אין שום בעיה בסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית, לא היתה, ולא תהיה". "לזוז הלאה, אין מה לראות כאן".

  20. מתוך הלמ"ס השבדי הגיב:

    עפ"י הלמ"ס השבדי הנתון האחרון והעדכני ביותר הוא שיעור אבטלה של 4.8%
    — קישור —
    "אה כן, כי הם מתאימים לך לאג’נדה. "אין שום בעיה בסוציאל-דמוקרטיה הסקנדינבית, לא היתה, ולא תהיה". לא, המצב במדינות האנגלו-סקסיות הקפיטליסטיות הוא מושלם ואין שם שום בעיות. הקפיטליזם שלהם פתר את כל הבעיות הקיימות, נכון?

  21. Goni הגיב:

    Please check immigration statistics from the Scandinavian “heaven” countries to USA (and Australia and Canada to less extent). Look who is immigrating TO Scandinavian countries (hint: refugees, 3rd world citizens, etc.) and who is immigrating FROM Scandinavia (hint: well educated professionals that are sick and tired from the so called “heaven”). No one in Scandinavia talks about it, but it a known and worrying issue there.

  22. טיעון נפלא הגיב:

    אף אחד לא אמר שהבניין האנגלו-אמריקאי מושלם, אבל יחד עם כל בעיה שקיימת (לכאורה) שם עושה אותו טוב יותר מהחורבה הסקדינבית האולטרה-בירוקרטית.

  23. לסקכסי הגיב:

    אני מאחל לך שתשלם מס הכנסה כמו בסקנדינביה, שתאלץ לסבול חינוך ציבורי בינוני ושתשב בכיתה יחד עם אנשים שנכנסו בשביל להתחמם, שתחכה חצי שנה בתור לניתוח במערכת בריאות ממשלתית, שלא תמצא עבודה בגלל איגודים נוקשים ומאובנים, שתהנה ממונופולים ציבוריים "יעילים" של תקשורת ואנרגיה, שתשלם מחירים אינפלציוניים, שתהנה מפנסיה ממשלתית בתשואה אפסית…

  24. לתומכי הקפטליזים האנגלו-סקכסי הגיב:

    אני מאחל לכם שתרוויחו שכר מינימום אמריקני.
    תהנו ממערכת בריאות בריטית.
    כאשר יופרו זכיותכם בתחום העבודה תתקלו במערכת החוקים האוסטרלית.
    תשלמו שכ"ד כמו בלונדון
    ותגורו במערב פילדלפיה.

הגיבו ללתומכי הקפטליזים האנגלו-סקכסי

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים