הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 באוקטובר, 2007 8 תגובות

הכרתי את ד"ר חיידר עבד שאפי ואת אשתו הודא אחרי יוני 1967 דרך חברתי שלמדה עם חיידר בביירות. היה משהו מיוחד בעיניה היפות כשדיברה עליו. אותו דוק שעולה כאשר מדברים על אהבה משכבר הימים. נרקמה בינינו חברות מהר מאוד, ידידות שהעמיקה עם השנים. בתחילת הכרותינו זיהיתי את ההרגשה הזו, שלא מטעה אותי: הנה אנשים מהערוגה שלי (זה מה שאני אומרת לעצמי בשפה פרטית). הכוונה היא, בלשון אחרת, לאדם שהוא (סובייקט) פוליטי פעיל, חילוני, רציונאלי ונדיב. עם אנשים אלה נוצרת מיד מין הרגשה של הבנה וחיבה, של שפה משותפת. אני מכירה נשים וגברים כאלה, לא רבים, אבל בכל מקום: בתל אביב, ברמאללה, בעזה, בניו יורק, בבוסטון, באירופה ובסין. לרוב נשים וגברים אלה היו קומוניסטים בשלב כלשהו בחייהם או הזדהו עם החשיבה הזו.

כאשר פרצה האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, עוד בטרם נקראה כך, טלפנתי לחברי בעזה, לחיידר וגם למארי חאס המנוחה, לא רק מדאגה לשלומם ולשלום תושבי הרצועה אלא גם מרצון לדעת מה באמת קורה שם, שכן לא ניתן היה לקבל תמונה מהימנה על הנעשה ברצועה מהתקשורת הישראלית. חיידר, בנדיבותו הרגילה, הסכים מיד לערוב לביטחונם ושלומם של מי שיבואו איתי לעזה, 11 אנשים, אמר. וכך היה.


נסענו 11 רופאים, וראינו את עזה בעלבונה. חנויות סגורות, אנשים מפוחדים, חיילים חמושים בכל מקום. אז זה נראה רע מאוד. הכי נורא היה מה שראינו בבית החולים הממשלתי "שיפא". נערים בעיקר, אך גם נערות, וצעירים רבים מאוד ממלאים את מיטות בית החולים העלוב להחריד, כאשר רובם סובלים מכמה שברים בידיהם וברגליהם וחלקם עם פגיעות ראש ממכות. הציוד הרפואי הדל והישן, הזוהמה, הביוב העולה על גדותיו בתוך בית החולים, זעזעו אותנו, הישראלים, הרגילים לבתי חולים נקיים המצוידים במיטב המכשירים הרפואיים. הסהר האדום הפלסטיני, שנוסד על ידי ד"ר חיידר בשנת 1972, כמעט קרס, כמי שהגיש עזרה ראשונה והסעות לבתי החולים בחדשי האינתיפאדה הראשונים.


11 הרופאים שנסעו לעזה בינואר 1988, היו הגרעין איתו הקמתי את העמותה שנקראה אז "רופאים ישראלים-פלסטינים לזכויות אדם". באותו יום בעזה הכרנו את ד"ר עיאד אל-סאראג’ ואחרים, איתם אנו הולכים באותה דרך עד היום. כרופאים לזכויות אדם חובתנו הראשונה היא להיאבק נגד הרוע, ההרס, העינויים והמוות שאדם גורם לאדם אחר. רק במקום שני נמצאת עבודתנו הרפואית כנגד המחלות השונות. המאבק נגד הרוע האנושי מחייב אותנו להיאבק נגד הכיבוש הישראלי תוך סולידאריות עם עמיתינו הפלסטינים. המחויבות הזו נגד הרוע האנושי הינה עמוקה וכוללת ונוגעת בכל מקום בעולם, אך במקום ראשון נמצאת החצר האחורית שלנו, שהם השטחים הכבושים. אחרי כמה שנים הרחבנו את מאבקינו גם נגד האפליה והרוע המופנה אל מהגרי העבודה, נשים נסחרות, הבדואים בכפרים הבלתי מוכרים, הפלסטינים אזרחי ישראל והשכבות המוחלשות הישראליות.


אולי ארחיב כאן מעט על האמבולנסים בעזה. ארגון הסהר האדום שד"ר חיידר עבד שאפי עמד בראשו, סבל רבות מהשלטון הישראלי והיה נתון לאיומי סגירה. תרומות כספיות לסהר האדום עוכבו או לא אושרו כלל. לא ניתן היה לקבל כתרומה או לקנות אמבולנסים שיש בהם ציוד החייאה, ובעיקר לא ניתן היה להתקין בהם אמצעי קשר כלשהם. זה היה לפני עידן הטלפונים הניידים. למעשה, האמבולנסים היו וואנים הצבועים בלבן עם סמל הסהר האדום אך ריקים מציוד רפואי של הצלת חיים. ד"ר שאפי סיפר לי איך הארגון הדתי, החמאס, מעביר כספים ברשות השלטון הצבאי הישראלי כמעט בלי בעיות מחד גיסא, ואיך מצרים את צעדיו של הסהר האדום מאידך גיסא.


דבריו, שנאמרו תמיד בקול שקט ונעים, סיפקו גם הסבר פוליטי בהיר וברור. הוא הבין את מעשיו של שלטון הכיבוש וראה את הנולד. מעטים יכלו להבין את ראייתו המפוכחת באותם הימים ולהסכים עם הניתוח שישראל "מגדלת" את החמאס ככלי נגד הארגונים הפלסטיניים החילוניים והשמאליים.


רופאים לזכויות אדם (ר.ל.א) השתתפה במאבק של הסהר האדום להשגת אישור לאמצעי קשר לאמבולנסים ולהגדלת מספר האמבולנסים ברצועה. אין כאן סיפור הצלחה מעשי, להפך, נכשלנו. מספר האמבולנסים לא גדל באופן משמעותי והאיסור על מכשירי קשר נשאר בעינו. אבל ההצלחה החשובה היתה יצירת יחסי אמון וכבוד הדדיים בין אישים וארגונים פלסטיניים לבין ר.ל.א – יחסים שבסיסם היה שיתוף במאבק נגד הכיבוש מתוך סולידאריות וללא התנשאות.


בשנה הראשונה לאינתיפאדה, 1988, נסעתי לעזה פעמים רבות כדי להכין דו"ח על המצב הרפואי והבריאותי שם. הייתי זקוקה לעזרת אנשי הרפואה בעזה כדי לקבל נתונים ולאמת נתונים. את רוב העבודה אפשר היה לעשות רק בשיחה פנים אל פנים עם הרופאים בעזה. לא היו אז מחשבים, לא היו דואר אלקטרוני ולא טלפונים ניידים. קווי הטלפון היו מעטים ועמוסים ולעיתים קרובות נדרשו שעתיים של חיוג כדי לקיים שיחה אחת. זמן הנסיעה מתל אביב לעזה היה שעה לכל היותר, על כן העדפתי לנסוע לעזה. סיפרתי לד"ר שאפי על הקשיים הרבים בהכנת הדו"ח, ועל הקושי הנוסף הנובע מהפחד ואי האמון של רבים מהרופאים הפלסטינים כיוון שלא הכירו אותי, אני שהייתי מהצד הכובש. וכי איך יכלו לדעת שאני לא משרתת את השב"כ? באחת השיחות אמרתי לו שאשה אבוריג’ינית אמרה משהו נכון ומדויק עבורי: "אם באת לעזור לי, לך הביתה בבקשה. אבל אם באת משום שהשחרור שלך קשור לשחרור שלי, נוכל לעבוד ביחד" (ותודה לניב גורדון על המשפט הנפלא הזה). חיידר שאפי חייך והבטיח לעזור. הדו"ח התקדם במהירות ויצא בשלוש שפות, עברית, ערבית ואנגלית.


בפברואר 1988, הלך לעולמו מרדכי אבי שאול. בן 90 היה במותו. מתרגם מופת מגרמנית לעברית, פעיל שמאל ופעיל זכויות אדם וחבר שנים ארוכות של שאפי ומשפחתו. ד"ר שאפי היה מרותק לעזה בצו של שר הביטחון יצחק רבין ולא קיבל רשות לבוא ללוויה או לשבעה של מרדכי אבי שאול. לא עזרו בקשות והתערבויות.


אנשי שלום, שדגלו במאבק בלתי אלים נגד הכיבוש, ובעיקר אם היו שמאל מוצהר והיו בקשר עם ישראלים, נחשבו למסוכנים ובלתי רצויים, זאת בשעה שעשרות אלפי עובדים וסוחרים נכנסו כדבר יום ביומו מעזה לישראל.


ד"ר חיידר עבד שאפי עמד בראש המשלחת הפלסטינית לשיחות השלום במדריד, באוקטובר 1991. בנאומו אמר:


"ממדריד אנחנו יוצאים למסע אל השלום, מסע המבקש להציב את קדושת חיי האדם במרכז העולם ולכוון את מאמצינו ומשאבנו מרדיפה אחרי הרס הדדי לעבר שגשוג, קידמה ואושר משותפים", (תרגום ד"ר ענת מטר).


קדושת חיי האדם, או במלים אחרות – זכויות האדם – היה האלמנט החסר במסמך עב הכרס, 400 עמודים, שהופק באוסלו כשנתיים מאוחר יותר, כאשר ד"ר עבד שאפי כבר לא היה במשלחת. לא רק הוא עצמו לא היה שם, גם רוחו והבנתו את התהליך שאמור להתנהל בין שני העמים בסכסוך נעדרו. ד"ר חיידר עבד שאפי התפטר מהמשלחת הפלסטינית לשיחות השלום כאשר לא התקבלה דעתו הנחרצת על העיקרון של הפסקת ההתנחלויות הישראליות בשטחים הכבושים.


הוא רצה בפתרון של שתי מדינות לשני העמים כבר משנת 1947, במדינה פלסטינית דמוקרטית וחילונית. על כן לא יכול היה להסכים לקריעת מולדתו על ידי התנחלויות וראה כבר אז איך ההפקעות, הנישול והמשך הכיבוש יהפכו את שיחות השלום לכלי ריק ואת ההסכמים לאות מתה.


אמונתו העמוקה באפשרות של שלום הציבה אותו במקום בו יחסים אישיים ופוליטיים עם ישראלים יהודים היה חלק מחייו הציבוריים, וזאת כאשר היה בעמדה חשובה וקובעת וגם כאשר ויתר עליה.

ב-13.9.1993, יום לחיצת הידיים המפורסמת בין שלושת המנהיגים במדשאה בוואשינגטון, יום חתימת הסכמי אוסלו, הייתי בעזה. בין השאר ביקרתי את חיידר והודא בביתם הנאה בשכונת רימאל. חיידר אמר: "ההסכם הזה הוא מתכון לאסון לפלסטינים". כמעט כל מי שהכרתי, כולל חברתי כעסו עליו, האשימו אותו בעקשנות ובאבסולוטיזם, לא הבינו איך הוא לא רואה את מה שהם רואים – התחלה חדשה ומבטיחה טובות של שלום ומדינה פלסטינית עצמאית. כולם רצו בתקווה והסתנוורו ואילו חיידר ראה והבין את המציאות הקשה בהווה וראה את העתיד כגרוע בתכלית.


גדולתו של חיידר היתה שהוא ידע והבין ממעמקי נפשו כי שלום צודק ויציב לא יושג על ידי התרפסות. האינטרס הלאומי הפלסטיני מחייב את שליחיו ונבחריו לאי התרפסות ולאי הסכמה לכניעה גם לחזקים מהם. חיידר אמר בגלוי גם לישראלים וגם למנהיגו, יאסר ערפאת, כי שותפות אמת ופתרון נכון לסכסוך אינם יכולים להיות הסכמי כניעה. הם לא רק לא נכונים אלא שגם אינם מסוגלים להתקיים. שותף נכון הוא שותף גא ושווה ולא כנוע ומושפל.


אפילו השמאל הציוני הישראלי של אז, לא בחר בחיידר כשותף לשיחות, מכל מקום לא במקום הראשון. הם העדיפו את עושי דברו של היו"ר עראפת, אנשים טובים וראויים, אך לא בעלי חשיבה עצמאית ומרחיקת ראות כזו של חיידר עבד שאפי. הם דיברו ונפגשו הרבה מאוד עם סארטאווי, חאממי, הישאם שרעבי ואחרים מאנשי עראפת המובהקים. חיידר לא שבר את הכלים. הוא המשיך להיות בקשרים פוליטיים ואישיים עם ישראלים כדרכו מאז ומתמיד, אך לא ויתר על השקפתו שאין לוותר בשאלות החשובות: התנחלויות, ירושלים, זכות השיבה ופתרון בעיית הפליטים. ומעל לכל – סיום הכיבוש של 1967. הוא היה ער למחיר האישי שהוא משלם: מעבר מהשורה הראשונה, ממייסדי אש"ף ב-1964, לשורה השנייה, זו השמורה לאישים עצמאיים, מעטים, ישרים ושאינם מתכופפים פנימה או החוצה.


כאשר הבין, בכאב, שאין הוא יכול להשפיע – התפטר. הוא התפטר מראשות משלחת השלום הפלסטינית למדריד ב-1991 ושנים אחר כך, ב-1998, מהמועצה המחוקקת הפלסטינית. בערב התפטרותו מהמועצה, שוב במקרה, הייתי אורחת בביתו של חיידר. נפגשנו כדי לדבר, אך כמעט ולא דיברנו. טלפון רדף טלפון. נדמה היה שכל העולם מטלפן אליו. רוב הטלפונים היו כדי לשכנעו להישאר במועצה, לא להתפטר. הודא, במכנסיים מחוייטים ובשער גלוי כתמיד, עברה בחדרים במין חיוך קטן. היא, שהכירה את חיידר טוב מכולם ידעה שלא יישנה את החלטתו. אחיו, ד"ר מוסטפה עבד שאפי היה בבית ותמך בו כמו גם ד"ר מוסטפה ברגותי מראמאללה, ידידו ותלמידו הפוליטי.


שנינו מכאן. חיידר מעזה, אני מירושלים. היינו יכולים לעזוב, והעדפנו להישאר. עוד הרבה משותף לנו – הרפואה, הפעילות הפוליטית הבלתי פוסקת, החילוניות העמוקה. על כן, יכול היה ד"ר חיידר לחשוב ולהרגיש כקומוניסט – אבל חוסר דתיותו העמוקה לא איפשרה לו להיות חבר מפלגה, גם לא זו שאהד, או להיות חבר רשמי בקבוצה – כמו החזית העממית, שהיה מתומכיה.


ואולי דבר נוסף הנובע מהחינוך הרפואי בנוסח הישן משותף לנו – הרופא/ה, תפקידו/ה הוא לתקן, לא לפרק. רופא/ה טוב/ה אמור/ה לדאוג לחייו, לשלמות חייו ולעצמאותו של החולה. המשת"פים מעוניינים רק בהרדמת המערכת, בהשתקתה, בקונפורמיות מקסימאלית. חיידר, נזהר מפירוק, שלא לדבר על הרס מערכות. כאשר לא קיבלו את דעתו (שהוכחה כנכונה) – זז הצידה או התפטר. לא עשה כל פעולה הרסנית או מפרקת לאש"ף או למועצה המחוקקת הפלסטינית. גם בזה מצאתי דמיון בין דרך חייו הפוליטיים לדרך חיי הפוליטיים.


חיידר ביקר באביב בביתי בתל אביב, לא זוכרת באיזו שנה. היסמין פרח אז והפיץ את ניחוחו העז. הוא אמר: הריח הנפלא הזה מזכיר לי את ביירות. בכל בית שם היה שיח של יסמין.


המבט מתל אביב יוצר אלומת אור על חייו של חיידר בכיוון מסוים, ישראלי-פלסטיני. מבט זה אינו מאפשר לראות חלקים אחרים של חייו ואישיותו. אבל מכאן רואים רק מה שאפשר לראות מכאן. הסכסוך הישראלי הפלסטיני מטיל צל ארוך כאילו אין בילתו.


אם אדם כחיידר היה מנהל את האזור – היה כאן הרבה יותר טוב לכולנו. ראייתו המפוכחת והנבונה, שהקדימה לרוב את זמנה (ועל כך שילם מחיר כבד) היתה יכולה לאפשר כאן חיים, חיים בכבוד ושגשוג תרבותי וכלכלי.


כאשר ד"ר חיידר מת, היה בן אחיו, ד"ר עומר עבד שאפי זקוק לרישיון מעבר מירושלים המזרחית לעזה כדי להשתתף בלווית דודו. כרגיל, נתקלת בקשה כזו בסירוב ובקשיים מינהליים בלתי עבירים. עומר פנה לעמותת רופאים לזכויות אדם שנעזור לו בעניין. מירי ווינגרטן מהעמותה פנתה למת"ק. שם לא ידעו בכלל מי הוא ד"ר חיידר עבד שאפי. לאחר מאמצים רבים קיבל ד"ר עומר עבד שאפי רישיון מעבר לעזה ליום אחד בלבד! דור שלם אינו יודע כלל על פלסטינים שהקדישו את מיטב שנותיהם ליצירת אפשרות של שותפות ושלום צודק בין שני העמים.


בדור של חיידר עוד היתה אפשרות שפלסטינים ויהודים ישראלים ילמדו ביחד, באותה אוניברסיטה, בביירות, למשל. אפילו בדור אחד יותר צעיר, בדור שלי, עוד יכלו ילדים משני העמים לשחק יחד באחת משכונות העיר. אנשים אכלו יחד, עבדו יחד ועסקו במסחר זה עם זה. תחושות אלה של היכרות אינן עוד. מי שנולד אחרי קום מדינת ישראל גדל לעולם אחר. עולם שאין בו שום שוויון במובנו הפשוט והיומיומי. עוד לפני סגירת עזה כמכלאה העסקנו פלסטינים. הרשינו להם לבוא אלינו ולעבוד עבורנו. מזה שנים אין ישראל מוכנה אפילו להעסיקם. אין מגע אנושי כלל וכלל. הידידויות האישיות, שהן תמיד גם פוליטיות, מתמעטות והולכות. ר.ל.א, האנרכיסטים נגד הגדר וקומץ נשים פמיניסטיות הם הבודדים המקיימים מגע אנושי בין ישראלים יהודים לבין פלסטינים בשטחים הכבושים.


חיידר, שנולד בעזה ב-1919, בסוף המשטר העותומאני, עבר את המנדט הבריטי, עבר את השלטון המצרי, והלך לעולמו לפני שהסתיים שלטון הכיבוש הישראלי.


חיידר רצה במדינה פלסטינית חילונית, דמוקרטית, נקייה משחיתות וסוציאליסטית. אינני יודעת האם ראה עד כמה המדינה ששאף אליה היתה בדמותו ובצלמו.


לצערי הגדול, לא יכולתי להיכנס לעזה, להיות עם הודא וילדיהם ולהשתתף באבלם.

תגובות
נושאים: מאמרים

8 תגובות

  1. ניצן אביב הגיב:

    יישר כוחך רוחמה!

    מאמר והספד מרגש ביותר על ד"ר חיידר עבד שאפי, רופא ואיש שלום מובהק, בעל הראייה המפוכחת, שלא חדל ממאמציו לשאוף [והגדרת זאת היטב]: "לשלום, שיגשוג, קידמה ואושר משותפים" והקדיש את חייו "לקדושת חיי האדם וזכויות האדם".
    מי יתן וירבו כמוהו.

  2. מבקר קבוע הגיב:

    להזכירך, הפלסטינים בחרו באינתיפאדה מזויינת כאמצעי להשיג את מטרתם.

    כמו כן, השותפים האידאולוגים והתומכים של עבד-אל-שאפי בחרו בתעמולת שנאה והסתה נגד ישראל בפורומים בינלאומיים, בנסיון לחסל אותה בדרך של דה-לגיטימציה.

    לבחירות האלו היה מחיר – הסלמת האלימות, טיפוח השנאה, הזרות וחוסר האמון בין העמים, וחיסול האפשרות לחיים משותפים.

    גברת מרטון צריכה להבין שיש פה עוד אנשים (ערבים ויהודים) חוץ ממנה ומהד"ר א-שאפי ומהמעגל המצומצם עד זניחות שלהם. לא מספיק שהיא והוא יכלו לחיות ביחד, *במיוחד כשהיכולה הזו היתה מותנית בשנאת ישראל מופגנת אצל שניהם*.

    לא תגרמו לכל הישראלים לשנוא את ישראל. המקסימום שהצלחתם לעשות בהסתה שלכם זה לגרום לרוב הישראלים לשנוא את מי ששונא אותם ולפחד ממנו.

    מהלך מאוד לא חכם, לגרום למי שקיומך ורווחתך תלויים בו, לפחד ממך ולשנוא אותך בזכות מעשיך (איתיפאדת המתאבדים של האיסלאמיסטים מצד אחד ושל הלאומנים מצד שני) והרטוריקה שלך (האיסלאמיסטים מצד אחד והעבד-אל-שאפים מצד שני).

    תסתכלו על חומת ההפרדה (התחילה להבנות ב 2004 – ארבע שנים לאחר פרוץ אינתיפאדת המתאבדים) ותבינו מה עשיתם. חיים ומוות ביד הלשון.

  3. מיכאל שרון הגיב:

    מאד מרגש ונוגע, נוגע לגרעיני האמת והאוטונומיה האישית שבנו.

    מעטים הם בעלי הכוחות לממש זאת מול הלחצים שמסביב. משתמע מהמאמר שבעלי רקע קומוניסטי עשויים לעמוד בכך לעיתים תכופות יותר, עקב נאמנותם לשימור האנושי וקיום ראוי של האדם העובד, הרוך שלהם כלפי הנעשק וקורבן אי הצדק, עקב חשיבתם המפוקחת שאינה מצטעצעת בפורמולות מעורפלות, אלא מכירה בגרעינים המטריאליים ובצרכי הקיום המממשיים. ובמידה מכרעת, עקב כלי הניתוח החדים והקולעים העומדים לרשותם, המאפשרים גם בנסיבות אישיות קשות להבין היטב את הסיבות, ומכאן גם את הנסיבות האפשריות לשינוי.

  4. ניצן אביב הגיב:

    למיכאל שרון,

    סליחה על הפגנת הבורות, אך האם אפשר לקבל פרוש רש"י,[מקוצר] לפלפוליך המתפלפלים, המפולפלים ו[המפליגים]?
    עברית יפה – עברית שווה לכל נפש!

  5. ניצן אביב הגיב:

    הערה ל"עוד הערה":

    אילו במקום לברבר היית עושה בחייך רק 1% ממה שעשה ופעל ד"ר חיידר עבד שאפי בחייו ועשתה ופועלת ד"ר רוחמה מרטון האצילה – היית באמת צריך למרוט את שערות ראשך בייאוש על חידלונך ועל אפסותך.

  6. עוד הערה הגיב:

    "אם אדם כחיידר היה מנהל את האזור – היה כאן הרבה יותר טוב לכולנו. "

    אנשים כמו א-שאפי אף פעם לא ינהלו שום דבר, כי בשביל לנהל במציאות ולא בספר תיאוריה צריך להתפשר על עקרונות, לבלוע צפרדעים, ללכלך ידיים ומצפון, ולעבוד עם אנשים אחרים שהם אף פעם לא מושלמים ובדרך כלל יש להם אמונות משלהם שלא תואמות את שלך.

    אנשים כמו א-שאפי ומרטון (אידאליסטים טהורים ונקיי כפיים, נגיד) מסוגלים רק להעביר ביקורת על מי שעושה, ולהסביר לו למה מה שהוא עושה לא מצליח, ולמה גם מה שכן מצליח לא באמת מוצלח…

    רבותי, תבינו, לנהל בני אדם זה לא כמו להפעיל מערכת מכנית. אי אפשר להשתיל ראש עם אידאולוגיה עבד-אל-שאפית על גוף עם אידאולוגיה חמאסית, ולצפות שזה יעבוד.

    מי שחושב שמספיק להחליף "מנהל" בכדי לפתור את הבעיות לא מבין מה זה בני אדם ומה זו חברה אנושית. החלפה של מנהל גם לא תשנה במטה קסם תרבות ארגונית.

    בחיי שמי שקורא את השיח פה לא יודע אם לבכות, לצחוק או למרוט שערות ראשו ביאוש. נתק מהמציאות זה אנדרסטייטמנט.

  7. מיכאל שרון: איך תתמודד עם "מורים רוחניים" הגיב:

    [למערכת, בבקשה תגובה זאת ולא הקודמת]

    המרקסיסט-לניניסט בתוך סביבתו הוא חי, ועליו לתקשר עם גישות הבל אידאליסטיות שונות הנפוצות בסביבתו, ומגבות את הפרקטיקה של השלמה עם הניצול והדיכוי. בישראל, גישות העידן החדש הפכו לפניה האחרות של הפרקטיקה של עינויים, נישול וניצול יתר – בנתנם למתעללים גיבוי מהפריפריה של אנשי סגולה החיים בספירה אחרת, גבוהה.

    כיצד לפרוץ באחת את חומת האטימות הזאת?

    לשם כך, רצוי ששום ניסיון אנושי לא יהיה זר לך, כשם שאמר על עצמו גיתה.

    לפנינו מאמר אוטופיסטי אודות תורתו של איזה חכם קבלה נחשב במקומותינו. לפני שתבטלו זאת קראו זאת, זה חלק מהארס הכי ממאיר, דווקא משום שהדברים כה נישגבים, ומהממים את קישבנו. כיצד לענות באותו מינוח עצמו, ולפרוץ באחת את מסך המגיה המילולית והסוגסטייה?

    — קישור —

    נעניתי לאתגר, ובמקום למשוך בכתפי, נתתי שם את ההודעה הבאה (שאין לדעת אם תפורסם) תחת מ.ש.

    זיכרו, אין להציף את הקשב של הקורא, ורצוי גם להיות בהיר ולהמנע ממשבצת של "תמהוני". ורצוי גישה מהפכנית-פוליטית סוחפת, אך במידה, ובאופן אינהרנטי לדברים שם, בטקסט המוצג, ולא מתוך עולמנו שלנו. איך עושים זאת?

    להלן:

    זה קומוניזם בלי גישה מהפכנית

    יש כאן רוח של קבלה וניסיון של אדם רוחני להערות מרוחניותו לאחרים, מבחינת מה יפיתי. אין כל הבנה של הנסיבות החברתיות והכלכליות, ויש כאן מחיקת חלק מהתכונות, הרגישויות והתובנות האנושיות, בשרות כמה תובנות לא במיוחד מקוריות שהיו ל"בעל הסולם".

    לכן, המגיעים לשם הם עדר תוהים חביבים, חסרי כוח אישי, וחסרי כל מטען של חוכמה אישית, איך לפעול במציאות. הנוצרים טענו באופן נבון יותר, שהעולם הוא מלכות השטן, במובן זה שתמצא שם את הפיתוי לאינטריגות ומניפולציות כדרך להשגת טובין וכוח במאמץ קטן של כשרון וחריצות מעשה. אבל בעל הסולם שרוי בעידן שלפני ישוע, והוא מנסה להתעלם מכל הניסיון האנושי הטמון בבשורות.

    אני מסכים עם זה שבמקום לקבל את המילים היפות והריקות והנישגבות הללו, דאג קודם לחתולים בסביבתך, ונסה להקל על גורל השכירים ועל הסחר באנשים, הן על ידי הצטרפות למאבק, לעיתים רדיקלי, והן באופן ישיר וענייני, בדרכה של הקדושה אמא תרזה מכלכותה.

    נסה להקל מעוצמת השנאה והפנטיות סביבך, בה ישראל שמה עצמה מאז מלחמת סיני, 1956, כשכירת חרב בעבור אתנן של האימפריאליזם, כשהמטבע הזר תמורת שירות שכירי החרב מוזרם לשכבת אליטה המפתחת מנטליות של שנור, ומחזק קבוצת "אינטלקטואלים" שתפקידם לטמטם את אוכלוסיית מדינת שכירי החרב.

  8. לניצן הגיב:

    לא-שאפי לא היתה תמיכה עממית משמעותית, לכן הוא לא יכול לנהל אפילו את הצד הפלסטיני, שלא לדבר על האזור כולו.

    גם לגברת מרטון אין תמיכה בצד הישראלי.

    זו המציאות, ויש לה גורמים שאין בכוחו של מלל אוטופיסטי לשנות.

    הגברת מרטון פלטה, כנראה בהסח הדעת, שבעצם היא אינה מאמינה ביכולת ובזכות של העם לשלוט בגורלו, אלא יש לה כמיהה למריטוקרטיה.

    זו נקודה חשובה לדיון באתר פוליטי מסוג הגדה השמאלית, משום שהאתר מתיימר לדון באלטרנטיבות פוליטיות למצב הקיים.

הגיבו למיכאל שרון

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים