הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-24 באוקטובר, 2007 22 תגובות

שלוש היריות שירה יגאל עמיר לא נורו נגד רבין האיש בלבד, אלא נגד התהליך הפוליטי שהוא ייצג בגופו, בדיבורו והתנהלותו. הרוצח השיג את מטרתו כי רק יצחק רבין גילם בדמותו את תהליך הפתיחה של המרחבים הפוליטיים, יצר את מוקד ההזדהות, אשר דרכו הצליחו אנשים רבים לשנות את עמדתם.

הצלחתו של יגאל עמיר לא היתה יכולה להתרחש אלמלא תומכי רבין פעלו בעצמם באופן אקטיבי להסתלק מדרכו. הקושי "להמשיך בדרכו", היה קושי אמיתי, שכן רבין השאיר דרך לא סלולה. מעשיו הפוליטיים של רבין, דיבורו והתנהלותו, הם אלה שסללו את הדרך, אבל איש לא ידע כיצד צריך להמשיך לנהוג בעתיד, במיוחד לאור הכשלים העצומים של תהליך אוסלו הבלתי פתורים והסתירות שבמדיניותו. זהו אפיון בולט של מנהיג כריזמטי: הוא מפרק את הסדר הישן, מה שיוצר בלבול וחוסר סדר, ואחר כך יוצר סדר חדש שהלגיטימציה שלו מקורה באמונה במנהיג עצמו. רבין נרצח בשלב שבו ישראלים ופלסטינים היו שרויים בחוסר סדר ובלבול, כשאין עדיין לגיטימציה למציאות החדשה שרבין ביקש להוביל אליה. לכן הרצח יצר חרדה גדולה כל כך, ובתגובה ביקשו רבים לחזור במהירות ל"סדר הישן", הידוע והמוכר, לשיח המיתולוגי שרבין ניסה לפרק: לזהויות השבטיות של "שמאל-ימין", לצד הרצון ל"אחדות לאומית" ביניהם.


מנהיגותו של רבין, דיבורו והשיח שהוא בנה, נועדו ליצור מחנה פוליטי חדש, "מחנה השלום", שייצור מרחב פוליטי משותף ליהודים המזוהים כאנשי "ימין" אבל מוכנים להידברות ופשרה עם הפלסטינים, וגם לאזרחי ישראל הפלסטינים התומכים במדיניות של רבין. זו דינמיקה שטמנה בחובה הצלחת המהלך הכפול, פתיחת מרחב פוליטי להידברות עם נציגי הפלסטינים ב"שטחים", ופתיחת מרחב פוליטי "פנים"-ישראלי לדמוקרטיזציה. לכן רצח רבין היה מהלך כמעט הכרחי לבלום את התנופה. קולו של רבין, שהעניק לגיטימציה לתהליך, הושתק, והמחנה שהוא יצר התפרק.


רצח רבין נועד לפגוע בפוטנציאל של הסכמי אוסלו להרחיב מרחבים פוליטיים לפלסטינים בעתיד. הרצח היה מעין רמז לסכנה של "מלחמת אזרחים", מה שגרם כתגובה להסתגרות במעגל הפנימי: "שיח האחים" של "סכנת הקיטוב בעם", הצורך ב"השלום בינינו" והשאיפה ל"אחדות לאומית". אימוץ שיח זה על ידי דוברים ב"שמאל" יצר שיח א-פוליטי המתעלם מנסיבות הרצח, מתוכן המאבק והמחלוקת, ומשאלות הדמוקרטיה, הגזענות והכיבוש. שיח זה מייצר מחדש את "העם" המיתולוגי והצורך ליצור "אחדות לאומית" בין שמאל לימין. מגמות אלה שללו הלכה למעשה את דרכו של רבין, שביקש דווקא לחדד את המחלוקת סביב שאלת עתידה של "ארץ ישראל השלמה" והשליטה בפלסטינים. ומעל הכל, ה"אחדות הלאומית" יכלה להתממש רק על חשבון הפלסטינים, על ידי סגירת המרחב למשא ומתן והידברות איתם, המשך הבנייה בהתנחלויות והידוק השליטה הצבאית עליהם.


תהליך המחיקה של המרחב הפוליטי לפלסטינים לא התחיל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה אלא עם רצח רבין. הדבר התגלה במלוא משמעותו רק לאחר נפילת נתניהו, במהלך הכהונה של אהוד ברק, אשר עליו נתלו התקוות להשגת הסכם באמצעות משא ומתן. הרצח של יצחק רבין השאיר את כל הסתירות של תהליך אוסלו בעינן, ללא מנהיגות שתוכל להתיר אותן. אלה סתירות בין ההכרה בנציג הפלסטינים וכינון משטר של שלטון משותף איתו ב"שטחים", לבין המשך טשטוש הגבולות ושליטה מוחלטת של ישראל בטריטוריה ובכלכלה. הפסקת התהליך טמן בחובו אלימות הולכת וגדלה, שכן הפלסטינים הספיקו בינתיים לדמיין מדינה עצמאית, וכבר החלו לארגן במעגל ה"פנימי" שלהם את מוסדותיהם ואת כוחותיהם המזוינים, בזמן שחיי היומיום שלהם הלכו והידרדרו והורעו ללא היכר, ביחסים עם צה"ל והמתנחלים.


רצח רבין, פתח סימן שאלה גדול סביב עצם לכידותה של החברה הישראלית ויכולתה להמשיך להכיל את הניגודים בתוכה בתנאי שלום עם הפלסטינים. הסתבר כי המחיר הפוליטי של השלום המדומיין, עוד לפני שמומש, היה "התפרקות פנימית" של החברה הישראלית ושל הזהות המשותפת. הכמיהה ל"אחדות לאומית" הופיעה כתשובה לתחושת "הפילוג בעם" וחוסר היכולת של המערכת הפוליטית לתווך בין הקהילות התרבותיות (הקרויות "סקטורים") השונות. המפלגות נגררו אחר שיח האחדות המטשטש את המחלוקות במקום לתווך ביניהן.


באותם ימים הלכו והתלהטו הפחד והשנאה השבטיים כלפי "האחר הפנימי" בשפה מכלילה: "החרדי", "החילוני", "האשכנזי", "המזרחי", "הרוסי", "המתנחל", וכמובן "הערבי". הזהות הישראלית "התפרקה" ל"שבטים סקטוריאליים" רבים העוינים זה את זה, חוששים זה מזה, והמפלגות גייסו את תומכיהן על בסיס איבה זו ובכך פגעו ביכולתן לתווך, לפשר וליצור קואליציות ביניהן. לא חוסר הסכמה ביחס לאוסלו והפלסטינים אפיין את הפוליטיקה הישראלית מאז נובמבר 1995, אלא החרדות על היעדר מכנה משותף שיגדיר את הישראליות לאחר השלום.


במהלך מערכת הבחירות ב-1999 כמעט לא הוזכרו רצח רבין או דמותו, אשר התחילה לצוץ ככל שהתקרב מועד הבחירות, כמו רוח שקמה לתחייה. שלטי ענק הופיעו בחוצות תל אביב עם דיוקנו של רבין ימים ספורים לפני הבחירות, ולאחר היוודע תוצאות הבחירות הם הורמו, ועשרות אלפים נהרו לכיכר הנושאת את שמו שבה נרצח.


למחרת בבוקר עלה ברק לירושלים, התייצב מול קבר רבין והבטיח כי ישוב לדרכו. בכך שימש קבר רבין מעין "קבר הצדיק של השמאל", אליו עולים לרגל, לפניו משתטחים, מבקשים ברכה ונודרים נדרים. תוך כדי השימוש הסמלי הזה ניתן להתעלם מתוכן מדיניותו המעשית של רבין כמדריך לפעולה פוליטית ולהימנע מדיון ביקורתי בשגיאותיו. תוך ימים ספורים ברק ביצע מדיניות הפוכה לזו של רבין, בהמשך למחלוקות שהיו ביניהם עוד בחייו. המפנה התבצע ללא ביקורת ציבורית או התנגדות פוליטית.


בין רצח רבין לבין בחירתו של ברק התבצע מהפך של 180 מעלות בתפיסת הקואליציה הרצויה: מן הקואליציה הצרה הנשענת על ש"ס והמפלגות המייצגות את האזרחים הפלסטינים, גם כאשר הן לא חלק מן הממשלה, לעבר הקמת קואליציה רחבה המסמלת שאיפה לאחדות לאומית חדשה, ממשלה של כו-ו-לם, שבה חד"ש, רע"מ ובל"ד נדחקות החוצה, וש"ס מוגדרת כבלתי לגיטימית גם כאשר היא שותפה בממשלה. הדבר נעשה בשמו של רבין, שהפך בעקבות הרצח ממנהיג פוליטי, בעל יוזמה וקול ייחודי, לתמונה התלויה על הקיר. הבטחת ההמונים בעקבות הרצח "להמשיך בדרכו", אופני ואופנות הזיכרון, לצד ההשכחה הפוליטית שלו, היו לחלק מהשלום המדומיין.


המחלוקות, האיבה והפחדים בין הישראלים לבין עצמם נדחקו הצידה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, וכך קרה שהפלסטינים חזרו לתפקד כ"אויב" וחילצו את הישראלים, בהיסח הדעת, ממשבר "פנימי" עמוק. אולם כדי לצאת ממשבר הזהות הקולקטיבית, שהתעורר בתנאים של "היעדר אויב", החברה הישראלית גויסה ונהפכה ל"עורף", הלחימה ותחושת האיום הפכו למצב של קבע, ונוצר מיתוס לאומי מחודש ומשופץ המצדיק ומסביר את הלחימה ומעניק משמעות לחיים ולמוות. המחלוקות והאיבה ה"פנימיות" לא נעלמו, אלא "הוכנסו לבקבוק" על ידי תחושת האיום ה"חיצוני" והצורך להתגונן מפניו.

תגובות
נושאים: מאמרים

22 תגובות

  1. עמי מאור הגיב:

    בהמשך לציטוט: "זהו אפיון בולט של מנהיג כריזמטי: הוא מפרק את הסדר הישן, מה שיוצר בלבול וחוסר סדר, ואחר כך יוצר סדר חדש שהלגיטימציה שלו מקורה באמונה במנהיג עצמו.

    לדעתי, הכותב מגזים בכוחו של המנהיג בכלל ושל רבין בפרט, ביכולת שלו לייצור סדר או מציאות חדשה , רבין ותומכיו בממשלה והמחנה שלו הצליחו לייצר את אוסלו כפיתרון אפשרי לסיכסוך , לא בטוח שהתהליך היה מצליח לסיים את הסיכסוך והשקט והשלווה היו שוררים במקומותינו , אילולא נרצח

    הלגיטימציה לתהליך מהעם מקורה לא רק באמונה
    במנהיג עצמו בהשקפותיו מעשיו וכו’ , אלא גם ובעיקר בבחינת הפיתרון והסדר החדש מול מבחן המציאות ע"י העם. המנהיג שואב את כוחו , ידיעותיו והשקפותיו מהלכי הרוח השוררים בעם וממאזן הכוחות בין המתנגדים לתומכים , כך שההשפעה של העם על המנהיג היא גדולה יותר
    יש יותר מדוגמא אחת , כיצד מנהיגים שינו את עמדתם ואימצו השקפות פוליטיות כתוצאה מהלכי רוח חזקים שנשבו בעם

  2. יובל הלפרין הגיב:

    לא מסכים עם הכול, אבל ניתוח מעולה.

  3. דני אורבך הגיב:

    אני מתפלא ומופתע לטובה לראות מאמר כל כך שפוי ומעמיק באתר הזה, לצד כל מאמרי הפוליטרוקים הקומוניסטים השונים ומאמרי השנאה של גדעון ספירו נגד רבין ז"ל. יישר כוח ללב גרינברג על הניתוח המאוזן והמדויק. בטח לא יעבור זמן רב, עד שכמה משומרי החומות באתר הזה (דניאל?) יכתבו תגובות מלאות פסיקים, ניקוד ואיזכורים לרייך השלישי כדי לתקוף את כותב המאמר.

  4. לנין הגיב:

    סוציולוגיים בורגניים מרבים לדבר במושגים כמו "משבר זהות קולקטיבית".
    כשהם נתקלים בתופעה שהם לא יודעים את פתרונה, הפרופסורים ישר ממהרים לשטוח בליל אידיאליסטי בסגנון של "האופי של העם…, העדר מסורת דמוקרטית, משבר זהות קולקטיבית וכו’", שבינו לבין הבנת המציאות אין כלום.
    במקום לחפש את הפתרון ליחסים החברתיים בחברה עצמה, ממהרים לצאת ידי חובה ע"י קישקושים אידיאליסטיים.
    לדוגמא, לאור התחזקות הניאו-נאציות במזרח גרמניה, טענה סוציולוגית גרמנית שהדבר קורה בגלל שמזרח גרמניה לא התמודדה עם השואה כמו מערב גרמניה.
    כלומר אין לזה קשר לחיים ממש במזרח גרמניה ולהבדל ביניהם לאלו במערב, אלא זה תוצאה של הכרה בשואה.
    אם מזרח גרמניה היתה משלמת בשנות ה-50 פיצויים לישראל, מקימה איזה מוזיאון והנשיא היה מתנצל על פשעי העם הגרמני, אז חייהם של יושבי משכנות העוני שמהם מגיעים מרבית הניאו-נאצים היו משתנים מן הקצה לקצה, ומסיטים אותם מהמסלול הניאו-נאצי.
    נגיד.
    כבר אמרו רבים לפני שבמקרה הטוב הסוציולוגיה/היסטוריה הבורגנית יכולה לתרום באיסוף של החומר ושל נתונים סטטיסטיים.
    מעבר לזה-יוק.

  5. אורלינג הגיב:

    מסכים עם הכותבים שמעלי! (המגיבים + גרינברג עצמו)
    הניתוח הסוציולוגי שנעשה במאמר הוא מחכים מאד!
    בהתחשב בכך שהכריזמה שנגזרת מאישיותו של המנהיג היא בעלת משקל כה קריטי בחילול והתהוות של שינויים תודעתיים בקרב פרטים, הדבר היחיד שאני מאחל לנו זה למצוא את הרבין החדש, במהרה!
    ישראל העברית, הטובה, שנגדעה עם האיש, עדיין מלאה ברוח מפעמת ויוצרת, והתקוות לשלום ברוחו ובדרכו כלומר שתי מדינות לאום זו לצד זו מבססות את עצמן, מתוך דינמיקה משלהן, כשאיפה הברורה והדומיננטית של אזרחי ישראל חרף ההנהגה הפושעת הנוכחית.

  6. אבירם הגיב:

    סוף סוף ביקורת פוליטית וחברתית שהיא אובייקטיבית ומעמיקה,
    ולא תלושה, הזויה ומשתחלת כמו התגובות שאני משוכנע שמיד נראה כאן…

  7. רוביק הגיב:

    מאמר חזק בהצגת המורכבות של הצעדים הפוליטיים של רבין המעיד על אומץ ליבו של הכותב ויושרו האינטלקטואלי

  8. צבי בן-דור הגיב:

    שלום לב, הנה ווידוי: ספרך עדיין מונח על שולחני ולא ספקתי לקרוא אותו לכן יתכן שהתשובה נמצאת שם ואין להתדיין רק על הקטע לעיל. אבל בכל זאת שאלה:

    אני מסכים עם הרבה חלקים בניתוח, בעיקר עם האמור לגבי ממשלת ברק. אבל אני מתפלא מעט על הנחרצות בכל הנוגע להיות הרצח קו פרשת מים מרכזי כלכך. אין ספק שהרצח האיץ תהליכים מסוימים או סימן את הבשלתם, אך האם אתה באמת מתכוון לומר שהתהליכים המרכזיים שאתה מציין ממש החלו עם או בעקבות רצח רבין?

    1. היתכן שתהליך המחיקה של המרחב הפוליטי של הפלסטינים החל רק עם רצח רבין? אולי החל דווקא עם הסכם אוסלו שקבע לראשונה את העקרון של נסיגה פונקציונאלית בשלבים (לשטחי אי, בי וסי, ולא מכל מכל השטחים). הרי ברגע שסווגו השטחים מחדש ע"י הסכם אוסלו עצמו נוצרה התשתית לתמונה העכשווית (של פלסטינים כלואים לגמרי ושל כאלו הכלואים למחצה). אין לשכוח שעם עלית רבין לשלטון, שלוש שנים לפני הירצחו, נפרצו מעט הסכרים שמנעו התרחבות פרא של התנחלויות.

    האם רבין יצר את השיח של מחנה השלום, כדבריך, או שהוא נשאב לתוכו כמעט בכל כורחו ורק הפך לסמל שלו רק לאחר הירצחו?

    לגבי השבטיות בחברה הישראלית. אני מסכים עם הקשר בין הרצח לסימן השאלה לגבי לכידותה של החברה הישראלית, אך האם הרצח "פתח" אותו? אני דווקא סבור שהשבטיות התפרצה (מחדש) עם התחלת ההגירה מבריה"מ לשעבר ב1990. ועם משבר הדיור של קיץ 1990 שחשף מחדש גילויים של עוינות כלפי מזרחים (ע"ע, למשל, התקפותיו של טומי לפיד על המזרחים מרובי הילדים כאשר באותו זמן ממש פרקו המטוסים יום יום 1500 מהגרים ליממה שחלקם לא בגיל העבודה וכולם נזקקו לסיוע). אני גם זוכר שעם הבחרו של רבין לשלטון ב1992 התפרצה מחדש הגזענות כלפי מזרחים בכלל, כאילו 15 שנות שלטון הליכוד היו מעין פקק שעתה נשלף. למי שזוכר, כמעט מיד אחרי עלית העבודה בראשות רבין לשלטון החלה, למשל, תופעת ההלעגות על המזרחים במה שמכונה "סטנד-אפ קומדי" ובערוץ שתיים.

    היתכן שיש כאן צירוף מקרים היסטורי לאמור: הרצח, ותהליך אוסלו עצמו, היו רק הקצף על פני המים? מים שמתחתם זרמו זרמים עמוקים יותר שהרצח מכסה ומסתיר אותם כיוון שהתרחש בזמן שהם הבשילו ולא לא ממש קשור אליהם: בשנת 1995 מלאו עשר שנים לתוכנית פרס/מודעי והאפקט המפרק שלה היה עתה מורגש בכל פינה בחברה הישראלית. ב1995 מלאו חמש שנים לעלייה מבריה"מ לשעבר ונוצרה חברה חדשה בתוך החברה הישראלית. חיסול ההסתדרות ע"י רמון ובתמיכת רבין גם היה מורגש ביתר שאת. ב1995, 29 שנים לאחר פירוק הממשל הצבאי, תם זמנו של "הדור השפוף" בחברה הפלסטינית בישראל, והחל עידן "הדור הזקוף".  בראשית שנות התשעים, וביחוד תחת רבין, הואצה התפרקותה של מדינת הרווחה, מה שתרם עוד להתמוססות תחושת הסולידריות הבסיסית בין רוב הישראלים. ב1996 הפכה ש"ס למפלגה חזקה ועצמאית באמת (ב1992 חל הקרע עם הרב שך רק בעיצומה של מערכת הבחירות, 1996 היתה שנת הבחירות הראשונה בה התמודדה ש"ס ממש כמפלגה עצמאית ולא כמפלגת בת של החרדים האשכנזים, ב1990 עוד ישב עובדיה יוסף ביד אליהו והמתין לאליעזר שך שיכנס לאולם ויגיד לו מה לעשות). מן הבחינה הזו, הזעקות "רק לא ש"ס" בכיכר רבין שבשנת 1999 משקפות יותר את התגובה ("הטבעית") של החילונים האשכנזים לצמיחתה של מפלגה חרדית מזרחית והפיכתה לגורם משמעותי. אפשר להמשיך ולדבר גם על הקיבוצים, על תהליכים דוריים בתוך ההתנחלויות וחדירת המתנחלים ללב התרבות הישראלית באותו עשור. השפעתם מלחמת המפרץ הראשונה והטילים על האמונה בציונות ובעוצמתה של מדינת ישראל.

    השאלה שלי בפשטות, האם יתכן שהיינו מגיעים עד הלום גם עם רבין החי ובלי רבין הקטול. 

    אין ספק שיש לרצח מידה לא מבוטלת של השפעה על הרבה תופעות פוליטיות ותהליכים פוליטיים. אך האם באמת האירוע הזה הוא כזה מרכזי בכל הקשור לחברה ולתרבות בישראל?

  9. אורית פרידלנד הגיב:

    כרגיל, הניתוח של לב מתמודד באומץ עם ססמאות וקלישאות נדושות ומפרק אותן באופן החושף את רדידותן. הסברו על דמות המנהיג הכריזמטי מאיר עיניים ומבהיר עד כאב את מציאות העיוועים שבה אנו נתונים לפחות 12 שנה …

  10. איתן הגיב:

    ללב גרינברג, אני רוצה לאמר לך רק מילה אחת – תודה.

  11. מוני יקים האנטי ציוני נגד רבין הגיב:

    פרופוריה לפולחן רבין.
    הפכתם את רבין לאיש שלום, שחכתם שרבין היה איש צבא הציונות הכובשת ומחסלת העם הפלסטיני, בקיצור הוא היה פושע מלחמה שהגיע לו העונש החמור ביותר. החלום שלי היה להביאו למשפט בהאג יחד עם חברו שימון אבירוצח שישלמו שניהם יחד את המחיר על הפשעים שלהם.
    האירוניה בכך שהוא נרצח ע’י תימני מריונטה של רבנים אשכנזיים,למען רעיון אשכנזי וזו בכיה לדורות, ועכשיו הימין האשכנזי עורך לכבודו פסטיבלים והתישקורת מצטרפת להילולה,…בחורבן הציונות מאלילת הרוצחים ננוחם.

  12. למאמר הזה אין שום קשר למציאות לצערי: הגיב:

    רבין לא היה מימיו יונה פוליטית כפי שמנסים לציירו הפוליטרוקים מטעם עצמם, אלה המתיימרים "להמשיך בדרכו"

    הגדרתו כ"נץ פרגמטי" תואמת יותר את האמת, וכל הנסיונות שנעשו אחרי הירצחו להבניית מציאות שבה רבין מוצג כתואם מרטין לותר קינג או מהטמה גנדי מעידים יותר מכל על היכולת המניפולטיבית הפנטסטית של המדיה המודרנית, שרוב אנשיה נוטים לצד מסויים של המפה הפוליטית.

    ניתוח מפוקח של עמדות רבין מעלה כי בהשקפתו המדינית היה ממשיך דרכו של יגאל אלון דווקא, שכן בכל התבטאויותיו עד ליומו האחרון היה סבור כי על בקעת הירדן להשאר בריבונות ישראלית, כמו ירושלים רבתי.
    תכנית אלון המפורסמת דיברה במפורש על שליטה פלסטינית ברוב שטחי הגדה המערבית כאשר אלה נשארים מפורזים ברובם.
    מתווה אוסלו הגשים למעשה את תכנית אלון כשהוא משאיר בידי הפלסטינים את רוב השטח המאוכלס של הגדה המערבית, ואת בקעת הירדן ושטחים במערב הגדה בידי ישראל.

    התמוטטות ההסכמים הביאה להתפכחות כואבת של מה שנקרא פעם מחנה השלום או ליתר דיוק קריסת האידיאולוגיה שלו.

    באין אידיאולוגיה לא נותר לאותו מחנה אלא מוצא אחרון -טיפןח מיתוסים שיוכלו ללכד את שרידי המחנה הזה.
    מיתוס רבין, או אם תרצו מורשת רבין הפכו עם חלוף הזמן ל"פולחן קדושים" חילוני על כל מאפייניו.

  13. משה בהר הגיב:

    לב בדומה לצבי בן דור כאן למעלה גם אני עדיין לא קראתיי את ספרך אבל יש לי תחושה שהניתוח שהצעתי ב- 2002 מעט שונה מזה שלך. מה שקרוי "תהליך השלום" נכשל בראש וראשונה בגלל הפעולות של רבין, העבודה ומר"צ בין 1992-94. שלושה חודשים אחרי (חוסר) התגובה של רבין וממשלתו לפעולתו של ד"ר ברוך גולדשטיין "תהליך השלום" כבר היה בר מינן. עיקרו שח הטיעון באנגלית:

    […]
    Finally, I will explain why the single most important factor in the failure of the "peace process" was the incompetent leadership of Rabin and his main coalition partner the Meretz Party between 1992-94 (rather than the post-1995 anti-peace campaigns of the ultra-nationalists and the Likud).

    הכל כאן:
    — קישור —

    — קישור —

  14. אלי /הטיה מובנית הגיב:

    אתמול בדיוק סיימתי לקרוא את הספר.
    הוא קולח ומעורר מחשבות נוגות למדי.
    שוכנעתי כי המרחק בין הסכם אוסלו ו"תהליך השלום" לשלום אמיתי היה גדול מאד.
    קרוב לוודאי שרוב הצבור בארץ לא היה נכון אז לשלם את מחירו.
    בעיה עיקרית היא חוסר התיחסות סימטרית למעשי ומחדלי הפלסטינאים בספר טוב זה.
    אולי חוסר ידיעת ערבית או העדר גישה למקורות תרמו לכך, וחבל !

  15. לב גרינברג הגיב:

    תודה רבה לכל המגיבים. אכן התשובות לכל השאלות, ונוספות, מצויות בספר. לא אענה "תלכו לקרוא" ואנסה לענות בקצרה, אבל באמת אני מציע לקרוא, הרי כתבתי את המאמר הזה כדי ליצור תיאבון. מדובר בקטעים מצוטטים מילה ומילה מתוך הספר עצמו.
    נכון, מנהיגות כריזמטית איננו דבר אישי אלא שיקוף של מצב פוליטי מורכב, ולא הכל תלוי במנהיג. לכן אין לייחס לרצח רבין את כל המפנה. ייתכן מאד שגם רבין היה נכשל, כי גם מדיניותו הייתה מאד בעייתית, אבל הדבר החיובי שהוא התחיל התהפך, ותהילכי השנאה והפחד השבטיים קשורים בעיני לאלימות של רצח פוליטי.
    כל הבעיות היו קיימות לפני הרצח, כפיית מציאות על הפלסטינים, המקום המרכזי של הצבא בהסדר, וכמובן המתח אשכנזים מזרחיים שהתבטא בעימותים מרצ ש"ס. המנהיגות הכריזמטית מצליחה להכיל ניגודים וסתירות כדי לחולל שינוי, אבל לפעמים נכשלת. הרצח חשף והחריף את הסתירות, והעמיק את המשבר.
    מוסכם עלי שרבין היה איש צבא, נץ פרגמטיסט, ופולחן האישיות שלו אינו מועיל. מוסכם עלי שכבר בחיו התגלעו הרבה בעיות בהחלטותיו, ואחת הדוגמאות היא אי פינוי חברון, בו אני דן בספר עמוקות. אני דן כמעט בהרבה בעיות נוספות.
    רבין כן טיפח את המושג מחנה השלום, והגדיר את הפוליטיקה כמאבק בין תומכי השלום, הישראלים ופלסטינים, לבין מתגדיו, משני הלאומים. זו הגדרה חשובה, שפתחה את המרחב לפלסטינים והפכה אותם לשותפים, גם כאשר כמובן המשיך לשלוט בהם. לאחר הרצח השמאל חזר להגדרת שמאל-ימין, והוציא בעצמו את הפלסטינים מן השיח. הראיה הבולטת היא יום הזכרון בי"ב בחשון (ביוזמת מרצ) לא ב-4 בנובמבר.
    ואם לא השתכנעתם שאני מנסה להתמודד עם מורכבות המציאות, נא תקראו את הספר!
    לב

  16. עלי הגיב:

    הייתי צריך לקרוא רק את הפסוקים הראשונים של גרינברג בכדי להגיע למסקנה שאין ערך בדבריו

    שלום אינו תוצר של איש אחד

    כדי שיוצר מצב של שלום צריך להוצר תהליך רב שנים של פיוס ושילוב אינטרסים בין העמים משום כך הסיכוי האמיתי לשלום הוא מזערי

    השלום של רבין ביסודו היה מהלך פוליטי פנימי ישראלי
    השמאל הציוני רצה לחסום את הימין בדרכו לתפיסת השלטון על ידי חבירה עם כוחות חילוניים בחברה הערבית בתוך ישראל ומחוץ לישראל (האחרונים יכלו להשפיע דרך מדיניות החוץ)
    כיום אנחנו יודעים שהחבירה הזו היא משענת קנה רצוץ.

  17. משתין מהמקפצה הגיב:

    אף אחד לא מזכיר את התנהלותו של רבין,"להשתין מו המקפצה "על כמעט חצי מהעם

    צריך להודות שזאת היתה ההתנהלות שהביאה לרציחתו,ולפיכך לראות את העתיד רווי המתח האפליה החברתית,ולהבין אנא אנו צועדים….

  18. יוליוס הגיב:

    דני אורבך מחלק שבחים למאמרו של לב גרינברג ןמציב מולם את "מאמרי השנאה של גדעון ספירו נגד רבין ז’ל".
    מיהרתי חזרה למאמרו של ספירו "מסביב יהום הסער" ולא מצאתי כל שנאה. ביקורת כן, שנאה? אפילו לא כזית.
    יש אפילו קטעים בשני המאמרים המשיקים אחד לשני, ויש גם הבדלים. לטעמי ההבדל העיקרי שספירו יותר חד משמעי ובהיר בביקורתו על רבין, בעוד שאצל גרינברג הביקורת יותר מרומזת והוא עדיין שבוי בגדולתו של המנהיג רבין. ייתכן וההבדל נובע גם מכך, שגרינברג מגדיר את עצמו כציוני, וספירו לעומתו נתן גט כריתות לציונות.

  19. דני אורבך הגיב:

    ליוליוס-

    המאמרים של ספירו על רבין (לא רק האחרון, אני זוכר עוד את המאמר מיום רבין הקודם) הם רוויי שנאה, מכיוון שהאיש מגנה אך ורק את הקריירה הצבאית של רבין תוך התעלמות מוחלטת מהמהפך הפנימי שעבר ומנכונותו ללכת כברת דרך ארוכה למען השלום. כאדם שהכיר ומכיר ערבים ופלשתינאים רבים, וראה את ההערכה העמוקה שבה הם מדברים על רבין- יש לתת כבוד רב לאיש ולפועלו. וזאת לצד הביקורת המוצדקת בחלקה על שמעון פרס ובמיוחד על אהוד ברק.

    ההבדל בין לב גרינברג לגדעון ספירו, שגרינברג מכיר במורכבות של רבין, ואצל גדעון, כרגיל, הכל שטוח ופלקטי, טובים מול רעים, הם ואנחנו.

  20. יוליוס הגיב:

    לדני אורבך,
    מתוך מאמרו של ספירו "מסביב יהום הסער":

    "אין ספק שהחתימה על הסכמי אוסלו הייתה מבחינת רבין, איש הצבא ושר הביטחון שובר העצמות באינתיפאדה הראשונה, מפנה לעבר מבט שונה על הסכסוך, אבל עדיין רחוק מאיש שלום שצועד בנחרצות לקו הסיום של הסכסוך, כפי שהרטוריקה הרשמית בנתה סביבו".

    האם קטע זה הוא פלקטי, שחור לבן?

  21. דני אורבך הגיב:

    ליוליוס-

    כן, מפני שאלו השורות היחידות במאמר שבאמת דנות במפנה הפנימי שעבר רבין, והן מובלעות בהקשר שכל כולו גינוי והתקפה.

  22. מיכאל שרון: מערך שיעור – הצעת לפלסתינאית במכללה ציונית הגיב:

    להלן הצעה למערך שיעור שהיצעתי לתלמידת מכללה פלשתינאית, סביב כמה תאריכי ארועים שהוצגו להם. יש כאן אמנם פנייה לנאראטיב הציוני, והבנתו (וכי מה נידרש מפלשתינאי במכללה ציונית?)

    מערך שיעור, מערך תכנון למידה

    ארועים

    4.11.05 – עשור לרצח רוה"מ יצחק רבין –

    הרצח עצמו בוצע בעצרת שלום בככר רבין, 4 נובמבר 95 בידי מתנקש שטוף הסתה פרועה על רקע גזעני קשה, שביסודו היתה ההנחה, שאף שחוזי שלום רבים בוצעו בהיסטוריה, הרי ששלום עם הפלשתינאים אינו אפשרי (בניגוד לאין ספור חוזי השלום האחרים שבוצעו משחר ההיסטוריה) משום שהם, על פי הסתה גזענית קשה זאת: "רצחנים", "פרימיטיבים ושוחרי טבח ביהודים" וכיוצא באלה דברי נאצה גזעניים מהקשים אי פעם מסוגם. לכן, גם, על פי הסתה גזענית כזאת, כל מחיר טריטוריאלי המשולם תמורת השלום, הוא לא רק אובדן ללא תמורה, אלא גם חיזוק מושא ההסתה הגזענית. ולכן, על פי הסתה גזענית זאת, עושה השלום (יצחק רבין) אינו ראוי לתהילה כמאות עושי שלום אחרים בהיסטוריה, אלא "בוגד", והסתה זאת אף השוותה אותו למחרחרי המלחמה הנאצים, אף שהוא, בבניגוד קוטבי לנאצים, עשה שלום ולא חירחר מלחמה; וגם לא היטיף לרצח עם בעוד המסיתים כן היטיפו לרצח עם או לטהור אתני, בדומה לנאצים

    כט’ בנובמבר 1947 – החלטת עצרת האומות המאוחדות על כינון מדינה יהודית בצד מדינה ערבית בשטחי ארץ-ישראל -פלשתין. מכונה: תוכנית החלוקה

    הלילה בין 9-10 בנובמבר 1938 – ליל הבדולח. פוגרום רחב היקף ברחבי אוסטריה וגרמניה (שכונו על ידי השילטון הנאצי: הרייך הגרמני) מצד רבבות בני אדם כלפי בתי עסק ובתי כנסת של יהודים תוך הרס והצתה

    2 נובמבר 1917 הצהרת בלפור : מסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, ארתור ג’יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 ועיקרו הכרזה לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

    26 אוקטובר 1994 – נחתם חוזה השלום בין ישראל וירדן , בהנהגת רוה"מ יצחק רבין ומלך ירדן חוסיין, ובהשתתפות נשיא ארה"ב ביל קלינטון.

    אוקטובר 2000 – ארועי אוקטובר 2000 הם גל של מאורעות והפגנות שפרץ בתחילת אוקטובר 2000 על-ידי ערביי ישראל ביחד עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, בו נרצחו 13 ערבים (12 אזרחים ישראלים, ופלסטיני מהשטחים הכבושים ששהה באזור) מירי כוחות משטרת ישראל בגליל.

    א. המשותף לארועים: אלו הם ארועים משמעותיים בתולדות הציונות המדינית, ובהיסטוריה של התפתחות מדינת ישראל.

    ב. הצהרת בלפור, החלטת החלוקה 1947, והשלום עם ירדן, הם שלבים בהתעצמות הציונות וכינון והתחזקות מדינת היהודים. במובן מסויים אף ליל הבדולח הינו ארוע משמעותי לציונות ולהפניית הגירה של יהודי גרמנייה בפרט ואירופה בכלל לא"י, שכן ארוע זה הימחיש ליהודי גרמנייה כי מצבם מסוכן , ועליהם לחפש או את הפתרון הציוני, או לחילופין, הגירה לעולם החדש.

    ג. הסכם השלום עם ירדן, כשקודם גובשו קווים להסדר שלום עם אש"ף והפלשתינאים (הסכמי אוסלו, 1993) וקודם לכן, הסכם שלום עם מצרים, היו שלב חשוב של פניית הציונות לעשיית שלום עם יריבי ישראל, למטרת התבססות ארוכת טווח, לאחר שהתחזקה והתפתחה. רצח רבין מבטא הסגה לאחור של הציונות, ניסיון להרוס את השלום של הציונות עם שכניה, ואמנם, מאז יש שפיכות דמים ועימותים אלימים איזוריים, שאינטיפאדת אל אקצה וארועי אוקטובר 2000 סימנו את העצמתם.

    מבחינה זאת רצח רבין הינו אקט חתרני ראשוני במעלה ובגידה קשה במגמות הציונות, תוך סיכון שלום יהודי ישראל, חתירה תחת המפעל הציוני והשגיו וחשיפת יהודי התפוצה לגלי אנטישמיות כתגובה לארועי הדמים האיזוריים. בעשור לרצח רבין, יש לדון בין היתר בשאלה עד כמה דמוקרטייה מחוייבת להגן על עצמה מפני שואפי הריסתה מבית, תוך חשיפת אזרחיה לסכנות קשות, ופגיעה בהישגי מפעלים מדיניים רבי שנים מצד מסיתים גזענים קשים ומחרחרי מהומות ופרעות כדוגמת הימין המטורף בישראל.

    ד. הפעולה: שימוש נירחב בחיפוש מידע באינטרנט. וניסיון ליצור אינטגרצייה בין נקודות וארועים שונים, גם על בסיס מאמרים וחומר באינטרנט סביב הארועים בתאריכים המצויינים כאן, המתכנסים לארוע הנידון – רצח רבין והפקת לקחים לאחר עשור מאז הרצח.

הגיבו למיכאל שרון: מערך שיעור – הצעת לפלסתינאית במכללה ציונית

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים