הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-27 באוקטובר, 2007 115 תגובות

לא קשה כלל לפענח את כוונות ישראל לקראת אנאפוליס. מבעד לדיון הציבורי מצטיירת הפעם המטרה כמו בעבר: שלום כפוי על הפלסטינים ודחית תביעותיהם: אין נסיגה לגבולות 67′, אין חיסול ההתנחלויות, אין החזרת ירושלים הערבית, אין זכויות פליטים. אך בניגוד לפעמים הקודמות של מו"מ ישראלי-פלסטיני הפעם מבחינה ישראל, מעבר להצהרות הפלסטיניות המסורתיות – ברפיון של העמדה הפלסטינית. היא מוכנה כנראה לסגת גם מכמה תביעות הליבה. איך אפשר להסביר אחרת את קריאתה של שרת החוץ הישראלית וראש צוות המו"מ ציפי לבני אל המדינות הערביות שלא להיות "פלסטינים יותר מן הפלסטינים עצמם" והיא תובעת מהם: אפשרו להם להתפשר, אל תציגו דרישות ואל תכתיבו את תוצאות הסכסוך!

ההנהגה הישראלית ערה ל"סכנה" שעם כל הרצון הטוב של ההנהגה הפלסטינית לבוא לקראת ישראל, אפילו בבעיות הליבה, היא לא תוכל לעשות זאת אל מול רצון העם הפלסטיני. לנוכח אפשרות זו חוזרת ישראל לדרכיה המוכרות להכשלת כל מו"מ והטלת האשמה על הפלסטינים. היא חוזרת למפת הדרכים ובפרט לסעיף הראשון שתחילה יש להפסיק את הטרור – והרי תמצא טרור פלסטיני איפשהו. ובא לישראל גואל מהסכם בו צריך לבוא לקראת הפלסטינים.


אהוד ברק המנוסה בכל השטיקים והספינים במו"מ ישראלי מול הפלסטינים והטלת הכישלון עליהם ב"אין לנו פרטנר", מעריך שגם הפעם ישראל לא תוכל (ולא צריכה) לוותר לפלסטינים, וכבר עכשיו הוא אומר שהדיבורים סביב שלום בין אולמרט לאבו מאזן הם "אוויר חם" "סופלה".


הפרשנים הישראלים בעלי האמפטיה לעניין הערבי אומרים זאת גם הם, ולעתים אף בשפה מאוד בוטה כמו גדעון לוי ב"הארץ": "מחמוד עבאס חייב להישאר בבית. בתנאים הנוכחיים אסור שייסע לוואשינגטון. גם פגישותיו עם אהוד אולמרט הופכות בהדרגה לעניין משפיל ומבזה לעמו, ששום דבר טוב לא יצמח מהן".


רוב הפרשנים הישראלים מסתכלים בצורה מפוכחת על הוועידה וברור להם שמכאן לא יצא דבר ובוודאי לא שלום. אולי הם לא נחרצים כמו גדעון לוי אך המסקנה שלהם לא שונה בהרבה. לדוגמה אלוף בן כותב ב"הארץ": "תהליך השלום" (המרכאות במקור) הוא המצב המדיני הכי נוח לישראל. די בעצם ההידברות בדרג בכיר בין ישראל לרשות הפלסטינית ובכוונות הישראלית לדון בעקרונות לסיום הסכסוך ובמחוות כמו שחרור אסירים, כדי להסיר מעל ישראל את הלחץ הבינלאומי לסגת מהשטחים ולחדול מהכיבוש.


ולמרות כל אלה זה חודשים רבים יצרו אבו מאזן, סלאם פאיאד וסאיב עריקת את הרושם "שהם הולכים על זה". עריקת בראיון ארוך בערוץ 10 הקרין אופטימיות והסביר שיש סיכוי להסכמה עמוקה בין אבו מאזן לאולמרט בעניין הוועידה. אבו מאזן התנבא באותה רוח. הוא אפילו אמר באחת ההתבטאויות ש"בוש הבטיח לי מדינה פלסטינית".


אבו מאזן יצר גם "אווירה קונסטרוקטיבית" לקראת הוועידה כאשר אמר לעיתונות האמריקאית "כי יש פער בין הצדדים ואני רוצה לגשר על הפער במשא-ומתן". הוא הוסיף גם את סיבות הסכסוך: "הישראלים רוצים ביטחון ואנחנו זקוקים לעצמאות" (ביטאון "זו הדרך", 2/10).


עם כל הכבוד לאבו מאזן שהוא ודאי איש רב זכויות – עדיין לא שמענו הסבר כזה לסכסוך הפלסטיני ישראלי מצד מנהיג פלסטיני. אבו מאזן מקבל כאן לראשונה את הצהרותיה של ישראל שפעולותיה ומדיניותה מודרכים ע"י שיקולי ביטחון ולא למשל של כיבוש או קולוניאליזציה. מכאן ניתן להבין שהיא פועלת רק למען ביטחונה ולא חס ושלום למען קיום הכיבוש. כנראה גם החיסולים, הפשיטות, ההפצצות, כליאת אלפי הפלסטינים כולל מנהיגיה הבולטים, נעשים רק למען הביטחון. וכך גם כבישי האפרטהייד וכך הלאה כל מעשי הדיכוי מוצדקים כאמצעי ביטחון ואבו מאזן נותן לכך לגיטימציה עקיפה… למען הביטחון צה"ל (צבא "ההגנה" לישראל) מחזיק את כל פלסטין בצבת ברזל ופלדה. גדר מסביב, טנקים בעמדותיהם, מטוסים בשמים, ספינות בים. ככה זה כאשר ישראל מוּנעת מהשאיפה לביטחון.


את/ה תוהה לעתים כיצד תתנהל לה אותה הוועידה שם באנאפוליס בשעה שמדי יום יגיעו אליה הידיעות על עוד חיסולים והריגת מבוקשים. ומה יעשו הנציגים הפלסטינים כאשר תתבצע "הפעולה הגדולה" (הפלישה לעזה) עליה רמז אהוד ברק בימים אלה, את/ה תוהה גם כיצד שאיפת הביטחון הישראלית המוכרת ע"י אבו מאזן תשמש בסיס לדיוני הוועידה. אף כי לא כל כך קשה לתאר איך תיראה מפת המדינה הפלסטינית לפי מתווה של ביטחון ישראלי.


שלום בלי חמאס?


האם אפשר להגיע לשלום כאשר העם הפלסטיני מפולג? כאשר חלק גדול ממנו כלוא בעזה ואינו שותף למו"מ על גורלו? כיצד ניתן לדבר על שלום כאשר הממשלה החוקית אינה שותפה לה, כאשר הממשלה החדשה של אבו מאזן איננה נהנית מרוב בפרלמנט הפלסטיני. כיצד אפשר להתעלם מן הממשלה בראשות החמאס אשר נבחרה בדרך הדמוקרטית ביותר והיא בעלת לגיטימיות מלאה? כיצד אפשר לנהל מו"מ כאשר עזה מוחרמת ונצורה, מוכרזת כ"טריטוריה עוינת" ואילו הפרטנר האמריקאי רואה בחמאס ובמוסדותיו ארגונים טרוריסטיים? לא ניכנס כאן למאבק המר בין הפתח לחמאס אך ברור דבר אחד, אי אפשר לדבר על שלום עם הישראלים כאשר אין עוד שלום בתוך המחנה הפלסטיני. איחוי הקרע הוא צעד ראשון ותנאי למו"מ עם ישראל. ולמרות כל אלה אומר אבו מאזן, שוב באוזני האמריקאים, "כי אינו מתכוון לנהל מו"מ עם ראשי החמאס" וזאת למרות שאלה הציעו לא פעם הידברות עם הפתח. אכן אבו מאזן הוסיף שהתנאי המוקדם הוא החזרת המצב בעזה לקדמותו. אך האם החזרת המצב לקדמותו כולל גם הכרה בממשלה הנבחרת של הפלסטינים? או האם יש להאמין לדברי כתב כה אמין כמו דני רובינשטיין מ"הארץ" שכתב: "נוצר מצב שבו פעילי פתח בגדה המערבית מחכים שמדינת ישראל וצה"ל יעשו בעבורם את העבודה המלוכלכת של דיכוי וחיסול חמאס בעזה" ("הארץ", 2/7/07). אפילו זה לא בהכרח תואם את האינטרס הישראלי – ישראל וארה"ב יכולות לחיות ואולי אפילו להעדיף חלוקת פלסטין לגדה ועזה ולקיים את המצב הקלאסי של הפרד ומשול כמצב קבוע או לפחות רב שנתי.


מתווה אמריקאי


ועידת אנאפוליס המתוכננת ע"י האמריקאים היא חלק מתוכנית אמריקאית רחבה הרבה יותר. הפרטים של התוכנית לא גלויים עדין – לא ידוע אם ארה"ב תסית את ישראל לצאת נגד סוריה או איראן, אם היא עצמה תעבור מאיומים וסנקציות נגד איראן, להתערבות צבאית ישירה כמו בעיראק, אך האיום בסכנת מלחמת עולם שלישית מראה על החומרה וגם על ההרפתקנות בעלת הקבלות של ממשל בוש. (הסיכויים שהדמוקרטיים יעצרו תוכניות אלה הם קלושים אם להאמין לרוב הדיווחים העיתונאיים המגיעים משם). אולם הקווים הכללים הם די ברורים; ארה"ב רוצה לשמור על ההגמוניה העולמית ואפילו להרחיבה. למזרח התיכון העשיר בנפט (על חשיבות הנפט בתוכנית כזו פורסמו לאחרונה מאמרים מאירי עיניים) והחשוב מבחינת דרכי התחבורה וערכו האסטרטגי נודע תפקיד חשוב במסגרת תוכנית זו. אנאפוליס היא כמובן חלק קטן אבל חשוב. מטרתה ליצור לגיטימציה אמריקאית בעיני העמים הערביים ודעת הקהל העולמית כמשכינת שלום. הכנעת איראן ו"האיסלאם-פאשיזם" מוצג כחלק חשוב בכך. ישראל ממלאת בנאמנות את תפקידה כבעלת ברית אמריקאית ולמרבה הצער גם בחדווה. עצמאות אמת עבור פלסטין אינה חלק של סדר יום זה. עד כה התנועה הלאומית פלסטינית נתפסה כמנוגדת לתוכניות אלה וכחלק של מחנה אנטי אימפריאליסטי עולמי, כלום החליט הפתח לנטוש מקום מכובד זה? כאשר בתמורה יקבל את הכנעת החמאס ואולי (ספק גדול) משהו גם מישראל?


לגבי השמאל הפלסטיני ולגבי השמאל הישראלי ניצבת השאלה, האם משום ההתנגדות (המובנת) לחמאס השמאל יתמוך בהשתלבות הרשות הפלסטינית בתוכניות אלה או דומות להן? האם השמאל יעצום עיניו ויתמוך באבו מאזן בכל הדרך לאנאפוליס?

תגובות
נושאים: מאמרים

115 תגובות

  1. חבקוק הגיב:

    שבת שלום עם ישראל

  2. חבקוק הגיב:

    יש לי שאלה פשוטה
    איך יתכן שאחרי כול מה שעבר עם ישראל אתם השמאל לא משנה דעתו?
    אחרי חורבן גוש קטיף מה קרבלנו התמורה מהפלסטינאים? טילים רבים יותר על שדרות והסביבה
    אחרי שברק כראש ממשלה היה מוכן לתת את מזרח ירושלים לערפאת, מה קבלנו בתמורה אנטפאדה מס2 וירי על ירושלים
    מה לא מובן פה שאין פשוט אין עם מי לדבר
    והדרך היחידה זה לתת מכה אחת נצחת לאירן שהיא האחראית היום על כול הנעשה במזרח התיכון
    עם מי אתם רוצים לדבר? עם דגי הרקרק?

  3. סופי אלג’ם הגיב:

    לאור דבריו האחרונים של מחמוט-א-זאהר, מראשי החמאס בעזה, מקבלים דבריו של שמואל אמיר משמעות הזוייה לחלוטין.

    ותחילה תיזכורת: א-זאהר אמר אתמול כי אם צה"ל ייסוג מן הגדה המערבית החמאס ישתלט עליה.

    ובכן, במשך 40 השנה האחרונות הטיעון המרכזי של השמאל לדורותיו גרס נסיגה מוחלטת מן השטחים הכבושים יהיו אשר יהיו הנסיבות.
    התביעה הזו הייתה מוצדקת לו לא היינו עדים לטבח שנערך בפלסטינים על ידי אנשי החמאס אחרי שנסוג צה"ל מרצועת עזה.
    נסיגה דומה מן הגדה המערבית תביא לטבח במימדים נוראיים באוכלוסיה הפלסטינית אם אכן זו תתרחש.

    נקודה נוספת שאותה יש להביא בחשבון היא זו:
    השתלטות האיסלם הפונדמנטליסטי על הגדה פירושו חיסול התנועה הלאומית הפלסטינית לשנים רבות וכפי הנראה גם לצמיתות.

    שמואל אמיר במאמרו חוזר על הטעות שנעשתה על ידיד השמאל העיקבי סמוך לנפילת שלטון השאה באירן בשנות ה70 – אז סבור היה כי חיסול שלטונו של השאה, בהיותו גרורה של ארצות הברית יחזק את הכוחות האנטי אימפריאליסטיים – קרי את ברית המועצות וגרורותיה.
    בפועל קרה דבר הפוך – ברית המועצות מצאה את עצמה במצב שבו משטר איסלמי קנאי שוכן על גבולה הדרומי ומהווה מרכז לתסיסה אנטי סובייטית, מסית את המיעוטים המוסלמיים ברפובליקות האסייתיות כנגד שלטון הכפירה החילוני, והופך את האיסלם לגורם כוח רב השפעה המאיים על ריבונותה ומעמדה.

  4. מוני יקים האנטי ציוני לסופי אלג’ם הגיב:

    לתשומת ליבך- החמאסהוא המפלגה הפוליטית שזכתה לרוב בבחירות הדמוקרטיות שניכפו ע’י הכיבוש הציוני. הנצחון בבחירות הופך את החמאס למייצג הלאומיות הפלסטינית.
    אין "שמאל לדורותיו" בציונות יש רק ימין פשיסטי וימין בולשביקי. שניהם גם יחד היו עדים ושותפים לתמיכת שלטונות הכיבוש בצמיחת והתחזקות החמאס ,כדי להחליש את אש’ף החילוני והדמוקרטי.
    כיום יש להתמודד עם הגולם החמאס שקם על יוצרו ולא להקים גולם חדש ללא כל תמיכה בציבור.
    כל זאת למרות שכבולגרי כפי שאת יודעת אני נגד כל תנועה פוליטית המתבססת על דת . אבל אני יותר בעד כיבוד הזכות הדמוקרטית של כל ציבור להצביע אפילו עבור מפלגה על בסיס דתי.
    זה הכיבוש והנסיונות להנציחו שמולידים פירות באושים ,אם בבית’ר ירושלים ואם בחמאס עזה.
    הטבח עליו את מדברת בעזה הוא מרביתו ככולו מעשה ידי מסתערבים ציונים המנסים לזרוע אש בין הפלסטינים .
    זכותם של המוסלמים להקים משטרים פונדמנטליסטיים בארצותיהם כמו גם חובת המתנגדים להם להלחם נגדם היא זכות דמוקרטית המעוגנת במערכת הפוליטית של כל מדינה.
    וכעת אני חוזר למטבח להכין בורקיטס לילדים.
    להתראות כמה שיותר קרוב לחורבנה של הציונות אויבת האנושות.

  5. שמואל אמיר הגיב:

    חבקוק היקר (וגם סופי)
    כאשר אני קורא את תגובתך אני חש כאילו לא נכתבה ע"י אדם מסויים בעל דעה או מחשבה משלו אלא משהו שהועתק מאחת מאלפי ההתבטאויות של התעמולה הישראלית.האם לא עלה על מחשבתך שיכול להיות שהפלסטינים לא חושבים0 במישורי התעמולה הישראלית? האםהםכלל לא מרגישים מחוייבים לתעמולה שלנו?.למי ולמה הם צריכים להודות על יציאתנו מעזה? הם חושבים שהמולדת שלהם עדיין כבושה. אנשים מוזרים שכמוהם לא עושים הבדל בין הגדה ועזה ורואים בשניהם ארץ אחת פלסטין. כך גם בכל שאר ההעתקים שלך מן התעמולה בה אנו שטופים מהבוקר עד הערב מן הילדות ועד הזקנה. אצל סופי אותו דבר ביחס לאיראן. אשאל אותה לדוגמה: מי עזר לאמריקאים להשתלט על איראן להמליך עליה את השאח ולגזול שוב את הנפט שמוסאדק הלאים מן האמריקאים והאנגלים. מי התנדב מיד להקים שם את שירותי הביטחון בהם השאח דיכא את העם האיראני? זה רק על קצה המזלג – אבל היום שבת..

  6. סופי אלג’ם הגיב:

    שמואל, אין צורך שתביא סימוכין לאנטי אמריקניות שלך בכל פוסט (כמעט).

    זה מיותר והופך למגוחך.

    לעצם העניין אינך משיב כלל לטענתי:מה הקשר של עזרת האמריקנים לשאה כנגד מוסאדק לבין התמיכה שלך ושל השמאל העיקבי בהפיכה שהביאה את האייטולות לשלוט באירן?

    אני שואל שוב: האם ההפיכה שירתה את בריה"מ ובעלות בריתה?
    האם מצבה הגיאופוליטי השתפר או הורע כתוצאה משינוי המשטר?

    האם השמאל העיקבי לא עשה מיקח טעות כשתמך בהתלהבות בחומייניסטים?

    ומה עלה בגורלה של ה"תודה" – המפלגה הקומוניסטית האירנית לאחר ההפיכה?

    האם נשאר ממנה זכר כלשהו?

    ומליוני בני העם האירני שהובלו למלחמה לא להם ונטבחו בשם אללה?

  7. ראינה מונס, תשובה לסופי הגיב:

    אמנם נכון שהמפלגה הקומוניסטית הפרסית וגם שאר ארגוני השמאל נעלמו, אך בראייה מפוכחת היסטורית, תפקידם של ארגונים אלו היה לקדם את המהפכה, לא להתקיים לשם הקיום. ברגע שסייעו להביא את המהפכה, הם מילאו את תפקידם וההיסטוריה פשוט עברה הלאה (כן, אני יודעת שאתם חושבים שזו מהפכה איסלמית, אך גם זה עוד מיתוס: זוהי מהפכה עממית המונית שהביאה את העם לשלטון, וזרקה את נציגי האימפריאליזם). לא צריך לראות תמיד את הכל בראייה מפלגתית/עסקנית: התוצאות של מלחמת המעמדות הן שקובעות, לא איזה מפלגות יש ברשימות.

  8. יובל לסופי הגיב:

    מפלגת טודה לא נעלמה. היא ירדה למחתרת,
    מה שמוכיח שלפחות היא לא סבורה כמו רינה,
    אם כי גם לפני המהפכה היא לא הייתה חוקית לחלוטין.

    אני לא מקבל את האשליה שיש ישות שנקראת "עם", ושיש כמה פעילי שמאל המשמשים מעין אורקולים שיכולים לחדור דרך כל הפילטרים ולדעת מה "באמת" רוצה העם.
    רוב רובם של המשטרים הפוליטיים שאינם משטרי כיבוש נתמכים על ידי רוב רובם של ההמונים הדוממים, ומה שאומרת רינה על המהפכה ב-1979 אפשר היה לומר על המצעד על רומא ב-1922.
    לא שאני משווה חלילה בין שני הדברים, אבל תמיכת ההמונים, התלהבות ההמונים, או אשליה של שלטון ישיר של ההמונים אינה קריטריון.
    אחרת הייתי הופך לפאשיסט ומצדיע במועל יד.
    רציתם דמוקרטיה ישירה? אין תמיכה המונית יותר ישירה, יותר תמימה, יותר אותנטית ויותר סוחפת מזו.
    בוז לעסקנונה, לעסקונונה ולפילטרופוקוקה!!!

    אבל ב-1979 אולי גם אני הייתי עונה כמו רינה. אז לא ידעו לאן המהפכה הזו הולכת, ובדרך כלל היחס למהפיכות או להפיכות נקבע בראש ובראשונה לפי המשטר הקיים, כי הוא ידוע יותר ומוכר יותר.
    השאה הפרסי נחשב ובצדק כאויב מסורתי של התנועה המהפכנית, הן בשל משטרו הפנימי והן בשל היותו בובה אימפריאליסטית על חוטים, בעיקר מאז פרשת מוצאדק הטראגית.
    בנוסף, אכן נעשו צעדים סוציאליים מרחיקי לכת אחרי המהפכה האסלאמית (כפי שהיא עצמה הגדירה את עצמה): הלאמות, הקטנת פערים, הרחבת הגישה להשכלה וכד’; אשר הם אלה שעוררו את זעמם של האמריקנים ולא החלת חוקי השריעה (אלה חלים גם בערב הסעודית, בפרשנות קשה ומחמירה יותר).

    לפחות לגבי התנועה הקומוניסטית, התמיכה החד משמעית נמשכה זמן קצר יחסית. מלחמת האזרחים באפגניסטאן (זו לא הייתה "פלישה סובייטית", זו הייתה מלחמת אזרחים בין פונדמנטליסטים שנתמכו על ידי ארצות הברית ומשטר שמאלי שנתמך על ידי ברית המועצות) הפכה את התנועה הקומוניסטית ואת המשטר באיראן לעומדים משני צדי המתרס.
    לא שאני רוצה שתקום שם דמוקרטיה ליברלית- מפריטנית בחסות אמריקנית. לכן אני נגד פלישה וגם נגד סנקציות כלכליות.
    אבל עם טודה היא אופוזיציה למשטר הזה, אין סיבה שאנו הרחוקים, העסוקים עד צוואר בבעיות משלנו, לא נסמוך על שיקול דעתה בעניין.

    מי שאמר שהדת היא אופיום להמונים התכוון לכך. מרכס אמנם הוסיף שהיא גם "שוועת הנדכאים", אבל לנין במאמרו על היחס בין הסוציאליזם לדת חוזר שוב ושוב רק על חלקה הראשון של התקבולת.היחס לדת פוליטית, לא חשוב איזו, חייב להיות תמיד כמכשיר להטיית ההמונים מהשקפות מהפכניות ומתנועות מהפכניות, והדמיון לכאורה בין שיטות העבודה של שתי אלה, וכן באופן הגיוס ובניית הקאדרים המחויבות לרעיון –
    רק מוכיח את הניגוד המהותי ביניהן.

  9. סופי אלג’ם הגיב:

    יובל שלום,

    שכחת משום מה לציין את יחסם של האייתולות לאישה במסגרת אותן רפורמות שלטענתך קידמו את המהפכה.

    אתאתורק הסיר את הרעלה מן הנשים בחוק מיוחד.

    האייטולות החזירו אותו.

    מוזרה מאד העובדה שאתה מציין ש"אז לא ידעו לאן המהפכה הולכת" הרי כל מי שקרא את כתביו של האייתולה חומייני ועקב אחר מהלך חייו יכול היה להבין על נקלה שהאיש פונדמנטליסט חשוך וקנאי ששנאתו למערב ולקומוניזם שווה.

    הטעות של המרכסיסיטים – שלדעתי הם חוזרים עליה עד עצם היום הזה – נעוצה בעובדה שהם מטפחים אשליה כי "המצב המהפכני" יביא בהכרח לעליית כוחם של גורמים שמאליים שבסופו של התהליך יתפשו את השלטון.

    הדבר הזה לא קרה מעולם במדינה מוסלמית, ולבטח לא יקרה בעתיד.

  10. יובל לסופי הגיב:

    לא שכחתי.
    ואם זה לא היה ברור אציין זאת שוב:
    שמאל אינו יכול לתמוך במשטר שבו חוקי הדת מהווים את חוק המדינה (לא משנה איזו דת), ושאיש הדת הבכיר ביותר הוא גם ראש המדינה (חמנאיי, לא אחמד איניג’אד).

    לא, זה לא היה ידוע בשלבים הראשונים של המהפכה. המהפכה לא הייתה רק של חומייני. נטלו בה חלק כל מתנגדי השאה, ושוב, במצב כזה אתה מביע דעה לפי הקיים ולא לפי "הבא", וטיעון "המצב המהפכני" שהצגת בהחלט היה בתוקף.

    הקביעה שלך שלא הייתה מדינה מוסלמית שידעה כוח שמאלי אינה מדויקת, בלשון המעטה:
    בדרום תימן ובאפגניסטאן היו משטרים שמאליים מובהקים.
    גם נאצר (מצרים), בן בלה (אלג’יריה), קדאפי (לוב), קאסם (עיראק) ומהפכת הבעת’ בסוריה הם תופעות שמאליות, גם אם פה מעדיפים לעשות מהם דמוניזציה.
    (סליחה על הבורות, אולי מישהו מהקוראים האחרים יוכל לעזור, דומני שהדבר נכון גם למדינות מוסלמיות באפריקה שמדרום לסהרה. נראה לי שקונגו-ברזאוויל, מוזמביק ואנגולה אינן מוסלמיות. באתיופיה המוסלמים הם מיעוט. יש אחרות?)

    אתא תורק הסיר את הרעלות בתורכיה, והאאייטולות עוד לא החזירו אותן.
    מה הקשר לאיראן?
    אגב, בתחום זה, בניגוד לשאר התחומים של מדיניותו, אני מעריך מאוד את אתא תורק, ואני חושב שיחסי דת ומדינה בתורכיה עשויים להיות מודל חיקוי למצב הרצוי בישראל
    (ובמקורות הדתיים שלנו נאמר: טול קורה מבין עיניך!).

  11. ראינה מונס הגיב:

    למרות שאני מאד בעד זכויות הנשים הפועלות והפלאחיות ("שחרור האישה" כשלעצמו הוא מושג זעיר-בורגני), אני חושבת שלא צריכים להיות דוגמטיים בנושא זה, או בכל נושא אחר. המושגים הקפיטליסטיים-מערביים שלנו לא בהכרח ישימים לחברות אחרות, ופשוט אי אפשר לשפוט את המהפכה האיראנית ולחרוץ את דינה רק על סמך מעמד האישה. וכמו בעוד הרבה דברים אחרים, יש סדרי עדיפויות: אפשר וצריך להכיר בכך שהנושא העיקרי הוא המאבק באימפריאליזם, ושלעומתו נושא זכויות הנשים הפועלות והפלאחיות הוא משני, ויכול להיות מטופל בשלבים נוספים בהמשך.

    ויש גם את העניין הדמוגרפי — אי אפשר למשל שזכויות הפועלות והפלאחיות יגרמו להרעה במאזן הדמוגרפי שם או כאן.

    ובמילים אחרות: לא כל סיסמא שמתאימה לפריז, ניו יורק ולצפון תל-אביב רלבנטית במזרח הערבי, ועכשיו ומייד.

    זה בכלל לא שונה בעיני ממצב שבו באים לעצרת באיזשהו כפר ערבי בבגדים פרובוקטביים או שאוכלים ושותים באמצע היום ברמאדן. זה לא אומר שמכירים באיסלם, אבל שמבינים שהדגש הוא על המאבק בקולוניאליזם ובאימפריאליזם ולא בתרבות המוסלמית.

  12. עמיחי ליובל הגיב:

    כנראה שככה זה עם מי שהחליט מראש מי הטובים ומי הרעים.
    הנסיונות שלך למצוא רסיסי שמאל במשטרים ראקציונרים הם פשוט פאטתיים, למה לא הזכרת את פול פוט והחמר-רוז’ שהיו בעלי אג’נדה קומוניסטית?
    הרי קדאפי ונצאר הם שמאלנים בדיוק באותה מידה….
    אז די עם הדמגוגיה ופלפולי הלשון, בכל המדינות עליהן דיברת (מלבד טורקיה) יש משטרים דיקטטורים דה-פקטו.

  13. סופי אלג’ם הגיב:

    לא שכחת, אבל דומני שגם לא למדת:

    בשורה התחתונה טעה השמאל הרדיקלי (שאז היה גרורה של ברית המועצות) בניתוח המציאות, ולא בפעם האחרונה.

    פרשנים לא מעטים טענו אז ששלטון האייתולות יביא להפיכתה של אירן למדינת הלכה קנאית.

    הכתובת הייתה על הקיר בכל שלב של ה"מצב המהפכני" שכן תומכי חומייני היו הכוח הגדול והחזק ביותר בקרב הגורמים שפעלו נגד השאה, כך שהאשלייה כי בסופו של דבר השמאל האנטי אמריקני יתפוס את השלטון התנפצה לנוכח המציאות

    נראה שהשמאל התעלם בעקשנות ראויה לציון ממשנתו של חומייני וכנראה שלא ייחס להם חשיבות בדיוק כפי שהוא עושה עכשיו ביחסו למצע החמאס.

    עבור חומייני, כמו עבור החמאס, כל האידיאולוגיה המערבית -ובכלל זה הסוציאליזם – – היא מוקצה מחמת מיאוס, ואין בשום פנים ואופן להתפשר עימה או לשתף עימה פעולה.

    לכן הגישה הנוכחית של השמאל העיקבי הישראלי הטוענת כי תפישת השלטון ע"י האחים המוסלמים בעזה הוא "מעשה מהפכני" תתנפץ על סלעי המציאות כמו שהתנפצה האשלייה ההיא.

  14. "סוציאליזם עכשיו" הגיב:

    אנשים נאבקים נגד האימפריאליזם לא כי הם שואפים למהפכה סוציאליסטית אלא כי האימפריאליזם מדכא אותם.
    משונה שעובדה פשוטה כ"כ לא נקלטת כאן במוחות האמורים להיות שמאל.
    השמאל תמיד תומך במאבקים נגד דיכוי ולא חשוב איזה צבע מייצגים המדוכאים. כן, המהפכה האיסלמית באירן כמו תנועת החאמס מייצגים מאבקים צודקים נגד דיכוי אימפריאליסטי וציוני וראויים לכל תמיכה עד היום הזה כל עוד הם עומדים מול האימפריאליזם ששואף להחזיר את גלגל הדיכוי לאחור. צריך לזכור עוד שבכך ההיסטוריה לא הסתיימה ("קץ ההיסטוריה")

  15. שמואל אמיר לסופי הגיב:

    לסופי היקרה,
    נגעה לנפשי דאגתך שלא אתגחך בהדגשה רבה מדי של אנטי-אמריקניות. אני מצטער שלא אוכל להיענות לבקשתך כי פשוט אין לך היום פינה בעולם כולו בה לא מתערבת ארה"ב (בסיסים צבאיים יש לה כ150 מחוץ לארה"ב). כמובן יש הבדל יסודי בינינו ביחסינו לארה"ב , אני כשמאל רואה בה את שומרת ההגמוניה הקפיטליסטית – שמרנית בעולם, ובשל כך היא מאיימת על עצמאות העמים ואילו את רואה בה כנראה את נושאת החירות והדמוקרטיה ולפחות מבקשת לחדול מעט מהתקפות עליה. אכן זה בעיני אחד ההבדלים המרכזיים בין שמאל לימין בעולם היום. הקריאה לשמאל לחדול ללכת בשבי המלל האנטי האמריקני לא תתקבל על ידי השמאל.

    את מבקשת לדעת "מה הקשר של עזרת האמריקנים לשאח כנגד מוסאדק לבין התמיכה שלך ושל השמאל העקבי בהפיכה שהביאה את האייטולות לשלוט באירן?". כבר הניסוח שלך מעניין ביותר: את כותבת על "עזרת" האמריקנים לשאח. בענייך זה היה כנראה מעשה צדקה אמריקאני. נראה איך מתאר העיתונאי דילו הירו "עזרה" זו בספרו "הלבירינט האיראני". (מאמרים של עיתונאי זה מופיעים גם ב"הניו יורק טיימס וגם ב"ניישן").
    להלן תיאורו:
    באפריל 1951 . ראש הממשלה מוסאדק מלאים את חברת הנפט האנגלו איראנית ומקים את חברת הנפט האיראנית לאומית.

    אוגוסט 1953 ה סי. אי.אי. בשיתוף עם השירותים האנגליים מדיח את מוסאדק ומחזיר את השאח לכסאו. הוא מדכא באופן ברוטאלי כל אופוזיצה ונותן לחברות נפט מערביות לנהל את תעשית הנפט האיראנית.

    ביוני 1963 האייטולה חומייני מכנה את השאח " נבל עלוב" ותוקף אותו על מדיניותו הפרו אמריקאית. הוא נאסר ובעקבות זאת קמה התקוממות כל-לאומית. דיכויה ע"י הצבא מסתכמת באלפי מתים.

    כל אלה הם אצלך "עזרה אמריקנית לשאח". אני מכנה זאת תמיכה אמריקאנית בכל כוחות השחור נגד שלטון לגיטימי מקומי. תמיכה שהיא למען אינטרסים של בעלי תאגידי הענק האמריקאים. העמדה האנטי אמריקאנית שלי ניצבת מול העמדה הפרו אמריקנית שלך. אך כאמור דה גם ההבדל בין שמאל לבין לא שמאל ועד לימין. בסוגרים אוסיף שהסיפור בעניין הנפט חוזר על עצמו בעירק, האמריקאים עושים כעת גם כל ההכנות לחזור על סיפור באיראן.
    סיפור ההתערבות האמריקאית באיראן דיו להסביר למה השמאל בעולם – וגם כוחות דמוקראטיים נרחבים – יצאו נגד ההתערבות האמריקאית.

    כמובן שאנשים פרו אמריקאים טענו שהשמאל תמך בחומייני כי זה יעזור לברה"מ. זה עוד אחת משקרים נפוצים שחבל לענות עליהם. נכון הוא ששמאל תומך בכוחות אנטי אימפריאליסטים כל עוד הם כאלה. לו השמאל לא היו תומך בחומייני היו אותם אנשים באים בטענות אליו שהשמאל בוגד בהתחייבויותיו.
    מתי השמאל "התלהב" מחומייני? לי זה לא זכור, אולי סופי אלג’ם תביא הוכחה לדבריה?
    היא גם כותבת: "מיליוני בני העם האירני שהובלו למלחמה לא להם ונטבחו בשם אללה?" לי ידוע שהעיראקים בעידוד האמריקאים יצאו למלחמה נגד עיראק. הם תמכו בסאדם חוסיין וגם שימושו בגז נגד האיראנים לא הפריעו להם. התחילו להזכיר את זה כאשר הם התנפלו על עיראק.

    ובסיכום אם מחר האמריקאים יתקיפו את אירן אין לי ספק שהשמאל בכל העולם יתמוך באיראן כנגד האמריקאים כפי שגם עשה כאשר יצא נגד האמריקאים שתקפו את עיראק למרות שידעו מי זה היה סאדם חוסיין . כאשר מצד אחד עומדת מעצמת ענק נגד מדינה קטנה וברצונה לחמוס את נכסיו ואת עצמאותו חייב השמאל לתמוך בחלש הזקוק להגנה – למרות משטרו הפנימי הגרוע. לשנות את המשטר הפנימי זה ענינו של כל עם ובטח לא של האמריקנים שחיים בשלוה גמורה עם משטרים איומים אם הם רק נמצאים בחסותה..

הגיבו לחבקוק

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים