הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-8 בנובמבר, 2007 21 תגובות

התגובות להפגנה הפאשיסטית של אלפי אוהדי בית"ר בקריית אליעזר נסכו בי דיכאון כמעט כמו ההתפרצות עצמה. אז כבר בהתחלה צריך לנכש את העשבים השוטים. לא מדובר חלילה ב"בבונים". רוב אוהדי הכדורגל בארץ הם ממוצא מזרחי מסיבות סוציולוגיות המאפיינות את תולדות המשחק בכל העולם, והגזענות כלפי המזרחים היא פסולה בדיוק כמו הגזענות כלפי הערבים. הרוב המכריע של אוהדי הפועל בתל-אביב ובעירנו ירושלים הוא מזרחי והיה כך רוב השנים. אסור לבלבל בין ציבור מזרחי שאוהב כדורגל לבין פאשיסטים. רוב יושבי היציע המערבי בבית"ר הם סתם אנשים הגונים שאוהבים את המשחק. אבל לבית"ר התנקזו יסודות פאשיסטיים, בדרך כלל שוכני היציע המזרחי בטדי, ואין להם שום קשר למוצא עדתי כלשהו.

תמיד חששתי ממאיר כהנא, ומהסינתזה שהוא מנסה ליצור בין חרדיות, לאומנות בוטה ושנאת ערבים. היא הכתה שורשים עמוקים בסקטורים מסוימים בקרב הציבור הישראלי, בהתנחלויות ובתוך הקו הירוק. רוב מורי הדרך של האידיאולוגיה הזאת, החל מכהנא עצמו וכלה בברוך מרזל, הם דווקא אשכנזים, אבל מזרחים רבים, ניאו מסורתיים, נמשכו גם הם לרעיונות כאלה, מתוך שנאה לאליטות בישראל. ההתנגדות לאליטות יכולה להיות סוציאליסטית (כך אני מגדיר את עמדתי האופוזיציונית מזה שנות דור) אבל גם פאשיסטית.


החיבור בין פופוליזם, איבה לדמוקרטיה ולדרג הנבחר באשר הוא, בוז כלפי המערכת המשפטית ושנאת ערבים הוא פאשיסטי במציאות הישראלית, למרות שיש גם צבעי ביניים של שמרנות לאומנית קיצונית. כך היה בדיוק בגרמניה בין 1918 לבין 1933. לצד הנאצים פרחו גם סיעות ימניות קיצוניות אחרות שתיעבו את השמאל ואת הדמוקרטיה הליברלית. היחס לרצח יצחק רבין ולרוצח יגאל עמיר איננו אלא שם צופן לתחושת הזהות של הישראלים. בימין קיימים יסודות שמרניים שגם הם מגלים עוינות לתהליכי שלום הכרוכים בוויתורים אבל לא יעלה על דעתם להזדהות עם רוצח בכלל, ועם רצח של ראש ממשלה בפרט. קיים גם ציבור גדול התומך ברוצח רגשית ורעיונית וישנם גורמים המנצלים את הציבור הזה כדי להשיג יעדים פוליטיים הרי אסון. אני מסכים לביקורת על חסידי רבין שנוטים לתחוב את פולחן הנרצח לתוך גרוננו בלי טאקט, בלי אהבת הזולת ומתוך התנשאות דוחה. אבל הנושא הזה הוא שולי לגמרי, לעומת המאבק האמיתי על דמותה של החברה הישראלית. "המלכודת הפאשיסטית" (כפי שקורא לזה אחי הצעיר) נסגרת עלינו בהדרגה, ולעומת מוראותיה מתגמדות לחלוטין שאר הבעיות המבעתות את ישראל.


התחלתי לחשוב על המבנה של המלכודת הזאת יומיים לפני התקרית הדוחה בקריית-אליעזר, כאשר קראתי את מאמרו של הפובליציסט המוכשר נדב העצני ב"מעריב". העצני יודע לכתוב, אבל סגנונו מזכיר מאוד עיתונאים ימניים-שמרנים וימניים-פאשיסטים ברפובליקת ואיימר עד שנת 1933 וגם בעידן הנאצי שבא אחריה. בעיקר הדהימה אותי הפסקה במאמר שעסקה בסופר הגרמני האנטי נאצי, אריך מריה רמרק. עיקר דבריו של העצני הוקדשו לביקורת ספק שמרנית ספק פאשיסטית על סופרים ליברלים והומניסטים ובכלל לא הפריע לי שהוא כלל גם את הסופר הכמעט רשמי של המרכז הלאומני, עמוס עוז, בקטגוריה של "שמאל". העיוות הזה הוא כל כך שכיח, עד שכבר אין טעם לתקן אותו חדשות לבקרים. אבל העצני נסחף גם למתקפה רבתי על "שורה של סופרים ואנשי רוח אשר יצרו את הרוח הפייסנית כלפי היטלר". מעניין שהוא משייך את עצמו לאגף שאמור היה, מבחינה היסטורית, להיאבק נגד הגזענות הגרמנית הימנית, אבל זו כבר סוגייה אחרת. אבל מה הוא רוצה מרמרק? הוא נוקט במפורש בשמו של הספר המפורסם של רמרק "במערב אין כל חדש", שהוקיע, בכישרון ענק ובצדק גמור, את אכזריותה ונואלותה של מלחמת העולם הראשונה שגבתה מאירופה את טובי בניה מבלי שהשיגה יעד ראוי כלשהו. רמרק היה יעד קבוע להתקפות נאציות ובעיקר מצד שר התעמולה הידוע לשמצה, יוזף גבלס. ספריו "שלושה חברים", "קצף על פני המים", "ניצוץ החיים" וגם "שער הניצחון" תקפו את הנאצים בלא רחמים ורמרק עצמו הצטרף למערכת ההסברה האנטי נאצית במערב (מעניין מה העצני וחברו בן דרור ימיני היו אומרים על כך). לא היה בו שם דבר "פציפיסטי" חרף ההתנגדות העזה והמוצדקת כל כך למלחמת העולם הראשונה. הוא תמך בספריו, במאמריו וגם בפעילותו הפוליטית במלחמה נגד הנאצים. בספרו "שער הניצחון" הוא מתאר, מתוך אהדה והזדהות ללא פשרות, כיצד רופא גרמני שברח מהנאצים ועבד בצרפת בתנאי ניצול מחפירים רוצח בכוונה תחילה ותוך תכנון מדוקדק סוכן גסטאפו נאלח בפאריס, שעינה אותו לפני שהצליח להימלט לצרפת.


קראתי את הספר בפעם הראשונה בגיל 16 ומאז אני קורא בו כל כמה שנים. הוא חינך אותנו לראות בנאצים בני עוולה חסרי צלם אנוש ולתמוך בהכחדתם הפוליטית והפיזית. יש לזכור: הספר מתאר את התקופה שקדמה לפריצת המלחמה בשנת 1939, עוד לפני אושוויץ וטרבלינקה. עם זאת, אין בו שמץ של נטייה ל"הכין את הקרקע לאובדן הרצון להיאבק בנאצים", שאותה מייחס העצני לו ולחבריו. אז קודם כל אני מייעץ להעצני ללמוד משהו מאביו אליקים, ולקרוא וללמוד לפני שהוא כותב ומנסה להרשים אותנו ברוחב ידיעותיו. הדור פוחת והולך. האידיאולוגיה הימנית הקיצונית עברה אולי בירושה, אבל לא ההרגל לחקור נושאים מרכזיים באורח יסודי.


אבל מעבר לבורות המשוועת, ברור לגמרי שהעצני, כמו דוברי ימין אחרים, מקצין והולך. לפני כ-20 שנה ראיינתי כאן איש תנועת העבודה מבני דורי שראה את עצמו כממשיך דרכה של מפא"י ההיסטורית וטען שדוד בן-גוריון הוא מייסד המרכז הלאומני, במידה לא מועטה של צדק. אלא שהוא תמך, רטרואקיבית, ברודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו. אבל אנשי תנועת העבודה ראו במלחמת האזרחים בספרד (1936-1939) את מלחמתם, סירבו להסיק מסקנות מעמדותיהם הלאומניות בנושאי הסכסוך היהודי-ערבי והזדהו לגמרי עם השמאל ועם הרפובליקה נגד הפאשיסטים והמיליטריסטים, שהיו גם בני ברית של הנאצים. ההתייחסות האדישה של הממסד הישראלי לרצח סאלבדור איינדה בצ’ילה בשנת 1973 המחישה, למי שהיה זקוק להמחשה כזו, לאן נוטים הדברים וכך הסקנו גם מהברית ההדוקה בין ישראל לבין דרום אפריקה הגזענית כאשר יצחק רבין ושמעון פרס היו ראשי המדינה ומנהיגי מפלגת העבודה. לא הייתי זקוק לספרו המעניין של שלמה בן-עמי (מומחה בעל שיעור קומה בנושא) על מלחמת האזרחים בספרד כדי להיווכח שהנטייה לסלחנות ידועה כלפי פרנקו ולחלוקת ההאשמה בין שני הצדדים רווחת גם בחוגים נאורים יחסית.


ראש הממשלה אהוד אולמרט מבין היטב, שלא ניתן עוד לתפוס מקום טוב באמצע בין היסודות הפאשיסטיים המתחזקים והולכים לבין הציבור הדמוקרטי על כל גווניו. לכן העז האיש, שהיה מזוהה עם בית"ר כל ימיו, לצאת בצורה כה גלויה ואמיצה נגד מעריצי יגאל עמיר בצהוב-שחור. נאום הגינוי שלו היה חינוכי ומשמעותי. כיוון שאני לא עוסק כאן ברכילות אלא בניתוח פוליטי, אז המניעים האישיים פחות מעניינים אותי. כבר שמעתי רטינות מצד אנשים בירושלים כאילו אולמרט שרף את עצמו לגמרי בקרב הציבור הימני, ולכן אין לו מה להפסיד מגינוי כזה, שעשוי ללכד סביבו את האליטות התומכות בשלטון החוק ולהקל עליו בפרשיות השחיתות העומדות על הפרק. כל השיקולים האלה הם שוליים בעיני. כאשר ציבור ענקי ומזוהה כל כך מפגין בעצם בעד רצח רבין ובעד הרוצח (כדי שיהיה ברור, תמכתי ואני עדיין תומך בעריכת הברית של בנו של עמיר בכלא ואני מתנגד למלחמה נגד תינוק בן שבוע) חשוב מאוד לנקוט עמדה ברורה וחד-משמעית. אולמרט, שכבר מזמן נטש את הימין הקיצוני לטובת המרכז הלאומני, ראוי לאשראי עצום על עמדתו. זה לא אומר שמותר ל"אתרג" אותו או לחלץ אותו מהחקירות, אבל אני מודה שאומץ לבו ועמדתו האיתנה בפרשה הזאת הרשימו אותי. לא נותר לנו אלא לשבח אותו הפעם על הצטרפותו לרפובליקה הדמוקרטית נגד הקמים עליה.

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. מכלוף הגיב:

    אל תבקש מהמנוחשל לעמוד דקה דומיה לזכרו של המנחשל.
    ואם אתה מתעקש,אל תתפלא אם תקבל בוז.

    הליכתם של מזרחים מנוחשלים אחר הזרם הכהניסטי,פאשיסטי היא לא גזענית במהותה כי אם מחאתי.

  2. שאלה הגיב:

    מה נטפלת לבן דרור ימיני. האיש תומך כבר שנים בשתי מדינות לשני עמים. אם זה ימין מה זה שמאל? או שאולי מה שמפריע היא העובדה שבצד תמיכתו הבלתי מסויגת במדינה פלשתינית הוא לא מהסס ללגלות את כזבי התעמולה הערבית והפלשתינית?

  3. מכלוף הגיב:

    למרות הדיסלקטיות שלי הצלחתי להבין את הטקסט.
    הנקודה אותה אני מעוניין לחדד היא, שהפאשיסטיות אינה קיימת במהותה של המזרחיות
    המזרחיות היא במהותה סובלנית ומתפשרת
    הפאשיטיות שאומצה ע"י חלק מהמזרחים,היא יותר אקט של מחאה כנגד הדיכוי הכלכלי, החברתי והתרבותי

  4. מוני יקים האנטי ציוני למכלוף. הגיב:

    אצל חיים ברעם השימוש במושג הפשיזם הוא כוללני ונישלף כמו במערבון, עדיף להוציא כרטיס אדום לבית’ר ירושלים,ולעשות חושבים מחדש על איך ולמה חלק כה גדול של הציבור שחי חיי שלום עם הערבים ,הפך להיות אנטי ערבי קיצוני, האם שנאת השמאל על התעלמותו מהעוולות ,אינה הגורם המכריע והערבים שוב הקורבנות…בחורבן הציונות סכסכנית העמים ננוחם.

  5. חיים ברעם הגיב:

    אני מסכים, וזה בדיוק מה שכתוב בטור. עם זאת, חלקים גדולים משורקי הבוז בקריית אליעזר לא היו מנוחשלים, אלא סתם פשיסטים וזה נכון לגבי בני כל העדות.

  6. שי נ. הגיב:

    חיים,

    מה שקרה בעשורים האחרונים מבחינה סוציולוגית זה התמרכזות או מיינסטירמיזציה. המרכז התרחב וטווח הדיעות קטן. יחד עם זאת, חלה ריאקציה שמושכת דווקא לקיצוניות, וכל אחד מאלו רואה את אותו מרכז כ"שמאלי" ו"ימני" למרות שאכן מדובר במרכז.
    לכן השמאלנים מכנים את התקשורת והממסד ימניים, והימניים מכנים את התקשורת כשמאלנית. העניין הוא, שבעבר התקשורת אכן היתה שמאלנית, אבל שמאלנית מסויימת ולא באמת הכילה את כל מארג הדיעות הישראלי, מה שנקרא פסודו-שמאלניות נוסח מפא"י ומפלגת העבודה האהוד ברקית והגנרלית.
    אותו מרכז חזק שההתעצב טומן בחובו חוזק וחולשה. החוזק הוא האינטרס הכלכלי – כדאי לעשות שלום מפאת האינטרס (תובנה שהגיע אליה רבין ואולמרט). החולשה היא שהמרכז הזה הוא בהרבה מובנים פיקטיבי, ולסוגייה פוליטית אין באמת "מרכז" אלא הכל מתחלק לימין ושמאל, ולכן כאשר אולמרט יצטרך להגיע להכרעה לא באמת תהיה לו קרקע יציבה (וספק אם אי פעם היתה).
    גדעון לוי אמר משהו חכם מאוד לטעמי – שאנאפוליס חשובה אפילו אם רק כדי להראות את כוונויהן האמיתיות של הישראלים כך שניתן יהיה להפסיק לדוש בכל הבולשיט הזה שהישראלים הם עם שרוצה שלום.

  7. לנין הגיב:

    "בימין קיימים יסודות שמרניים שגם הם מגלים עוינות לתהליכי שלום הכרוכים בוויתורים אבל לא יעלה על דעתם להזדהות עם רוצח בכלל, ועם רצח של ראש ממשלה בפרט".
    קביעה מוזרה.
    ברעם מתכוון מן הסתם לאנשים מסוגו של רובי ריבלין, אבל הוא אומר "לא יעלה על דעתם להזדהות עם רוצח בכלל", צריך להסתייג ולהוסיף- ‘רוצח יהודים’.
    שהרי האדון ריבלין ודומיו מצדיקים ותומכים בכל הפשעים שישראל מבצעת בשטחים,לבנון וכו’.
    הרי מבחינת ריבלין (סתם בתור דוגמא כמובן) הטבח באיכרי לבנון מלפני שנה והרצח של אלפי פלשתינים בשנים האחרונות הוא המוסר בהתגלמותו, בשם "הזכות ההיסטורית שלנו על הארץ" וכו’ (הכי מצחיק לשמוע את אנשי הימין מתון-מרכז-"שמאל" מדברים על "צדקתנו… מה, אתם לא מכירים בצדקתנו ההיסטורית נצחית בכל פעולה שאנחנו עושים מול הערבים הברבריים?").
    בסופו של דבר האדון ריבלין רואה את ברעם ולצורך העניין את רוב המגיבים כאן כבוגדים מסוכנים, גייס חמישי, יהודים אכולי שנאה עצמית (ההסבר הניצחי של הפאשיסטים היהודים לתופעה המוזרה לפיה לא כל היהודים לאורל ההיסטוריה היו בעצמם פאשיסטיים).

    בקשר להעצני, ראיתי פעם באחד מטוריו השוואה מאוד מעניינת.
    הוא אמר שלנין כתב פעם שלמען המטרות של המהפכה מותר לשקר, וממשיכיו יוסי ביילין(!!!) וכו’ ממשיכים בדרכו.
    נעזוב לרגע את עניין השקר, ונדון בכריכתם של לנין וביילין ביחד.
    אחת התופעות היותר מוזרות בקרב הזרם הפאשיסטי (לא רק העצני) היא האמונה שכל מי שלא נמצאים בצד הלאומני-קיצוני הם אותו דבר.
    כלומר מבחינתם הליברליזם, למרות היותו זרם בורגני-פטריוטי, הוא בולשביזם דמגוגי.
    הייתם צריכים לראות, בימים הטרום-מרקסיסטיים שלי, כשעוד הייתי ליברל מדופלם (ומה שחשוב לצורך העניין, מייצג נאמן של הזרם הליברלי), באילו כינויי גנאי הייתי זוכה מעדת הפשיסטים.
    "סטאליניסט,בולשביק,דמגוג בולשביק" ולמעשה כל צרוף אפשרי של המילים סטאלין,בולשביק,חלאה,שקרן,דמגוג,פאשיסט (כינוי די אירוני כשהוא מוטח כלפי ליברל מפיו של פאשיסט).
    וכל זה משום שדיברתי על זכויות אדם וכו’.

    בקשר לעמוס עוז, הוא מהווה עוד הוכחה לכך שהקונצנזוס בישראל הוא פאשיזם מתון.
    אם איש מרכז לאומני כמוהו נחשב לאיש שמאל (שמאל קיצוני, ממש בולשביקי), אז מפחיד לחשוב מה זה הימין (ולמרות שזה מפחיד חשבנו והגענו למסקנה שהימין "המתון" בישראל מורכב מזרמים ימניים-לאומניים-בורגניים קלאסיים וגם מזרמים פאשיסטיים לכל דבר ועניין).

    בכלל, זו תופעה מעניינת,חשובה וגם מה שהכי חשוב, מחייבת הסקה של מסקנות פוליטיות מעשיות.
    אני מתכוון לתופעה שהחלה מאז תקופת האימפריאליזם (סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, ובארצות מסויימות לאחר מלחמת העולם השנייה, ובמספר עוד יותר מצומצם של ארצות מאז שנות ה-70) , שהיא באה לידי ביטוי גם במחינה חברתית וגם פוליטית.
    אני מתכוון כמובן לאריסטוקרטיה של מעמד הפועלים שעם הזמן נהפך לפטריוטי-לאומני.
    בגלל התפקידים החדשים שממלא האימפריאליזם בתחום של עבודה זולה וכו’, הפועלים המערביים נהיים יותר ויותר משוחדים בעזרת רווחים אימפריאליסטיים (ולמעשה הופכים לנותני שירותים, מעמד ביניים ולא פועלים בכלל), וזה גורם לסטייה ימינה ולאומנות של רוב שכבות האוכלוסיה.

  8. איתן לרנר הגיב:

    חיים שלום ,

    כהרגלי הערות חשובות על דברים בשולי דברייך . אתה אומר במאמר מוסגר כי אתה תומך בברית המילה שיבוצע בילדו של עמיר. מתוך הבנה איזה מעשה פוגעני וכואב היא ברית המילה ( שכאשר נעשית בנשים העולם מזדעק על הברבריות ) לרך הנולד , מעשה ברברי ופגאני במי שאינו יכול להתנגד.
    אני מבין שכוונתך היא שלא יפנו כנגד עמיר ויהפכו אותו למשוקץ או יפגעו בבנו אבל למעשה הקריאה היתה צריכה להיות לכולנו לא לבצע בריתות מילה או כל מעשה המטיל מום במי שאינו מסכים לכך .

  9. nw הגיב:

    אם חיים משבח כאן את שני הזבלים האלו מקרית ארבע, הבן ("יודע לכתוב") והאב (שהוא תמצית הפשיזם) אז בכל הכבוד חיים צריך לנוח ולהניח לנו. מוטב תצא לשנת שבתון ותחזור רענן. תעשה סדר במחשבות. תהיה פחות היסטוריוסופי ויותר אקטואלי. תגיע למסרים בדרך ישירה וקצרה ולא עקלקלות ומיותרות. אני מסכימה אתך שיש לשבח את אולמרט על עמדותיו האחרונות ונאומיו האמיצים, אבל מילים אינן מספיקות והוא ישפט על פי מעשיו. ועוד: כל הדיבורים האינסופיים על מזרחיים ואשכנזים נשמעים ממש לא לעניין. כולנו יודעים שהקרע החברתי בישראל אינו בין מזרחיים ואשכנזים אלא בין עשירים ומתעשרים ובין עניים ומתרוששים. איש אינו מתייחס למוצא ורק חיים ועוד כמה ממשיכים לפמפם. במחילה מכבודך, הרף!

  10. חיים ו. הגיב:

    כבר הרבה זמן לא הסכמתי עם מאמר של ברעם באופן גורף כזה.

    הערה אחת קטנה, עד מתי רפובליקת ואימר תהה הדוגמה האולטימטיבית לישראל על משקל הנאצים בפתח? הנאצים לא בפתח, אוהדי ביתר הם הרבה יותר המון משולהב בעת המשחק מאשר "פשיסטים" ולזעוק בוז לרבין זה לא פאשיזם, דווקא לדקה דומיה לרבין בעת משחק כדורגל יש ניחוחות פשיסטים. זו מחאה לגיטימית ביותר, אני מכיר לא מעט אנשי שמאל שמתעבים את האיש ומתעבים עד יותר את "מורשתו".

    כהניזם היא אכן גזענות מכוערת ופאשיזם קלאסי. אלא שהתופעה שולית לחלוטין ומנודה בחברה הישראלית, לדבר על מלכודת פשיסטית נשמע לי קצת כמו ימנים שמדברים על השתלטות השמאל על המדינה.

  11. שי נ. הגיב:

    חיים – דבר נוסף,

    רציתי רק להגיד שלתת את הקרדיט שנתת לאוהד אולמרט בבמה השמאלית מראה על אומץ וחוסר דוגמטיות.

    כל הכבוד.

  12. לנין הגיב:

    עוד בקשר לפאשיזם בישראל-
    בזמן ההתנתקות היו פאשיסטים רבים שסירבו לפנות את ההתנחלויות, אבל מנגד היו חובשי כיפות רבים ש"בלעו את הגלולה" ובשם קדושת המדינה והפקודה, למרות שהם ראו בפקודה זו פקודה לא מוסרית, השתתפו בפינוי וכמובן זכו לחיבוקה של התקשורת.
    אבל נשאלת השאלה איזה סוג של אנשים יותר מסוכן.
    הפאשיסטים שמושא הפאשיזם שלהם הוא א"י, או האלו שמושא הפאשיזם שלהם הוא צה"ל או המדינה?
    הרי אותם פאשיסטים שכן השתתפו בפינוי, כי המדינה מעל לכל, הסכימו לעבור ולשבור את המוסר האישי שלהם ולבצע פקודה שהם תפסו כלא מוסרית וכל זאת רק בגלל שחייבים למלא פקודה.
    הרי אותם אנשים מן הסתם (ועל סמך מדגם לא מייצג שערכתי) רואים את פקודת הפינוי כפקודה הרבה יותר לא מוסרית מאשר להיכנס לכפר פלשתיני ולהרוג את כל הגברים שבו.
    לא צריך להיות שום שמץ של ספק שאם גדודי הפאשיסטים הללו יקבלו פקודה כזאת הם יבצעו אותה בחדווה ויראו בה את המוסר בהתגלמותו.

    בכלל, התפתח בישראל מושג מאוד מוזר של "לתרום למדינה".
    הכל נמדד לפי מידת התרומה שלו למדינה וכך נמדדים גם האנשים.
    רוב האנשים שמדברים על זה בכלל לא יודעים מה זה בכלל המדינה מבחינה סוציולוגית וכו’, אבל הם רוצים לתרום למדינה.
    כמובן שחלק מההסבר לתופעה הוא מה שתיארתי בסוף התגובה הקודמת שלי, אבל עדיין נדמה לי שהמצב בישראל אפילו יותר קיצוני מבשאר המדינות האימפריאליסטיות וזה מצריך חשיבה נוספת.
    העניין של תרומה למדינה מגיע לפעמים עד לכדי אבסורד, למשל בגליון של "דמרקר" ליום כיפור היתה רשימה של מי צריך לבקש סליחה וכו’, ובין היתר הופיעו עובדי ראשות שדות התעופה שצריכים לבקש סליחה מכל המדינה בגלל הפגיעה שלהם במשק שהסתכמה בככה וככה שקלים.
    בכלל רוב הרשימה הורכבה ממקרים כאלו של אנשים שניסו להגן על זכויותיהם הבסיסיות ו"עלו לקופת המדינה" רחמנא ליצלן.
    בהקשר דומה מעניין לקרוא בספר "מיתולוגיות" של רולאן בארת’ על החישובים הזעיר בורגניים.

    מעניין גם שהערך הכי עליון שהתפתח בישראל הוא מילוי פקודה.
    אם יש דבר לא נסלח בישראל הוא סרוב פקודה.
    שוב, גם כאן המצב הגיע לכדי אבסורד, שמזכ"ל שלום עכשיו, שמאלן בוגד ועוכר ישראל לכל הדעות (לכל הדעות הרווחות. אבל שלום עכשיו היא תנועה פטריוטית ציונית וכך גם העומד בראשה), עושה מילואים בשטחים בתור קלגס, ולא עולה על דעתו כלל לסרב פקודה.

  13. לנין הגיב:

    ועוד פעם אחרונה על אופי הלאומנות הישראלית.

    המושא של הלאומנות הישראלית הוא לא רק מדינת ישראל, אלא העם היהודי.
    כל תופעה עולמית נבחנת מהמשקפת הצרה של "איך זה משפיע על היהודים".
    יש שלטון סוציאליסטי בונצואלה, אבל למי אכפת מנסיונות השחרור מן העול האימפריאליסטי, או מחלוקת הקרקעות והפסקת הדיכוי של האיכרות.
    הדבר היחיד שחשוב לישראלים זה גורל היהודים שם (רוב הדיווחים על ונצואלה הן ידיעות קטנות שמורכבות בעיקר מתעמולה אמריקאית, אבל הדיווחים היותר רציניים מתמקדים ביהודים).

    שני סיפורים מעניינים-
    אחת הכתבות היותר הזויות שקראתי היתה של סבר פלוצקר לפני כשנה בערך.
    הוא כתב על חלקם של היהודים בטרור הסטאליניסטי, וטען שהעם היהודי צריך להתמודד (כלומר, כמו שגרמניה צריכה להתמודד עם השואה) ולהכיר בתופעה.
    כאילו יש קשר בין מדינת ישראל או כלל העם היהודי לתופעה הזאת.
    בכלל, התקבעה בישראל ה"עובדה" שהיהודים הם עם עם תודעה לאומית מדורי דורות, עד שזה ממש בלתי נתפס לישראלי בימינו להבין איך היו יהודים לא ציונים.
    כמובן שהעם היהודי שונה משאר העמים באופנים מהותיים וזה מפוקפק בכלל לטעון שניתן להגדיר את כל היהודים בעולם התור עם, אבל זה כבר נושא אחר.

    סיפור שני הוא מקרה שאירע לי לא מכבר.
    התפלמסתי תחת השם "לנין" בynet (אני לא נוהג לעשות את זה בדר"כ, אבל בפעם הזאת לא יכולתי להתאפק)
    עם קיבוצניק מבוגר, ואיזה מתנחל נדחף לדיון ונטפל לשם שלי "זה מעיד מי אתה וכו’ אם אתה מכנה את עצמך בשם של רוצח המונים…", אז הקיבוצניק הותיק השיב שלנין אולי עשה כמה דברים לא נחמדים אבל הוא נלחם ברוצחי יהודים ויהודים רבים היו בין תומכיו, ולכן לנין היה "בסדר".
    כלומר הוא מוכן לטהר את "גדול הפושעים" מפשעיו כי הוא תרם לעם היהודי.
    אם זה לא השוביניזם הכי מוזר שקיים אז אני לא יודע מה כן.
    בכלל אח"כ התפתח שם דיון מאוד הזוי, וממולץ לקרוא אותו (וגם את התגובות שלי לפני זה, שהיו מטובי "הפרסומים" שלי).http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3463912,00.html (אני לא יודע לעשות קישור…).

  14. יובל הלפרין הגיב:

    כשגרתי ביד אליהו חברתי דאז לא האמינה שאני הולך לשוק התקווה עם חולצות של
    חד"ש, גוש שלום, יש גבול וכד’ וחוזר בריא ושלם.
    הקללות ושנאת הרצח היוקדת בעיניים מימי בגין-שמיר פינתה את מקומה לבדיחות עוקצניות ולשאלות של התעניינות אמיתית
    (לחלוטין לא של הסכמה).

    עובדה היא שהקהל של בני יהודה לא דומה בהתנהגותו לחלק מהקהל של בית"ר ירושלים.
    הם לא הולכים להפגנות שמאל, לא מתון ולא רדיקלי, אבל הם לא החשיכו את אתר האינטרנט שלהם כשבני סכנין זכתה בגביע המגינה, ולא צעקו "מוות לערבים" כשהיא התארחה אצלם.

    כפי שאמר חיים ברעם, לדחיקה ולדיכוי תגובות שונות, ולא רק סוציאליזם או פאשיזם, אלא אין סוף תגובות אחרות.
    הרשו לי להוסיף שאף אחת מהתגובות אינה של המדוכאים "נטו", אלא תמיד מנווטות על ידי אליטות כאלה ואחרות לצרכיהן שלהן.
    הדמגוג הפשיסטי הגאון מנחם בגין השכיל, בעיצומו של מרד הפנתרים השחורים, להפנות את תסכולם המוצדק של יוצאי ארצות ערב ושל תושבי שכונות המצוקה ויישובי המצוקה היהודים כנגד גורם אחד: הערבים.
    כמי שכבר פעל בימי יצחק שמיר, אני זוכר כיצד המוסתים נמנעו, באופן מופגן, מלומר מילה וחצי מילה על דיכוי או על פערים. הם אימצו טרמינולוגיה גלויה ובוטה של מדכא המעוניין לשמור של מעמדו כמדכא.
    התבטאויותיהם נגד ערבים ו"אוהבי ערבים" היו כשל איש המערב הקולוניאלי שבה לרמוס את הילידים מעצם היותו חזק יותר. את זאת הם ביטאו באופן ברור יותר ובוטה יותר מכל איש מפא"י ומכל אשכנזי ששמעתי מעודי.

    מאז השתנו המון דברים. היום תמצא בקרב אותו קהל בדיוק הסתייגות מהמתנחלים, תודעה מעמדית ומחאה כנגד עוולות סוציאליות, אמפטיה למורשתם הערבית ועוד ועוד.
    אותו קהל של בית"ר ירושלים נותר מעין "שמורת טבע", שריד היסטורי גדול וקולני של מה שתואר קודם.

    אי אפשר שלא להבחין בהשפעתו של "אוסלו" על השינוי התודעתי הזה. הסכם אוסלו אולי לא קידם באורח משמעותי את הפלסטינים לקראת שחרורם, אך שינה את סדרי העדיפויות בחלקים רבים בחברה הישראלית, יותר בשל מה שייחסו לו ופחות למה שהיה "באמת".

  15. יובל הלפרין (המשך) הגיב:

    העירו לי שבתגובתי הקודמת יש תיאור ללא מסקנה.
    ובכן, לא חייבת תמיד להיות מסקנה, אבל הפעם דווקא יש.

    כאמור, שום תגובה לדיכוי איננה "עצמאית" לחלוטין. לנין הדגיש במאמרו "מה לעשות" (1903) שסוציאליזם אינו תגובה גרידא של בני המעמד המדוכא לקפיטליזם, אלא שילוב של תגובה "סטיבית" (ספונטנית, אוטומטית) מצד המוני הפרוליטריון וגיבוש "הכרתי" של אותה תגובה, שהובל על ידי משכילים ואנשי רוח שאינם מהווים בהכרח חלק אינטגראלי מהפרוליטריון, אם כי אינם מנותקים ממנו לחלוטין ובפירוש אינם משתייכים למעמד המדכא.

    מאבק בדיכוי מתנהל תוך כדי קיומו של הדיכוי. ההוויה קובעת את ההכרה, לכן גם בעת הזעם כנגד הדיכוי יהיו עיניהם של המדוכאים נשואות כלפי "למעלה":

    לתנועת "החירות" הלבנה יותר מכל לבן.
    לאנשי ש"ס בוגרי הישיבות האשכנזיות.
    לפעילי ה"ארגונים החברתיים", שרבים מהם מדגישים בפירוש שהם "באו לשכונות" ולא "צמחו מהשכונות".

    במקומות אחרים מקבלים עליהם העובדים את הנהגתו של אוואנגרד מהפכני, שגם הוא לא בא אך ורק מאחורי המכונה.
    לנין הדגיש במאמרו "מה לעשות" שגם צרקס ואנגלס מעולם לא עבדו כילדים במפעל טקסטיל במשך 16 שעות ביממה.

    המסקנה הספציפית היא שלא מוכרחים תמיד לפחד מעונשים.
    מהגרעין הקשה של הפשיזם בקרב אוהדי בית"ר אין מה לצפות. לא העונש ולא היעדר עונש "יזיזו לו".
    אבל שאר קהל האוהדים העצום, שמה לעשות, יש לו "רספקט" מסוים למוסדות המדינה ולממסד בכלל – עבורו פסק דין חמור של גורם ממוסד (גם אם הוא בית הדין של ההתאחדות לכדורגל), היה גורם לו לטרוח ולהעמיק את החיץ בינו לבין הגרעין הפשיסטי, לשלול ממנו את הלגיטימציה, וכך להסתייג בהדרגה גם מדעות אחרות שהוא מביע, למשל נגד ערבים.
    (ולמה הם צעקו "בוז" לרבין? מפני שהוא היה אשכנזי? מפני שהוא היה גנרל אמיד מנווה אביבים? או מפני שהוא "אוהב ערבים"?).

    זה לא נכון רק לגבי זה. חבל שאנשי שמאל רדיקלים רבים כל כך נלהבים לפרק את הקנוניזציה שנוצרה סביב זכרו של רבין ולא קולטים את הפוטנציאל השמאלי שלה, אם רק נדע לנתבה ולפרשה כראוי.
    חודש-חודשיים אחרי רצח רבין אנשים התביישו להגיד שהם מצביעי ליכוד. השמאל הרדיקלי צריך היה לשמר וללבות את האווירה התזזיתית הזאת ולא לתמוך בפיזורה לכל רוח, וכיום יש לשמר מכל משמר את שרידיה ולעודד את התפרצויותיה העונתיות.

    ציבור גזעני ואטום (הציבור היהודי הישראלי ולא רק אוהדי בית"ר) יוכל לזוז ממקומו המבוצר רק בעזרת "משתנה מתווך", ואין משתנה מתווך טוב יותר מ?פ?ר?ה קדושה שנרצחה בשל היותה שוחרת שלום, גם בפועל לא בהכרח הייתה כזאת.

  16. אבי הגיב:

    רבין נרצח במהלך אסיפה למען השלום, לצעוק בוז במהלך דקת דומייה לזכרו שחפף בערך את יום השנה להירצחו, כשכל האירוע הוא חלק ממפגן "לא לאלימות" (שחקני מכבי חיפה לבשו חולצות עם הסיסמה "לא לאלימות") ולשיר שירי הלל ליגאל עמיר ("תודה לך יגאל עמיר"), זו לא מחאה לגיטימית, אלא מחזה מחליא של חוליגנים פשיסטים. העובדה שהם אפילו לא מתביישים בזה ושהם באו בהמוניהם לאיים על הדיינים בהתאחדות הכדורגל, עד כדי כך שהם נאלצו לשכור מאבטחים שיגנו עליהם, מוסיף חטא על פשע.
    על איזה דיכוי הם מדברים, בית"ר י"ם היא לא קבוצת שוליים, להיפך היא האלופה והיא מובילה את הליגה בבטחה בדרך לעוד אליפות. היא הקבוצה העשירה ביותר, עם התקציב הגדול ביותר בליגה. היא נשלטת ע"י אוליגרך מליארדר שיש לו יותר כסף מכל בעלי קבוצות הכדורגל האחרות. יותר מכך, בית"ר היא עלאק הקבוצה של המדוכאים והמנוחשלים, אבל הבעלים שלהם עשה את הונו אחרי שהוא מכר נשק לשליט אנגולה הדיקטטור שדיכא בעזרתם את עמו בברוטליות. יותר מזה, אפילו אחרי שהטילו חרם על מכירת נשק לשליט אנגולה בגלל האכזריות שלו, גאיידמק שבר את החרם והמשיך למכור לו נשק, בתמורה גאיידמק קיבל זכיונות לכרות יהלומים. התנאים במכרות היהלומים הם תנאים של עבדות והחוקים שם מפלצתיים כל כך שאם אחד הכורים (האפריקאים כמובן) עושה תנועה לא צפויה או חשודה (כמו להכניס יד לפה) אז השומרים יורים בו והורגים אותו. אם בית"ר היא הקבוצה של גאיידמק אז היא הקבוצה של המנצל והמנחשל הגדול ביותר שקיים בישראל. העובדה שאוהדי הקבוצה מרגישים נוח מאוד עם זה שגאיידמק הוא בעל הקבוצה שלהם ושהם מעריצים אותו ולא אכפת להם שהוא מנצל אפריקאים רק מראה שכל הטענות והתירוצים שלהם עכשיו הם צביעות ותו לא.

  17. חיים ברעם הגיב:

    אני מודה לכל המגיבים, ועוד אדרש לדברים מאוחר יותר.
    רק הערה קטנה לכותב המכונה nw או משהו כזה. אם אתה חושב ברצינות שחלקתי שבחים למשפחת העצני, אז אתה צריך לחדש את המלאי בכל הכרוך בקצת הומור, אירוניה, טכניקות של כתיבה ואפילו טקטיקות מסוימות של הפרד ומשול. יש לכולנו המון מה ללמוד, וגם לך.
    אשר לאהוד אולמרט. המלחמות האישיות והרעיוניות בינינו נמשכו יותר מעשרים שנה והיו לשם דבר בעירנו, אבל היושר האינטלקטואלי מחייב לשבח אותו על עמדתו בנושא בית"ר. כירושלמי הייתי עד לתרומתו העצומה לקבוצה הצהובה-שחורה (שיש להודות, לא זכתה מעולם לאהדתי) ולכן הצהרתו האמיצה בנושא הזה ראויה להערכה.

  18. לחיים מדורון כנען הגיב:

    חיים, הטור שלך נפלא כרגיל. יש לי שאלה שלא קשורה כל כך לנושא ואבין אם לא תגיב. מה עמדתך בנוגע לקבוצת האוהדים הפועל קטמון? האם עברת אליה כמו רוב האוהדים או שנשארת עם הפועל ירושלים?

  19. חיים ברעם הגיב:

    לדורון כנען,

    בהחלט עברתי לקטמון, כלומר, נשארתי בהפועל ירושלים המקורית. יש לנו בבית שלוש מניות יסוד בקבוצה החדשה, ללמדך את מידת ההזדהות שלנו עם הרעיון.

  20. אחד שהיה שם הגיב:

    שאלה ללנין הנכבד העובד קשה בגדה השמאלית.
    תסביר לי מר "לנין" הנכבד- למה התמוטטה באופן כה אלגנתי ומהיר ברית המועצות הענקית, בעלת כוח אטומי ומימן המסוגל לחסל את כדור הארץ 173 פעם בחזקת 17???
    בלי פלישות מעצמות על לתוכה.., בלי יריה אחת!
    מה דעתך מר לנין- מייסד ברית המועצות…

  21. חיים גאון כדורגל הגיב:

    תענוג לקרוא את חיים

הגיבו ליובל הלפרין

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים